יש רגעים בהם האדם לא מוצא טעם בחיים, נדמה לו כי כל בני האדם סובלים. למען האמת, אם כל בני האדם היו סובלים הייתה בכך איזו נחמה. אבל, כאילו כדי להכעיס, יש עוד כמה אנשים שלמראית עין טוב להם. כך או אחרת, כאשר הטענות מתרבות מתעורר באדם דחף להתעלות מעל העולם הזה. הוא מחפש דרך לדעת האם יש מציאות מחוץ לחיים האלו, מחוץ לעולם הזה. חלק מאיתנו חושבים כי הפחד מהמוות הוא שדוחף את האדם לחפש. אבל, לאמתו של דבר, הדחף להתעלות מעל העולם הזה טבוע עמוק באדם. הוא מתעורר באדם לאחר שניסה את כל האמצעים בעולם הזה כדי להתמלא, ונשאר מיואש בידיים ריקות.
השאלה על תכלית החיים דוחקת באדם לחפש פתרונים. האדם רוצה לדעת מי הוא ומהי המציאות שבה הוא חי ובעיקר הוא רוצה להיטיב את מצבו. בנקודה זו עולה השאלה מהי השיטה הנכונה לשיפור חיי האדם ? שאלה זו מפנה אותנו אל מאמרו של הרב יהודה אשלג "מהות הדת ומטרתה". במאמר זה מבאר הרב אשלג מהי הדת האמיתית. בעל הסולם אומר כי אין בין הדת האמיתית והדתות המוכרות לנו דבר. הדתות בעולם הזה הן פרי מוחו של האדם. הדת האמיתית אינה קשורה למנהגים או למורשת רוחנית העוברת מאב לבן. הדת האמיתית אינה סדרה של פעולות שהאדם מצווה לקיים בעולם הזה מתוך הרגל כ"מצוות אנשים מלומדה". בעל הסולם מסביר כי הדת היא שיטת התיקון, שיטה למימוש מטרת הבריאה.
"כאן", כותב בעל הסולם, "אני רוצה להשיב על שלש שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי. השניה, אם מטרתה מושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות."
שאלתו של בעל הסולם פשוטה: מהי דת ? מהן הדתות, מיהו האדם הדתי ומהו הרעיון הדתי. והנה, כבר בראשית דבריו קובע בעל הסולם כי לדת יש מטרה. הדת היא שיטה להשגת מטרה, מטרה טובה, שאם לא כן האדם לא היה רוצה להשתמש בה. השאלה היא האם המטרה מושגת בעולם הזה, בעולם הבא, ואולי בשני העולמות גם יחד. גם המושגים "העולם הזה" ו"העולם הבא" דורשים בירור. שאלה נוספת מעניינת לא פחות היא האם המטרה המושגת על ידי הדת עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות ? מי מפיק תועלת מהדת, הבורא, האדם, שניהם יחד, ואולי זה מנצל את זה ?
ממשיך בעל הסולם וכותב, " ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו שהצבתי לי לנושא למאמר הזה, שהרי זיל קרי בי רב הוא, ומי הוא שאינו יודע מהי דת, ומכ"ש השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעוה"ב. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר, וכי מה יש להוסיף על זה."
הדעה הרווחת בציבור היא כי האדם צריך לעבוד בעולם הזה ולקבל את שכרו בעולם הבא. כבר כתבו חז"ל כי "העולם הזה בפני העולם הבא כפרוזדור בפני החדר" (ברכות ו' כ"ז). רבות הן האמרות המבארות את היחס בין העולם הזה לעולם הבא, כולן יפות ונכונות. אלא שיש לפרשן כראוי. בכל מקרה, נהוג לחשוב כי העבודה מוטלת על האדם בעולם הזה, וזמן קבלת השכר הוא בעולם הבא. לכאורה, גם התשובה לשאלה השלישית ברורה. הבורא לא זקוק לדבר, הבורא טוב ושלם, הוא רוצה רק את טובתו של האדם. כתוב, "ובזיעת אפך תאכל לחם". הבורא נתן לאדם מקום עבודה ובסופו של דבר כולם מגיעים לגן עדן. הדברים האלה ידועים לכל זב חוטם.
"ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' ידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם. הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של הבנין הדתי בנוי ונשען עליו."
לפי דעת העולם הדברים ברורים כל כך, עד שאין בהם מה לברר. כל ימי חייו האדם אוחז באותה הדעה ונשאר בטעותו עד ליום מותו. עם כל זאת, בירור הסוגיות האלו הוא בגדר הכרח, היסוד של יחס האדם לחיים טמון בהם. עלינו להתרחק מכל הגדרה מוכרת של דת, דתיות, דתיים וממסד דתי. בעל הסולם כותב על האדם והיחס שלו לחיים. יש כוח עליון והאדם נמצא עימו באיזשהו סוג של קשר. הכוח העליון ברא את האדם במציאות מסוימת ונתן לו מקום ליגיעה ולעבודה. בעל הסולם מתאר את הקשר בין כל הדברים האלו לאדם. עלינו לדמות את עצמנו כחיים בכדור לכת אחר, ללא ממסד דתי, ללא הרגלים ומנהגים. טוב נעשה אם נמקד את הדיון באדם, בחייו ובכוח העליון. הרי האדם קשור עם הכוח העליון בעסקה מסוימת. אם יפעל כראוי יזכה לשכר. בכך מאמנים הכול, אפילו החילוני האחרון. בכל אדם יש איזשהו קשר עם הכוח העליון, מוסר פנימי כלשהו, יחס מסוים לדברים. את הסוגיות הללו יש לשפוט בצורה נקייה, כפי שהם בעצמן. הדת, הבניין הדתי והשיטה הדתית אינם קשורים כלל לכל הידוע לנו. עניין הדת לא מוסבר לנו כראוי, לא לקטן ולא לגדול.
"וא"כ הגידו לי, איך אפשרי הדבר שנער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' הידיעות דקי העיון הללו". " ומכ"ש באופן מספיק כזה שלא יצטרך להוסיף עליו עוד דעה והשכל במשך כל ימי חייו אכן כאן הדבר קבור! כי ההנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורנו זה, והביא אותנו לידי מצב אשר הדור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו."
הדת היא נושא מורכב מאין כמוהו שלא מוסבר כראוי - לא לקטנים, ובוודאי שלא לגדולים. האדם אינו מקבל הדרכה נכונה איך להתייחס לסוגיה זו. בעל הסולם אינו מצר על הקלקול ההדרגתי של הציבור הדתי כתוצאה מחינוך לקוי, ולא על החילוניים שאינם מקבלים הסבר נכון. "הדור השני" הוא מושג המתייחס לבני אדם שמחפשים את דרכם ולא מוצאים. ה"דור השני" הם אותם האנשים שאינם יודעים איך לחפש, לאיזה כיוון לפנות ונשארים ללא תשובה.
"הטוב המוחלט"
"וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר במאמרים הקודמים ובעיקר על המבואר במאמר ""מתן תורה"" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש."
גם אם מאמר מתן תורה אינו מוכר למי מהקוראים, אין בכך חשיבות. כך או אחרת עלינו להתייחס לדבריו של בעל הסולם כאילו הם נשמעים לראשונה, ללא ידיעה מוקדמת. המקובל אינו מתאר בכתביו דברים הכתובים במקום אחר. מקובל הוא אדם שפרץ למציאות העליונה והשיג את הסדר של הכוחות, האורות, הכלים והנשמות. הוא מכיר את הדרכים בהם הכוחות העליונים מורים לאדם לעבור תהליך מסוים בעולם הזה, ולהמשיך אותו במימד עליון. המקובל פותח לעצמו את המציאות של העולם הזה ושל העולם העליון. הוא משיג את הקשר ביניהם, ומתוך השגותיו כותב. הקריאה בכתבי בעל הסולם אינה מחייבת להשוות בין המאמרים השונים. כל אחד מהם נכתב מתוך השגה ומחקר מדעי על המציאות שנפתחה בפניו. אם בעל הסולם כותב על "הטוב המוחלט", הרי שהוא מתאר את השגתו בכוח העליון, את היחס של הכוח העליון לנבראים כ"טוב המוחלט". בעל הסולם אינו כותב על הטוב המוחלט כמו שקרא עליו באיזשהו ספר. המקובל לא מקבל מברק ממציאות עליונה, המקובל משיג את המציאות שעליה הוא כותב. כל שנכתב על הרוחניות בספרים הקדושים, כל הידוע לאדם על רוחניות, נכתב מתוך השגה.
"ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית' אשר הוא ""הטוב המוחלט"", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון."
"הטוב המוחלט" נמצא מעל הכול. הטבע של הכוח העליון - "טוב ומיטיב", הוא הטוב המוחלט. בכוח העליון אין חסרונות, אם יש דבר מה מחוץ לכוח העליון, הכרח הוא כי היחס של הכוח העליון אל אותו ה"דבר" יהיה יחס של טוב מוחלט. עוד עלינו לדעת כי על הבורא עצמו אי אפשר להצביע כטוב. טוב הוא תאור של יחס. מקובל שמשיג את הבורא ומרגיש את היחס של הבורא כלפיו, קורא את הבורא "הטוב המוחלט".
המושג "מוחלט" מבואר לרוחבה של החכמה כולה, בעל הסולם מבאר אותו בהרחבה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". השימוש במושג "מוחלט", יתכן רק לאחר בדיקה מקפת של כל אופני היחס של העליון - במשך כל ההיסטוריה ובמהלך כל הגלגולים. זאת ועוד, האדם צריך לבדוק את המושג "מוחלט" לא רק ביחס לעצמו, אלא בקשר כל יתר בני האדם. רק אם יתברר בוודאות כי הכוח העליון לעולם לא הרע לאיש, אף לא במידה הקטנה ביותר, ניתן יהיה לקבוע בוודאות כי הכוח העליון הוא הטוב המוחלט. קביעה כגון זו חייבת להתבסס על מחקר, על השגת הקשר של הכוח העליון עם הנבראים כטוב המוחלט. מטרם ההשגה הברורה של הכוח העליון כטוב המוחלט, אסור לאדם להגדיר את הכוח העליון ככזה. אומרת הגמרא "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ובמקום אחר כתוב "ממעשיך הכרנוך". רק לאחר שהאדם השיג את היחס של הכוח העליון לכל הנבראים, בכל הזמנים ובכל המצבים, יש ביכולתו לקבוע את היחס של הכוח העליון כטוב המוחלט. לכן מתנה בעל הסולם את הרגשת הכוח העליון כטוב המוחלט בהכרה נכונה של כוח העליון. מתוך הדברים עולה שאלה נוספת, אם הכוח העליון טוב כל כך למה הוא רע כל כך כלפינו ?
"באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק ""ברצון לקבל"", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך ""הרצון לקבל"" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוצאת שום קורת רוח בעד עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום ""רצון לקבל"" הנאה לעצמה, אינה עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סבה חדשה, כנודע."
הדברים נשגבים ועמוקים. הרגשת הריקנות באדם, או בכל ברייה אחרת, היא הרצון לקבל. את החיסרון האדם רוצה למלא, ומתוך שאינו מוצא מילוי לחיסרון בתוכו, הוא יוצא אל מחוץ לו ומחפש במה ניתן למלא את החיסרון. מתגלה לו כי את המילוי הוא צריך לקחת מאדם אחר. יוצא אפוא כי הרצון לקבל הוא הסיבה ליחס הרע של האדם לזולת. הרצון לקבל דוחק באדם ובכל ברייה להתקשר לברייה אחרת כדי לקחת ממנה ולמלא את עצמה. בכך, כותב על הסולם, נעוצה הסיבה לכל פעולות האדם ביחס לסביבה. החיסרון אינו מתעורר בהכרח בצורה טבעית, האדם יכול לבנות בתוכו חיסרון מתוך הרגל. תענוגים קטנים כמו עישון נקנים מתוך הרגל. האדם מתרגל, הוא בונה בתוכו חסרונות הדורשים מילוי. אם לא היה מתגלה באדם חיסרון, האדם לא היה נצרך לצאת מתוכו כדי לקחת מאחר ולמלא את עצמו.
