אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / הקבלה, האדם והעולם / ח. על מבנה הבריאה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ח. על מבנה הבריאה

בעל הבית והאורח

מטבעו מוקיר האדם את תכונת הנתינה. ומצד שני, בזויה בעיניו מידת הקבלה. לכן, כאשר מציעים לאדם לאכול בבית לא שלו, גם כאשר הוא רעב מאוד, הוא יסרב לאכול כי הוא מתבייש לקבל מתנה. אבל אם בעל הבית מפציר באורח שיאכל, אם הוא מבקש עד שנעשה לאורח ברור שבאכילתו אצלו הוא עושה לבעל הבית טובה גדולה ומסב לו תענוג, רק אז האורח מתרצה ואוכל. כי אז הוא אינו מרגיש יותר שמקבל מתנה, אלא להיפך: בכך שהוא אוכל הוא מרגיש שהוא זה שנותן את המתנה.

אנחנו רואים שלמרות שהרעב והתאבון הם ה"כלי" המיועד לאוכל, מחמת הבושה אין האורח יכול לקבל בו דבר. אבל כשבעל הבית מפציר בו והאורח מסרב... ובעל הבית מפציר... והאורח בשלו, נוצר דבר חדש: ההפצרה וכוח הדחיה יוצרים "כלי" חדש לקבלת הסעודה; כלומר כמות מספקת של כוחות ההפצרה, אל מול כוח הדחיה, הופכים את מידת הקבלה למידה של נתינה!

הדבר היחיד שנברא הוא הרצון ליהנות משלמות. הבורא הוא שלם, וזו "הסעודה" שהוא רוצה להעניק לנברא. הרצון ליהנות מהשלמות והרצון ליהנות מהבורא-הם היינו הך.

הנברא אולי יכול ליהנות מהשלמות אבל לא להשיג אותה. שהרי השגה אמיתית, שלא כמו בעולם שלנו (באופן חיצוני, דרך ההיגיון), משמעה לשלוט ב"מושג", כלומר להיות קשור לחלוטין עם המושג. השגת שלמות משמעה להיות בתוכה-להיות השלמות בעצמה.

אם הנברא נהנה מהשלמות, אזי השלמות והנברא בהכרח אינם זהים. שלמות היא האור (תחושת הבורא כשלם) ממנו נהנה הנברא. ואילו הנברא עצמו הוא הרצון לשלמות, כלומר, היעדרה של השלמות עצמה.

אם הבורא הוא השלם, והוא רוצה לברוא איזה דבר, הבריאה הזאת צריכה להיות מחוץ לשלם. התכונה היחידה של הנברא הזה תהיה חוסר השלמות. כלומר, התכונה היחידה של הבריאה היא היעדר שלמות. אבל כאן מתעוררת שאלה אחרת: אם הבורא הוא שלם, כיצד הוא יכול ליצור דבר מה שאינו שלם?

מסתבר, כי היות והבורא הוא שלם, הוא אינו יכול לברוא דבר. מכיוון שכל דבר שיברא, יהיה בלתי שלם, ואם יברא הבורא דבר שאינו שלם-משמע שהוא עצמו אינו שלם, והרי לא ייתכן שמהשלם תצא פעולה בלתי שלמה.

כיצד איפוא ברא הבורא את הנברא? כיצד ניתן, מצד אחד, לברוא משהו מחוץ לשלם, ומאידך לברוא אותו כך שלא ייצא מגדר השלמות? בעיקרון, זה אומר לברוא דבר, ששולל את הקיום של עצמו. איך אפשר לעשות זאת? הדרך היחידה לכך היא ליצור נברא בלתי שלם, שירצה בעצמו להשיג את השלמות. באופן מלאכותי מתגלה לנברא שהוא אינו שלם, וזאת רק כדי שתתגלה השלמות המלאה והמוחלטת של הבורא. כך מתחיל הנברא לגלות את דרגת השלמות, ובהדרגה הוא משתווה לבורא בתכונותיו. הוא הופך את עצמו לבורא.

אילו היינו מדברים על הנברא כעל רצון פשוט לקבלת תענוג, מובן שהוא היה בלתי שלם. אז גם היתה מתעוררת השאלה על הבורא-איך ברא דבר בלתי שלם. אבל אם הרצון ליהנות נברא בכוונה כך, שמתוך עצמו, מתוך ההיפוך הגמור לבורא, יגלה וישיג מצב שלם ונצחי, הרי שהכל מובן.

