אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / חלק 4 המגע עם העליון / יחס בוגר ליסורים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

יחס בוגר ליסורים

כאשר אני קורא עיתונים ושומע רדיו, אני רואה שאומות העולם מתייחסות אלי בצורה שונה, כי אני שייך לעם היהודי. היחס שלהן טעון רגשות אנטישמיים, שגרמו לי לחוש עויינות כלפי ופחד, בכל מקום שהייתי בו בחוץ לארץ. יתרה מכך, גם בארץ יושבים סביבי וסביב לעם שלי עמים שרצונם להשמיד אותנו, או לפחות להכניע אותנו.

אני חייב להתייחס לתופעה הזאת כאל פעולה של הבורא, לראות בו את מי שגורם לעויינות ולשנאה הזאת בקרבם-ודווקא לטובתי, כדי לגרום לי לשנות את צורת המחשבה שלי ואת צורת הפעולה שלי; כדי שאתעלה מעל התגובה הרגשית האנושית הרגילה-מתגובה אינסטינקטיבית כלפי מה שרואות עיני, לחקירת הסיבות למה שבאמת קורה סביבי.

אם לא אתייחס לתופעת האנטישמיות כפי שהיא, אלא לסיבה שלה, אפעל בדרגה רוחנית שנקראת "אדם". רק בשיטה הזאת אפתח יכולת של הבנת מהות ההתרחשויות בִמקום בריחה ממכות (כמו חיה שנמלטת מטורף). רק בדרך הזאת אני יכול באמת לשנות את הגורמים החיצוניים.

הסיבה לכל היסורים היא אחת, לגרום לנו לתהות על משמעותם, להעלות את האדם מרמה של סובל ללא תכלית, לרמה שבה הוא חושב ומנתח מהי הסיבה ליסורים ומה תכליתם. כל אחד יכול לפרש את הסיבה והתכלית של היסורים, לפי מוצאו ונטיות לבו, אבל כולם מסכימים שהיסורים גורמים לנו לחשוב על הסיבה והתכלית, שבעיני הקבלה הם אחד.

הפצתה של חוכמת הקבלה מביאה למודעות הציבור את הסיבה ליסורים ואת תכליתם. בכך מקצרים לכל אחד את הזמן שנדרש ממנו כדי להבין את הסיבה ואת המטרה של הסבל, להכיר בכך שאין סבל בלי סיבה ותכלית, אלא שיש לו מקור-הבורא; הוא זה ששולח את היסורים לכל אחד, ויש לו מטרה ברורה לכך שמשך אלפי שנים הוא מקיף אותנו ביסורים, בלי להשאיר לנו סיכוי להינצל.

מטרת הפעולות שהבורא מפעיל עלינו, היא לפתח בנו, מתוך סידרה של מצבים שליליים, יחס בוגר ליסורים. לכן לא צריך לברוח מהם, אלא לנצל אותם, לראות אותם כמתנה מהבורא!

אם נשתמש בהם נכון, נוכל להפוך אותם לכלי שיתמלא בלי הגבלה בתענוג ובידע אינסופיים. אם נתעלה מההרגשה הרגילה של הסבל וננסה להבין את סיבת הסבל הרי שבמקום להרגיש את המקל, נרגיש את הבורא, את נותן היסורים, מי שמכה בנו במקל. לכך הבורא מצפה מאתנו!

והיסורים ייפסקו אז. באמצעות הרצון האגואיסטי שנמצא בנו "ליהנות רק את עצמי", הבורא מוביל אותנו למטרתו כמו שמושכים ילד קטן לעשות דבר-מה באמצעות תענוג. אלא בהדרגה, על ידי עליות (קבלת תענוגים) וירידות (הרגשות רעות והעדר תענוג), הוא מוביל אותנו לרצות להיות אתו בקשר קבוע, למצב שבו נהיה זקוקים לו.

