מהות הדת ומטרתה - שיעור 3
"דת" היא אמצעי להשגת מטרת הבריאה. הדת במובנה הקבלי אינה קשורה כלל ליהדות או ליתר הדתות בעולם הזה. הקבלה מנותקת לגמרי מכל דבר שהאדם פיתח בעולם הזה. טוב נעשה אם נשכח את כל הידיעות הקודמות על הקבלה. עלינו להקפיד על כך, שאם לא כן נתבלבל, נטעה בפירוש ההגדרות ולא נדע למה מתכוון המקובל בדבריו. חכמת הקבלה נקראת גם חכמת הנסתר, הבנתה ורכישתה מותנה בהקפדה על פירוש נכון של ההגדרות. יש לזנוח את ההגדרות הקודמות של אותם המושגים כפי שנלמדו מספרים אחרים ולהיצמד למקורות הקבליים.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מתאר בעל הסולם את סדר הלימוד. אדם הלומד במטרה להגיע בדרך הנכונה למטרת הבריאה, צריך ללמוד איך לגשת ללימוד כראוי. אם יעשה כן, תפתח בפניו הדרך אל העולם הרוחני. "תלמוד עשר הספירות", הספר המרכזי בלימוד חכמת הקבלה, מכיל 16 חלקים, כל אחד מהם נחתם במילון מושגים. ראשית כל על האדם ללמוד את ההגדרות הנכונות - "אור", "כלי", "רצון", "מצווה", "תורה", "דת" וכ"ו. התלמיד חייב לדעת מהי הכוונה המדויקת של כל אחד מהמושגים. "תורה" בחכמת הקבלה, אינה "תורה" במובנה המקובל בעולם הזה, אותו הדין לגבי "אור", "כלי" או "רצון". המשמעות של המושגים בחכמת הקבלה שונה מהפירוש המוכר לנו, לפיכך יש להיזהר בפירושם. לפעמים נדרשות מספר שנים כדי להתחיל לקרוא נכון את ספרי הקבלה ולהבין את שכתוב בספרים. אדם הקורא בספר לפי מפתח מילים שגוי, יטעה בפירוש המילים גם אם הוא שולט בשפה העברית. חשוב מאד לפרש את המושגים כראוי, לכן אני חוזר ומזהיר על כך.
הדת היא אמצעי להשגת המטרה. בכתביו של בעל הסולם המילה "דת" מצביעה כמעט תמיד על חכמת הקבלה. מהות הדת, היינו הצורך של האדם באמצעי, היא לפתח באדם חוש הכרת הרע. הרע שבאדם הוא האגו. מחוץ לאדם נמצא הבורא, שלם, בהשפעה בלתי פוסקת, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". האדם מקבל את השפעתו של הבורא במהופך היות ותכונותיו האנוכיות הפוכות מתכונות הבורא. השלב הראשון בהתקדמות אל המטרה היא ההכרה והקביעה כי התכונות האנוכיות של האדם הפוכות מתכונות הבורא. אם כך, איך יעלה בידנו לקבוע שהרע נמצא בתוכנו? כיצד ניתן להחליט שרק את עצמנו אנו צריכים לתקן ? הלא רק על ידי הכרת הרע ניתן להשיג את המציאות העליונה. הדת, היינו חכמת הקבלה, היא האמצעי לכך, לכן אנו עוסקים בה.
"וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד פסקה א') וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות"
הבורא אינו מתייחס לפעולות שהאדם עושה בגופו, פעולות הנקראות בעולם שלנו "מצוות". פעולות כאלה ניתן לבצע עם כוונה טובה או רעה. אי אפשר ללמוד על כוונות האדם מפעולותיו הגשמיות, אי אפשר לדעת לאיזה מטרה האדם מכוון בפעולתו החיצונית. גם הרוצח וגם המנתח נועצים סכין בבשרו של האדם, פעולתם זהה וכוונתם שונה. את טיבה של הפעולה אפשר לשפוט רק לפי הכוונה. כל עבודת האדם היא תיקון הלב, תיקון הכוונה. הפעולות הגשמיות אינן דורשות תיקון, אי אפשר ללמוד מהן דבר על מעשי האדם ואין צורך להתייחס אליהן. על האדם לצרף את הרצון, לנקות אותו. האדם צריך לזכות את הרצון האגואיסטי שלו כך שיישאר ללא שום פניה לעצמו. מחובתנו לנקות את הרצון מהכוונה לטובת עצמנו כך שהרצון יישאר כרצון בלבד והכוונה תשתנה לטובת הזולת. שינוי הכוונה, מכוונה אנוכית לכוונה לטובת הזולת, נקרא "לצרף את הבריות", הפעולות הנעשות לטובת שינוי הכוונה נקראות "מצוות". מצווה היא פעולה לתיקון פנימיות האדם, פעולה לתיקון הכוונה. התיקון יתכן רק אם האדם מושך על עצמו את האור העליון המחזיר למוטב. כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב) , "המאור שבה מחזיר למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקב, הגר"א).
האור העליון הוא כוח שאינו נמצא באדם. אם האדם רוצה לתקן את עצמו, יש ביכולתו למשוך לעצמו את הכוח העליון על ידי פעולות מסוימות. הכוח העליון מתקן את האדם, מחליף את כוונתו האנוכית בכוונה אלטרואיסטית. שינוי הכוונה נקרא "צירוף הבריות", הפעולות לשם תיקון הכוונה נקראות "מצוות" והכוח העליון המתקן את האדם נקרא "תורה".
"וענין צרוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה ((אות י"ב) וראה מה שכתבנו שם.) אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת ע"י העסק בתורה ומצוות מהי.
ודע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבנו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבנו."
במידה שהאדם מרגיש את הרע שבו, הוא שונא אותו ומתרחק ממנו. גילוי תכונה מסוימת כמזיקה מעורר באדם הסתייגות, האדם שופט את התכונה ולפי חשבון אגואיסטי מתרחק ממנה. כך, בהדרגה, האדם מסתלק מהרע. אם כך, עלינו לברר את הרע שבקרבנו, להבדיל את הרע שבתכונת שלנו ובהרגלים, הן המולדים והן הנרכשים. אבל באיזה אופן אפשר להכיר את הרע ? מצד אחד, אין אנו מבחינים בקיומו של רע בתוכנו, מצד שני, לפי כתבי המקובלים, האדם כולו רע. איך האדם יכול לקבוע את הרע ולהסתלק ממנו ? גם אם האדם מבחין כי הרגל מסוים מזיק לבריאותו ומחליט להיגמל ממנו לא תמיד הוא מצליח בכך. חסרה לו הכרת הרע, הכרת הרע צריכה להיות חזקה דיה כדי להסתלק מהרע לגמרי. כוח לכך אפשר לקחת מחכמת הקבלה, מטרת העסק בחכמת הקבלה היא לעורר באדם את שיעור הכרת הרע עד שלא יוכל לשאת את הרע יותר ויסתלק ממנו.
"כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מדה שווה בכל בריה ובריה,".
אף אחד לא יכול לסבול רע. הכול דוחים את הרע, ההבדל היחידי הוא במיד. כל אדם יכול לסבול קצת רע, אבל בסופו של דבר אין ברירה אלא להיפטר ממנו. אם כך, השאלה היא איך אפשר להגיע כמה שיותר מהר להכרת הרע? כיצד ניתן להסתלק מהרע מיד כאילו שהוא לא נמצא? מאיפה ניתן לקחת כוח ושכל כדי לקבוע את האמת ולהסתלק מהרע ללא דיחוי? אם נמצא תשובות לאלה השאלות, נוכל לזרז את התפתחותנו. לו רק ניתן היה לקצר את תהליך הכרת הרע לדקות ספורות ולהתנקות מכל דבר המעכב אותנו מלהיות ברוחניות, בוודאי היינו עושים זאת. במצבנו הנוכחי אין חשוב יותר מאשר להכיר את הגורמים המונעים מאיתנו את הטוב. הבורא הוא טוב ומיטיב, הבורא הכין בעבורנו כל טוב, אין דבר הכרחי יותר מאשר לברר מדוע איננו נמצאים באותו הטוב. מהו הרע שמפריע לנו ?
"אולם כל ההבחן מבריה אחת לחברתה הוא רק בהכרה של הרע, שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, וע"כ לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.".
התפתחות האדם תלויה בהכרת הרע. אם האדם מכיר את הרע הוא מתרחק ממנו מאליו. האדם לפי טבעו מתרחק מהרע, הבעיה היחידה היא להכיר ברע, כל היתר מתרחש מאליו מטעם הרצון האנוכי. מידת ההתרחקות מהרע תלויה במידת הכרתו כרע.
"וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע,"
בני האדם בעולם שלנו נמצאים תחת שליטת הכוח העליון, כדמיון עיגול בתוך עיגול . הכוח העליון הוא טוב
ומשפיע. האדם, המקבל, נמצא בהפכיות הצורה אל הבורא ולכן הוא מרגיש את השפעתו במהופך. יוצא שהאגו הוא המקור לכל רע, האגו הוא שהופך את ההשפעה הטובה של הבורא לרעה. ההשפעה הטובה של הבורא נראית לאגו כחושך, תכונת ההשפעה שנואה על האגו, הוא דוחה אותה. אם נהפוך את האגו לנתינה, נרגיש את השפעת הבורא כטובה, כאור. כל שנדרש הוא לשנות את קביעת המצב, להחליט כי האגו הוא רע וההשפעה טובה.
אם נשנה את היחס, אם נחליף את סרגל הערכים, השינוי יהיה מידי - נחייה כמו הבורא, בתכונת ההשפעה. להידמות לבורא פירושו לחיות חיים נצחיים ושלמים, חיים ללא הגבלה. כל עוד איננו רוצים בכך, האגו ממשיך להתפתח והרגשת ההפכיות ביחס לבורא הולכת ומתחדדת. במהלך אלפי שנות ההתפתחות האנושית הלך הרע והתגבר, עד למשבר הכללי הפוקד את העולם בימינו. לאט לאט מגיעה האנושות למסקנה כי טבע האדם הוא הסיבה להרס החיים על פני כדור הארץ, הן מהבחינה האקולוגית והן מהבחינה החברתית. ההכרה כי האגו מונע מהאדם חיים טובים אמורה להביא אותנו לידי החלטה להסתלק מהאגו. אבל האדם שחוקר את עצמו ואת סביבתו, אינו יודע כיצד לרסן את האגו. בנקודה זו ממש מופיעה חכמת הקבלה. זאת הסיבה לעניין ההולך וגובר בחכמה זו בכל העולם, במודע ושלא במודע. תכלית גילויה של חכמת הקבלה היא להקנות לאדם ידיעה על שיטה לתיקון האגו לתכונה ההפוכה. או אז ניתן יהיה להרגיש את האור כטוב, ככתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית, א' ).
"וכמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר ית'."
הדברים כתובים בהגיון פשוט, אלא שאין ביכולתנו להבחין בו. בעל הסולם אומר כי כל צרותיו של האדם נובעות מהיותו מנוגד בתוכו ביחס להשפעת הבורא. כל הייסורים בעולם נגרמים מפאת טבעו של האדם ההפוך מטבעו של הבורא. את הסיבה הזאת אנו שונאים, אבל איננו מכירים בכך. האדם לא צריך לשכנע את עצמו בסבלו, אין טעם לעורר בתוכנו הרגשת ייסורים, די לו לאדם בייסוריו הפרטיים ובייסורי האנושות כולה. רק ההבנה מהי הסיבה לייסורים חסרה, הכרה כי הייסורים נובעים מהפכיות הצורה מהבורא.
"אולם מיאוס זה אינו שוה בכל נפש אלא מתחלק בינינו לשיעורים, כי האדם הפראי הבלתי מפותח כלל אינו מכיר את האגואיזם כתכונה רעה, ולפיכך משתמש עמה בגלוי בלי שום בושה ובלי שום גבול גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו,"
הכרת הרע מתגלה בשיעורים שונים, ההבדל תלוי באדם. הבהמה, בניגוד לאדם, לעולם לא תזיק לאחרים. חיה המתנפלת על חיה אחרת עושה זאת מתוך ציווי של הטבע ולא בבחירה חופשית. חיות הטרף טורפות את טרפם, לפי פקודה פנימית, רק כדי לספק את תאבונם. אריה שבע לא יטרוף, אין לו צורך בטרף אם הוא סיפק את תאבונו. האדם שונה מהחיה, האדם בלתי מוגבל. האדם רוצה לטרוף את כל העולם. ואם לא די בכך, הוא גם נהנה מסבלו של הזולת - תכונה זרה לחלוטין לכל היצורים בדרגת החי. האגו של האדם בלתי מוגבל.
סוג אחד של התפתחות באדם הוא התפתחות האגו, סוג אחר הוא התפתחות בהכרת האגו. יש המכירים באגו יותר ויש שפחות, כלומר מסתירים אותו במידה שמגלים אותו. מחנכים אותנו להתנהג בנימוס, לומר תודה וסליחה, להתייחס אל הזולת כראוי כדי לנצל אותו כראוי. יחס שכזה אינו תיקון של האגו כי אם שימוש נכון בו, אמנם שגם הוא נובע מהכרת הרע. ילדים החוטפים מידינו דבר מה, אינם מכירים במעשיהם כדבר רע. אמנם, גם אדם בוגר יכול לחטוף דבר מה מידו של אדם אחר, אבל יש באפשרותו לנהוג אחרת. הוא יכול לבקש יפה, בערמומיות. התנהגות שכזאת אינה תיקון, ובכל זאת יש כאן הכרת הרע, הבנה שאי אפשר להשתמש באגו בצורה ישירה. גם זו דרגה בהכרת הרע, כך כותב בעל הסולם. הצורך להסתיר את הרע מבדיל בין אדם מפותח ובין אדם בלתי מפותח. אדם בלתי מפותח משתמש עם האגו שלו בצורה גלויה, האדם המפותח יודע להצניע את הרע. בדרגה גבוהה עוד יותר של התפתחות האדם בא לידי הכרה כי האגו מזיק לו. במקום להסתיר את הרע כדי לנצל את הזולת ולמלא את האגו, הוא רואה את האגו ביחס למטרה, ומכיר בו כרע.
מחקרים הוכיחו כי האנשים שהתעשרו מהגרלות כרטיסי מזל, נכשלו כולם בזה אחר זה. עם כל זאת העובדות היבשות לא מונעות מיתר בני האדם להמשיך ולייחל לפרס הגדול. הכישלונות של המתעשרים הקודמים אינם משכנעים את הציבור להתפכח מהחלום של התעשרות מהירה - הכרת הרע אינה מספקת. כל אחד חושב שהוא לא יכשל, "תביא לי כמה מיליונים והכול יהיה בסדר". ההתפתחות היא תהליך הדרגתי. עניין אחד הוא התפתחות האגו ועניין אחר הוא התפתחות הכרת האגו. הכרה באגו גורמת לאדם להסתיר אותו, לנצל את האגו ואת הזולת במטרה למלא את האגו. אדם מפותח יותר יכיר באגו עצמו כרע וימנע מלהשתמש בו, מתוך הכרה בנזק יחסוך מעצמו את המיליונים של הפרס הגדול. דרגה כזאת של הכרת הרע נובעת בהכרח מרמה גבוהה מאד של מודעות, רק אדם מאד מפותח יעצור את עצמו מלהשתמש באגו.
אי אפשר לדרוש מהאדם לעצור את עצמו מלהשתמש באגו ללא הכרת הרע. גישה כגון זו כמוה כדיכוי. החינוך וההתפתחות לפי חכמת הקבלה מושתתים על נתינת דוגמה, ללא שמץ של כפיה. אין כפיה ברוחניות, האדם צריך להתפתח על ידי הכרת הרע, לקבוע בעצמו את הרע ולהסתלק ממנו.
"והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחי' רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו."
דרגת ביניים בהתפתחות, בהכרת הרע, היא להסתיר את היותנו גנבים. המדרש מספר על אדם הראשון שהיה גנב, "גניבה" פירושה להסתיר את השימוש באגו.
"והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצות של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית,".
אהבת הזולת היא שינוי מוחלט בטבע האדם. תכלית דרגות התפתחות הקודמות לאהבת הזולת היא לפתח את האגו ואת האמצעים לשימוש באגו - למלא את האגו, להיות חכם יותר, לדעת את החוקים טוב יותר, להכיר את הזולת ולנצל אותו מבלי להינזק. כזהו האדם המודרני המוצלח, איש העסקים, עורך הדין, הפוליטיקאי. בדרגה השנייה של הכרת האגו כרע, האדם נוכח לדעת כי האגו פועל לרעתו. מקודם לכן התייחס לאגו ככלי עזר לשלוט בעולם ועתה הוא רואה שגישה כזאת למציאות מזיקה לו. הוא מפתח שנאה לאגו ומתחיל לעבור לאהבת הזולת.
בעולם שלנו אין דוגמאות לפיתוח שנאה לאגו ומעבר לאהבת הזולת. אפילו ההכרות הראשונית עם חכמת הקבלה אינה גורמת לאדם לשנוא את עצמו. מבחינה תיאורטית אפשר להסכים עם הקביעה כי האגו הרסני לאדם וכדאי להתפטר ממנו. אבל נדמה כי אי אפשר להרגיש נחיצות בכך ולשנוא את האגו בפועל. בימינו האנושות כבר נוטה לראות באגו כגורם מזיק, אלא שאינה יודעת איך להתמודד איתו. אנו פותרים את עצמנו מלהתמודד עם הבעיה בתואנה כי האגו הוא דבר טבעי. לא נותר לנו אלא לחוקק חוקים המסדירים את היחסים בין בני האדם כך שלא יפגעו זה בזה יתר על המידה. אין לאנושות אמצעי לריסון האגו, על אחת כמה וכמה לתיקונו, האנושות אפילו לא מבינה שניתן לעשות זאת. האומות המאוחדות וארגונים נוספים שהאנושות ממשיכה לפתח הם לא יותר מאשר ברירת מחדל.
יש הטוענים כי ניתן לרסן את האגו במידה מסוימת, אבל המציאות מורה כי האגו דווקא מתפרץ החוצה. השימוש בסמים גדל והולך, הטרור והמשבר הכללי הפוקד את כל תחומי החיים מצביעים גם הם על האגו המתלקח. בימינו, איש לא חושב על תיקון האגו, על הפיכתו לנתינה. היפוך שכזה נראה בלתי מציאותי, אנשים צוחקים למשמע רעיונות שכאלו. האנושות סבלה דיה ממימוש הרעיון הקומוניסטי ברוסיה בקיבוצים ובמקומות אחרים. הספק והזלזול באפשרות לתקן את האגו נובעים מאי הבנה וממחסור באמצעי לתיקון האגו. לאנושות אין כלי לראות בעזרתו את האגו כרע, כדבר המזיק ביותר, ולברוח ממנו כמו היה המוות בעצמו. אילו ניתן היה לראות את הטבע של האדם כמי שממית את האדם, כדבר הבזוי ביותר, היינו יוצאים מעורנו ומגופנו ובורחים מהאגו. חולי סרטן מרגישים את המחלה מכלה אותם מבפנים. אילו היו יכולים, היו בוודאי עוקרים את החולי הרע מתוכם, אבל הם אינם יודעים כיצד. ואנחנו, איך נצליח להיווכח כי הטבע שלנו רע עד כדי כך, בעזרת איזה אמצעי ?
כדי להכיר ברע בשיעור הראוי נדרשת עזרתו של האור העליון הפועל על האדם. אור זה נקרא "אור מקיף". כאשר האור מקיף פועל על האדם, האדם מרגיש את הטבע שלו כרע לעומת האור. כתוצאה מהשפעת האור מקיף ניתן להרגיש במידה מסוימת ממה אנו נפרדים, ניתן להרגיש את ההפסד שהאגו מסב לנו, איך הוא מכלה את חיינו מבפנים. אם נחוש בכך , נברח מהאגו מאליו. מטרת הלימוד היא למשוך את האור המחזיר למוטב, כתוב "באורך נראה אור" (תהילים ל"ו). על ידי האור האדם יכול להכיר את הרע שבקרבו.
מהות הדת - מהות חכמת הקבלה - היא לפתח באדם חוש הכרת הרע, בכך ניכר כוחה של החכמה. האדם אינו זקוק ליותר מאשר הכרת הרע, אם נבחין ברע נברח ממנו אל הטוב. הכוונה בזמן הלימוד ובשעת מימוש עצות המקובלים, צריכה להיות אחת, להזמין את האור שיאיר את האמת. לבקש שהאור יברר את המצב הנוכחי והמצב הרצוי ביחס לתכונה הפנימית.
"וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתית,דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך לא תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחבת בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחי' אהבת זולתו על כל האנושות כולה."
הכרת האגו כרע והנתינה כטוב נחלקת גם היא לדרגות רבות. תכלית התהליך כולו היא לגרום לאדם לאהוב את כל בני האדם במידה שווה, מבלי להבדיל ביניהם. בסופו של התהליך האדם יוצא מגבולות עצמו ומרגיש רק את הזולת. זאת לדעת, כל בני האדם הם חלקים מנשמה אחת הנקראת אדם הראשון. אם אחד מבני האדם מרגיש אהבה במידה שווה לכל יתר הנשמות, הרי הוא מתייחס אליהן כמו הבורא - באהבה והשפעה. בכך זוכה האדם להיות כבורא, להשוות את צורתו אל הבורא, להשוות את תכונתו לתכונת הבורא. זוהי כוונת הבורא בהטבתו לנברא - להביא את הנברא לאותו המצב כמוהו. רק מצבו של הבורא הוא הטוב המוחלט.
אל מצבו של הבורא, האדם מתקדם בהדרגה. תחילה הוא מרגיש את היציאה מעצמו כאהבה לזולת, הרצון לנצל את בני האדם מתחלף ברצון לשרת אותם. תפקודו של האדם המתוקן דומה לתפקוד האברים בגוף האדם. כל איבר מאברי הגוף דואג לגוף כולו ולעצמו הוא לוקח את ההכרח הדרוש לתפקודו, רק כדי לשרת את כול אברי הגוף. מכיוון שכך, הוא מרגיש את הגוף כולו. עם השגת צורת הקיום האין סופית, האדם מרגיש את הבורא ממלא את כל הכלי של אדם הראשון.
שאלה: למה צריך להשתוקק, לגילוי הרע הוא להרגיש את הטוב ? ( לוותר על שאלה טובה ולהמשיך הלאה)
רב: שאלה טובה. בכל מצב צריך להשתוקק למטרה, להתעלות רוחנית. הכוונה הנכונה היא להתעלות מעל למצב הנוכחי. אם מחשבותיו האדם נתונות כל הזמן למצבו הנוכחי, הדיכאון משתלט עליו, הוא מתעב את מצבו ואת עצמו. במצב שכזה האדם לא מושך על עצמו את האור המחזיר למוטב. אור מקיף אפשר למשוך רק מתוך השתוקקות למצב הרוחני – האדם מזמין את האור מהמצב הרוחני. האור מקיף מראה לאדם את הרע שבו והאדם מבחין בו כרע של ממש. הוא מכיר ברע ביחס לאור מקיף וקובע שהוא רע.
האדם רציך להשתוקק לטוב בלבד, רק לעתיד הטוב, לגלות אותו מהר ככל האפשר. אם בעתיד הטוב האדם יראה את עצמו כרע, באותה המידה הוא יתרחק מתכונותיו הרעות המונעות ממנו את הטוב. יש להשתוקק אל טוב ללא הפסק, להשתוקק לדברים נעלים יותר, לדברים שמנותקים מהמציאות הזאת, מהאגו.
כך או אחרת, החומר הנלמד בחכמת הקבלה, מכוון את התלמיד בדרך הנכונה.
התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
"ודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורנו (שנקרא ויז-א-טרגא) והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנק' אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו ע"י גרעיני האגואיזם."
בכל מצב ממצבי האדם, בכל רמה הכרתית, אם ברוחניות או עדיין לא, תמיד פועלים על האדם שתי כוחות - כל אחד מהם יכול לקדם אותו בהתפתחותו. מטרת ההתפתחות היא השוואת הצורה לבורא, השגת הדרגה של הבורא. ביחס לתוכנית ההתפתחות של הבורא, האדם כבר נמצא במצבו הסופי. לאדם אפוא אין ברירה אלא להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. הטבע דוחק באדם מאחור לקראת המטרה. הרצון לקבל שבאדם מתפתח בכל רגע וככל שהרצון גדל האדם מרגיש יותר ויותר ייסורים. האדם נמצא בהתפתחות מתמדת והוא מחויב לברוח מהייסורים. פעם אחר פעם האדם מתרחק מהייסורים, והבורא מוסיף ייסורים. כך, ללא הכרה, האדם מתפתח . במשך אלפי שנים, לאורך ההיסטוריה כולה, מתפתחת האנושות בתהליך חוזר ונשנה של הרגשת המצב הנוכחי כרע ומתוך תקווה לטוב במצב הבא. ההתפתחות תמיד נובעת מייסורים. כל חיי האדם הם מסכת ארוכה של בריחה מצרות, מתוך תקווה שהמצב הבא יהיה טוב יותר. לדרך הזו קורא בעל הסולם, דרך ייסורים, אמנם שבסופו של דבר גם בה יש תועלת. אדם ההולך בדרך הייסורים יכול להכיר באגו שלו כמקור לייסורים.
אדם ללא אגו היה מתפתח אחרת, מבלי לחוש בדחיפותיו החוזרות ונשנות של הטבע. על דרך האחרת מרחיב בעל הסולם בהמשך הדברים.
"והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינוובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון שבסולם."
האדם חי בעולם וחייב לבצע סדרה של פעולות. הוא קם בבוקר והולך לעבוד, בעיות שונות ומשונות צצות בפניו והוא נידרש לפותרן בזו אחר זו. עליו לאכול, לשתות ולנוח, לספק את צרכי משפתחו וצרכיו עצמו. לפעמים נדמה כי העולם כולו מטריד אותו בבעיותיו. בכל רגע האדם מחויב לדבר מה, וכך הוא מתפתח שלא מדעתו. הבריחה המתמדת מצרות ובעיות מונעת מהאדם להכיר כי דווקא הבריחה זאת מתפתחת אותו. האדם מרגיש רע יותר ויותר, וחייו הולכים ומאבדים את התכלית. עם כל זאת, אדם ההולך בדרך הייסורים יכול להכיר באגו כרע ואולי אפילו לברוח ממנו. בימינו רבים הם האנשים הבורחים מהאגו. יש הבוחרים לברוח מהייסורים ברכישת כסף כבוד או מושכלות אחרים מקטינים את האגו באמצעות סמים או מדיטציה, כוס אורז ביום מספיקה להם. מתוך מודעות להיותם אגואיסטים, הם נמנעים מלהשתמש באגו, גם זו דרך לברוח מהייסורים.
כך או אחרת, העולם ממשיך להתקדם ובסופו של דבר החיים יחייבו את האדם לפתח את האגו, דיכוי הטבע לא יועיל לשיפור ההרגשה. ישראלים רבים נוסעים לארצות המזרח מתוך תקווה למצוא מנוחה, אלא שאין בכך תועלת. האדם מתפתח ובסופו של דבר הטבע יחייב אותו להכיר את הייסורים. דיכוי האגו רק מאריך את הדרך. הייסורים שיתגלו יכפו על האדם לפתח את האגו, לממש אותו, מצבו של האדם ייהפך לבלתי נסבל. לא תישאר לאדם ברירה אלא להתפטר מהאגו, להתפטר ממנו באמת ולא כדרכם של שיטות המזרח. בעל הסולם כותב כי על האדם להחליף את האהבה העצמית באהבת הזולת. הקטנת הרצון לקבל כדרכם של שיטות המזרח, לא מביאה את האדם לאהבת הזולת ולא לאהבת עצמו. אדם המקטין את עצמו עד דרגת הדומם ואינו רוצה בדבר, לא מתייחס לאחרים ולא מצפה ליחס מהם, הוא מצמק את עצמו לאיזו גומחה, כמו מת. המדיטציה חוסכת מהאדם ייסורים, אבל מונעת ממנו לנצל את הטבע להתקדמותו. על פי חכמת הקבלה האדם חייב לפתח את האגו לגודלו המרבי, לקבוע שהוא רע כך שניתן יהיה להפוך אותו לטוב.
יש להבדיל בין הרצון לכוונה. הרצון עצמו אינו טוב ואינו רע, הרצון הוא החומר של הבריאה. הכוונה של
האדם להשתמש ברצון לטובת עצמו או לטובת הזולת, יכולה להיות טובה או רעה. הרצון עצמו הוא חומר ותו לא. אנשים המאמינים בשיטות המזרח, או בהתפתחות טובה של האדם, אינם מכירים בהימצאותם של רצון וכוונה. הם אינם מבינים שעל הרצון אסור לעבוד - לא להקטין אותו ולא להגדיל אותו. הרצון הוא הטבע, האדם חייב להתפתח ברצון שלו כמו שהוא. החינוך על פי חכמת הקבלה אינו מגביל את האדם בדבר. הרשימות מתעוררות באדם ובהן הוא חייב להתפתח. תפקידו של האדם הוא להזמין את האור העליון מלמעלה שיאיר לו ויראה לו האם כוונתו טובה או רעה. דעתו של האדם צריך להיות נתונה ליחס שלו לזולת ולא לרצונותיו, האם היחס שלו הוא לטובתו או לטובת הזולת.
"והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון שבסולם.
וכח השני, דוחף אותנו "מדעתנו"דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנקרא ויז-א-פראנט) והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי ע"י עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרנו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ג עש"ה). ואנו מרויחים בשנים: א' שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורנו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו על ידי מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להש"ית, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשי"ת, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה,"
ב"דרך העבודה להשי"ת" האדם מושך את האור העליון ולא מתייחס לאגו ולייסורים. הוא קושר את עצמו למאור המחזיר למוטב, ולו בלבד - כך הוא נמשך קדימה. הייסורים האגו והטבע שלו מורגשים בו כרע , אבל מכיוון שהוא נמשך אל הטוב, דרכו להכרת הרע קצרה מאד. אדם הבוחר למשוך על עצמו את האור המחזיר למוטב ולא נותן את דעתו על האגו, מברר את הרע בדרך אחרת, איכותית. הכרת הרע בדרך זו אינה מבוססת על בריחה מהרע ומייסורים ואינה נעשית מחוסר ברירה כבדרך הייסורים. בדרך הייסורים האגו הוא שגורם לייסורים. כך מתפתח העולם והתוצאות גלויות לעיני כול.
חקירת החברה באמצעות האנתרופולוגיה והפילוסופיה ויתר חכמות העולם מסתכמת בסופו של דבר בהכרת האגו כרע. אם האדם יבכר את העסק בחכמת הקבלה על כל יתר החכמות, אם ימשוך על עצמו אור מקיף, הוא יכיר ברע אבל יימשך אל הטוב. האור יאיר לו והוא יתוודע אל מטרת הבריאה, אל חובתו להגיע אל הבורא – בכך הוא יראה את התקדמותו. לימוד חכמת הקבלה מושך את האדם אל הטוב על ידי הטוב, "מתוך נעם ועידון". אדם המתעסק בחכמה זו מרגיש את המטרה הרצויה כאילו השיג אותה בפועל, מצב הרוח שלו מרומם בכל עת. אדם המצפה לטוב, נהנה מהטוב המקווה כבר בהווה, האור מאיר לו מהעתיד אל ההווה. כזאת היא ההתקדמות על ידי תורה ומצוות. אדם ההולך בדרך תורה עובר את הדרך בשמחה ובנחת, ולא כבריחה מהייסורים. "מצוות" פירושן התיקונים שהאדם צריך לעבור, "תורה" היא "המאור המחזיר למוטב", האור הנמשך אל האדם ומתקנו. "מוטב" פירושו להגיע לטוב, לבורא המחזיר למוטב.
סיכומו של דבר, האדם יכול להתפתח על ידי האור המחזיר למוטב או על ידי ייסורים. למרות שדרך הייסורים קשה ונמשכת זמן רב, כל האנושות מתפתחת לפיה. תפקידו של עם ישראל הוא ליישם את שיטת ההתפתחות המהירה והנעימה ולמסור אותה לכל האנושות. ישראל מחזיק בשיטה זו ולכן הוא נקרא העם הנבחר. כל יתר השיטות מסתכמות בבריחה מהרע, אם בהקטנת האגו וצמצום ההרגשה, אם בעזרת סמים או בדרכים אחרות. תחילה עלינו להכיר את השיטה לתקן את עצמנו ולאחר מכן למסור אותה לכל האנושות.