כדי להגיע לדרגת הבורא באמצעות הרצון ליהנות (הכלי), צריך להשתמש ברצון ליהנות בדומה לאופן שבו הבורא משתמש בתכונות שלו. אבל הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהרצון ליהנות והבורא (הרצון להשפיע) מנוגדים מיסודם: טבעו של הבורא הוא לתת, וטבע הנברא הוא אך לקבל.

כדי להגיע לתכלית הבריאה, לדרגת הבורא, להשתווּת עמו, על האדם לתקן את הטבע שלו, כלומר להשתמש בכלי הקבלה שלו כדי לתת ("להשפיע"). איך נעשה הדבר? כאשר הכלי מתמלא באור הבורא הוא מרגיש הנאה. ועם זה מתגלה בתוכו גם תכונת ההשפעה, מה שמבדיל בין האדם לבין שאר הבריאה-גם רוחנית וגם חומרית. בשאר הטבע-הדומם, הצומח, החי, וגם בבני האדם (לא בכולם כמובן)-קיים הרצון לקבל הנאה בלבד ושום דבר מלבדו. אם בני האדם מקבלים את מה שהם רוצים, זה נקרא הנאה, אם מקבלים פחות ממה שרוצים-זה נקרא סבל.

אלא שיש בני אדם שעם תחושת ההנאה, מתחילים לחוש גם תכונות לא מובנות, חיצוניות כביכול; מתחילים להרגיש שקיים איזשהו טבע לא מובן, מחוצה לנו. תחילה הם אפילו לא מבינים מהו הדבר שאליו הם נמשכים, ומה מניע אותם. כלומר, זה טבע אחר לחלוטין: לא "לקבל", אלא משהו אחר לגמרי. הדבר האחר הזה, בסופו של דבר, מתגלה כרצון "להשפיע".

עם האור שימלא את האדם, הבורא מעביר לו גם את הרצון להשפיע. התכונה הזו מתחילה לפעול בנו. כאשר היא מתחילה לפעול, האדם מאבד את שלוותו. נדמה שהוא יוצא מהעולם הזה ומרגיש צורך למצוא משהו אחר. הוא מתחיל לבקר את הטבע שלו, את עצמו, ולהעריך את כל מעשיו ומחשבותיו באמצעות הטבע השני הזה. הוא מגלה שאינו יכול לשנות את הטבע הבסיסי שלו, אבל יכול לנצל את הרצון לקבל הנאה לתכלית אחרת, כלומר, לרכוש באמצעות התכונות שלו טבע שני, את טבע הבורא. האור יוצר בתוך האדם מודעות לכך שקיימות שתי כוונות, למען עצמו ולמען הבורא, ושהאדם יכול לפעול בשתי הכוונות האלו.

האור נותן לאדם לא רק תחושה של הנאה, אלא גם את הרגשת "בעל הבית"-הרגשת הנותן. האדם מבין שחוץ מ"לקבל" ישנה צורת עבודה נוספת, וזו "השפעה". לכן הוא מתחיל להרגיש שעם הרצון שלו לקבל הוא יכול לפעול בשני כיוונים. הוא תפס שלקבל לעצמו, כפי שעשה קודם פירושו "לקבל על מנת לקבל" (לקבל למען עצמו).

בני האדם בעולם שלנו חיים, עובדים, סוחרים, אך למעשה לא נותנים דבר לאחר. אמנם הם חושבים שהם נותנים ומקבלים ומחליפים, ולאמיתו של דבר הם מקבלים בלבד. הם אינם תופסים זאת מכיוון שאינם רואים את הטבע השני שמנוגד להם ואת מהותו, שהיא לתת בלבד. האדם מתחיל להבין את הטבע האגואיסטי שלו רק כשהוא מתחיל להרגיש את טבעה של ההשפעה. לפני כן, הוא כלל לא נקרא אדם.

בעולם שלנו, אנו חיים על פי טבע אגואיסטי אך נמצאים במצב של חוסר הכרה לגביו. כך נוצרנו וכך אנחנו מתקיימים. אבל כאשר האדם יוצא מהעולם שלנו ומתחיל להרגיש את הבורא, הוא מתמלא באור הרוחני ומתחיל להבין את טבע הבורא; עד כמה הטבע הזה מנוגד לטבעו של האדם. כאן מתחילה הדילמה: אם להמשיך ולפעול כמו קודם, ולקבל הנאה (עכשיו, כשהוא כבר יודע שהוא מקבל הנאה, זה נקרא "לקבל על מנת לקבל", "לקבל למען עצמי". אך בעבר הוא פשוט "נהנה"), או אם לבחור באפשרות להשתמש ברצון שלו כך שיהיה דומה לבורא, שזו "השפעה לבורא" או "לקבל על מנת להשפיע", כלומר להשתמש ברצון הראשוני שלו ליהנות, אך בכיוון ההפוך. כך, האדם מממש לחלוטין את תכונת הבורא "לתת", באמצעות הפעלה של הרצון הטבעי שלו לקבל הנאה.