בתחילה הקשר הזה בין האדם לבורא מבוסס על תועלתו של האדם-הכדאיות שבדבר. אחר כך, מתוך צורך תועלתי לשרוד ולהתקיים, האדם מפתח את הקשר הזה, ומתחיל שלב אחר לגמרי בהתפתחותו, תהליך של יחס אחר לתענוג-לשכר. מרצון לקבל תענוג רק דרך הגוף, הוא עובר לרצון לקבל תענוג מעל הגוף, לקבל שכר שלא תלוי בהרגשה של הגוף, בפחדים או בתענוגים של הגוף.

במילים אחרות, האדם מתחיל להבין שהשכר יכול להיות גבוה יותר מדרגת הגוף. השכר שהאדם מצפה לו לא נובע מהפחד שחייב אותו קודם לכן להיות בקשר עם הבורא. הוא מרגיש כאילו כל הפחדים של הגוף לאט לאט מסתלקים ממנו, כמו לבוש ארוך הנשמט מהכתפיים, כמו נשל מנחש. שוב אין הוא פועל מן השיקול שיהיה לו טוב או רע.

החיים האלה שוב אינם מהווים עבורו קשר עם בורא, אלא נוצר בו צורך אחר, צורך להיות במגע קבוע ופנימי יותר עם הבורא, מגע שאינו תלוי בגוף הגשמי ובהרגשתו. הצורך הזה יוצר באדם רצון להרגיש את הבורא בקביעות, עד כדי כך שאם הגוף מתחיל להפריע לו, כלומר להסיח את דעתו מהקשר עם הבורא, מתוך זה שמרגיש בתענוגים הגשמיים שמסביבו, ההרגשה הזאת גורמת לו סבל.

אם האדם עובר את כל שרשרת התחושות וההבחנות האלו, הוא מתחיל להודות לבורא ולאהוב אותו על זה ששלח לו את כל התחושות השליליות האלה, באשר הן הביאו אותו לקשר עם הבורא.

לכן העיקר הוא, להתחזק בהרגשה הזאת עד כדי כך ששום הפרעה גשמית לא תנתק את האדם מהבורא. ששום פחד, או תענוג, לא יפסיקו את הקשר הפנימי עם הבורא, אלא יחזקו אותו.

הקושי בעניין הזה מתבהר אם נתאר לעצמנו את ההרגשה של היהודים בזמן שהשתוללה אש האינקוויזיציה. איזה פחד וסלידה עוררו הגלימות השחורות, העינויים באש, והרציחות האכזריות. איך אפשר היה, מבעד לכל הגהנום הזה והפחד, להבחין בנקודת המגע עם הבורא, לראות שעל ידי זה הבורא מושך אותנו אליו, ורוצה שנעלה עד לדרגה שנרגיש אותו?

אבל אם האדם לא מתחבר עם הבורא, הוא נופל לדרגת הגוף-לדרגה הבהמית שלו. אז הוא נידון לגורל של סבל, השפלה ומוות. רק העלייה לדרגת הבורא, לרמה של הקשר עם הבורא, היא זו שפותחת לפני האדם את כל תמונת המציאות האמיתית משך מאות שנים: חורבן בתי המקדש, רדיפות, אינקוויזיציה, סכנת ההשמדה בידי אויבינו.

אף מדינה לא תסכים להעניק לנו מקלט. היום, כמו מאז ומתמיד, אנחנו מוקפים אויבים. אומות העולם, אמריקה, רוסיה, אנגליה, צרפת, גרמניה, מפעילות את השפעתן על הערבים ועלינו. הן מחזיקות אותנו במצור, חשופים ללא הרף לסכנת ההשמדה. אין שום דבר חדש ביחס הזה כלפינו מצד כל העמים, אלא שהיום המצב שונה בזה, שניתן לנו יותר כוח, ניתן לנו יותר חופש בחירה, פנימי וחיצוני, גשמי ורוחני.

