מהות הדת ומטרתה - שיעור 2
עלינו לזכור כי ההגדרות בחכמת הקבלה שונות לחלוטין מאלו המוכרות לנו בעולם הזה. "תורה" היא האור העליון המאיר לאדם ומתקן אותו. כתוב, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ובמקום אחר כתוב, "המאור שבה מחזירו למוטב". הכוח שמתקן את האדם וממלא אותו נקרא בחכמת הקבלה "תורה". "מצווה" פירושה תיקון הרצון. נשמת האדם כוללת בתוכה תרי"ג רצונות, תיקון כל אחד מהם נקרא "עשיית מצווה". תיקון הרצון מתבצע על ידי אור התורה. בתיקון רצונותיו מתקן האדם את נשמתו וזוכה בחיים נצחיים, באור הממלא את נשמתו. מה שמתגלה בתוך הנשמה נקרא "העולם העליון" או "העולם הרוחני".
זאת לדעת, בכותבו על "מהות הדת ומטרתה", מתכוון בעל הסולם לתאר את האמצעי לתיקון האדם. "דת" במובנה הקבלי היא האמצעי להביא את האדם לכדי שלמות, האמצעי להתעלות מעל החיים הגשמיים. הדת, כותב בעל הסולם, היא חכמת הקבלה. היחס של המקובלים לדת שונה מהיחס הנהוג בעולם שלנו. הקבלה מתייחסת אל הדתות שהומצאו על ידי האנושות כאל אסופת מנהגים, פרי מוחו של האדם, שתכליתם להצדיק את קיומו ולהמתיק את החיים. במאמר "מהות הדת ומטרתה" מתאר בעל הסולם את המטרה העומדת לפני האדם ואת האמצעי להשגתה. כלומר, איך להגיע במהלך החיים לאותה התכלית שהטבע מחייב אותנו להגיע אליה בייסורים.
"והנה נתבאר אשר השי"ת הוא הטוב המוחלט, והוא משגיח עלינו מתוך מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחי' השגחה מטרתית, שפירושו שהשגחתו ית' מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולו. ועם זה מובן, אשר תכלית זו בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו ית', לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו."
המקובלים השיגו, ראו וחקרו, על חקירותיהם הם מספרים לנו. כל ידיעות המקובלים מבוססות על השגה. המקובל דומה למדען. בחקירתו את הטבע חודר המקובל מבעד לחומר אל חקירת הכוחות העומדים מאחורי החומר. המקובל מגלה כי מאחורי החומר עומד כוח אחד המפעיל את החומר כולו. בזמננו, לאחר אלפי שנות התפתחות, מגלה גם המדע כי הטבע קשור כל הנראה בכל חלקיו, אפילו מחשבות האדם משפיעות על הטבע. הדומם הצומח והחי פועלים זה על זה, כל פרטי המציאות קשורים יחד והעולם נראה ככפר קטן. כל פעולה בכל מקום על פני כדור הארץ, מותירה את חותמה בכל יתר המקומות.
המקובלים חדרו מבעד לחומר והשיגו את הכוח האחד המפעיל את הטבע כולו. עוד מצאו המקובלים כי הכוח האחד מתייחס לטבע כטוב המוחלט. אם כן, מדוע האדם אינו מרגיש את יחסו של הכוח האחד כטוב ? תשובה לשאלה זו מביא בעל הסולם במאמר "מהות הדת ומטרה". הכוח האחד, כותב בעל הסולם, פועל על הבריאה כולה ומניעה אותה לקראת מטרה מסוימת שנקבעה על ידו. הכוח האחד משגיח על הטבע ומעביר אותו דרך דרגות התפתחות שונות. במהלך ההתפתחות אי אפשר לדעת האם הכיוון נכון או שגוי, ההפך הוא הנכון. הדבר דומה לתהליך הבשלת התפוח - בסופו של התהליך הפרי אדום מתוק ועסיסי, אבל במהלך שלבי ההתפתחות הוא בוסר. אי אפשר לדעת את סופו של התהליך תוך כדי ההתפתחות. כך או אחרת, לטבע יש התחלה וסוף. נקודת הסיום וכל פרטי התהליך מוגדרים מראש בנקודת הפתיחה, ומשום כך מובל האדם בכל רגע וללא הפסק אל עבר המטרה. התמונה הסופית והתוכנית למימושה ידועים מראש, כל שנדרש הוא מימוש הדרגתי של המטרה בדרך סיבה ומסובב .