מכאן אנחנו רואים, שכדי להשתמש נכון ברצון הטבעי שלנו ליהנות, אנחנו חייבים תחילה לקבל את תכונת הבורא, ואז נוכל לבחור אם לתת או לקבל; כלומר אם להיות כוח טוב או כוח רע (כוח רע הוא האגואיזם, וברוחניות הוא נקרא "קליפה", כלומר נגד הבורא). אך עד שנקבל את תכונת הבורא, אנחנו עומדים אך ורק במסגרת האגואיזם שלנו, והדבר אפילו לא נחשב לאגואיזם, כיוון שלא קיימת כנגדו שום תכונה אחרת.

הרצון ליהנות אינו שלילי או חיובי. זה פשוט הטבע של העולם שלנו. העולם הזה דומה לבית ספר שמלמדים בו כיצד לכתוב: נותנים לאדם גיר ולוח, ועד שילמד לכתוב נכון, כלומר ילמד כיצד לפעול נכון, הוא נתון בתנאים מגבילים, שבהם אין הוא יכול לגרום שום נזק. אם האדם כותב בשגיאות-אפשר תמיד למחוק, והלוח שוב נקי. כך גם בעולם שלנו, אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ובהתייחס לעולם הרוחני אין זה נחשב לחטאים או לעשיית מצוות. לכל הפעולות שלנו בעולם הזה אין שום ערך רוחני. כולן נמצאות מתחת לעולם הרוחני. רק כאשר האדם מתחיל לקבל, עם הנאות העולם הזה, משהו נוסף, שונה מהטבע שלו, או מתחיל להבין שקיים משהו נוסף שמנוגד לטבע שלו, ורק אז אפשר להתחיל לדבר על יכולת הבחירה, על היכולת לפעול בטבע אחד כנגד טבע שני. עד אז, אין מה לבוא לאדם בדרישות, כי למעשה אין לו שום יכולת בחירה. חוטאים, צדיקים, חטאים ומצוות-כל אלה קיימים רק בעולם הרוחני. העולם שלנו הוא מקום הכנה בלבד, לכניסה אל העולם הרוחני.

הכניסה אל העולם הרוחני

אפשר להרגיש את הבורא בעודנו חיים בעולמנו הגשמי. את תכונותיו ניתן לרכוש בעזרת תיקון והכוונה של הרצונות הבסיסיים שלנו. זו הדרך אל העולם הרוחני. הכל פשוט מאוד, וכלל לא כפי שמצטייר בדימיון שלנו. העולם הרוחני, או העולם העליון, משמעו אך ורק קבלה של תכונות בהן ניתן להרגיש את הבורא. אם אדם מתחיל להרגיש את תכונות הבורא, הוא יוצא לעולם הרוחני. בתוך העולם הפיסי שלנו כלום אינו משתנה, הכל נשאר כפי שהיה. אבל בתוך האדם מופיעים תחושות, כוחות נוספים, מכיוון שקיבל טבע שני.

אם כך, איך ניתן בדרך המהירה ביותר לרכוש את הטבע השני הזה? איך ניתן ללמוד לכתוב בלי שגיאות ו"לעלות כיתה" אל העולם הרוחני? קודם כל צריך להבין, מה פירוש לכתוב בלי שגיאות. כעיקרון מתאימים לכך רק אנשים שהתעורר בהם הרצון הנכון, שכבר מוכנים להתחיל להרגיש את הבורא ומוכנים לקיים, במקביל לטבע שלהם, גם פעולות רוחניות. אנשים אלה מתחילים להרגיש שהם רוצים להכיר את הכוח העליון, לא כדי לעסוק בגילוי עתידות, או בקריאת העבר, בחייזרים מכוכבים אחרים או במזלות-לא בשום דבר שמתייחס לעולם או לגוף שלנו.

אם הם מקבלים דחיפה אל מעבר לכל הרצונות האלה, זה אומר בפירוש שהבורא קורא להם. הוא רוצה לתת לכל אחד מהם תחושה של התכונות שלו, כך שיוכלו להשתמש ברצונות שלהם בצורה נכונה, ולהגיע אחר כך למדרגה שתאפשר להם לצאת מהעולם שלנו, מתחושת הרצונות האגואיסטיים, אל הרגשת רצון הבורא, אל הרצון להשפיע. אפשר להגיע אל הרצונות והתכונות האלה בעזרת חוכמת הקבלה, דרך לימוד נכון, בקבוצה, עם מורה וספרים מתאימים.

איך זה נעשה? כאמור, אם האדם כבר מוכן וקיבל אל תוך הרצון שלו את אור הבורא, אז יחד עם האור הבורא מוסר לו את התכונה שלו. אבל מי שעדיין אינו מוכן, מקבל רק רוח חיים, שבתוכה אין דבר שדומה להשפעה.

נניח שלאדם יש כבר רצון התחלתי. איך ניתן לגרום לכך שהבורא יעביר את התכונה שלו אליו? איך לגרום לכך שיחד עם התענוגים האחרים, הבורא יעביר לו גם את התכונה שלו? לשם כך קיימים ספרים מיוחדים. כשהאדם קורא בספרים האלה הוא מושך "אור". בינתיים, האור הזה אינו מורגש, אבל הוא נותן לאדם ידע והבחנות (קצת חיוביות וקצת שליליות). הבורא מתחיל להעביר לאדם, בכמויות קטנות, תחושה של איכותו של הרצון להשפיע, הרצון היחיד של הבורא.

הבורא מעביר לנו את התכונות שלו בסתר, טמונות בתוך תענוגים. הדבר נעשה כך כדי שנרצה באמת לרכוש את התכונות האלו. אלא שיש בכך בעיה קטנה. להעביר לנו את התכונות-פירושו להתגלות בפנינו. אילו היה הבורא מתגלה לנו בבירור, היינו מקבלים תענוג עצום, מייד מתמכרים אליו ושום דבר אחר לא היה מעניין אותנו יותר. כדי שזה לא יקרה, ויישאר בידינו חופש הבחירה, הבורא מסתיר את עצמו, את תכונתו. אנחנו מרגישים את התוצאה בלבד.

בהדרגתיות, במשך חודשים של לימוד, אנחנו מתחילים לקבל השתוקקות והבנה גדלים והולכים, מוצאים שפה משותפת, הבנה נכונה. כל זה קורה באיטיות, מכיוון שהטבע שלנו מורכב מאין-ספור תת-מערכות, ועל כולן להגיע להתאמה לתכונות שאנחנו מקבלים ברמות התת-הכרתיות. אלו מערכות שלעולם לא נרגיש בהן, מערכות מן המעלה השנייה השלישית וכן הלאה, אשר גם הן צריכות להיכלל בעבודה עם התכונות האלו. לכן התהליך הזה נמשך זמן רב.

זמן התיקון תלוי ביגיעת האדם. מידת היגיעה שלו אינה תלויה בבורא. הבורא נותן לו רק את ההשתוקקות הראשונית, והשאר תלוי באדם, יותר נכון בחברה, בסביבה שהוא מוצא לעצמו כדי להתפתח בה בצורה נכונה.

הבחירה בדרך הנכונה

במאמר "החירות" כותב בעל הסולם שהאפשרות היחידה ליישם את חופש הבחירה שלנו היא בחיפוש החברה הנכונה שתעזור לאדם להגיע למטרת הבריאה. כלומר, הדבר היחידי בחיים שהאדם יכול לשנות בכוחות עצמו, ובכך להשפיע על ההתפתחות שלו ועל כל המציאות שלו, הוא הבחירה בחברה שתשפיע עליו. מלבד זה הכל בחיים מוכתב.

הדרך אל הבורא ומדרגות התיקון הרוחני שצריך לעבור, תלויות במבנה הפנימי של הנשמה, ונתונות מראש. אי-אפשר להשפיע, או לשנות דבר. אחרי כל צעד, ישנו הצעד הבא, ועוד אחד אחריו. הדבר היחיד שנתון לשליטת האדם הוא בחירה נכונה של חברה: האדם נמצא תחת השפעת החברה והחברה משנה אותו.

