מאמר לסיום הזוהר - שיעור 2
"מאמר לסיום הזוהר" הוא מאמר מיוחד. ביסודו הוא שיחה שבעל הסולם אמר בזמן סעודה במירון לכבוד סיום כתיבת "פירוש הסולם לספר הזוהר". ב"מאמר לסיום הזוהר" מתאר בעל הסולם את התהליך שהאדם צריך לעבור. כלומר, מהי הבריאה ומהו מקומו ותפקידו של האדם בבריאה.
הכוח העליון שנקרא "בורא" הוא כוח טוב ומיטיב. ומתוך שהכוח העליון הוא טוב ומיטיב, יש לו חיסרון להיטיב. חיסרון שמתוכו נובע רצון לברוא נברא כדי להיטיב לו. להיטיב פירושו לתת כל טוב. וכל טוב הוא המרב שאפשר לתת, כלומר דרגת הבורא.
אולם, איך הכוח העליון יכול לתת את מה שיש לו למישהו אחר, כך שיהיה כמוהו? איך אפשר להיות כמו הבורא, אם ההידמות אליו פירושה להיות מנוגד לו ובכל זאת לקבל ממנו את אותו הדבר? ברוחניות אין גופים, ברוחניות פועלים רק כוחות. הכוח המנוגד לבורא הוא מינוס והכוח שדומה לו הוא פלוס. אם כך, איך אפשר שאותו הנברא יהיה מנוגד לבורא ושווה לו לגמרי?
שאלה זו פותחת לנו פתח להבין מהי הבריאה ומהן הסיבות לתהליך שהאדם עובר. הבורא ברא אותנו ברצון לקבל שמלכתחילה נמצא כולו בשליטתו. ולאחר בריאתנו קלקל את תכונותינו להפוכות ממנו, כך שכל הרצונות שלנו מתגלים כרצונות לקבל. עם זאת, ברצונות לקבל, אנחנו נישאר. כל שעלינו לעשות הוא להתקין עליהם את הכוונה על מנת להשפיע.
בתוך הרצון, האדם נשאר לגמרי עצמאי והפוך מהבורא, ובכוונה שעל הרצונות הוא דומה לבורא. אמנם שגם בה הוא נשמר להיות מנותק ועצמאי. הכוונה הופכת את הפעולות ברצונות האגואיסטים לפעולות אלטרואיסטיות. כך קורה שבמציאות הרוחנית, מציאות שאין בה גופים אלא רק כוחות, האדם הפוך מהבורא ושווה לו. צורת קיום שהיא המצאה אלוקית של ממש.
כך מסודר הטבע כולו בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. וכאשר האדם עובר את התיקונים על עצמו, הוא כולל בתיקוניו את הטבע כולו.
מכאן אנו יכולים להבין מדוע האדם צריך לעבור שלבים של הסתרה וגילוי, להגיע להכרת הרע בטבע שלו, לעבור את שלבי קניית הטוב בתיקון הכוונות, ולגלות את כל הדרך בהשתוות הצורה בינו לבין הכוח העליון. חוק ההשתוות הצורה הוא בעצם החוק היחידי שפועל, אם כהפכיות הצורה בין הבורא לנברא או כהתאמה.
עוד כותב בעל הסולם שבהשוואת הצורה מצד האדם כלפי הבורא, יש בחינת מוחא ובחינת ליבא. ועתה הוא ניגש לבאר את הנושא.
"ויש בהשוואת הצורה האמורה בחי' "מוחא" ובחי' "לבא" וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם."
יש השתוות הצורה במוחא ויש השתוות הצורה בליבא. ההשוואה במוחא היא במחשבה. כלומר, אדם הנמצא בהשוואת הצורה במוחא, חושב רק על דבר אחד. אבל איך אפשר לחשוב או לא לחשוב על דבר מסוים? האם אדם מסוגל להחזיק במחשבה מסוימת מתוך בחירה חופשית? נסו לא לחשוב על פיל לבן.
אדם תמיד חושב במקום שליבו חפץ, ולאותו מקום הוא משתוקק. כי השכל משרת את הרצון. ככל שהרצונות גדולים יותר, ככל שהם מורגשים כריקניים יותר, השכל עובד ביתר כוח כדי להשיג את הרצוי שאינו נמצא בהישג יד.
כך או אחרת, העבודה במחשבה היא להיות בהשוואת הצורה במחשבה. על השוואת הצורה בליבא בעל הסולם לא מסביר בשלב זה.
"וזה מה שאמרו ז"ל, כל מעשיך יהיו לשם-שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים, מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך שזו היא הדביקות השלימה." צריך לבוא ממחשבה למעשה, כך שהמעשים יהיו בהשוואת הצורה, מעשים של השפעה. "ואין להקשות על זה איך אפשר שהאדם יעשה כל מעשיו לטובת זולתו, הרי הוא צריך בהכרח לעבוד לקיום עצמו ולקיום משפחתו. התשובה היא, כי אותם המעשים שעושה מטעם ההכרח, דהיינו כדי לקבל המעט הנחוץ לקיומו, הנה ההכרח לא יגונה ולא ישובח ואין זה נחשב כלל שעושה משהו לעצמו."
המעשים שלנו מתחלקים למעשים מתוך הכרח ומתוך בחירה. על ההכרחיות שהאדם אנוס לקיימה, אין שום חשבון. האדם חייב לשאת אישה ולדאוג לילדיו. עליו לקחת על עצמו את עול המשפחה ולספק את כל צרכיה וצרכיו. זו הכרחיות, ולא בה נמצאת הבחירה של האדם.
בחירה של האדם היא במסגרת הזמן, הכוח, הכסף והיכולת שאינם שייכים להכרחיות. עם זאת, ההכרחיות קודמת, ורק לאחריה באה הבחירה. כדברי הכתוב, "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג' כ'). כלומר, אם נשאר לאדם זמן פנוי שאינו מיועד לשינה לעבודה ולטיפול במשפחתו, על הזמן הזה שואלים אותו, כמה זמן הוא מקדיש ללימוד חכמת הקבלה, או לשם מה הוא זקוק לזמן פנוי.
אם כאלה אם פני הדברים, מן הראוי לשאול מדוע הבורא ברא את המערכת כך שכמעט כל שעות היממה האדם צריך להתעסק בדברים שאין בהם צורך? הרי אלמלא היינו בגופים לא היינו מתעסקים בדברים האלה כלל. יוצא שלומדי הקבלה מקדישים לצורכי הנשמה שעתיים עד שלוש ביום, לפעמים על חשבון השינה או המנוחה. לא ברור אפוא מדוע הבורא ברא מציאות שבה האדם צריך לעבוד עשר שעות כל יום, לישון שש שעות ולהקדיש למשפחה עוד כמה שעות?
התשובה פשוטה, אם האדם לומד קבלה במסגרת השעות שנתונות לבחירתו, הלימוד מקנה לו די כוח כדי שבכל יתר המערכות מחוץ למסגרת הלימוד, יחשוב מה הוא עושה ובשביל מה הוא עושה. למה לו החיים האלה - חיי המשפחה והחברה.
כך האדם מתקן את עצמו בצורה הטובה ביותר. כי העולם שלנו על כל המערכות שבו, בנוי בהתאם לעולם הרוחני. בעולם הרוחני אין אמנם מפעלים ומשפחות - איננו יודעים איך הרוחניות יורדת ומתלבשת בכל הפרטים בעולם שלנו - אבל לכל המאורעות בעולם הזה אנו צריכים להוסיף כוונה. וכדי להוליד באדם את הכוונה הנכונה, די לנו בזמן החופשי הנתון לבחירתנו. אם נקדיש את הזמן הפנוי כדי לבנות את הכוונה, נפעל בגשמיות לפי ההכרחיות.
שאלה: האם ההכרחיות קשורה למעשה בלבד, או גם למחשבה של האדם על עצמו ועל העיסוק שלו בעצמו?
האדם יכול להתעסק בהכרחיות גם אם הוא צריך לחשוב על עצמו, ואין לו שכל וכוח לחשוב על הרוחניות. לפני כל פעולה האדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", ולפי החוק הזה לפעול.
"והנה כל היורד לעומקם של הדברים בודאי יתפלא איך אפשר לאדם שיבוא להשוואת הצורה הגמורה, שכל מעשיו יהי' להשפיע לזולתו בשעה שכל הויתו של האדם אינה אלא לקבל לעצמו. ומצד טבע בריאתו אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו, אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות שבסופו ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה, ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה. ואיך אפשר שכל מעשיו יהיה רק להשפיע לאחרים ולא כלום לצרכי עצמו."
כל המציאות שהבורא ברא, הן הרוחנית והן הגשמית, כל הגלגולים שאנו מתגלגלים מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, כולם מכוונים למטרה אחת - להביא את האדם למצבו של הבורא, לאותו הטבע כמוהו. הכול טוב ויפה, אבל המטרה אינה נראית לנו כאפשרית.
האדם הפוך מהבורא, הטבע שלנו לגמרי הפוך מהטבע של הבורא. האדם יכול להשתוקק רק למה שנותן לו תענוג ורווח אגואיסטי. במידה שהוא יכול לגלות יותר רווח לעצמו, כך הוא משתוקק. אם כדאי לו, יש לו חומר דלק להשקיע. ובמידה שיכולתו למצוא חשיבות בדבר מסוים פוחתת, כך מתגלה לו חולשתו.
האדם הוא מכונה שפועלת בהתאם לתענוג שמתגלה לפניה. ואם כולנו בנויים כאותה המכונה, וכל הטבע שלנו, גם ברצון וגם בשכל, משתוקק רק לרווח אגואיסטי, איך אפשר לדרוש מאיתנו משהו מעבר לזה?
"אכן אני מודה שהוא דבר קשה מאוד". אבל מה פירוש"קשה"? בלתי מציאותי, או בכל זאת מציאותי במשהו? "ואין בכחו של אדם לשנות טבע בריאתו שהוא רק לקבל לעצמו". כי האדם הוא כל כולו אגואיסט, ואין ביכולתו לשנות את עצמו. "ואין צריך לומר שיכול להפוך טבעו מקצה אל קצה." כלומר לא זו בלבד שיפסיק להיות אגואיסט, אלא יהפוך למשפיע כמו הבורא, "דהיינו שלא יקבל כלום לעצמו, אלא כל מעשיו יהי' להשפיע."
איך טבע האדם יכול להתהפך כולו עד כדי כך, במחשבות ובמעשים? הרי האדם עובד לפי תוכנה של קבלה, שבהתאם להבנתו קולטת את הטוב ומתרחקת מהרע. ומכיוון שההבנה של האדם משתנה בכל רגע - כי בכל רגע מתרחשים מסביבו שינויים, ומתגלים בו רצונות וכוחות חדשים - האדם נמצא בתנועה בלתי פוסקת, במטרה לספוג ככל האפשר דברים טובים ולהתפטר ככל האפשר מדברים רעים. והכול במינימום יגיעה. כך עובד גוף בריא, כך הבורא בנה אותנו.
איך אפשר אפוא להפוך את התפקוד של המכונה שתעבוד במקסימום נתינה ללא שום חשבון עצמי? איך אפשר שהאדם יקבל לעצמו רק את הדרוש לקיומו, כדי לתת ככל יכולתו? היכן אפשר לרכוש תוכנה כזאת?
את התוכנה של הנתינה צריך לקנות, לא נותנים אותה. לא שואלים את האדם האם הוא רוצה את
התוכנה, ו"המשלוח חינם". האדם צריך לתת יגיעה כדי לקנות את הדבר המוזר הזה, השׂנוא עליו. הוא צריך ללמוד כיצד לעבוד איתו ולקבל ממנו תענוג. התענוג ממעשה הנתינה הוא התענוג שהבורא מרגיש. אולם, איך האדם יכול להרגיש תענוג ממעשים שלגמרי הפוכים מהטבע שלו?
"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה."
את המושג "תורה ומצוות" בררנו בתחילת הדברים. כתוב, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כלומר, אם יש רע באדם, והרע הוא האגו או הרצון לקבל, אז יש כנגדו אור המחזיר למוטב שנקרא תורה. לאדם יש תרי"ג רצונות, ותיקון של כל רצון הוא בעל מנת להשפיע לטובת הזולת. תיקון הרצון נקרא עשיית מצווה. אם כך, איך אפשר לעשות מצווה ולתקן את הרצון? רק על ידי אור התורה המחזיר למוטב.
אור התורה הוא כוח עליון שהופך את האדם מ"כל כולו לקבל" ל"כל כולו המשפיע", כמו הבורא. אל דאגה, הכוח נמצא. המחשבה שאין ביכולתנו לעשות את ההיפוך, היא מחשבה נכונה. אבל אל לנו לשכוח שרק אם נרצה, מלמעלה יגיע כוח. רק לרצון אנו זקוקים. אם האדם שכל כולו לקבל מגיע לבקשה הנקראת "העלאת מ"ן", מגיע אליו מלמעלה אור התורה שמוחק לו את הרצון לקבל והופך אותו למשפיע, כשווה לבורא. רק החיסרון תלוי באדם, הרצון. הכוח, אור התורה, מגיע מהבורא.
האדם אינו צריך לחשוב כלל כיצד להשתנות ולעשות טוב. טעות לחשוב כיצד לעשות טוב. איננו מסוגלים לעשות טוב. כל שעלינו לעשות הוא להשתדל להבחין שאיננו מסוגלים לכך. הצדיקים לכאורה, אלה שאינם הולכים בדרך הנכונה, דרך התיקון, חושבים שביכולתם לעשות טוב. הם נותנים צדקה, מתפללים ומרגיעים את עצמם שברוך ה' הם קדושים וזכאים לעולם הבא.
אם האדם מתקדם בדרך הנכונה, הוא לעולם לא יראה את עצמו כמסוגל לתת. להפך, מתגלה לו
הרע. כתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א). עד כמה גדול? במידה שירצה לתקן את עצמו. שגילוי הרע שלו יהיה עד כדי כך גדול, שלא יוכל לסבלו וירצה לתקן אותו.
אבל איך האדם יכול להגיע למצב שאינו יכול לסבול עוד את הרע? איזה רע יגרם לאדם אם יתגלה לו שהוא אגואיסט? מה רע כל כך בלהיות אגואיסט? אלא אם האדם מושך על עצמו אור מקיף בלימוד הקבלה, הוא מתחיל להרגיש את הטבע שלו לעומת האור. וכשהאדם מרגיש את הטבע לעומת האור, הוא אינו יכול לסבלו.
אם כך, אם לימוד הקבלה מביא את האדם למצב שאינו יכול לסבול את עצמו, למה לו ללמוד? איך הוא יכול לחייב את עצמו ללמוד, אם הוא מרגיש רע כתוצאה מהלימוד? הדבר דומה לאדם שחותך את ידו - וממשיך לחתוך. האם בכוחו של אדם אגואיסט שרוצה להנות, לחתוך את ידו?! מזוכיסט יכול ליהנות מכך, אבל אדם נורמאלי לא. איך אפשר אפוא להמשיך בלימוד חכמת הקבלה, אם כתוצאה מהלימוד האדם מרגיש את עצמו רע?
לסמוך על הבורא? לא הייתי ממליץ ...
"ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו.ומכאן תבין את גודל החומרה של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות אינה לתועלת הקב"ה אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה הרצון לקבל שבו יהיה הרבה יותר ממה שיש לו מטבע בריאתו."
בעל הסולם מציב בפנינו מכשול נוסף. אם האדם לא לומד לטובת הבורא מלכתחילה, אומר בעל הסולם, העסק שלו בחכמת הקבלה רק ירע את מצבו. אבל איך אדם שנמצא בתחילת דרכו יכול להתחייב כי מחשבותיו הן לטובת הבורא? הרי לא אכפת לו מהבורא, הוא לא חושב על הבורא - הוא לא מכיר אותו. איך אפשר לדרוש מהאדם לחשוב לטובת הבורא? האדם הוא נברא כאגואיסט, וזוהי עובדה מוגמרת.
אם כך - אם האדם מזיק לעצמו בכוונותיו הלא נכונות, וכוונותיו אינן נכונות מראש - לא כדאי להתעסק בחכמת הקבלה. האם יש בכלל נקודת פתיחה שכדאי להמשיך ממנה הלאה, או שמא הלימוד מיועד רק לצדיקים שחושבים מלכתחילה על טובת הבורא? רק מי שאינו מרגיש את הטבע שלו וחושב את עצמו לצדיק, יכול לומר כי הוא בא ללמוד ופותח את הספר כשכולו לטובת הבורא. אבל אדם מפוכח שלא קיבל חינוך דתי, ירגיש בוודאי שאינו פועל במאום לטובת הבורא. ובכלל, מה הבורא צריך? חסר משהו לבורא?!
