"דת" פירושה "חכמת הקבלה", האמצעי לתיקון הבריאה, כך מפרשים המקובלים את המילה דת. זאת ועוד, כל יתר המושגים המוכרים לנו כגון "מצוות", "תורה", "צדיק" "רשע" וכ"ו מקבלות בחכמת הקבלה משמעות שונה מזו המוכרת לנו, ככתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" . תחילה עלינו לפרש את המילים נכונה ורק לאחר מכן נוכל להבין את המסר של המקובל. כל המשגים בהבנת חכמת הקבלה במהלך ההיסטוריה נבעו מפירוש מוטעה של המילים בספרי הקבלה. הדת אפוא היא האמצעי לתיקון, כלומר התורה, חכמת הקבלה. הדת לא ניתנה לתועלת העובד על מנת ליהנות ממנה, אלא כדי להשתמש בה כראוי בקרב העם בהתאם למטרה.
"הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד"
צעקות תפילות ובקשות לא יועילו לאדם הרוצה להיטיב את מצבו. זאת לדעת, האמצעי הנקרא "תורה ומצוות" משמש לתיקון האדם, ואדם המתקן את עצמו משיג את היחס הבלתי משתנה של הבורא, כטוב ומיטיב. האדם המתוקן מרגיש את עצמו בעולמו של הבורא הטוב ומיטיב. האפשרות היחידה של האדם לשנות את חייו היא לשנות את עצמו, תחינות ובקשות לבורא לא יועילו. הבורא אינו משתנה, הבורא טוב ומיטיב לרעים ולטובים.
"רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר,"
תורת המוסר מזהירה את האדם ומפחידה אותו. המוסר מחייב את האדם לבצע פעולות בצורה חיצונית ובעל כורחו, מתוך פחד מעונש ולא מתוך תיקון עצמו. פעולה חיצונית פירושה פעולה מחוץ לרצון, מבלי להרגיש או להבין את הצורך בפעולה, מבלי לרצות בה - חנכו את האדם לבצע פעולה ולכן הוא מבצע אותה. ברור לכול כי פעולות שכאלה הן פעולות חיצוניות. ללא החינוך שנעשה לטבע שני, ללא ההרגל שהחריגה ממנו גורמת להרגשה רעה, ללא הרגשת הפחד, האדם היה מסתלק מקיום הפעולות החיצוניות. במלים אחרות, המוסר אינו תיקון פנימי של הרצון. הרצון הוא כללות החומר של הנברא. הנברא צריך לתקן את החומר שלו, את הכוונה על מנת להשפיע.
נשמת האדם כוללת בתוכה תרי"ג רצונות, הנחלקים לחמש דרגות עביות. האדם מתקן את רצונותיו בהתאם לדרגות העביות, תחילה הוא מתקן הרצון בעביות שורש ולאחריו לפי הסדר, רצונות בעביות א' ב' ג' וד'. התיקון אינו נעשה על הרצון עצמו, אלא על השימוש בו. כל רצון פועל ביסודו, על מנת לקבל לעצמו הנאה ותענוג, האדם צריך להתקין עליו כוונה להשפיע נחת רוח לעליון. הרצונות נשארים כמות שהם, השימוש בהם הוא שמשתנה. אם האדם משתמש ברצון כדי לגרום תועלת לעליון, הוא נעשה דומה לעליון, נעשה כמוהו. בהידמות לעליון, בהשגת דרגתו, האדם משיג חיים נצחיים ושלווים. האדם חייב אפוא לתקן את רצונותיו ולא את מעשיו. תיקון המעשים אינו נחשב בבחינת תיקון, רק תיקון הרצונות שבלב - כך דורש העליון. תיקון הלב לא יתכן באמצעות שיטת המוסר, תיקון הלב יתכן רק על ידי ה"אור המחזיר למוטב".
לכן, אומר בעל הסולם, "רבים משווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר". האור המאיר על האדם מלמעלה ומתקן אותו נקרא "תורה". משמעות המילה "קדוש" היא תכונת הבינה, השפעה. קדוש פירושו ניבדל, נבדל מהחומר של העולם הזה, מהרצון לקבל. קדוש הוא המשפיע. התורה הקדושה היא אפוא הכוח המקנה לאדם יכולת השפעה ומתקנו לדרגת הקדושה, לדרגת הבינה. אנשים שאינם מרגישים את תכונת ההשפעה, ואנשים שאינם חושבים את עצמם לנמצאים בתכונת הקבלה, משלים את עצמם כי מצבם טוב, כמה מהם אפילו חושבים את עצמם לצדיקים. "וקורא אני עליהם" כותב בעל הסולם, "את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'". סיכומו של דבר, האדם מחויב להגיע להרגשה ולראיה של הבורא, להכרה מלאה של הבורא.
"והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו אל מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם האחד מהשני, כרחוק מחשבת הבורא ית' ממחשבת הבריות,".
יהיה מי שיאמר: אם צריך לאהוב את הזולת, למה לא לחייב את האדם להבין את הצורך באהבת הזולת, לשכנע אותו בהדרגה כי אהבת הבריות תועיל לו ולכל יתר בני האדם ? הרי כל העולם מסכים כי אם נאהב זה את זה, יבוא שלום לעולם. מה חסר אפוא כדי להפוך את "ואהבת לרעך כמוך" לעקרון עליון, המוסכם על הכול ?
"כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם,".
אפילו בעולם שלנו האדם מבין שכדאי לאהוב את הזולת - באהבת הזולת נוכל להינצל מכל הצרות. בסופו של דבר כולנו אגואיסטים, הפחד מהשמדה ומיתר חולות רעות שהאגו מביא עלינו, לא משאיר בידנו ברירה אלא לרסן את עצמנו ולעלות לדרגת האהבה. כאלה הן מחשבות האדם, מחשבות בשר ודם. האנושות בכללותה מסכימה עם רעיונות כגון אלו, יעידו על כך כל אותן הועדות בנושא אהבת הזולת הפעולות במסגרות השונות של הארגונים הבין לאומיים. אולם היוזמות השונות אינן נושאות פרי, הבורא הוא שמכשיל אותן. האדם טועה לחשוב כי הסיבות המניעות אותו לרצות באהבת הזולת, די בהן כדי להחליט ולהגיע לאהבת הזולת. אדם הרוצה בטובת עצמו לא יצליח להגיע לאהבת הזולת. אהבת הזולת מתוך דאגה לטובת האדם עצמו, לא תעלה את האדם לדרגת האהבה. אהבה שכזאת היא ברמת ההכרחיות. אדם האוהב את הזולת מתוך הכרחיות, רואה תועלת לעצמו באהבת חברו, לכן הוא אוהב אותו. אם יתאפשר לאדם להבטיח את מצבו הטוב ללא אהבת הזולת, יעזוב את האהבה מיד. אדם האוהב את הזולת מתוך הכרחיות אינו משנה את טבעו, אהבתו אל הזולת היא מן השפה ולחוץ, לא יותר מכך.
"וע"כ ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו ע"י תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע,"
כל אומות העולם מצדדות באהבת הזולת, אפילו הרודנים והעריצים בני זמנינו תומכים בה, ברור לכול כי אהבת הזולת תועיל לכל עולם. זאת לדעת, הרצון לאהבת הזולת הוא הדרגה הגבוהה ביותר של האגו, האדם מגיע אליו מחוסר ברירה. אין כל קשר בין הרצון האגואיסטי לאהבת הזולת ובין האהבה האמיתית - תכונת ההשפעה. אדם האוהב את חברו אהבה אמיתית משתמש ברצון של חברו כאילו היה הרצון שלו עצמו, וברצון הפרטי שלו הוא משתמש רק כדי לשרת את חברו. הוא יוצא מרצונותיו בתיקון "חפץ חסד", ולאחר מכן קונה כלים ריקניים של הזולת. הוא משתמש בכלים הריקנים של הזולת כאילו היו הכלים שלו - עובד על מנת להשפיע להם. אהבה פירושה להחליף את עצמך לאדם אחר. אדם שגמר בליבו לאהוב אדם אחר צריך למחוק את כל שברשותו – בגופו, ברצונותיו ובמחשבותיו. עליו להתלבש באדם אחר, לברר את רצונותיו של האחר, ואותם בלבד, ולצרף אל האחר את כל יכולותיו. באהבת הזולת לפי התורה אין מקום למחשבה אחת או רצון המכוונים אל האדם עצמו. אדם המתעלה לדרגה כזאת של אהבה נכנס אל העולם הרוחני. האהבה האמיתית מחייבת שינוי בטבע של האדם, המוסר דורש שינוי בפעולות החיצוניות.
תיקון הטבע של האדם יכול להתאפשר רק באמצעות אור שברא את החומר של האדם. החומר של האדם, הרצון לקבל, נברא על ידי האור העליון. האור ברא את הרצון, התפשט בתוכו, ועורר ברצון הרגשה נוספת, הרגשת הנותן. הדבר דומה לאדם היושב לסעוד על שלחנו של חברו ומבחין בשתי השפעות בכיבוד: האחת היא טעמו הטוב של האוכל והשנייה היא נוכחות בעל הבית ליד הכיבוד. הבורא הוא האור, כלומר התענוג מהאור והאור עצמו. הופעת הבורא מקלקלת את התיאבון, את קבלת התענוג. בתגובה אליה הנברא מסרב לתענוג ודוחה אותו בחזרה. הופעת הבורא הופכת הכלי המקבל לכלי נותן, למחזיר, למשפיע. יוצא אפוא כי רק הופעת הבורא יכולה לתקן את הטבע של האדם המקבל - לא האתיקה ולא תורת המוסר. האדם אינו יכול להיתקן בעזרתם של בני אדם, רק על ידי התגלות האור העליון. רק התגלות הבורא כמשפיע תחייב את האדם להשפיע. לתיקון הזה אנו זקוקים ולא להתנהגות יפה מן השפה ולחוץ. חדלונה של תורת המוסר גלוי לעיני כל .
"מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השי"ת לבדו, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר ית' עד להשואת הצורה אליו ית' שנקראת דביקות,"
במצבו ההתחלתי האדם נמצא בהפכיות הצורה הגמורה אל הבורא, כמו הכלי המקבל ההפוך מהאור המשפיע. עם כל זאת, הופעת הבורא גורמת לכלי לפתח יחס לבורא ומתוך רצונו לקבל הכלי רוצה להשפיע לבורא בחזרה. על האדם להתעלות אפוא מדרגת הרצון לקבל לדרגת הרצון להשפיע ולהשוות את עצמו לבורא - להגיע לאותה דרגת קיום נצחית שלמה ואין סופית כמו דרגתו של הבורא.
"וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחי' בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע"
תורת המוסר וחכמת הקבלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב. החינוך בעולם שלנו אינו דורש מהאדם להתעלות מעל לטבעו, אלא מסתפק בתביעה להתנהגות נאותה. החברה האנושית אינה מעלה על דעתה כי קיימת אפשרות לשנות את טבע האדם. אפילו העוסקים בדת ובתורה על דרך המוסר, אינם מתכוונים לשנות את טבעם. כל כוונתם היא להשתנות מבחינה חיצונית, די להם בקיום מצוות ובהפגנת יחס טוב לזולת. אף אחד מהם אינו מדבר על תיקון ליבו של האדם, על שינוי מהותי.
"ואשר ע"כ המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה, מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה."
המטרה הדתית, כלומר חכמת הקבלה, קושרת את האדם לאור המקיף. בעל הסולם מרחיב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ( אות קנ"ה) . "ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה," יש סגולה בלימוד חכמת הקבלה. גם אם האדם אינו מבין את הלימוד, העיסוק בחכמת הקבלה פועל עליו באיזושהי צורה "ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." מאור מיוחד מאיר על הלומדים את חכמת הקבלה. "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." בכל אדם נמצאת נקודה הנמשכת אל אותה המטרה, וכל אחד חייב להגיע אל המטרה, אם בטוב או ברע. המטרה עצמה כבר עומדת קיימת, מובטחת לנמשכים אחריה. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, ("כמ"ש בזוהר, כנודע.)." האדם יכול להמשיך ולהתגלגל עשרות פעמים. מספר הגלגולים תלוי בהשתדלותו של האדם למהר ולהשיג את המטרה. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו", כלומר להגיע אל המטרה ולהידמות לכוח המשפיע, "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים," אותו האור הממלא את נשמת האדם בסוף הדרך ומזכה אותו בהרגשת נצחיות, אין סוף ושלמות, מאיר לאדם למצבו הנוכחי. אדם המשתוקק למצב העתידי זוכה להארה ממצבו העתידי - כמידת השתוקקותו כך עוצמת ההארה. ( ניתן לחבר את דברי רב לפסקה הבאה ולשמור על רצף הטכסט) "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו," זיכוך פירושו להפוך את כלי הקבלה כמשפיעים כל שכל כלי יעבוד בעל מנת להשפיע, "ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." בהתאם להכשרתם.
במאה עשרים וחמש מדרגות של זיכוך מתקדם האדם לתיקון כל כלי הקבלה שלו בעל מנת להשפיע. חמש עולמות יצאו כנגד חמש דרגות העביות של הכלי: "עשיה", "יצירה", בריאה", "אצילות", "אדם קדמון". "עולם אין סוף" נמצא מחוץ לכולם. כך, בהדרגה, מתעלה האדם עד לעולם אין סוף ומתקן את עצמו. האורות הממלאים את האדם עד אין סוף בעולם אין סוף, מאירים לו כבר עתה, במצבו הנוכחי. במידה שהאדם רוצה להגיע לאין סוף, האורות מאירים לו.
מכאן ניתן להבין את הנחיצות בקבוצה ובספרים נכונים. הקבוצה והספרים, יש בהם כדי לחזק את הרצון, ומידת השתוקקותו של האדם היא שקובעת עד כמה ישפיע עליו האור בסגולתו המיוחדת ויביא אותו למצבו הרוחני.
?שאלה: אם האדם חסר את הכלים המוכשרים, בתוך מה מתגלים לו האורות העתידים
רב: בנקודה שבלב. בעולם הזה מתעוררים באדם רצונות של העולם הזה. בתוך הרצונות של העולם הזה מתגלה תחילתו של הכלי הרוחני כנקודה. נקודה זו מושכת את האדם למעלה, אל שורשו שבאין סוף, אל גמר התיקון. אם יגדיל האדם את הנקודה, אם יוסיף אליה רצון ביגיעה ובהשתוקקות, יאיר לו אור ממצבו באין סוף. האור מאיר לאדם באותה המידה שהוא מגדל את רצונו ולא בעקבות הנקודה שבלב. כל עוד הכלי הרוחני נמצא באדם כנקודה, האור הממלא את הכלי בעולם אין סוף מאיר לאדם כמקיף, זאת משום שאין לו כלי למלא. אם האדם ירחיב את הנקודה לכלי, יאיר האור בתוכו. האור יאיר בכלי בהתאם ליכולתו של הכלי להכיל את האור ויתרת האור תאיר לאדם כמקיף. סדר עלייתו של האדם במדרגות הרוחניות הוא כדלהלן: הכלי הולך וגדל, האור פנימי הולך וגדל והאור המקיף מתמעט. בסופו של דבר, כל האור שהיה מחוץ לאדם מאיר בו כאור פנימי.
את הנקודה שבלב מגדל האדם בצירוף נשמות אחרות אליה, במידת התכללותו בנשמות אחרות לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". אדם המצרף לעצמו רצונות של הזולת, מרחיב את הכלי, מגדיל את מידת ההשפעה, ובהתאם לחוק השתוות הצורה האור ממלא אותו יותר.
שאלה: איך אפשר להגדיל את הנקודה שבלב ?
רב: הגדלת הנקודה שבלב תלויה בעבודה נכנה עם הספרים ובהקפדה על מימוש עצות המקובלים. עצותיהם של המקובלים מתוארות בפרוט במאמריו של הרב ברוך אשלג, מאמרים המתארים את עבודתו הפנימית של האדם.
"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסוים"
האדם נמצא בכל העולמות הרוחניים ובשורש נשמתו בעולם אין סוף, גם בשעה שיש לו נקודה שבלב בלבד. ספרי הקבלה מדברים על האדם, הם מתארים את כל המדרגות והמצבים שבהם יצטרך לעבור. במידה שהאדם קורא על המצבים האלה ומשתוקק להיות בהם, להרגיש ולהבין אותם, הוא מושך אור מקיף.
"אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."
כל עוד אין לאדם כלי לקבלת האור, האור המאיר לו כמקיף מזכה אותו מהאגו שלו. כתוצאה מהארת המקיפים האדם מתחיל להרגיש חן בתכונת ההשפעה ומעריך אותה כגדולה ומושלמת ביחס לטבע שלו. הוא רוצה להצטרף אליה, להדביק את המלכות בבינה, להדביק את התכונות האגואיסטיות שלו באלוקות. ההרגשות האלה מעוררות באדם השפעה גדולה יותר של אור מקיף, והאור מקיף מאיץ את השגת השלמות. בכך נבדלת הקריאה בספרי הקבלה כאמצעי לתיקון מהקריאה בספרי מוסר.
"מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחי' הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה ית'"
אדם המצרף לנקודה שלו נקודות נוספות על ידי אהבת הזולת מרחיב את הכלי שלו לכדי כלי קיבול. הוא דורש יכולת להשפיע לזולת ובתוך הכלי נוצר מקום. יש לו כלים, הוא מתייחס לזולת, הוא רוצה להשפיע לזולת, השפע יכול לעבור דרכו לאחרים. יוצא אפוא כי אהבת הזולת, צרוף הכלים, השוואת הצורה להשפעה, גילוי האור בכלים ולהיות כבורא בדרגת ההשפעה, כולם אחד. אין בכל התהליך פעולה אחת המשמשת כסיבה פעולה אחרת, הכול מתגלה כאחד, ככתוב "ישראל הקוב"ה ואורייתא חד הוא", "דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון" . הכול מתגלה באותו הכלי, הכלי של הזולת.
"אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף"
את המכאובים ואבני הנגף מרגיש האדם בכלים ההפוכים לבורא. האור לא יכול להאיר בתוך ההפוכים מהבורא, האור מנטרל את הרצון. הבורא והנברא מנוגדים זה לזה. הנברא מרוחק מהבורא ובמקום להרגיש את היחס של הבורא כהטבה האדם מרגיש אותו כסבל. הסבל והייסורים הולכים וגדלים בהתאמה להתפתחות האגו והאדם, ומהמצב שבו אנחנו הפוכים מהבורא עלינו להשוות צורה אליו. אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות."
השפעה לבורא והשפעה לזולת הם היינו הך. אדם היוצא מגופו, אינו מוטרד ביחס למי או למה הוא עוזב את עצמו - כלפי הבורא או כלפי הבריות. כלפי האגו שלו אין הבדל בין השניים. מטרם היציאה מחוץ לעצמו אין האדם מרגיש את הזולת, ואין לו צורך בו. לאחר היציאה מגלה האדם כי הזולת הבריות והבורא הם היינו הך. הסבר קצר על תפיסת המציאות יבהיר את העניין.
האדם נמצא בתוך כלי סגור ובתוך הכלי הוא מרגיש את עצמו. נדמה לו כי העולם משפיע עליו מחוץ לו, אלא שזאת אשליה. לאמתו של דבר האדם מרגיש את האור העליון שאינו משתנה - הרשימות שבתוך האדם הן שמשתנות. בהתאם לתיקון הרשימות יכול האדם להבחין במידת הידמותו לאור העליון. כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אין ביכולתו להרגיש דבר מחוץ לו. הוא מרגיש את עצמו בניגוד לאור העליון, ומשום כך סובל. אדם המתקן את עצמו ביחס לאור העליון מרגיש את עצמו כמו האור העליון, לכן טוב לו. כך או אחרת, האדם תמיד מרגיש את תכונותיו הפנימיות .
מכאן ניתן להבין מדוע תורת המוסר וחכמת הקבלה הפוכות זו לזו. שיטת המוסר דוגלת בשינוי חיצוני, תורת הקבלה דוגלת בתיקון בפועל של הרצונות לפי העיקרון "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". תורת המוסר אינה יכול להביא את האדם להשתוות הצורה עם הבורא. על מנת להשוות צורה עם הבורא נדרש האדם למשוך אור ופעולה זו מתאפשרת רק על ידי לימוד חכמת הקבלה, לימוד מתוך רצון להגיע למצב המתוקן ולא מתוך רצון לדעת. אם האדם לומד כדי להיתקן הוא כל הזמן מרגיש את מידת התיקון שלו ביחס לבורא.
"גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחי' התמיכה, כי עסק עפ"י שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות,"
כל אחד מאיתנו רוצה להיחשב כחכם, כאדם חשוב, כבעל דעה. אין פסול בשאיפות כגון אלו, אבל בכל הקשור למטרה גם אין בהם תועלת. הרצון לשאת חן בעיני הבריות יכול להועיל לחינוך האדם. בעל הסולם אומר שבדור האחרון יחולקו אותו הצטיינות מתוך כוונה ליצר בחברה סולם ערכים. תחבולות כגון אלו יכולות להועיל בקירוב האדם אל המקור, אבל אל לנו לטעות ולחשוב כי די בהם כדי לתקן את פנימיות האדם.
"ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים,"
השימוש ברצונו של האדם לשאת חן בעיני הבריות יכול להועיל בקירוב האדם אל המטרה, אבל לא יותר מכך. במידה שהשימוש באמצעי זה חורג מגבולותיו, האדם מתחיל לעבוד כדי להצליח ולהתפרסם, כדי לקבל רווחים מהסביבה ולא על מנת להתפאר בעיני ה'. קיימת סכנה כי חשיבותו של התיקון החיצוני תעלה על חשיבות התיקון הפנימי, הלא את התיקון הפנימי אף אחד לא מרגיש, אי אפשר לנופף בו לעיני הבריות. אנשים המידרדרים לתורת המוסר דואגים לתיקון החיצון בלבד במקום לתיקון הפנימי.
"משא"כ בעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון גדול, עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד,"
על האדם להתכוון בעבודתו לעשיית נחת רוח ליוצרו מבלי לקבל פרס, לצמצם את עצמו ולהגיע לאהבת הזולת ללא שום פניה לעצמו, בכך הוא משתווה לבורא. שלושת המרכיבים: האדם, הסביבה והבורא חייבים להתאחד כאחד, בכל שלב, מצב ומדרגה. בעל הסולם כותב כי אדם שאינו שומר על " אורייתא קוב"ה וישראל חד הוא" מטה את עצמו מהדרך למטרה. על האדם להתכוון לקנות את תכונת ההשפעה בכל רגע, לצאת מעצמו עוד ועוד ולהידמות לבורא, לעשות לו נחת רוח, להשתוות עימו, להתייחס לזולת בדומה ליחס של הבורא לזולת ולהגיע לאהבת הזולת. כל הפרטים צריכים להצטרף יחד לכדי תמונה אחת, ללא יכולת להבחין בין בשלושת הפרמטרים: אני, חברה, בורא. אדם המתקדם בצירוף כל הנתונים בנקודה אחת, מתקדם נכון וקונה את מדרגות המוסר. בכמה מקומות מבנה בעל הסולם את ההתקדמות למטרה כטיפוס על דרגות המוסר - כוונתו למוסר האלוקי, לתיקון הלב.
"ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל חפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה העצמית המוטבעת בו,"
אדם המתעלה מעל האגו משווה את צורתו לבורא. הוא מרגיש את הבורא ואת התכונות הפנימיות שלו כתכונות ההשפעה, הרגשת הבורא ותכונותיו המתוקנות הן היינו הך בעבורו. אדם המתעלה מעל האגו מרגיש שלמות ונצחיות, ברור לו כי הסבל והייסורים שחווה בעברו נבעו מאי השתוות הצורה לבורא. רק בהידמות לבורא ירגיש האדם בטוב, כל עוד האדם הפוך מהבורא, ימשיך לסבול. אין אפשרות אחרת – תפילות ותחנונים לא יועילו.
השינוי מתרחש באדם ולא בבורא. היחס של הבורא לאדם הוא יחס קבוע של טוב ומיטיב. אדם הפונה אל הבורא בבקשה להיטיב את מצבו, מתלונן על היחס הרע של הבורא אליו. הבורא אינו משתנה, הבורא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, כתוב "אני הויה לא שיניתי". האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. האור מאיר לכול בקביעות ובמידה שווה. הבורא הוא כוח השפעה שאינו משתנה - כולנו נמצאים בתוכו וכל אחד מאיתנו מרגיש את מידת התיקון שלו או את מידת הקלקול שלו. תפילה לבורא פירושה בקשה לתיקון הטבע של האדם, כל בקשה אחרת אינה בבחינת תפילה. אדם המבקש מהבורא לשנות את היחס, מאשים את הבורא בהתייחסות לא טובה, בהשפעה רעה. הרי הבורא הוא הכוח היחיד במציאות, מהי הסיבה לרע אם לא הבורא עצמו ?! אדם המאמין בכוחות נוספים מלבד הבורא עובד "עבודת אלילים".
לפיכך, לאחר כל הבירורים, על האדם להבין כי התיקון נעשה בתוכו בלבד, בחומר שלו שנברא על ידי האור העליון. רק את התיקון הזה ניתן לבקש, ובמיוחד בזמן לימוד חכמת הקבלה. כתגובה לבקשה, מאיר אור ממצבו המתוקן של האדם למצבו הנוכחי ומושך אותו לעבר מצבו המתוקן, המוכן מראש בעבורו. האור המאיר לאדם נקרא "המאור המחזיר למוטב", "מוטב" פירושו המקום בו האדם מקבל את מצבו הטוב. האור המחזיר את האדם למוטב נקרא "אור התורה". נמצא אפוא כי אין לאדם על מה להלין, כתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", "הלוואי ואותי עזבו ותורתי שמרו - כי המאור שבה מחזירו למוטב".
"והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה".
אדם שאינו מתעסק בחכמת הקבלה, אינו פותח את ספרים. את המאור, אומר בעל הסולם, מושך הלומד מהספרים. לימוד חכמת הקבלה האמיתית בשיטה הנכונה, נושא פרי. כל יתר השיטות, גם אלה העושות שימוש בספרי הקבלה, חסרות תכלית.
"אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך (ה)אדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות משוער במעשים הללו, אולם אין זה אלא בחי' מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואה ליוצרה. ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעוה"ז,בחיים חיותו (כמ"ש לעיל), ועיין היטב במאמר מתן תורה ((אות ו')) בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט."
בעל הסולם מרחיב בנושא בהקדמה לתלמוד עשר הספירות ( אות ד')
"ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאוד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן," שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להימלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו".
הבורא מכוון את האדם לכיוון הנכון, לפתע נגלית לאדם אפשרות להינצל מכל הייסורים. הבורא מנחה אותו לקבוצת לימוד, לתוכנית טלוויזיה בנושא קבלה, לספר או לאתר אינטרנט, לכל מקום שבו אדם בשל יכול להתקדם לקראת המטרה.
"ודבר הבחירה של האדם היא רק לעניין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים תורה ומצוות כהלכתם דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו"
"יזכך גופו" פירושו רכישת רצון להשפיע על גבי הרצון לקבל. קיום תורה ומצוות כהלכתם הוא תיקון תרי"ג הרצונות שבנשמה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. זאת לדעת, תכלית ההשפעה בכל תרי"ג הרצונות לבורא אינה להיטיב עם הבורא או להתמסר אליו בכל הלב, אלא להידמות לו. אדם המשווה את צורתו לבורא נמצא באותו מצב כמו הבורא, בנצחיות, בשלמות, באין סוף. הייסורים שהבורא שולח לאדם מטרתם אחת - לקדם את האדם למצבו הטוב.
שאלה: מה ההבדל בין הרצונות בחמש דרגות העביות ?
רב: בכל דרגה נמצאים אותם תרי"ג הרצונות, אלא שהם מתגלים ביתר עביות, תוקף ואכזריות. כל הרצונות מתגלים בכל דרגה, לא יתכן כי יחסר רצון באדם. אותם הכוחות והאברים הנמצאים בזרע האדם, נמצאים הן בתינוק, הן בילד והן באדם הבוגר. הדרגות נבדלות זו מזו במימוש הכוחות בפועל, בגילוי הכוחות. אותו העיקרון עומד מאחורי העלייה בסולם המדרגות הרוחני. סולם העולמות מכיל 125 מדרגות, כמכפלת חמשת העולמות בחמישה פרצופים שבכל עולם ובחמשת הספירות שבכל פרצוף. בכל מדרגה מ125 המדרגות נמצאים אותם תרי"ג הרצונות המתגלים בכל מדרגה בעוצמה גדולה יותר. כתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה, נב, א). יוצא אפוא כי בכל מדרגה יש יותר "הכבדת הלב" ויותר כוחות להתמודד עם ההכבדה. הדבר דומה לחינוך ילדים, האדם מקבל קושיות בהתאם להתפתחותו. בהתגברות על הקושיות הוא עולה בסולם המדרגות - מבין יותר, מרגיש יותר, משיג עוד ועוד מהעולם הרוחני שלו, מזדהה עימו. הגוף מפסיק להרגיש, האדם חי בעולם הזה אבל עניני הגוף אינם מטרידים אותו. כאשר נפטר האדם מהגוף חייו נמשכים בעולם הרוחני. המציאות הרוחנית היא הכול בעבורו.
שאלה: מדוע האדם חייב לצאת מעצמו, האדם לא יכול לאהוב את הזולת ואת עצמו בו זמנית ?
רב: הרבה אנשים היו רוצים בכך. השאלה מוצדקת, בסופו של דבר אנו חוזרים לאהבה בתוך הרצונות שלנו אבל למען הזולת. חידוש העבודה ברצון, אבל לטובת לזולת, נקרא "תחיית המתים". תחילה עלינו לצמצם את עצמנו, לזאת מעצמנו ולהתחבר עם הזולת, כאילו איננו קיימים. לאחר קניית היכולת לצאת מעצמו, חוזר האדם לעבודה ברצונותיו, בתחיית המתים. הוא מחייה את תרי"ג רצונותיו ועובד איתם. יוצא שבסופו של התהליך האדם משתמש בכל רצונותיו ובכל הרצונות של הזולת - לא בשילוב בין רצונות הזולת ורצונותיו אלא בכל הרצונות כולם.
"תחיית המתים" הוא נושא לשיחה אחרת. נקצר ונאמר כי האדם אינו מבטל את עצמו בדרך הרוחנית. רוחניות היא שימוש מלא בכל מעשי הבורא. התנזרות, סיגופים וצומות שלא לצורך אינם מותרים בחכמת הקבלה. על פי דיני היהדות הנזיר צריך להקריב קורבן נוסף, נזירות ללא סיבה אסורה. צומות מותרים רק במודעים שנקבעו לכך ולא מעבר, טוב נעשה אם נצום בתוכנו. צמצום פנימי יתכן רק באמצעות האור העליון, צומות בחיצוניות מגדילות את גאוותו של האדם.