איך יכולה חברה לשנות את האדם, אם אי-אפשר לשנות דבר?אם לא ניתן לשנות את הגורמים ההתחלתיים והסופיים, ואם גם הדרך מוגדרת מראש, מה בכל זאת יכול להשתנות? בעל הסולם עונה שאפשר לשנות רק את קצב ההתקדמות. וזה מימד חשוב ורציני. נניח שאדם מתקדם ממדרגה רוחנית אחת לחברתה תוך מיליון שעות, או שזה נמשך שניה בלבד. הדבר דומה לתחושה של כאב שיניים במשך מיליון שעות או רק שניה בלבד. אנו לא יכולים לתפוס את משמעות ההבדל. כלומר, האדם יכול לשנות את הדרך, לצמצם משמעותית את כל המצבים הלא נעימים, מהם לא ניתן להימנע משום שגם הם מוגדרים וידועים מראש. האדם חייב לעבור דרך המצבים האלה אך ניתן לעשות זאת במהרה. בחירה חופשית של חברה משפיעה על טיב ההתקדמות הרוחנית של האדם.

כאן מתעוררת השאלה: איזו מין בחירה היא זו אם אנחנו צריכים לבחור בין דרך פחות נעימה לבין יותר נעימה, ובכלל, האם הבחירה שלנו מונחת במישור אגואיסטי? העניין הוא שהדרך הזו נבחרת לא מכיוון שטוב לנו; אם אנו בוחרים בדרך הזו מתוך הרצונות האגואיסטיים שלנו, אין זה אומר שאנו מתקדמים מהר. להתקדם מהר משמעו להתקדם בעזרת כוח הבורא-באמצעות השפעה. מהר-כי בכך אנו נעשים דומים לבורא.

לנברא יש רצון אחד בלבד והוא ליהנות. בהשפעת האור נוצרים באדם תשעה רצונות נוספים; הוא מתרשם מפעולות הבורא, וכך נוצרים בתוכו צירופים שונים של תכונות הבורא-בסך הכל עשרה רצונות. על האדם להשתמש בכל הרצונות, גם ברצונות הבורא שרכש וגם ברצון הראשוני שלו לקבל הנאה, כדי להידמות בעזרתם לבורא. כדי לעשות זאת הוא מדמה את הרצון הראשוני שלו ליהנות מעשר הספירות, שנקרא "מלכות", לתשע הספירות הראשונות-לתכונות הבורא.

הוא לוקח את ה"מלכות" ומנסה, מתוך כוונה נכונה, להשפיע לבורא. כלומר הוא לוקח את המלכות ומנסה לדמות אותה לספירת החוכמה. אחר כך הוא לוקח את המלכות ומנסה לדמות אותה לספירת הבינה, וכן הלאה.

תשע הספירות של הבורא, הן תשע וריאציות של תכונות ההשפעה. בעזרת כוונות שונות ורצונות שונים האדם מנסה בכל פעם להידמות לתכונה אחרת של הבורא ובכך נעשה דומה לתשע הספירות הראשונות (ט' ראשונות).

אבל ישנו חלק של מלכות שאינו מסוגל להידמות לאף אחת מתשע הספירות הראשונות, כלומר לקבל מתוך כוונה "לתת לבורא", להשפיע. החלק הזה נקרא "לב האבן" והאדם לא עובד עם החלק הזה. הוא מנתק את התכונות (הרצונות) האלה ואומר: "ברצונות האלה לא אשתמש!". לאחר שתיקן את כל תשעת הרצונות שבתוך המלכות ונעשה דומה בהם לבורא, נותר רק החלק העשירי, שאינו ניתן לתיקון ("לב האבן"). החלק הזה אינו יכול להבין, או להרגיש, את תכונות הבורא. הוא מרגיש את התענוג בלבד אך לא את מקורו, לא את נותן התענוג. הרצון הזה, שאינו ניתן לתיקון ושהוא האגואיסטי ביותר, הוא בעצם הרצון הטבעי והגדול ביותר.

כשהאדם מתקן את כל הרצונות שביכולתו לתקן, מגיע מלמעלה אור מיוחד שמתקן גם את "לב האבן", כך שגם ברצון הזה ניתן יהיה להשתוות לבורא. המצב הזה נקרא "גמר תיקון", כלומר, האדם תיקן באופן מלא את כל הרצונות שלו. קשה לתאר איך זה קורה. פשוט, מלמעלה נשלח אור, שגם הרצון הזה מקבל כוונה "לתת לבורא"-להשפיע. כך, כל תכונות האדם, כל האפשרויות שלו להידמות לבורא, מתממשות והוא נעשה שווה לבורא לחלוטין. ומה האדם מרוויח מזה?

תחילה, כאשר הבורא יצר אותו, הוא היה מלא אור, אבל לא היה מסוגל לחוש את תכונות הבורא. הוא היה נברא שקיבל הנאה ממה שהבורא רוצה לתת לו. האדם חוזר למצב זה בגמר התיקון. הוא מקבל מהבורא כל מה שהבורא רוצה להעניק לו. אך כעת זהו מצב שאותו מחולל האדם; כעת הוא עצמו מחליט לקבל כיוון שהבורא רוצה בכך ולא הוא עצמו.