עם זאת, גם אם נדמה שאי אפשר להתחיל ללמוד, אין זו כוונת הדברים. אם אדם מרגיש חיסרון ומגיע ללימוד הקבלה מתוך כאב, מתוך השאלה מה הטעם בחיי, ולא מתוך רצון ללמוד סתם "כמצוות אנשים מלומדה", כי הבורא ציווה, אז חכמת הקבלה פותחת בפניו את דלתותיה והוא ממשיך בדרך הנכונה. ואם האדם מגיע ללימוד כי הוא חושב שחכמת הקבלה תוסיף במשהו לתורה ומצוות שלו, ובכך הוא יבטיח לעצמו עוד חלק מהעולם הבא - כמו שחינכו אותו - אין ספק שהלימוד יביא לתוצאות רעות. בעל הסולם מסביר על כך ביתר פירוט ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
שאלה: מה זה "אור מקיף" שבא מלמעלה? זה תופעה מיסטית?
האדם במצבו הנוכחי נמצא בעולם הזה, ובמצבו המתוקן בעולם אין סוף. ההבדל בין שני המצבים הוא ביכולת הקליטה של האדם. למעשה, אין עולם אין סוף, אין אני ואין עולמות - אין כלום. יש מצב אחד שהבורא ברא, וכל יתר ההבחנות הן כלפי הנברא שמבחין אותן בהתאם ליכולת הקליטה שלו.
דבר לא משתנה מחוץ לאדם, רק ההרגשה של האדם משתנה, מתוך שהכלים שלו משתנים. כך או כך, האדם במצבו הקבוע נמצא באין סוף ובמצבו המשתנה, החולף, בעולם הזה.
בחכמת הקבלה האדם לומד על מצבו המתוקן באין סוף, או על מצבו המתוקן בחלק מסוים מאין סוף בעולמות הרוחניים. ספרי הקבלה מספרים לו על מצבו המתוקן, ומתוך שהוא משתוקק אליו, הוא מקבל ממנו כוח ומשתוקק אליו עוד יותר. הכוח הזה נקרא "אור מקיף".
אמנם שהאדם לא רואה ולא מרגיש את האור מקיף, האור משנה אותו. האור מקיף משנה לאדם את הרצון, את הכיוון, את ההבחנות ואת ההבנות, והאדם מרגיש התקרבות למצב הנכון. הוא אינו מתקרב לפי כליו המתוקנים, אלא לפי ההארה מלמעלה. הארת המקיפים מעמידה את האדם כך, שהוא מרגיש את מצבו הנוכחי ואת מצבו הרוחני זה מול זה, כמו תקע ושקע. כתוצאה מכך האדם רואה היכן הוא משתווה אל מצבו המתוקן, והיכן לא. האור מקיף עושה אותו מוכן יותר לתיקון, וגורם לו להעלות מ"ן.
על ידי לימוד חכמת הקבלה מגיע אל האדם אור מקיף שבונה בו חסרונות ומביא אותו להכרת הרע במצבו הנוכחי ולהכרת הטוב ברוחניות. כתוצאה מכך נולדת באדם בקשה לתיקון מהבורא, בקשה הנקראת "מיין נוקבין" או מ"ן. והבורא מתחיל לתקן את האדם בהשוואת הצורה אליו, על ידי האור המחזיר למוטב. זהו התהליך, אמנם שהוא מכיל בתוכו עוד הרבה פרטים.
שאלה: האם אפשר למדוד את האור המקיף?
אור מקיף אי אפשר למדוד, לכן הוא נקרא מקיף או סובב. הוא מקיף את האדם מכל צדדיו, מחוץ
לכליו, ולאדם אין במה לקלוט אותו, כי הכלים שלו עדיין אינם נמצאים איתו בהשתוות הצורה. לכן אין ביכולתנו למדוד את האור מקיף.
אפשר לומר שהאור מקיף נמצא באדם אבל האדם אינו מרגיש אותו. חסרים לו תכונות משותפות עם האור, שוות לאור, ומשום כך הוא אינו מסוגל לתפוס אותו. גם עכשיו האדם נמצא בעולם אין סוף, אבל אין ביכולתו לקלוט אותו. אילו האדם יכול היה לקלוט את האור מקיף, המקיף היה הופך לפנימי.