הרצון לקבל הוא הסיבה לכל רע, החיסרון שאנו מרגישים הוא העילה ליחס הרע בין בני האדם. אבל יש כמה יוצאי דופן. למשל, לזאטוט החוטף אוכל מצלחתנו נתייחס בדרך כלל בסלחנות. מדוע איננו שופטים את הילדים הקטנים לפי אמות המידה של האנשים הגדולים, הרי גם לילד יש חיסרון, ללא חיסרון לא היה לוקח את האוכל ? הילדים פועלים מתוך חיסרון טבעי. לא הם בנו אותו, הרצון התעורר בהם מצד הטבע. גם האדם הבוגר רוצה למלא את הרצון הטבעי שלו, אבל בניגוד לילדים הקטנים הוא לוקח מהזולת במודע. בבגרותו האדם מתחיל להתחשב עם הזולת, עד כדי כך שלעיתים הוא מפיק הנאה מחיסרון של אדם אחר. לפעמים האדם לוקח מהזולת ולא כדי למלא את צרכיו, ההרגשה הרעה של חברו גורמת לו לתענוג.
חכמת הקבלה אינה מתחשבת ברצון לקבל עצמו, הטבעי. חכמת הקבלה מתייחסת רק לאופן שבו אנו מפעילים את הרצון לקבל, השאלה היא מהי הסיבה להפעלת הרצון, האם כוונתו של האדם היא לגנוב מהזולת, לקחת, לנצל? עלינו לשפוט את פעולות האדם לפי הכוונה. כתוב, "מים גנובים ימתקו". שתיית מים היא סוג אחד של תענוג. אם השתייה מפרה איסור או גורמת נזק לאדם, התענוג שונה - יש בכך תוספת כלים ותענוג. בחכמת הקבלה הפעולה נמדדת לפי הכוונה. אותה הפעולה יכול להתבצע בכוונת זדון, בשגגה, או כפעולה לטובת הזולת, כלומר כמצווה. איש לא יכול לדעת מהי כוונת האדם, והכול תלוי בה. אין חשבון עם הרצון הטבעי. הכול רוצים ליהנות, כל בני האדם עשויים מאותו החומר שרוצה למלא את עצמו. אבל בנוסף לחומר, מעליו, יש כוונה. ככל שכוונת האדם היא לנצל את הזולת, הפעולה נחשבת לאנוכית יותר. הרצון לקבל אינו מספיק, הוא צריך לפתח מעליו כוונה לקבל. בעבודה עם הרצון, אם בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, יש חכמה גדולה. עבודה זו היא למעשה הנושא של חכמת הקבלה. בעל הסולם כותב כי אין חשבון עם רצון לקבל הנובע מתוך הרגל או טבע קדום.
"ומתוך שהבורא ית' מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום ""רצון לקבל"", וכיון שאין לו שום בחי' של ""רצון לקבל"" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות."
הכוח העליון מנהל את כל יתר הכוחות, לכן אנו מכנים אותו בשם "עליון". אלוקים בגימטרייה שווה טבע, אם נחליף בין השמות נחסוך בלבול מיותר . הטבע הוא הקודם לכול, ממנו נובעות כל הפעולות וממנו יוצאים כל הנבראים. הכוח העליון לא זקוק לעזרתו של כוח אחר, לכן הוא נמצא במצב המוחלט, כטוב המוחלט. כל דבר היוצא מחוץ לכוח העליון יוצא בחיסרון. יציאה מחוץ לכוח העליון פירושה יציאה מחוץ לשלמות.
שאלה: מה פירוש הרגל אינו נחשב בגדר רצון לקבל ?