אדם שרוכש את כל תכונות הבורא, נעשה דומה לו, כלומר הוא עולה מעל לדרגת הנברא, אותה דרגה התחלתית שבה נולד, ומגיע לדרגת הבורא. בכך הוא מגיע למעשה לנצחיות, לשלמות, לידיעה מוחלטת. אילו היה האדם נשאר בתוך הטבע שלו, לא היה יכול להשיג את כל הדברים הללו.

מתברר שכל התהליך הזה מוגדר מראש על ידי הבורא, ולכן לא ניתן לומר שהוא יצר דבר נחות ממנו, דבר שאינו שלם. כל הדרך שהאדם עובר, הכרחית כדי להגיע להרגשת השלמות, להרגשת מצבו של הבורא. ניתן להרגיש מצב זה בשלמותו רק מתוך הרגשת הניגוד המוחלט לו. כל הדרך הזו נחוצה, כדי שנוכל לעבור את כל הדרגות הרוחניות הקיימות, בכל המצבים שלהן, מתחילת הבריאה ועד סופה, ממצב של אי שלמות ועד למצב השלמות המוחלטת. כך, לכשנגיע לדרגת השלמות של הבורא, נוכל להרגיש אותו בכל רבדיו ודקויותיו, להעריך אותו ולהתענג.

העבודה הפנימית

איך שלא נסתכל על זה, הדרך שלנו עד גמר התיקון רצופה חוויות ותחושות שליליות. היכן איפוא ההבדל בין דרך הקבלה לדרך של יסורים? דרך הקבלה שונה מדרך היסורים לא רק בכמות וברמה של היסורים, או בתקופות הסבל שהאדם עובר. העניין הוא, שכאשר אדם הולך בדרך הקבלה, כלומר לומד וסופג לתוכו את חוכמת הקבלה ומושך על עצמו אור, הוא מקבל מראש את היסורים שלו, לא כסבל גופני, אלא כהיעדרה של היכולת להעניק לבורא. כלומר, כל הסבל מתורגם ומועבר מגשמיות, ממסגרת העולם שלנו, ליסורים רוחניים-יסורי האהבה לבורא. לכן, האדם אינו מחויב לעבור דרך אינסוף מצבים של יסורים גשמיים כדי שיגיע בסופו של דבר ליסורים הרוחנים. אלא בעזרת קריאה בספרים נכונים הוא מושך על עצמו אור ומתחיל לחוש מה חסר לו באמת. הוא מגיע מיד ליסורים נכונים-יסורים שנובעים מהיעדר הרוחניות. לכן, אין הוא צריך לעבור את כל התהליך הכואב הזה במשך תקופות חיים רבות.

אם מלכתחילה יש לו לאדם תכונת המלכות בלבד, הרצון לקבל הנאה, הרי שהאור משפיע עליו כך שהוא מתחיל לקבל תשע תכונות נוספות שכלל אינן קשורות למלכות. זו למעשה בעיה שהיא יותר פסיכולוגית, ואפשר לראות את זה בבירור בעולם שלנו: אם אדם נהנה מאדם אחר, או מתכונה מסוימת שבו, הוא מתחיל להשתוקק בהדרגה לאותה תכונה, הוא רוצה להידמות לאותו אדם. זה קורה מפני שהנאה מתכונה מסוימת וקבלת אותה התכונה-הן אותו דבר.

הבורא מגלה בפני האדם את תשע הספירות שלו ומראה לו כיצד הוא גורם לו הנאה. האדם מתחיל להרגיש לא רק את ההנאה עצמה, אלא גם את מקורה. הוא רואה את בעל הבית שמכין לו סעודה, וגורם לו תענוג. האדם גם נוכח לדעת מדוע המארח עושה זאת, והאדם מזהה את התכונות שלו. אדם מקבל, מלבד התכונה האחת שלו-המלכות, תשע תכונות נוספות.

כלומר, מעתה האדם שואף ליהנות בעזרת כל עשר התכונות שלו, לקבל וליהנות מהבורא גם מכתר, גם מחוכמה, גם מבינה. אם האדם שואף לקבל הנאה מכל התכונות האלה, משמע שכל תענוג שהוא מקבל, שונה. מכל תכונה האדם נהנה באופן אחריש הנאה מאוכל, מילד, מטיול, משינה, ועוד. כל אלה הם לבושים שונים, עטיפות שונות, של אותה הנאה. אלא שברוחניות, התענוג נתפס אחרת. אנו מתחילים להבין שאפשר לקבל הנאה בצורות שונות. כלומר, המלכות נחלקת לעשר ספירות נוספות וחשה כי לפניה עשר נוספות.