שאלה: אם אין זמן ברוחניות, איך תתיכן מציאות של התחלה וסוף ?
רב: תהליך ההתפתחות מתגלה לאדם בסדר של סיבה ומסובב. כל עוד אין לאדם כלים רוחניים, אלא כלים של העולם הזה, התהליך מורגש בו כהתפתחות על ציר הזמן. רכישת כלים רוחניים וקניית תפיסה רוחנית, מאפשרים להשיג את שמעבר לזמן. אלברט אינשטיין גילה במידת מה תופעות מעבר לזמן, כמוהו גם פיזיקאים אחרים. אבל את הרוחניות אי אפשר לגלות בעזרת הפיזיקה, אין די בשכל האנושי כדי להשיג את שמעבר לזמן, לשם כך נדרש שינוי פנימי. מחקרים בפיזיקה קוונטית הוכיחו כי אי אפשר לקבוע את מיקומו המדויק של חלקיק. בתחומי החקירה הקוונטית החומר מתחיל 'לשחק', הכוח המפעיל את החומר מתגלה יחד עם החומר והגבולות של זמן תנועה ומקום מטשטשים. אין לתמוה אפוא כי הפיזיקה הקוונטית מזוהה עם מיסטיקה יותר מאשר כל תחום אחר במדע.
בעל הסולם אומר כי תהליך ההתפתחות נמשך " עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי", זאת היא מטרת התפתחותנו. בסופו של התהליך נמצא הטוב המוחלט ובראשיתו של התהליך נמצא האדם במצבו המקולקל. ההתפתחות אינה מסתכמת בגילוי הטוב ממרחק, או שינוי ביחס של הבורא כלפי האדם. ההתפתחות מתרחשת בתוך האדם, בשינוי הכלים של האדם, ותו לא. אם ברצונו של האדם להתקדם למצב טוב יותר, אל לו לחכות לישועה מהשמיים. הטוב המוחלט והתוכנית להשגתו עומדים מוכנים, כל שנדרש מהאדם הוא לשנות את עצמו.
אם כך, אין טעם להתפלל על שינוי ביחס של הבורא ליחס טוב יותר. תפילותיו של האדם צריכות להיות מכוונות לנקודה אחת בלבד - להצלחת תיקונו עצמו, "עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי". האדם צריך להתפלל לשינוי בתוכו. במידה שהאדם ישתנה, תוטב הרגשתו, כלומר הכלי שלו יהיה ראוי יותר לקבלת האור. היחס של האדם לבורא, למטרה, לטוב ומיטיב המוחלט, צריך להיות אפוא יחס עניני. מה אפשר לשנות ? רק את הכלים של האדם. אם האדם לא משנה את כליו אין טעם לצפות לשינוי לטובה. להיפך, הטבע יפעל עליו ביד קשה ויחייב אותו לחשוב על הסיבות לסבל.
שאלה: איך אפשר לדעת מתי תהליך התפתחות מגיע לתכליתו, הרי גם התפוח נרקב לאחר גמר בישולו ?
רב: אם הדוגמה של בעל הסולם אינה מוצאת חן בעיניך אתה רשאי להחליף אותו בדוגמא אחרת. כך או אחרת, דוגמה לעולם אינה תואמת את המציאות, נעזרים בה לצורך ההסבר ותו לא.
שאלה: איך אפשר לדעת מהי התכלית ?
רב: התכלית היא לקבל את כל הטוב המושפע מהבורא, אלא שבכך מסתכמות ידיעותינו עליה. אין ביכולתנו לדעת מהי כוונתו של בעל הסולם באומרו "כל טוב". אם המבטיחה לבנה כל טוב מתכוונת לטוב כמו שהיא מפרשת אותו, בניגוד לציפיות בנה. אנו כופים על ילדנו ללמוד, הילדים גדלים ובסופו של דבר מבינים מה הוא הטוב שאליו התכוונו. כאשר ילדנו מתבגרים והופכים להורים בפני עצמם, המושג "כל טוב" מקבל משמעות אחרת. במהלך שלבי ההתפתחות אי אפשר לדעת מהי התכלית. מנקודת המבט של הבורא, הטוב המוחלט פירושו להיות במצבו.