רב: את הרצון לקבל אנו שופטים בהתאם לצורת השימוש בו, ולא ביחס לרצון עצמו. הרצון לקבל נמדד לפי מידת האכזריות המופגנת כלפי הזולת במטרה למלאו. במילים אחרות, את הרצון לקבל אנו שופטים לפי הכוונה. בפעולות מתוך הרגל אין כוונה. הרצון שנוצר מתוך הרגל אינו רצון טבעי, האדם פיתח אותו במשך החיים, בפעולות חוזרות ונשנות. העישון הוא דוגמה מוצלחת. אף לא אחד מאיתנו נולד עם רצון לעשן, הסיגריות הראשונות מעוררות באדם בחילה. אין תענוג בעישון, אבל בהדרגה, פעם אחר פעם, האדם בונה בתוכו רצון לדבר שאין לו אליו שום קשר. הרצון שנבנה מתוך הרגל טובע מהאדם מילוי, והאדם משתמש בו כמו רצון טבעי.
ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון שיש לו ""רצון להשפיע"" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות: או הרגשה טובה או הרגשה רעה. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרמת להם מהבורא ית', ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית' טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.
נמצינו למדים, שיש לו ית' ""רצון להשפיע"" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית', ועל כן גדרנו אותו ית' בשם ""הטוב המוחלט"". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית', איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד."
בהיכנסו לעולם העליון, משיג המקובל את הכוח הפועל על האדם, ככולו טוב. הכוח העליון קודם לכל הכוחות וככזה הוא טוב בהכרח. הכוח העליון הוא כוח קדמון, כלומר מוחלט, לא חסר בו דבר. לכן, כל פעולותיו כלפי הנבראים יצירי-כפיו, טובות. נשאלת אפוא השאלה, אם הכוח העליון הוא טוב מוחלט מדוע האדם מרגיש כל כך רע ? איפה נקודת ההיפוך, איך היחס של הכוח העליון אל הנבראים משתנה ליחס רע ?
אנו נמצאים בעולם הזה, אותו הכוח העליון פועל עלינו. הכוח העליון האחד הנקרא עצמותו או בורא, משפיע על האדם בעזרת מגוון של כוחות. כל הכוחות המשפיעים על האדם, טובים - כך אומרים המקובלים. טוב פירושו נצחי, מושלם, מתמלא ומשגשג ללא הפסק, הולך ומתרבה ללא הרגשה רעה לעולם. שלא כמו האדם החייב להקדים חיסרון לתענוג, בטוב של הכוח העליון גם החיסרון אינו מורגש. למשל, מתעורר באדם רצון לשתות, מיד הוא מוצא מים ושותה. הרצון שלו לשתות אינו נחשב לחיסרון. במצב של "הטוב המוחלט" האדם לעולם לא מרגיש חיסרון, רק תענוגים. יהיה מי שישאל, איך אפשר להרגיש תענוג ללא הקדם של חיסרון, הרי מילוי החיסרון הוא הרגשת התענוג? אכן, שאלה ראויה, אבל את התשובה נשמור להזדמנות אחרת. כך או כך, הטוב המוחלט הוא טוב נצחי ההולך ומתגבר, ללא הרגשת חיסרון. כך משפיע הכוח העליון על האדם.
והנה, אם כאלו הם פני הדברים, מן הראוי לשאול מדוע האדם מרגיש רע כל כך אם מחוץ לו טוב כל כך ? כלום יתכן שההיפוך מתרחש במעבר בין העולם הזה והעולם העליון ? איך קורה הדבר, איך כל הטוב הנמשך מהבורא מורגש באדם כרע ? בפתרון שאלה זו נמצא מענה לכל השאלות, אין שאלה חשובה ממנה. המקובלים יוצאים מהעולם הזה ומרגישים את העולם העליון, הם מקבלים את הטוב של העולם העליון. מכאן נגזר שמם - "מקובלים", בעלי ההשגה יודעים איך להפוך את הרע לטוב, הם מקבלים את המילוי האמיתי שמגיע מהכוח העליון. שיטת הקבלה מסתכמת בהפיכת ההרגשה הרעה לטובה , להרגשה הטובה המוחלטת, ללא גרגר של רע. הרגשה המקנה לאדם חיי נצח, חרות ממלאך המוות. בעל הסולם השיג את הטוב המוחלט, ועליו הוא כותב. על פי דבריו, כל אחד מאיתנו יכול להגיע אל אותם ההשגות.
"השגחתו ית' היא השגחה מטרתית"
"זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך."
בכל פרט בעולמינו: דומם, צומח, חי או מדבר, אפילו במעשי ידינו, ניתן להבחין באותה התופעה: תהליך מסוים מגדיר את התפתחותו של כל פרט בבריאה, מתחילתו ועד לסופו. כל התפתחות נובעת ממחשבה ומתחילה בכוח, בדמיון. אי אפשר ללמוד על סופה של ההתפתחות מתחילתה. המחשבה שבכוח הולכת ומתממשת עד ליישומה בפועל, אבל גם במשך תהליך ההתפתחות אי אפשר להצביע על התוצאה הסופית. ההפך הוא הנכון, תהליך ההתפתחות של צורות ביולוגיות, או להבדיל אי הסדר באתרי בנייה, משמשים דוגמא טובה לכך. תמונה מוזרה מתגלה לעיננו תוך כדי תהליך ההתפתחות, תמונה שקשה לפענחה, קשה לדעת כיצד תיראה במצבה הסופי.
"וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית".
למה הפרי בתחילת התפתחותו אינו מתוק ואדום, למה תהליך ההתפתחות אינו הולך ומשבח את הפרי ממתוק למתוק יותר, מאדום לאדום יותר? על כך כבר הטעמנו בתחילת הדברים. הבריאה והתפתחות הבריאה, אינם מתחשבים בתהליך עצמו. מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, להביא את הנבראים לגמר התיקון. המצב של "גמר התיקון" נמצא במחשבת הבריאה מלכתחילה, והוא שמפעיל את המערכת להביא את הנברא דרך כל התהליך למצבו הסופי. במילים אחרות, "גמר התיקון" קודם לכל. התמונה האחרונה היא למעשה התמונה הראשונה, ממנה יוצאת הפעולה. גם בעולם שלנו האדם מתאר את התוצאה ובהתאם לתוצאה פועל. אלא שבעולם שלנו האדם רק מתאר את המצב הסופי, ברוחניות המצב הסופי קיים מראש. מנקודת המבט של הכוח העליון, המצב הסופי קיים בפועל. האדם צריך להכיר שהוא נמצא בו. "עולם אין סוף" או "אדם הראשון" הם המצב המתוקן והטוב שהבורא ברא מתחילה. חמש עולמות מתחת למצב הזה נמצא האדם. חמש דרגות של העלמה מסתירים מהאדם את מצבו בעולם אין סוף. כל שנדרש מהאדם הוא להתעלות בהכרתו ובעצמו מעל ההעלמה ולהרגיש שהוא נמצא בעולם אין סוף המתוקן.
העלמה היא ביחס לחושי האדם. המצב העליון נסתר מחושי האדם כדי שהאדם יתקן את חושיו בעצמו וירגיש היכן הוא נמצא. אבל לאמתו של דבר האדם נמצא רק במצב המתוקן של עולם אין סוף. המצב המתוקן הוא המצב היחידי שקיים, אין מצב אחר מלבדו. על כך נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". הבורא ברא מצב אחד בלבד, אלא שעל חושינו פועלת הסתרה, העלמה בחמישה עולמות. עלינו להחזיר את עצמנו להכרה.
הטבע אינו טועה, לא בדרגת הדומם, לא בצומח ולא בחי. רק האדם טועה, ככל שהאדם מפותח יותר הוא טועה יותר. לאדם יש בחירה חופשית, רק לו, לכן הוא טועה. הבהמה אינה טועה. תהליך התפתחות של האדם בולט בשונותו. נדמה כי לעולם לא יצא דבר טוב מהאדם. במשך עשרות אלפי שנים אנו מתפתחים להיות יותר ויותר אנוכיים. האגו הולך וגודל, האדם נעשה רע יותר ויותר. קשה להתרשם שתהליך התפתחות האדם מוביל לטוב. עם כל זאת, המצב הסופי ידוע מראש וכל הנבראים נמצאים בו. על העיקרון הזה מושתת הטבע כולו.
חכמת הקבלה חולקת על התיאוריה הדרוויניסטית. התיאוריה הדרוויניסטית טוענת להתפתחות בטבע עצמו. לשיטתה, המצב הבא לעולם אינו ידוע והטבע כולו נמצא בתהליך חיפוש אחר המצב הבא, אלא שאין בכך ממש. הטבע לא מחפש אחר המצב הבא הטוב. אמנם שכך נראה לאדם מתוך חקירתו, כתוצאה מחוסר הבנתו. נדמה לאדם כי בהשוואה בין כמה כוחות נעשית בחירה במצב הטוב, וממנו ממשיך התהליך הלאה למצב הבא. זו טעות, המצב הטוב הבא כבר קיים, הוא נובע מהמצב הראשון. הטבע מספק דוגמאות רבות לכך, אחת מהן היא הדג החשמל. דגי החשמל מהממים את טרפם בזרם חשמלי של עד 700 וולט. החשמל נוצר ע"י איברים מיוחדים הנמשכים כמעט לכל אורך הדג. איברים אלו בנויים מתאים מיוחדים בצורת מטבע, וכאשר הם מגורים ע"י העצבים, הם יוצרים זרימה חשמלית חלשה ממשטח אחד של ה"מטבע" אל המשטח השני שלו. כאשר כל התאים מגורים יחדיו, נוצר זרם חשמלי אחד חזק. הדג 'יודע' מראש כי הוא זקוק לזרם חשמלי מסוים. הוא חייב לפתח בתוכו את כל התאים החשמליים. רואים אנו כי הצורה הסופית צריכה להיות ידועה במידה מסוימת עוד בתחילת התהליך. החישוב ביחס למצב הסופי חייב לעמוד בבסיסו של כל תהליך. ההתפתחות בטבע אינה מתקדמת מתוך חיפוש, למרות שכך היא מתראה לאדם. לאדם יש חופש להבחין האם הטבע מתפתח מתוך חיפוש או בצורה החלטית.
הנושא עמוק ורחב יריעה, נברר אותו בהדרגה במהלך הלימוד. לעת עתה נסכם ונאמר כי האדם מתפתח בהדרגה וטעות תהיה לשפוט את סוף הדרך במהלכה. כתוב "אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו".
"דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו. וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור, כלומר שיש לו כח לעמוד על רגליו וללכת ושכל להשמר מפגע רע הנמצא על דרכו, משא"כ אדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול חושים. ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי ולדות אלו, ודאי היה אומר על ילוד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל ילוד הבהמה היה אומר שכאן נולד גבור גדול, דהיינו אם היה דן ע"פ שיעור חכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים.
הרי בולט לעיניך, שהשגחתו ית' על המציאות שברא אינה אלא בדמות של ""השגחה מטרתית"", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם, ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל הניסיון, כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלימותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה, (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחכמת הקבלה ואכמ"ל).
והנה נתבארו היטב דרכי השגחתו ית' בעולמנו שהיא בחי' השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה, ואדרבה דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים, הרי לעיניך שהשי"ת משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד אלא שהטוב הזה מושגח הימנו ית' בדרך השגחה מטרתית."
בכל התפתחות בכל אחד מפרטי הבריאה ניתן להבחין בהתקדמות הדרגתית לקראת מטרה מסוימת. אבל הצורות שהבריה המתפתחת מקבלת על עצמה במשך התפתחותה אינן יכולות להעיד על הצורה הסופית דבר. כל עוד התפוח מתפתח טעמו מר וצבעו ירוק, בגמר בישולו הוא מתוק אדום ועסיסי. הפער בין מצבי ההתפתחות למצב הסופי בולט עוד יותר באדם. כתוב, "שור בן יומו שור יקרא". החיות מוכנות לחיים עם לידתם. העגל למשל, מודע לצרכיו כבר ביומו הראשון, הוא יודע מה עליו לאכול ומאיזו סכנה להתרחק. לעומת זאת, תינוקות האדם אינם מודעים לדבר ויכולתם מוגבלת, הם זקוקים לתמיכה ועזרה. הדיוט שאינו מכיר את דרכי התפתחות האדם והחיה יטעה לחשוב כי צאצאי השור יתפתחו ליצורים מוצלחים יותר מתינוקות האדם. לאמתו של דבר, הכול יודעים כי לאחר כמה עשרות שנים האדם ירכב על החיה וינצל אותה לצרכיו. אי אפשר לשפוט שום דבר במהלך התפתחותו, כי אם בסופה של ההתפתחות.
את העיקרון הזה האדם חייב לחדש שוב ושוב, לפני כל פעולה, הסכמה חד פעמית לא תועיל. נניח כי מצבו של האדם התחלף מרע לטוב ועתה הוא מבין את הסיבות לרע, הוא מבין כי דווקא בזכות המצב הרע זכה למצב הטוב. כאשר יתחלף המצב בשנית והאדם שוב ירגיש רע, לא יהיה ביכולתו לקבוע כי מצבו עתיד להתחלף למצב טוב. מצבי האדם מתחדשים בכל רגע. גם האדם לא יכול לקבוע שום דבר ביחס למצבו הסופי במהלך התפתחותו. הכול נקבע מתוך ניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון". בעל ניסיון הוא אדם שהשיג את סופו של המצב ומתוכו מתאר את שקרה. כל עוד האדם לא השיג את סופו הטוב של מצב ממצבי התפתחותו, הוא ימצא בבלבול ומבוכה. לא יהיה ביכולתו להצדיק את המצב.
המקובלים אומרים שבאותו אופן מסודרת הבריאה כולה. על האדם להשיג את העולם העליון ואת יחס הבורא לנבראים כטוב המוחלט. האדם צריך להרגיש את כל פעולות הבורא עליו ועל כל הנבראים במשך כל הגלגולים כפעולותיו של הטוב המוחלט. כל עוד אין באפשרותו להרגיש זאת, לא יהיה ביכולתו לומר כי הבורא הוא טוב המוחלט, או שהבריאה טובה. האדם חייב להגיע למצב שבו כל המציאות נפתחת בפניו ומרגשת בו כטוב ללא שום פגם רע.
כאן המקום לשאול, איך האדם יכול לתקן את עברו? הרי בסופו של דבר האדם ידע סבל, אם לפני דקה או לפני עשרות אלפי שנים. לסבל אי אפשר להתכחש, אבל איך אפשר לתקנו אם מדובר בתחושות מהעבר ? כדי לענות על כך עלינו לדעת מה הפירוש של להיות מעל הזמן. כאשר העבר ההווה והעתיד מתחברים יחד, העבר מתבטל, ולא לכאורה. התופעות האלו אינן שייכות לעולם הזה. בהמשך הלימוד נבאר אותן ונשתדל להרגיש אותן במשהו.
סיכומו של דבר, פעולת הכוחות העליונים על האדם מכוונת על ידי מטרה, והאדם עצמו עובר מצבים רעים במטרה להגיע אל המצב הטוב. נשאלת אפוא השאלה האם נגזר עלינו לחכות ולסבול עד שנגיע אל המצב הסופי הטוב ? ואולי עתה, לאחר שנודע לנו דבר מה על תהליך ההתפתחות, יש באפשרותנו להיטיב את מצבנו ולשנותו לטוב ? המקובלים אומרים כי ניתן לצאת מההרגשה הנקראת העולם הזה שכולו רע להרגשה אחרת הנקראת העולם הרוחני. בעולם הרוחני אנו מקבלים את הטוב. שיטת הקבלה מלמדת את האדם איך לקבל את ההשגחה האמיתית בצורתה האמיתית כטוב המוחלט. לכן אנו פותחים את החכמה בפני כל.