כיצד מלכות, בקבלתה תענוג מתשע הספירות הראשונות, מבקשת להידמות אליהן? נסביר זאת בדוגמה: אם אדם נמצא בקרבת אדם דגול, בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, הוא יבקש להידמות אליו. זאת מכיוון שהוא גדול ממנו והאדם מתמוסס בו, תלוי בו, נהנה מקרבתו. הוא רוצה את מה שיש באדם הדגול, מבקש להיות כמוהו. וכך, באופן אוטומטי, הוא נעשה דומה לו. העניין הוא בכך שהתענוג הוא, בראש וראשונה, מעל הכלי שרוצה ליהנות ממנו. ולכן הכלי, בקבלו לתוכו צורה נעלה, נהנה ממנה והיא כמו נדבקת לתענוג, כביכול מתמוססת בתוכו. וכך, הכלי סופג את תכונותיה.

כל האמור מתאפשר רק בתשע הספירות הראשונות של המלכות, היכן שהיא מרגישה את תשע הספירות שלפניה. אולם בספירה העשירית, המלכות עצמה נשארת ללא שינוי. באותו חלק עשירי אין קיימת שום תחושה של הבורא, של הנותן, אלא רק תחושת הנאה פשוטה. לכן יש לנתק חלק זה ולשמור אותו-ואין עושים בו שימוש עד גמר התיקון.

החלק העשירי הזה הוא "לב האבן", מהות האדם. זו התכונה הטבעית של האדם, שהרי תכונתו היא לשאוף להנאה בלבד. כל החלקים האחרים, אינם כה אגואיסטיים. הם מושפעים מהבורא ונעשים דומים לתכונותיו. תכונת האדם לשאוף ליהנות-זו הספירה האחרונה. למעשה, האדם אינו מתקן את עצמו, את מהותו. הוא מתקן רק במקום בו הבורא נותן לו הזדמנות להדמות לו, ורק בתחום הזה אפשר לעשות משהו.

האדם אינו יכול לעשות דבר נגד הטבע שלו, שהבורא ברא "יש מאין", אבל אם הוא באמת רוצה, אפשר לראות זאת בדרך שהוא פועל בכל שאר הרצונות שנתן לו הבורא (כלומר, כל הרצונות שמחוץ לטבע האמיתי שלו). הוא מוכן לכל, לכן הבורא משנה את הטבע שלו. זה מין משחק: "אני אשנה אותך אם תוכיח לי שאתה באמת רוצה להשתנות". הבורא מעניק לאדם את טבען של תשע הספירות הראשונות, האדם מדמה עצמו אליהן, ואז הבורא נותן לו טבע חדש. זו הספירה העשירית.

כשמתחילים ללמוד קבלה, לומדים על היווצרות הקשר בין תשע התכונות הראשונות של הבורא לבין תכונת המלכות. הדבר קורה לפני צמצום א'. אחרי כן, כאשר אדם, בעולם שלנו, מתחיל לקבל את התכונות האלה, זו כבר תמונה אחרת, מכיוון שבאדם בעולם שלנו כבר קיים הכל. יש בתוכו אותו עולם אינסוף וכל הדרגות הרוחניות שצריך לעלות בהן כדי להגיע לשם. האדם כולל בתוכו את כל הזכרונות, הנקראים "רשימות", או "רשימו" (ביחיד), מכל המצבים הקודמים-מעולם האינסוף ועד העולם שלנו. כל זה נמצא בתוך כל אחד מאתנו בצורת גֵן, DNA.

כיצד נפרסת לפנינו הדרך קדימה? האור מאיר עלינו מלמעלה ומאיר את הרשימו של אותה דרגה רוחנית שנמצאת לפנינו, ואנו מתחילים לשאוף לעלות אליה. אחרי כן האור מאיר את הדרגה הבאה-ואנו מתחילים להשתוקק אליה. וכך, בהדרגה, הוא מעניק לנו את התכונות שלו מסביב, מבחוץ ומבפנים. כל המצבים העתידיים שלנו נמצאים בתוכנו כמו עוּבָּר, והמעבר ממצב אחד למשנהו נגרם על ידי האור שמאיר מלמעלה.