הכוח העליון הפועל על האדם, הוא כוח פשוט - הוא המפעיל, הוא הפעולה והוא המטרה. הטוב ומיטיב הוא הכוח העליון עצמו, האדם מחויב להגיע להתאמה מלאה אליו. קבלת הטוב פירושה הידמות מלאה לטוב ומיטיב, להיות הטוב ומיטיב. מהי התכלית עצמה ? כל עוד אנו מקולקלים אי אפשר להבין מהי התכלית. אפילו את המרחק בין מצבנו למצב הסופי איננו יודעים, קל וחומר את המצב הסופי עצמו - את זמן קבלת התגמול . בעל הסולם אומר, אל תראה לשוטה דבר באמצע מלאכתו. השוטה אינו יכול להבין. החכם מבין שאינו מבין, הוא מסכים עם התהליך שעליו לעבור בדרך למטרה ותומך בו. אין לו ברירה אלא להסכים מראש עם התוכנית של ה"גדול" . אדם הנמצא במדרגה מסוימת לעולם לא יבין מה המשמעות של להיות במדרגה גדולה יותר. השכל של המדרגה הבאה תמיד יהיה גדול יותר מהשכל במדרגה הנוכחית, על אחת כמה וכמה בכל הנוגע למדרגות רוחניות. האדם בעולם שלנו אגואיסט, בדרגת ילד הוא רוצה לשחק ובדרגה הבאה לא. ברוחניות לא מדובר במשחקים, המדרגה הבאה ברוחניות היא השפעה. ברוחניות האדם מבין כי השפעה היא הדבר ההחלטי הבלתי מוגבל, המצב הטוב ביותר.
שאלה: האם הבחירה של הדרגה הקודמת מתגלה כהכרח בדרגה הנוכחית ?
רב: לא. האדם מתפתח בבחירה חופשית בלבד, אין חיוב. הפרק המשמש לנו כנושא לדיון נקרא " שתי דרכים להתפתחות – "דרך ייסורים" ו"דרך תורה". נשאלת השאלה, איך תיתכן בחירה חופשית בדרך ייסורים? איך אפשר שהאדם יבנה כלים ויקנה לעצמו עצמאות תחת לחץ של טוב ורע? ואולי הטוב הרע אינם הכלים עצמם אלא אמצעי לעורר את האדם לחיפוש אחר דבר מה שאינו קשור כלל לטוב או לרע? אם כאלו הם פני הדברים, הרי שההבחנות בליבא ובמוחא, בטוב וברע - אם מתוך בלבול או בהבנה - אינן משנות דבר. במצב שכזה האדם מוכן להתקדם הן על ידי החיוב והן על ידי השלילה, לא חשוב לו עד כמה הוא מבין את הלימוד, כלומר האם הוא מרגיש טוב או רע בכלים העכשוויים. החיפוש אחר נקודת הבחירה מוביל את האדם לכלי חדש, למימד שלישי - מעבר לייסורים ולתענוגים, מעבר לבלבול ולהבנה. בעל הסולם מרחיב על כך בהמשך הדברים.
"וזהו שאמרו חז"ל, שכינה בתחתונים צורך גבוה, כלומר, כיון שהשגחתו ית' היא מטרתית שהיא להביאנו בסופנו לדביקותו ית' שתשכון בתוכנו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו."
"דבקות" פירושה להידמות בכל דבר לכוח העליון. "צורך גבוה" פירושו להציב את המטרה להידמות לכוח העליון כסיבה, כתהליך וכתוצאה, בכל מצב. מצב הוא כל מקרה ממקרי החיים: בעיות בפרנסה, במשפחה או בבריאות, מצבים פרטיים או מצבים של האנושות כולה. הסיבה ליציאתו של אדם ממצב מסוים והתהליך שהוא עובר בדרכו למצב הבא, חייבים להיות ל"צורך גבוה". אותו הדין לגבי קבוצת אנשים והאנושות כולה. בכל המערכת כולה, בכל פרט במערכת וביחס בין הפרטים, לא נעשה שינוי שלא לצורך המטרה להשוות צורה לכוח העליון - הן בכלים והן באורות. כך משתמשים המקובלים במצבי ההתפתחות לצורך גבוה. המטרה אינה משתנה במעבר בין מצבי ההתפתחות השונים, לא יתכן כדבר הזה.
על האדם ללמוד את פעולות הבורא, כתוב: "ממעשיך הכרנוך". אם ברצוננו לעשות כן התנאי הראשון הוא לקבוע כי המטרה מכתיבה את כל הפעולות. אם נתאר את פעולות האדם כמשוואות מתמטיות בעלות כמה משתנים, אזי התוצאה של המשוואה חייבת להיות "טוב ומטיב". אפשר שהאדם לא ירגיש זאת בכלים שלו, אבל כך נקבע בכל שלב ושלב.
שאלה: מה זה כלי חדש ?
רב: כלי חדש הן הבחנות המבוססות על הרגשות והבנות קודמות אבל לא כתוצאה ישירה מהם. למשל, אם האדם הוכה וכתוצאה מהמכות התחיל להבין ולהרגיש, המכות עצמן אינן הכלי החדש. המכות הן מעין דרבון בעקיפין, השפעה בצורה בלתי ישירה.
"שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו והיה חביב עליו מאד ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחכמה ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג וקיבץ כל בעלי הניגון והזמרה והכין לו בתי זמרה וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם, והנה גדל הבן ובא בשנים, והוא סכל ואין לו חפץ במושכלות והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש ביופי הבנינים והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר והוא חולה ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף."
צרות שכאלה יכולות לפקוד כל משפחה, גם בתי מלוכה. אם התחתון אינו יכול לקבל את הטוב שהוכן בעבורו מלמעלה, המשפחה במצוקה. אבל איך יתכן שכל ילדיו של הבורא מקולקלים, אם הבורא הוא שקובע את כל מצבי ההתפתחות? תמוה הדבר - הבורא הכין לנברא כל טוב אבל הכלים של הנברא מקולקלים, הנברא הפוך מהבורא ואינו מסוגל לקבל דבר. אם יש קלקול, הבורא בוודאי אחראי לכך, הלא הכוח האחד הוא המקור לכול.
"אולם עובדה כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם, מה שלא יתכן לאמר כלפי השי"ת אשר ענין אונאה אינה נוהגת בו כמובן, אשר ע"כ הכין לנו ב' דרכים של התפתחות: האחד הוא דרך יסורים, שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו ית', ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורים ומכאובים, וע"כ הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהוא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים.
היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדבקותו ית' שישכון בתוכנו, והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו ית' חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורים ודרך תורה כמבואר.
אולם מבחי' המציאות המעשית אנו מוצאים אשר השגחתו ית' מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה."
להשגחה יש מטרה, תכלית ההשגחה היא להשוות את האדם לבורא. אדם המשתווה אל הבורא מרגיש טוב ומיטיב כמו הבורא. עם כל זאת, אל הרגשת הטוב והמיטיב האדם צריך להגיע ממצבו המקולקל, ההפוך מהבורא. מצבינו ההתחלתי דומה אפוא למצבו של אותו בן מלך, אין לנו ברירה אלא לעבור בעצמנו את כל התיקונים.
את התיקונים ניתן לעבור בטוב או ברע. הדרך הטובה להתקדמות היא בהשפעת האור העליון הנקרא "אור מקיף". האור מקיף פועל על האדם ומקרב אותו לבורא, מתקן אותו ממצב טוב, למצב טוב עוד יותר. בהשפעת האור מקיף עולה האדם ב125 מדרגות של התקדמות ומשווה את צורתו לבורא יותר ויותר. אדם שאינו רוצה בהשפעת האור המקיף, דרכו קשה. האור פועל עליו בכל זאת, למרות שאינו רוצה לתקן את עצמו ואינו רוצה בהשפעתו. במקום לצפות לאור ולקבל אותו כטוב, הוא מקבל אותו כרע.
אדם ההולך בדרך ייסורים דומה לילד עקשן שאינו רוצה ללמוד. סרבן שכזה אינו מוצא עניין במטרת הלימוד, שיעורי הבית הם עונש בעבורו, נדמה לו כי תכלית העניין היא למרר את חייו. אילו היה מתייחס לשיעורי הבית כאמצעי להתקדמות, אם מטרת הלימוד הייתה חשובה בעבורו, היה עושה את השיעורים בשמחה. הכול תלוי בחשיבות המטרה, אם האדם בונה את חשיבות המטרה, אם המטרה בעלת ערך, האמצעי רצוי. אין שתי דרכים - הכול תלוי באדם, כל השינויים מתרחשים באדם. היחס של האדם הוא שקובע אם האמצעי להתקדמות הוא "ייסורים" או "תורה". חיי צער וייסורים יכולים להשתנות במחשבה אחת. אם האדם מתייחס למקרים בחייו כפעולות של הכוח העליון עליו, החיים הרעים אינם רעים עוד. הוא מקבל את דברי המקובלים, אין לו ספק כי הכוח העליון אכן פועל עליו במטרה לקדם אותו למצב טוב יותר. הוא מוכן לקבל את כל ההשפעות של הכוח העליון עליו בצורה הכרתית. הוא מסכים עם פעולות הבורא עליו ורוצה בהן.
שינוי היחס למציאות משנה את המציאות - החיים מורגשים כדרך תורה ולא כדרך ייסורים. מחוץ לאדם דבר אינו משתנה, אין טעם לחכות לאור מלמעלה או למכות מלמעלה. השינוי ביחס של האדם הוא שמשנה את היחס הקבוע של הבורא לייסורים או לתורה. היחס הקבוע של הבורא לאדם הוא טוב ומיטיב, הבורא מוביל את האדם ממצב למצב עד גמר התיקון. נמצא אפוא כי השינוי הנדרש הוא שינוי פסיכולוגי ולא יותר, שינוי פנימי באדם, ביחס שלו לחיים. בשינוי היחס האדם משנה את עולמו. כדי לשנות את היחס, האדם צריך לבקש כוח מבפנים.
הקבוצה והספרים מעוררים את השפעת האור מקיף על האדם, היינו מפתחים בו יתר רגישות לאור. האור מקיף נמצא כל הזמן, האור נמצא במנוחה מוחלטת.
נהוג לומר כי האור מקיף מגיע מחוץ לאדם, למעשה, דבר אינו מגיע מבחוץ. עקרון זה הוא עקרון יסודי בתפיסת המציאות. האדם תופס את המציאות בחמשת חושיו ובעזרת המוח. נדמה לו כי הוא קולט רשמים ממציאות חיצונית המשתנה ללא הפסק, אלא שלמעשה דבר אינו משתנה מחוץ לו. מחוץ לאדם נמצא האור העליון במנוחה מוחלטת, בתוך האדם משתנות הרשימות והיחס של האדם להתפתחות, זה הכול. נדמה לאדם כי העולם משתנה - אתמול היה רע והיום טוב - לאמתו של דבר האדם משתנה, מחוץ לאדם לא משתנה דבר.
רשימות חדשות מתעוררות באדם והנה הוא זוכה ליחס אחר מבני האדם , אם בבית, בעבודה או בכל מקום אחר. למען האמת האדם הוא שתופס את עצמו בצורה כזאת, כך הוא מקבל את היחס הקבוע של האור העליון בכלים שלו. האדם קובע האם דרכו תהיה דרך תורה או דרך ייסורים. מצד ההשגחה אין שתי דרכים, לא יעלה על הדעת כי הבורא בוחר להעניש אדם מסוים ולתמוך באחר. הבורא לא מעניש ולא תומך, הבורא הוא טוב ומיטיב מוחלט. היחס של האדם להשגחה תלוי בפנימיותו בלבד. מלמעלה לא יורדות מכות וגם לא ברכות.
אם נקפיד על עקרונות היסוד האלה נמנע מבלבול מיותר.
שאלה: איך אפשר להצדיק את הבורא ובכל זאת להכיר ברע ?
רב: שאלה טובה. יש המנסים להצדיק את השגחתו של בורא על ידי עצימת עיניים, אטימת אוזניים וניתוק מהמציאות. אדם שמתנתק מהמציאות אינו מצדיק את הבורא, הוא מנטרל את עצמו. גישה כגון זו מאפיינת את שיטות המזרח, האדם מפחית את עצמו עד לדרגת אפס – הוא אוכל פחות, נושם פחות, רוצה פחות וחושב על דבר אחד בלבד. תרגול שיטות המזרח מפחית את קומת האדם עד לדרגת החי והצומח, יש היורדים ברצונם ובתפקודם עד לדרגת הדומם, קוברים את עצמם לפרקי זמן ארוכים והגוף נשאר חי. ניתוק מהמציאות אינו הצדקה של פעולות הבורא.
להצדיק את ההשגחה פירושו להרגיש את ההשפעה של ההשחה במלואה ולשנות את עצמך. לראות, לשמוע ולקבל את כל ההשפעות, ולא לנתק את היחס, לא לעצום עיניים ולא לאטום אוזניים. אדם המצדיק את ההשגחה מתקן את עצמו ואת מקרי המציאות שהרגיש כרעים משיג כטובים. אין צורך להקטין את הכלים, לצמצם את היכולת לקלוט ולחיות. להפך, לימוד חכמת הקבל מגדיל באדם את האגו והיכולת, רשימות גדולות יותר מתגלות בכל פעם. באותו אופן מתפתחת גם האנושות, תמיד מתגלים רצונות גדולים יותר. להצדיק הכוונה לגלות בכל מקרי המציאות את היחס של הטוב ומיטיב המוחלט, רק כך. את ההמון מחנכים לומר "הכול בסדר" עוד לפני קביעת היחס למצב, להצדיק בלי לחשוב, אבל לא זאת היא המטרה. גישה כגון זו אינה מאפשרת התפתחות, להפך זו בריחה מהתפתחות. האדם כובל את עצמו, אוטם את שכלו, מנטרל את חוש הביקורת ונשאר כדומם, כ"דומם דקדושה" - הוא אומר "הבורא קדוש", אבל הוא לא נותן ביטוי ל"אדם" שבו. גישה זו משמשת כתרופת הרגעה לקהלים גדולים שאינם רוצים לעבוד. היא מתאימה לאנשים שלעת עתה אינם מסוגלים לשנות את עצמם ולהגיע למטרה.
"מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע".
"וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד פסקה א') וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות עכ"ל, וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (אות י"ב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת ע"י העסק בתורה ומצוות מהי."
הפעולות שאדם מחויב לבצע בחייו, מתקבצות לכדי רשימה ארוכה למדי. נשאלת השאלה, האם יש קשר בין המעשים האלה ובין המטרה להגיע לדבקות בבורא? האם המעשים הנקראים מצוות - הפעולות שהאדם מבצע בידיו וברגליו – יכולים להביא את האדם להשתוות הצורה עם הבורא ? אילו הבורא היה שוחט בהמה לפי דיני הכשרות והאדם היה חוזר אחריו ושוחט גם הוא בהמה כדין, האדם היה מגיע להשתוות הצורה, לטוב המוחלט. אבל חכמת הקבלה אינה מתייחסת למעשים בעולם הזה, חכמת הקבלה מתייחסת לתכונות. הבורא הוא טוב ומיטיב, ולאותו המצב האדם צריך להגיע. האדם מתחיל את דרכו כהפוך מהבורא, כאגואיסט, כמי שרוצה לקבל את הכול לעצמו. הידמות של האדם לבורא תיתכן רק אם כל תרי"ג הרצונות שבאדם יתוקנו להשפעה. השתוות הצורה משמעותה להיות טוב ומיטיב כבורא, להשפיע בכל הרצונות.
חכמת הקבלה אינה מתייחסת לפעולות האדם בגופו בעולם הזה, יסוד זה בולט במיוחד לנוכח הפטור של אומות העולם מביצוע איזו שהיא פעולה בגשמיות. עניינה של חכמת הקבלה הוא "צירוף הבריות", זיכוך האדם, העלאת הרצון לקבל, המורגש באדם כגס ושפל, אל דרגת ההשפעה. כתוב " לא ניתנו מצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות" (מדרש רבה) . האדם צריך לעבוד עם העביות שמתגלה בו, מבלי לנתק את עצמו. עליו לפתוח את כל העביות שבו, בכל הרשימות המתגלות ולתקן כל רצון ורצון כך שכל הרצונות יקבלו את צורת ההשפעה כמו הבורא. האדם לא יכול לפתור את עצמו מהעבודה באמירות כגון "הבורא טוב". תחום עיסוקה של חכמת הקבלה הוא רצונות וכוונות, חכמת הקבלה עוסקת בליבו של האדם ולא בפעולותיו בידיים וברגלים. בעולם שלנו כוונתו של האדם יכולה להיות הפוכה לגמרי ממעשיו, למשל לתת דבר מה לאדם אחר בכוונה לקבל. בעולם שלנו הפעולות הגופניות אינן זהות לכוונה שבלב. חכמת הקבלה עוסקת בתיקון הלב.
שאלה: האם בכל זאת יש משמעות לקיום המצוות?
רב: חכמת הקבלה אינה קשורה לקיום המצוות כלל ועיקר. חכמת הקבלה אינה מתייחסת לגוף, עניינה של החכמה הוא התפתחות הנשמה. שאלות בנוגע לקיום מצוות אינן קשורות ללימוד קבלה, כמוהן כפנייה אל פיזיקאי בענייני חינוך או רפואה. חכמת הקבלה מטפלת ביחס של האדם להתפתחות הפנימית שלו, בבירור מטרת ההתפתחות. אין קשר בין המסר של חכמת הקבלה ובין הפעולות הפיזיות של האדם, בין שהוא דתי ובין שהוא חילוני. במהלך ההיסטוריה הוסתרה החכמה מכל בני אדם וגם בימינו היא נותרה נסתרת, בני האדם טועים לחשוב אותה למה שהיא לא. חכמת הקבלה היא שיטה למימוש הנשמה, שיטה להתחבר אל הכוח העליון באמצעות הכלי הפנימי של האדם - דרך רצונותיו. חכמת הקבלה היא שיטת תיקון הרצונות לאותה הרמה כמו הכוח העליון. חכמת האמת אינה מסבירה מה צריך לעשות עם הגוף, אלא עם הרצון בלבד.
"גוף" בחכמת הקבלה, פירושו רצונות, "גוף הנשמה" ו"גוף הפרצוף" הם רצונות. תחילת הכול היא בבניית הכלי על ידי האור העליון, הכלי הוא רצון והאור הוא תענוג, זה הכל. חכמת הקבלה אינה מדברת על יותר מאשר תענוג ורצון. לא יעלה על הדעת שאדם ללא ידיים או רגליים, לא יתקדם ברוחניות. פגם בגוף אינו פוגם בנשמה. כאשר האדם נפטר, נשמתו נשארת כחלק אלוקה ממעל, הנשמה נצחית ואינה משתנה. כל עניינה של חכמת הקבלה הוא תיקון הנשמה, אין מה לתקן בגוף. גם אם האדם יחליף את אבריו, לא תהיה לכך שום השפעה על פנימיותו. הרצון הוא הנושא של חכמת הקבלה ורק אליו היא מתייחסת. אדם שהתייחד עם נשמתו במהלך חייו, ימשיך להרגיש את הקיום הרוחני שלו גם לאחר פטירתו, כמו שהרגיש אותו בחייו - גופו הגשמי מאבד מחשיבותו. חכמת הקבלה מתייחסת לרמה אחרת לגמרי של קיום, אין שום קשר בינה ובין מצוות חיצוניות.
"ודע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבנו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבנו."
באפשרותו של האדם לתקן את עצמו בכל תרי"ג רצונותיו, כך שיכיר בכל רצון ורצון כרע שבקרבו. הלימוד, וכל יתר הפעולות למען המטרה, המחשבה וההשתדלות לראות את גדלות הבורא, כל אלו הם הראשונים לעורר באדם הכרת הרע, הכרה בהפכיותו מהמטרה. השלבים הראשונים בדרך התיקון נקראים "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". הדרך הרוחנית מתגלה לאדם בכמה שלבים, כולם מתוארים בהרחבה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". תחילת התיקון בהכרת כל תרי"ג הרצונות כרע גמור, בשלב הבא מגלה האדם את רצונותיו כרעים אבל פחות, ובסופו של תהליך הוא מגיע להשתוות מלאה עם הבורא.
הדרך הרוחנית מתחילה בנקודה שבלב. באמצעות המאור המחזיר למוטב ומתוך הרצון להתקדם, מגלה האדם את תכונותיו כרעות. לימוד חכמת הקבלה גורם אפוא להתגלות מהירה של הרע. בתחילת הלימוד, האדם מרגיש את עצמו רע יותר. במקום להתקדם אל הטוב מתגלה לו עוד ועוד מהרע שבתוכו. תחילה מתגלה בו רע מועט בכלי קטן וככל שהכלי הולך וגדל הרע הולך ומתגבר. התקדמותו של האדם נעצרת, לא מובן לו לשם מה ללמוד, הלימוד עצמו קשה וכתוצאה ממנו הוא מרגיש את עצמו רע יותר. הוא אינו יודע האם הוא מתקדם. האדם נוהג לשפוט התקדמות ביחס להרגשה הפנימית, לפי האגו. התקדמות פירושה להרגיש טוב יותר. והנה, בשלבים הראשונים בלימוד חכמת הקבלה האדם דווקא מרגיש רע יותר, ככל שהוא מתקדם.
השלבים הראשונים בדרך הרוחנית מסתיימים בנקודה הנקראת "מחסום". הכרת הרע צריכה להיות כל כך חזקה עד שהאדם ירצה לברוח מהרע, לעבור את המחסום ולהתחיל בתיקונים. אם כך, מן הראוי לשאול מהיכן ניתן לשאוב כוחות לגילוי הרע שבתוך האדם ? האדם זקוק לקבוצה לספרים ולמדריך. גישה נכונה
להתקדמות משנה את היחס של האדם להתפתחותו ודרך הייסורים נעשית לדרך תורה. אמנם הרע מורגש, והאדם מבחין בהתפתחותו, אבל הוא שמח בגילויו. הוא רואה בגילוי הרע כסימן מטרתי. בעל הסולם אומר כי לעת עתה כל עבודתנו היא להכיר את הרע שבקרבנו.
עוד לפני 50,000 שנים ויותר התהלכו בני אדם על פני האדמה. במהלך התפתחותה עברה האנושות תקופות שונות: עבדות, פיאודליזם, קפיטליזם, ימי בינים, בורגנות וכ"ו. אם נסכם את התפתחות האדם במשך אלפי השנים הרי שהאנושות עברה ממצב רע למצב רע עוד יותר והאדם נשאר לא מסופק מחייו. בימינו העולם כולו נתון במשבר: התא המשפחתי נהרס, זוגות מתגרשים, ילדים עוזבים את בתי הוריהם, החינוך קורס, צריכת הסמים והאלכוהול עולה, הטרור העולמי מטיל אימה, הכלכלה במשבר ופורענויות אקולוגיות מעמידות את האנושות כולה בסכנת השמדה. אילו האדם היה נוכח לדעת כי האגו הוא הסיבה לכל אלה, אפשר שהיינו מגיעים לתיקון. עשרות אלפי שנים האדם מתפתח ואינו מבין כי המצב רק ילך ויחמיר כל עוד האגו לא יגיע למצבו הקריטי. "מהות הדת" כותב בעל הסולם, "היא לפתח בנו חוש הכרת הרע". אם האדם הבודד או האנושות כולה יגלו כי האגו הוא הסיבה לכל הרע, אפשר יהיה לעשות מעשה. האדם הרי מתרחק מהרע מאליו. חכמת הקבלה מסייעת לאדם לגלות את הרע במצבו ולהפוך אותו לטוב ללא דיחוי, להמשיך הלאה בטוב. אפילו בשלבי ההתפתחות הראשונים, עד למחסום, האדם אינו מרגיש רע . ההרגשה הרעה היא תולדה ישירה של יחס האדם להתפתחות.
אם האדם ידע כי להתפתחות יש מטרה הוא ירגיש טוב ולא רע. אדם חולה ישלם בשמחה בעבור תרופה למחלתו, התרופה תעזור לו להבריא ותבטיח את חייו. לימוד חכמת הקבלה מסייע לאדם לגלות את הסיבה לרע ולהפוך את הרגשתו לטובה, אפילו מטרם התיקון. בשלבים הראשונים ללימוד האדם אינו עובר תיקון, הוא צובר את הרע ובכל זאת מרגיש טוב. בדומה לחולה שמצא תרופה למחלתו, הוא מתקדם לקראת החלמתו, שמח מהעתיד הטוב. לא זו בלבד שחכמת הקבלה ממתיקה במשהו את ההתפתחות, אלא היא מכוונת את האדם להתפתח כראוי ומביאה שמחה לעולם. בימינו, כאשר הצרות הולכות ומתגברות,יותר ויותר אנשים מרגישים בתת ההכרה כי חכמת הקבלה היא הפיתרון לייסורים. השלב הראשון בפיתרון הוא לגלות כי האגו הוא מקור כל הרע, רק אז נוכל לתקן אותו.