אבל החופש הזה (מדינה, שלטון, עצמאות וכוח משלנו) הוא רק אשליה. הוא ניתן לנו דווקא כדי שנגיע להבנה עמוקה וברורה יותר שכל זה ממילא לא יעזור לנו, ואפילו יהיה לנו את כל מה שיש לשאר העמים, בכל זאת נשאר תלויים באופן ישיר בבורא שברא את המציאות הזאת, וזו הסיבה שלא נוכל להיות כמו שאר העמים, כי הבורא לא יאפשר לנו את זה. לכן אנחנו נמצאים היום באותו מצב שבו היו יהודי ספרד, כאשר מכל עבר רדפו אותם האינקוויזיציה ושנאת העם. אז לא היה להם שום מקלט.

גם כיום אין לנו לאן לברוח, ושום מדינה לא רוצה בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו יודעים את זה וחשים את "תסמונת מצדה" הנצחית שלנו. ההרגשה הזאת לא תניח לנו עד שנגלה שהבורא-הוא זה שמקיף אותנו: בארץ ישראל הקיף אותנו ברומאים, בגלות, ושוב בגלות, ובארצות הגולה הקיף אותנו באינקוויזיציה, בהמון זועם, באנטישמיות ובגירוש.

וכך גם היום. אף על פי שיצאנו מהגלות, עדיין נותרה בנו "מצדה"-אנחנו מרגישים את עצמנו בתוכה ואותה בתוכנו. איננו מסוגלים להימלט מזה, אף על פי שמלמעלה כבר ניתנה לנו הארץ והמדינה הזאת, ולכאורה העולם מכיר בקיומנו.

הגיעה השעה להבין את הסיבה ל"תסמונת מצדה". במאות הקודמות הצטברו בנו יסורים באותה מידה שנחוצה לנו לשוב אל הבורא. הם עברו עלינו בצורה נוראה כל כך, אך אי אפשר היה אחרת-וכך צריכים להתייחס לעבר. אבל כיום המצב התהפך, ועלינו לקחת את העתיד שלנו בידינו!

מהגלות האחרונה יצאנו לאחר שכבר צברנו לעצמנו את כל שיעור הסבל הנחוץ כדי לנתח את הסיבות לגלות. הסיבה לגלות היתה להביא למודעות שלנו את הניתוק מהבורא, להבין שגורשנו מהעולם הרוחני, ומה שחסר לנו, באמת, היא הרגשת הבורא, ולא שלווה ורווחה בעולם הזה.

גדול המקובלים של הדור האחרון, הרב יהודה אשלג, כותב שכל הגלויות נועדו דווקא בשביל להבין את הסיבות להן. היום אנחנו מסוגלים להבין אותן, לכן יצאנו מהגלות האחרונה וזכינו להתגלותו של "ספר הזוהר".

באמצעות תחושות הפחד והסכנות הבלתי פוסקות, העם שלנו מתכונן להבין בהדרגה שדווקא במצבים אלה מתעורר ומתגבש הקשר עם הבורא; שכל הסכנות האלה תלויות ועומדות מעל ראשו של האדם במטרה אחת בלבד, כדי לאלץ אותו לחפש קשר עם הבורא.

כאשר דרך כל הסכנות והיסורים האלה הבורא מורגש, לובש הקשר איתו צורה של עולמות: עולם העשיה, עולם היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות ועולם אין-סוף. כאשר הקשר הזה הולך ומתעצם הוא נקרא "עלייה בעולמות רוחניים", ולבסוף נוצר קשר הדוק כל כך שהאדם דבוק כולו בבורא ומתאחד עימו.

לפיכך מקובלים, הנמצאים בקשר עם הבורא, בו בזמן שהם בגוף גשמי, הרי בנוסף להרגשת הבורא הם מרגישים את משימתם, לעזור לכל אלה שנמצאים בגוף הגשמי להשיג, ולו רק חלק קטן, מהקשר עם הבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree