אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוויה ושמה קבלה / פרק 2 - מהי חוכמת הקבלה?
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרק 2 - מהי חוכמת הקבלה?

תוכן העניינים:

קבלה כמדע

שאלה: מדוע הקבלה נחשבת למדע?

תשובה: המדע חוקר את העולם, בעזרת מכשירים שאנו ממציאים. פעולתם של המכשירים האלה מתבססת על חמשת החושים שלנו: ראייה, ריח, שמיעה, מישוש, טעם. אנחנו לא יכולים להמציא משהו חדש, אחר לגמרי, שאינו דומה למה שאנו מרגישים בחושים שלנו.

כל המידע, שמגיע דרך המכשירים ודרך החושים שלנו, מעובד במוח ויוצר בתוכנו, לכאורה, תמונה של העולם מסביבנו. אם היינו מגדילים את התדרים של אחד מהחושים שלנו, היינו רואים, למשל, באור רנטגן, או שומעים צלילים שהם מעל לסף השמיעה הנוכחי שלנו, או-אז העולם סביבנו היה נראה לנו אחר לגמרי. גם אותו היינו מגדירים כ"העולם שלנו", אך הוא היה משתנה ביחס לעולם שאנו מרגישים כיום.

אפשר, שבמקביל אלינו קיימים עולמות אחרים, בריות אחרות, ש"עוברות" דרכנו, אבל אנחנו לא מרגישים אותן בגלל שאין לנו חושים מותאמים לכך. איך אפשר לחקור את המציאות האמיתית מסביבנו, שבה אנחנו קיימים, אך יכולים לתפוס רק חלק קטן ממנה? כל המדעים עוסקים בחקר המידע, שאותו אנו תופסים בחמשת החושים, אבל הקבלה עוסקת בקניית מידע, שנמצא מעבר למגבלות חושינו.

אנו חוקרים את העולם שלנו. למשל, מידע שבא כאות שמע-מאיפה אנחנו יודעים שזה אות שמע? מסביבנו קיימים גלים, שחלקם מפעיל לחץ על עור התוף שלנו: עור התוף מתגמש ומנגנון פנימי, שנמצא בתוכנו, מחזיר אותו לאיזון, בעזרת כוח ההתנגדות. המוח מודד את הכוח והתדירות של חזרת עור התוף למקומו, ומתרגם את הלחץ הזה למידע של "שמיעה". אנו תופסים את המידע הזה כמו צירוף של צלילים: מנגינה, אוושה, רעשים וכיוצא באלה. במלים אחרות, התגובה שלנו היא בסך-הכול תוצאת-לוואי של לחץ, שקודם הופעל מהסביבה. אנחנו לא מכירים את הצלילים שמחוצה לנו, אלא רק את אותם סוגי צלילים שאנחנו חשים. כך בנויים כל החושים שלנו. אנחנו לעולם לא יודעים מה נמצא מעבר לנו, אלא רק מגיבים על מה שהחושים שלנו חשים. העולם החיצוני יכול להיות אינסופי בצבעיו, בצליליו ובשלל "צורות" שלא מוכרות לנו. אבל אנחנו יכולים לספוג רק מעט מזעֵיר ממנו, רק את מה שעובר דרך החושים שלנו.

מחקרי כל המדעים מוגבלים על-ידי חמשת החושים , ואילו מדע הקבלה מדבר על מה שאפשר לרכוש בעזרת חוש נוסף הנקרא "החוש השישי", שבאמצעותו ניתן לחוש את המציאות שמעבר לחושים שלנו. אם נדמה את האדם לקופסה סגורה שאליה חודר מידע רק מהחוץ, ורק כזה שהוא בתחום החושים שלנו-אזי הקבלה מדברת על מה שאפשר ללמוד, לראות, לשמוע מחוצה לנו, על מה שמעבר לחמשת החושים המגבילים אותנו.

אם אדם עבר איזו חוויה קשה, הוא יכול להבין אדם אחר שעובר חוויה דומה, מאחר שהוא רכש ניסיון מתאים: רגשות וכישורים מאותה חוויה. למעשה קיים בו כל מה שנחוץ, כדי לחוש את הזולת, את הרגשות של אדם אחר, ולהפך. כלומר, אדם שלא עבר חוויות דומות לא מבין את האחר והוא עלול להיות אטום לצער חברו. ההבדל בין האנשים, ובתוך שאר חלקי הטבע השונים, הוא רק ביכולת להרגיש השפעה זו או אחרת של אותו חלק מהחוץ שאינו מוכר...

חקירת העולם החיצוני, שבדרך-כלל אנחנו לא משיגים אותו, מבוססת על השוואת התכונות הפנימיות לתופעות החיצוניות. אם נפַתח בתוכנו חושים מסוימים, רוחניים, שלא נמצאים בנו לפני הולדתנו, נוכל בעזרתם לתפוש עולם עליון יותר, עולם רוחני-עולם חיצוני, נצחי, פתוח ורחב יותר, שלא מצוי בתפישתם של אנשים "רגילים", שלא רכשו כשרונות להרגיש אותו.

הקבלה היא שיטה שמפתחת באדם חושים נוספים, שבעזרתם הוא מתחיל לחוש את העולם הרוחני, בנוסף לעולם שלנו, כפי שאנו מרגישים אותו כיום. בנוסף לקטע הקטן, שהאדם תופש, הוא נכנס למרחב אחר לגמרי של מידע. אנחנו נולדים, מרגישים את עצמנו בגוף "ביולוגי", "חלבוני", מתקיימים בו פרק זמן מסוים, ואחר-כך נעלמים.

בעולם הזה, במצב הזה, כאשר אנו מרגישים תופעות, מקרים ומצבים אחרים, אנו לגמרי לא יודעים ולא מבינים מאיפה הם באים ופוגשים אותנו פנים אל פנים. לעיתים קרובות אנחנו לא מוכנים נפשית להשפעות שלהם עלינו, שלפעמים הן לא נעימות ואפילו טרגיות. הכול בא אלינו מבחוץ, אבל בגלל שאנו רואים רק קטע קטן של העולם, נדמה לנו שזה מקרי או פתאומי. פתאום מופיע על הבמה משהו לא צפוי, מפני שאנחנו לא רואים את מה שקורה מאחורי הקלעים.

אם כן, איך נוכל להגיב למקרים ולפעול נכון, אם אנחנו לא יודעים ולא רואים תמונה שלמה? הרי איננו יודעים מהן תוצאות המעשים שלנו! איננו רואים בדיוק לְמה גורמים מעשינו, ומכאן שאנחנו לא תופשים לא את הסיבה ולא את המסובב לכל מה שקורה לנו.

אנו נקראים "האדם ההוגה": אנשים חושבים, חכמים, המדרגה הגבוהה ביותר של הבריאה. אבל אנחנו מנותקים לגמרי מהמציאות, מהאמת, כמו חתולים עיוורים. וכשאנו מתגאים בכך שאנחנו חכמים, זה מוכיח שרמת ההתפתחות שלנו נמוכה מאוד ואיננו מודעים אפילו למצב האמיתי שלנו.

במידה שהאדם זוכה בתחושה יותר רוחנית, יותר עמוקה של עולם האמת, הוא מתחיל לראות את כל הסדר של סיבה ומסובב. הוא רואה את מה שקורה איתנו, מבין איך צריכים להגיב למה שקורה, ומתחיל להיות גורם חכם ופעיל של היקום. לכן התורה אומרת לאדם "היֵה אדם!"-דווקא בזה שתפקח עיניים ולא תהיה כחתול עיוור. כמובן, שבמקרה כזה לא יהיה צורך בחינוך, כי החינוך נדרש רק בשביל להשלים את מה שהאדם אינו רואה. אם האדם רואה בבירור את תוצאות מעשיו, את מעשיו הבלתי-רצויים, המיידיים, שנעשים מתוך דחף, או-אז הוא יכול לחולל "רע", אבל יהיה לו ברור לגמרי מה באמת "טוב" ומה "רע". לא יהיה מקום לתיאוריות ול'פילוסופיות'. הכול יהיה ברור עד כדי כך שהשקר ייעלם, בלי שום קשר לסוג השקר, וזאת בגלל התפתחותם המלאה של כל הרצונות והכוונות באדם.

הקבלה מתארת את הדרך, שבה האדם רוכש את החוש הנוסף המאפשר לו לצאת למציאות אמיתית ולא מדומה; היא מתארת כיצד החוש הזה מתפתח, דרכו מקבלים ידע על איך להתחיל לפעול נכון לאור המידע החדש. המקובלים אומרים, שבדרך הזאת האדם יוצא מעבר לגדרם של הזמן, המקום, החיים והמוות. הוא רואה את כל חייו, גם לפני שנולד בגופו שלו, וגם את מצבו העתידי, אחרי שהוא פורש מהעולם הזה, וכך הוא מרגיש את המצב האמיתי בגופו הביולוגי. הוא עולה לרמה, שבה עבר, הווה ועתיד שווים. הוא רואה את כל מערכת ההנהגה ומתחיל להוות גורם פעיל בה. הוא נכלל ביקום הכללי ושופט נכון את מעשיו, שמקודם עלו בתוהו.

שיטת הקבלה-יתרונות

שאלה: אתה כותב, שלימוד הקבלה מאיץ את התקדמות נשמת האדם במסעה לקראת הרוחני. אך התאוצה בוודאי מלוּוה בדחיסת-יתר של אירועים! כלומר, כל מה שהאדם יכול לעבור במשך מאות שנים הוא יעבור בעשרות שנים-אך באיזו עוצמה? היכן מתגלה כאן החיסכון? הרי בכל מקרה, מי שלומד ומשיג צריך להכיל בתוכו את ייסורי כל העולם. עליו להרחיב את כלי ההרגשה שלו כדי לספוג לתוכו את כל הרצונות. ואם כן, במה מתבטא ערכה של הקבלה?

תשובה: אני לא חושב, שאוכל להעביר לך באופן מדויק את היתרונות, אבל:

  1. אין דרך להשיג את העולם העליון אלא על-ידי הקבלה. קיימת דרך אחת ויחידה: " דרך הקבלה". וכשמדברים על דרך אחרת, דרך הייסורים, אזי זוהי לא דרך, אלא רק מצב מסוים. במצב זה, אם אדם נחלש זמנית ונוטש את ההתקדמות הנמרצת של דרך הקבלה, הוא בעצם ממתין בצד הדרך עד שהייסורים שלו יאלצו אותו לנוע, לחזור מחדש לדרך הקבלה ולהתמיד בה. " דרך ייסורים" זו לא צורת התקדמות, זו לא דרך, אלא זה מצב זמני של "עד שתחכים", שמכונה "דרך" לצורך השוואה בלבד.

  2. באמצעות הקבלה, האדם מצמצם את הייסורים שלו ומסוגל לחזות אותם מראש. הייסורים עצמם-הם התיקונים. אך המקובל מחליף את הייסורים המיותרים, שמקבלים כדי להחכים ולהואיל ללכת בדרך הקבלה, בייסורי האהבה כלפי העליון, כלפי הבורא. אין לו צורך בייסורים גשמיים, אלא שכתוצאה מהלימודים הוא מקבל ייסורים מכַווני מטרה, שנובעים מחיסרון חיוני ביותר. הוא לא צריך להתייסר מדברים קטנים ולא חיוניים עד שיבין במה עליו לחשוק באמת.

  3. באמצעות הכנה מיוחדת קיימת אפשרות מהירה לחוש, לנתח, לתקן ולעכל את ייסורי הרצון ליהנות והם חולפים כל-כך מהר, שהאדם מיד עושה בהם שימוש בצורה הפוכה- כלומר, הוא הופך רצונות שהיו, ליהנות "למען עצמי", לבסיס חדש של רצונות ליהנות "למען הבורא".

חלק גדול מהמסע עובר המקובל בעולמות בי"ע, שם הוא הופך בהדרגה את השגגות והזדונות לזכויות, ובכך מצדיק את פעולות הבורא ואת הנהגתו. בעולמות אלה מאפשרת השיטה לקצר מאוד את התהליך.

שאלה: אם בכל מקרה נגזר עלינו למות, האם זה משנה כמה שנים נחיה? מדוע לדחוס עשרות שנות עבודה בחודש אחד אם בכל מקרה נקבל משכורת? מדוע לדחוס כאב שיניים של עשר שעות בעשר שניות?

תשובה: איני יכול להעביר לך מהי המשמעות של קיצור הדרך בעולם הרוחני, שאין בו מושג של זמן, אך בעולמנו ניתן לחוש את זה בכל התשוקה שלנו. הרי הבעיה היא מתי לקבל את הדבר שאתה חושק בו... ויש עוד דברים רבים, אותם יקשה לספר. פשוט אין דרך אחרת...

המציאות בראי הקבלה

שאלה: קראתי, שהקבלה מפתחת את היכולת להרגיש את כל מרכיבי המציאות והעולמות הרוחניים. יחד עם זאת הבנתי, שמושגי הזמן והמקום לא קיימים, אין עולמות אחרים ואין כלום מלבד הבורא. אם כך, כיצד עלי לראות נכון את המציאות?

תשובה: בכל פעם שאדם מנסה להבין מציאות חדשה או שונה שהוא טרם הכיר, הוא מתנהג בהתאם לאותן התכונות והתחושות של העולם, שבו הוא נמצא. על-ידי הקבלה תגיע, בחושיך, להבנה אמיתית גם של המציאות הרוחנית וגם של המציאות שאתה שרוי בה.

לפיכך, עליך לדעת שהמציאות מורכבת מ:

1. החומר.

2. צורה המלובשת בחומר.

3. צורה מופשטת, כלומר מחוץ לחומר.

4. המהות.

מכיוון שאנחנו חומר, אנו מסוגלים להשיג רק חומר וצורה המלובשת בחומר. ולעולם לא נהיה מסוגלים להשיג צורה מופשטת, מחוץ לחומר, ולכן השיח עליה הוא ללא שום הוכחה. לדיון כזה קוראים פילוסופיה, והקבלה רואה בפילוסופיה הזיה בהקיץ, כי מדברים על משהו, שקיים רק בדמיונו של האדם, ולא ניתן לנסות ולבדוק אותו. מכל מקום, ארבעה סוגים אלה של השגה (למרות ששניים מהם אינם מושגים על-ידינו), קיימים ומתלבשים אחד על השני:

1. המהות.

2. עליה מתלבשת הצורה המופשטת.

3. עליה מתלבשת הצורה המלובשת בחומר.

4. עליה מתלבש החומר.

קבלה-היא מדע על הנהגת המציאות. האדם בעצמו מהווה את חומר הניסוי, ומכאן שכל המדע הזה מושג בו עצמו. הרגשת תכונות הבורא-היא צורה המלובשת בחומר. הדרך הרוחנית- היא רכישה הדרגתית של צורה, יותר ויותר אמיתית, ורכישת תכונות קרובות יותר ויותר לאלה של הבורא. אדם מסוגל לשנות רק את קצב רכישת התכונות העליונות יותר. לשם כך ניתנה לנו חוכמת הקבלה. אחרת, היינו משיגים את הדרגה הגבוהה ביותר של הקיום בדרך של ייסורים.

שאלה: ומה לגבי חוסר תחושת הזמן?

תשובה: אתה צודק, קשה להבין את חוסר תחושת הזמן. הרי "זמן" ברוחניות הוא התחלפות של הרגשות. גם בעולם שלנו אנו חשים את הזמן, אם הוא "טס" או "עומד"; אבל כשאני ישן, הזמן בכל-זאת חולף, שלא כמו ברוחניות. ברוחניות, "רגע" פירושו מַעבר מתכונה לתכונה במרחב של שינויי תכונות, קרוב יותר ויותר לבורא.

את הבלבול, שאתה חש כעת-חווים כולם, כל מי שמתחיל לחשוב, ומנסה להשוות את המושגים הגשמיים שלו לאותו ידע מצומצם שכבר הספיק לרכוש לגבי הרוחניות. אך תקופה זו תעבור. אל תפחד מתקופות של בלבול, של ייאוש, של הרגשת כישלון וכדומה. כל זה נחוץ כדי שבהמשך, ודווקא בהרגשות האלה, תוכל לחוש את ההפך מהן: תחושת ההשגה, האור, השלמות.

האר"י והקבלה-בעידן החדש

שאלה: אמרת שאת הקבלה החדשה יצר האר"י, ומאוחר יותר חידש אותה הרב יהודה אשלג. איך זה יכול להיות? הרי ידוע כי את התורה קיבלנו משמיים והיא לא משתנה, אז מדוע הקבלה כן משתנה-ואנשים יכולים לשנותה? הקבלה היא לא חלק מהתורה?

תשובה: התורה כולה מתייחסת רק לעולם הרוחני, היא מסבירה זאת על-ידי שפת תמונות ואיננה מזכירה אף לא במלה אחת את עולמנו. אך יחד עם זאת היא עושה שימוש במלים של העולם שלנו כדי להסביר את מבנה העולם הרוחני ואיך הוא שולט בנו. מכיוון שהעולם הרוחני הוא עולם הרגשות ואין לו מלים, אז כדי להסביר ולתאר אותו משתמשים בשפות שונות כגון: שפת התנ"ך (החומש), שפת האגדה, שפת התלמוד (חוקים והלכות) ושפת הקבלה (שפת הספירות), שהיא המדויקת ביותר לתיאור עולם רוחני, ולכן גם רוב המקובלים משתמשים בה. ובתוך שפת הקבלה ישנן עוד כמה תת-שפות: שפת האורות, שפת הכלים, גימטריה, מטריצה, שרטוטים, ועוד.

כיוון שבכל דור יורדות לעולם הזה נשמות חדשות, אזי כל דור צריך קבלה משלו. לכן הבורא שולח לנו בכל דור מקובל שכותב מחדש את הקבלה ומתאים אותה לדור החדש. תורה רגילה אינה משתנה כי מדובר בה על קיום טכני. אבל במהלך הזמן בוטלו חוקים שלא היו מתאימים יותר. כמו, למשל, שהיום אין לנו בית-מקדש, וכל החוקים הקשורים בו ובקדושת הארץ לא מתקיימים.

שפת הקבלה

שאלה: באיזו שפה מדברים ביניהם המקובלים?

תשובה: המקובלים לא ממציאים שפה משלהם. הם חשים בצורה משותפת את אותם הרגשות של העולם הרוחני. הם רואים איזה שם הם צריכים לתת לכל תחושה, שהם מרגישים ברוחניות, כאובייקט רוחני. מלים אלה לא ניתן לשנות. לדוגמא, בבריאת העולם קיימות עשרים ושתיים תכונות, מידות המסומנות בהתאמה, כאותיות בשפה שלנו, ומיני החיבורים שלהן נותנים הרגשה רוחנית של אובייקט בדמות גשמית בעולם שלנו.

תיאור העולם הרוחני הוא תיאור נשמת האדם, תיאור דרגות ההתקרבות שלה אל הבורא ואיך היא חשה אותו יותר ויותר. ככל שהיא חשה יותר את הבורא, כך היא קרובה אליו. הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת לכל חלק שם מדויק ביחס לתכונותיו ומתארת את פעולותיו. זוהי שפת רגשות, אבל היא מדויקת. קבלה היא "הנדסת הנשמה". אבל, איך אנחנו יכולים להשתמש במחקרים ובתיאורים כל-כך מדויקים אם השפה שלנו לא מדויקת, מוגבלת וגשמית? לכן בחרו המקובלים שפה מיוחדת בשביל המדע שלהם וקראו לה: " שפת הענפים".

כל מה שנברא: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, כל מה שקרה, קורה ויקרה, כל האובייקטים וההנהגה שלהם-הכול יורד מהבורא ועובר דרך כל העולמות הרוחניים עד למצב שבו הוא כבר לא מגולה בעולמנו. אבל ההנהגה שלהם מתחדשת באופן קבוע, בכוח עליון, מלמעלה למטה עד לעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו מתחיל, בהכרח, בעולם עליון, ואחר-כך, לאט ובהדרגה, יורד לעולם שלנו. לכן מה שקיים בעולם שלנו הוא תוצאה של עולם שמעליו. קיים קשר מדויק בין האובייקטים של העולם שלנו, קשר של סיבה ומסובב, למקורם בעולם הרוחני.

המקובלים רואים את הקשר הזה במדויק, בין האובייקט העליון לבין האובייקט בעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו הוא תוצאה, ונמצא תחת הנהגת העליון. לפיכך, יכולים המקובלים לומר בדיוק מה קשור למה, ולקרוא לאובייקטים, השורשים שבעולמות הרוחניים, בשמות תולדותיהם הגשמיות: "ענפים". מכאן קיבלה השפה הזאת את שמה: " שפת הענפים". יתרה מזו-הקשר הזה של שורש רוחני וענף גשמי הוא לא קבוע. תמיד יש תהליך התפתחות והתחדשות. מתחילת בריאת העולם ועד סופה מתנהל תהליך של יצירה, תיקונים, עליות וכדומה. תהליך זה קורה באורח מדויק של תוכנה קבועה, אשר יורדת, עם כל פרטיה, לעולם שלנו וקובעת הכול. יחד עם זאת, כל אובייקט עובר דרך משלו, ולמרות זאת, הוא מתערב ומתחבר עם אחרים, אבל לעולם הוא לא נעלם והכול נשאר בשלו, בעצמיותו. כמובן, שבגלל זה אי-אפשר בשום פנים ואופן, להחליף שמות במלים אחרות.

כדי למצוא שפה מדויקת וסודית, אנו צריכים להשתמש תמיד רק באותן מלים שמבטאות את השורש הרוחני העליון, כפי שהראו לנו המקובלים. המקובלים, שגילו את השפה הזאת, מכתיבים לנו במדויק עולם רוחני במלים שלנו. שפה אחרת פשוט לא יכולה להיות. איך אפשר ליטול מלים שתהיינה מובנות ורווחות בשני העולמות? עלינו ללמוד מזה, שצריך ללכת לפי הכלל החשוב ביותר בהתייחסות שלנו לתורה ולקבלה. אנחנו צריכים לזכור תמיד, שכל מה שאנחנו קוראים בקבלה ובתורה אלה רק מלים ולא אובייקטים בעולם שלנו. מה שעומד מאחורי המלים האלה הם רק אובייקטים רוחניים, שורשים, שבשום אופן אין להם קשר לעולם שלנו. אסור שזה יבלבל אותנו! התורה כולה היא שמותיו הקדושים של הבורא; היא מכונה "עבודת השם", ועל-כן קריאת שֵם בעבור דבר-מה או אדם מבטאת משהו. בדומה לכך, בעולם שלנו, אנו נותנים שמות לאובייקטים. התורה היא תיאור מדרגות ההתקרבות להרגשת הבורא ואיך הבורא מגלה את עצמו ברגשות שלנו.

המקובלים נטלו את השפה הזו, כדי להסביר, להעביר ביניהם מידע ולהעלותו על הכתב בספרים בצורת מלים וסימנים של העולם שלנו. כמו שמתמטיקאים נעזרים בנוסחאות, שני מקובלים, זה שכותב וזה שקורא, שניהם מרגישים במה מדובר, מה מרומז במלים אלו בשפת הקבלה.

לסיכום, מלה היא סימן, המבטא אובייקט רוחני מסוים, המבטא הרגשה מסוימת, ותוך כדי קריאת מלה מקובל אחר יכול לשחזר אותה, כפי שמוזיקאי חש את המנגינה. הוא לא צריך מלים שכלתניות, כדי להבין את שפת המוזיקה. זה מה שמרמז לנו המלחין.

על "שפת הענפים"

שאלה: באחד ממאמריך כתבת: "יש קשר הדדי וחד-ערכי בין שורש רוחני לענף גשמי". איך זה עולה בקנה אחד עם העובדה שיש הרבה מאוד שפות בעולם, ורק השפה העברית היא השפה שעליה נשענת כל הבריאה? יוצא שכל שאר השפות הן השתקפות "לא נכונה" של העולם הרוחני בעולם הזה.

תשובה: הסבר מפורט על שאלתך תוכל למצוא ב" תלמוד עשר הספירות" חלק א'-"הסתכלות פנימית". שפה היא בסך-הכול רישום מידע, שנקלט בכלי ומורגש בו כפעולה של האור, התענוג. לאדם לא דרושה שום שפה, כיוון שיש לו הרגשות בתוכו. אך כאשר אנו רוצים לבטא ולהעביר את הרגשות שלנו לאחרים, אנחנו חייבים "להלביש" אותם במשהו, שיהיה מובן למי שאנו רוצים לספר על-אודות הרגשות שלנו. הלבוש הזה נקרא שפה, ולא חשוב מהי. המקובלים בחרו בעברית, ודרכה העבירו את כל המידע. הם עשו שימוש כלשהו גם בארמית, שהיתה מדוברת בפרס העתיקה.

גם ספר " הזוהר" עושה שימוש באופן חופשי במלים לועזיות (יווניות), שהיו בשימוש בארץ-ישראל בעת כתיבתו, ואנחנו, כמובן מאליו, משתמשים בהן בעקבות המקובלים. גם אני שאלתי את הרב שלי את אותה שאלה, והוא ענה לי, שניתן להתאים כל שפה להעברת מידע רוחני, אבל כיוון שהמקובלים תיארו את הכול בעברית, הם בנו מילון-"הקשר בין שורש וענף"-שהיום כל המדע הזה מבוסס עליו. השפה העברית נקראת גם "לשון הקודש", מפני שהיא מובילה לקדושה, לתכונות הבורא.

עדיין נותרה השאלה: מדוע המקובלים עד זמננו היו יהודים או גרים? הסיבה לכך נובעת מייחודיות הנשמות. הנשמה הכללית, ה"אדם", מורכבת מ-600,000 חלקים, 600,000 נשמות פרטיות, שנבדלות זו מזו בגודל הרצון שלהן. לפני חטא אדם הראשון, הרצונות היו בעלי כוונות "למען הבורא"-רצון לתת לבורא. אך כתוצאה מחטא אדם הראשון, הם החליפו את כוונתם מ"למען הבורא" ל"למען עצמי", והדבר מכונה: "נפלו ממדרגה רוחנית לגשמית", מכוונה "לתת" לכוונה "לקבל".

לפני שבירת הנשמה הכללית היו כל חלקיה (הנשמות) קשורים בכוונה כללית יחידה: "למען הבורא". כיוון שאחרי השבירה כל חלק וחלק, שיצא מן הנשמה, רכש כוונה "למען עצמי", הם התפרדו, וכעת הם לא מרגישים ולא מבינים זה את זה.

תיקון הנשמות מתמקד בתיקון הכוונה "למען עצמי" לקודמתה "למען הבורא". זה נעשה בהדרגה. הנשמות נבדלות אחת מרעותה בגודל הרצון. ככל שהרצון קטן יותר, קל יותר לשנות את הכוונה שלו. לכן התיקון מתחיל מרצונות קטנים וממשיך לרצונות גדולים.

כל הרצונות, לפי סדר תיקונם, מסתדרים לפי קו או שרשרת: בהתחלה רצונות קטנים, ואחר-כך כל הרצונות הגדולים. באופן כללי, הם מתחלקים לשתי קבוצות הנקראות: "גלגלתא ועיניים" (גו"ע) ו"אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). בהתחלה מתוקנים גו"ע ואחר-כך אח"פ. נשמות (רצונות) המיוחסות לגו"ע נקראות "יהודים". נשמות (רצונות) המיוחסות לאח"פ נקראות "גויים".

נשמות מתלבשות בגופים הגשמיים שבעולם שלנו. מכאן שבעולם שלנו מופיעות קבוצות של בני-אדם, הקשורים ביניהם בהתאם לסוג נשמתם ורצונותיהם- ולמעשה כך נוצרים עמים. כיוון שקודם באים לתיקון ה"יהודים", יש עליהם לחץ מלמעלה, מההנהגה העליונה- מהשגחת הבורא, כדי להביאם להכרת הצורך בתיקון. הבורא משתמש בכל האמצעים של העולם שלנו (עיין ב" הקדמה לספר 'הזוהר" מאות ס"ו ואילך).

כיוון שנשמות הנקראות "יהודים" הן הראשונות שחייבות בתיקון ובהשגת הרגשת הבורא, אז בעולם שלנו, בקבוצות אנשים עם נשמות מסוג "יהודי", ישנם מקובלים. אלה הם אנשים, שבמעשיהם ובחושיהם יצאו לעולם העליון, לאחר תיקון, והם מבטאים את ההתפעלויות שלהם ואת שיטת תיקון הנשמות בשפת-האם שלהם. לכן הקבלה מבוטאת בעברית, שפת ה"יהודים".

קבלה מהי?

שאלה: מהם המקורות, שמהם אתה נוהג לצטט "מהי קבלה"?

תשובה: המקובל רבי יהודה אשלג, מחבר "פירוש הסולם" לספר "הזוהר", פותח את מאמרו " מהות חוכמת הקבלה" בהגדרה הבאה:

"...חוכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם 'גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

 

שאלה: ספר "הזוהר" נכתב במאה ה-2 לספירה והתגלה לראשונה רק במאה ה-13 לערך. מדוע עברו כל-כך הרבה שנים עד לגילויו?

תשובה: בעל-הסולם מתייחס לשאלה זו ב" הקדמה לספר 'הזוהר" באות ס"א :

" ...ויחד עם זה יש לשאול: למה לא נגלה ביאור ספר 'הזוהר' עד האריז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו? והתמיהה העולה על כולנה: למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי 'הזוהר' מימי האריז"ל עד דורנו זה?...".

כדי להקל את העיון, הבאתי את המשך עיקרי הדברים של בעל-הסולם, בצורה חופשית ובלשון פשוטה. אם כן, מדוע ספר " הזוהר" היה נסתר? התשובה היא, שבמשך 600,000 שנות קיומו עבר העולם שלושה שלבי התפתחות: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. באלפיים הראשונים יורדות נשמות גבוהות עם אורות קטנים-להן אפילו לא ניתנה תורה, כי הן נשמות שמיתקנות תוך כדי הקיום. באלפיים השניים יורדות נשמות יותר גסות, שלשם תיקונן דרוש אור גדול יותר, אור התורה. בסוף 600,000 שנה, באלפיים השלישיים, יורדות הנשמות הגסות ביותר, שלשם תיקונן דרושים האורות הגדולים של הקבלה-אך עד אז לא היה צורך בקבלה, כפי שלא היה צורך בתורה באלפיים השנים הראשונות.

בזמנו של האר"י (סוף המאה ה-16) התקרבנו לסיום התיקון של החלק העיקרי, של השלב השלישי והאחרון שבהתפתחות הנשמות, וכתוצאה מכך התגלתה החוכמה העליונה דרך נשמתו של האר"י. הדורות הראשונים היו נשמות גבוהות יותר מהנשמות של הדורות האחרונים. אך ככל שהתיקון הדרוש הוא גדול יותר, כך ההשגה והדבקות בבורא גדולות יותר. באלפיים השנים האחרונות, במיוחד מזמן האר"י, יורדות בהדרגתיות לעולם שלנו נשמות יותר גסות ואגואיסטיות, שלשם תיקונן אנו צריכים את לימוד הקבלה ויישומה.

ספר "הזוהר"

שאלה: מה מקור השם ספר "הזוהר"?

תשובה: "זוהר" פירושו זוהר, כפי שנאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזוהר השכינה". התגלות הבורא (האור) בנשמה כללית-משותפת נקראת " שכינה"-כך נאמר בספר " הזוהר". בכל מקום בספרי הקבלה, שנאמר בו "כך נכתב בספר...", הכוונה היא תמיד רק לספר " הזוהר". כל השאר לא נחשבים, כביכול, לספרים, מכיוון שספר נגזר מהמלה ספירה, מהמלה ספיר, זוהר, התגלות (האור, הבורא)-וזה נמצא רק בספר " הזוהר".

שאלה: באחת מהאנציקלופדיות, שיצאו לאור לאחרונה, נטען ש"ספר היצירה", המיוחס לאברהם אבינו, נכתב לא לפני המאה השלישית-רביעית אחרי הספירה, וספר "הזוהר", המיוחס לרבי שמעון בר-יוחאי, נכתב במאה השלוש-עשרה על-ידי רבי משה דה-ליאון. על אילו מקורות אתה מסתמך?

תשובה: לפי המסורת הדתית-" ספר היצירה" מיוחס לאברהם אבינו. אם תקנה את הספר תיווכח, שבשער מופיע שמו של אברהם אבינו כמחבר הספר. רבי שמעון בר-יוחאי כתב את ספר " הזוהר" במאה השנייה, ורבי משה דה-ליאון הוציא אותו לאור במאה השלוש-עשרה. כל חפצו של רבי משה דה-ליאון היה להוציא את הספר לאור, ותו לא. הוא עצמו היה מקובל, שלמד והבין את ספר " הזוהר", ועל כך כותבים מקובלים רבים, וביניהם רבי יהודה אשלג, ב "הקדמה לספר 'הזוהר". המידע, שאתה מציין בפני, ידוע כדעתם של חוקרים-ולא של המקובלים.

שאלה: על ספר "הזוהר" מתנהלים במשך שנים רבות ויכוחים רבים. מהי מהות הסודות העולמיים האלה, מדוע כל זה רשום בכל הספרים המוכרים אבל נשאר למרות זאת בגדר תעלומה? מה דרוש כדי שהאדם יוכל פשוט לקנות בחנות את ספר "הזוהר", לעיין בו ובעצמו לגלות את סודותיו?

תשובה: כשמדברים על מושגים רוחניים צריך, קודם כול, לדעת שהם אינם תלויים בזמן, במקום ובתנועה, ואין במילון שלנו מלים כדי לבטאם, כי כל מה שאנו חשים מתרחש בתוך זמן, במקום מסוים, בצירים מסוימים, בתנועה. ברגע שנעצור את התנועה-נעצור את חיינו. אנו לא יכולים לתאר משהו ללא תנועה, ללא קשר עם זמן וללא נפח. למשל, היקום קיים בנפח כלשהו ואם נוציא אותו מנפח זה ייווצר חלל ריק ולא נוכל לתארו. ברוחניות אין גופים, אין זמן, אין מרחק, ולכן היא אינה קשורה לתיאורים והמצאות אנושיות שלנו, למבנה שלנו, לטבע שלנו ולחושינו.

חזרה לראש הדף
Site location tree