השאלה היא כיצד אדם שההנאות הגשמיות שלו שולטות בו, מתחיל פתאום להשתוקק לעולם העליון?

האור העליון מאיר לפתע אל תוך הרשימו שקשור ברשימו הרוחני הראשון. כל הרשימות שקדמו לרשימו הזה, היו קשורות לטבע הגשמי שלנו בלבד, וזה הרשימו הראשון שקשור במצב הרוחני שלו מהירידה מלמעלה למטה. לכן ,האור מעורר בנו משיכה למעלה. פתאום אנו מתחילים לרצות את העליון. במצב הבא שלנו, אנו מתחילים להבין את תכונות הבורא. וכך בכל פעם, כאשר אנו מתחילים להשתוקק לרוחניות, למצב ממנו נשאר בנו אותו רשימו, הרשימו הזה קיים בתוכנו ותחת השפעת האור המקיף הוא קם לתחייה.

את האור אנו מושכים על עצמנו אם אנו לומדים את חוכמת הקבלה לפי שיטה נכונה, בקבוצה נכונה, מתוך מקורות נכונים. כלומר, הכל כבר קיים בתוך כל אחד מאתנו. אין צורך להשיג דבר מבחוץ, מלבד האור. כל הרשימות האלה שנמצאות בתוכנו, כמו גנים, DNA, מגדירות את ההתפתחות שלנו. מתוך תהליך היצירה של הכלי אפשר לראות מפני מה הוא כל כך לא הומוגני. מהבורא יוצא אור, שיוצר רצון ליהנות. כשהרצון ליהנות מתמלא אור, הוא מתחיל להיות דומה לאור, מכיוון שהאור קודם לכלי. לכן האור משפיע על הרצון, הוא שולט בו, הוא ממוסס אותו בתוכו. אילו האדם היה משיג פתאום את מילוי כל רצונותיו, הוא היה "מאבד את הראש". אנחנו זקוקים לראש כדי להשיג דברים, ואם כבר השגנו הכל, לשם מה נחוץ הראש, שהרי כל מחשבה שלנו נועדה רק לספק איזשהו צורך, להשיג משהו.

הלב מבין

אנחנו מסוגלים להבין רק את מה שאנחנו יכולים להרגיש. אם מעולם לא חשנו שיש טבע אחר שיכול להחליף את הטבע שלנו, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו איך זה אפשרי. לא מובן לנו איך כל מה שבתוכנו משתנה. אין אנו יכולים לתאר איך כל זה מתבצע, כיוון שהמוח שלנו הוא תוצר של העולם הזה.

אם ברצונות שלי לא חשתי מעודי אלא את הכוחות האגואיסטיים, הרי שהמוח שלי אינו מסוגל לפעול לפי שום תוכנית אחרת, אלא רק אגואיסטית; כי המוח אינו אלא מחשב, מכונה שתפקידה לממש אפשרויות להנאה. המוח אחראי לחיפוש היכן אפשר ליהנות, וכיצד לספק את הצרכים שלי. המוח אינו יכול להיות מעל לדרגת הרצון, אלא הוא נמצא בדיוק באותה דרגה שבה נמצא הרצון.

קשה לנו לתאר לעצמנו כיצד יכול לחול שינוי קיצוני, מרצון ליהנות לרצון לתת וליהנות. בינתיים צריך לקבל זאת כאקסיומה. במדע, אקסיומה נשארת אקסיומה עד שמגלים גורמים שסותרים אותה ואז בלית ברירה, משנים את כל המדע. בקבלה זה אינו כך, כאן זו אקסיומה עד לרגע שנוכל להרגיש את התוצאות על בשרנו. ברגע שנחוש זאת, לא נצטרך לשום הוכחות, כי הדבר יהיה ברור מאליו. לכן, הקבלה נקראת "תורת הנסתר". היא נסתרת למי שעדיין לא השיג את התחושות הללו ולמי שמרגיש-היא כבר גלויה.

ניתן להסביר את זה רק למי שכבר עבר את כל השינויים האלה, או למי שמוכן לחוות את המטמורפוזה הזאת. למי שעדיין עומד בתחילת הדרך, כל המילים האלו ריקות מתוכן.

מעבר לכך, אני מבטיח לכם, שכל עוד אינכם חשים את העולם הרוחני, כל מה שאתם מתארים לעצמכם על רוחניות כלל אינו דומה לחוויות שתעברו באמת. אפילו ברגע האחרון, לפני שתתחילו להרגיש את העולם הרוחני, תתארו אותו לעצמכם באופן שקרי לגמרי.

חזרה לראש הדף
Site location tree