הדבר דומה לקליטת גלי קול במקלט רדיו. גם במקלט אנו מסובבים את בורר התדרים ומשנים את הגל הפנימי שבמקלט כך שיתאים בהשוואת הצורה לגל חיצון. כשהגל הפנימי והחיצון משתווים זה לזה ניתן לשמוע את הגל החיצון. הגל הפנימי במקלט הרדיו חייב להשתוות לגל החיצון, כדי לקלוט את הגל החיצון. מחוץ למקלט נמצאים אין ספור גלים, ובהתאם לכוונון הגל הפנימי במקלט, אפשר לקלוט גל מסוים מתוך אין ספור הגלים, ולשמוע אותו. באותו האופן הכלי קולט את האור.
כל החוקים בעולמנו ובעולם הרוחני פועלים לפי חוק השתוות הצורה. האדם לא יכול להרגיש אם כלי הקליטה שלו אינם מכוילים נכון כדי לתפוס משהו מבחוץ. האוזן למשל בנויה לתפוס גלי קול בתווך שבין 20 ל 15,000 הרץ. אלמלא מנגנון השמיעה היה מסודר מראש ועובד כמו שהוא, האדם לא היה תופס את גלי הקול. הכול היה שקט. הוא אפילו לא היה יודע מהם קולות ורעשים.
יוצא שהאדם צריך לתקן את כליו. הכול תלוי בתיקון הכלים. האור נמצא במנוחה מוחלטת. השמות שאנו נותנים לאורות, אור מקיף, פנימי, עגול, ישר, יורד, עולה, הם רק מתוך הכלים שלנו. כך אנו מרגישים.
האדם נמצא באוקיינוס של אור, אין שום דבר מסביבו, רק הוא בתוך האור, בתוך הבורא. אנו אומרים: "האור מסתלק", "האור מתקרב", "האור מתרחב" וכו', אבל הביטויים האלה, ואין ספור הביטויים האחרים, מבטאים רק את מצבו של האדם כלפי האור. כל עולמו וחייו של האדם, הם מצבו ביחס לאור. בסופו של דבר אנו מדברים על עצמנו, על השינויים שבנו, על הכלים שלנו.
"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? הן אינן מפורשות בשום מקום, אלא ברמזים דקים. אבל כדי לבאר הדברים שבמאמרי אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל."
אי אפשר להסביר בצורה ישירה מהן מעלותיו של אדם שזכה לדבקות, כי אין ביכולתנו להבין את הרוחניות בצורה ישירה. אין מילים לתאר את הרוחניות, אלא בדרך משל. מהי אפוא אותה ה"מתנה" הנקראת דבקות?
"הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו."
הגוף וכל איבריו עובדים יחד - הן השכל, הן הרגש והן הכלים מעשיים. הרצון אינו נמצא באזור מסוים בגוף. הרצון מתפשט בכל הגוף עד לרמה שכל תא מבין במה הוא יכול להיטיב לכללות הגוף, ובהטבה הזו הוא משתתף לטובת הגוף כולו.
טעות לחשוב שהשכל נמצא בראש בלבד והרצון בלב או בראש. בכל החומר שלנו נמצאים הן השכל והן הרגש ופועלים בהרמוניה. כל איבר ותא, כל חלק מהגוף, פנימי או חיצון, יודע על כל צרכי הגוף ובהתאם לכך עובד כמערכת סגורה ושלמה.
זהו החוק לתפקוד בריא ונורמאלי של הגוף. ואם לפתע אחד מהחלקים מתפקד לא נכון, הגוף חולה. אם החלק חשוב יותר המחלה קשה יותר ואם החלק חשוב פחות, פוחתת חומרת המחלה. חכמת הקבלה אינה מודדת או בודקת את חלקי המערכת בצורה יחסית, אלא לפי הנזק שלהם לכללות הגוף.
"אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר."
את התהליך ממעלה למטה וממטה למעלה אפשר לחלק לארבע שלבים:
1. הבורא ו"אדם הראשון" נמצאים בקשר.
2. הבורא גורם לאדם להתרחק ממנו ולהבין עד כמה הוא הפוך לו.
3. הבורא נותן לאדם אפשרות להשתוקק לחזור אליו חזרה.
4. הבורא והנברא נמצאים שוב כאחד.
ממעלה למטה, מהבורא כלפי האדם, משתלשלים העולמות הפרצופים והספירות. ממטה למעלה, מהאדם כלפי הבורא, עולה הנשמה מהעולם הזה בחזרה לאין סוף.
תכלית התהליך היא לאפשר לאדם לקנות בעצמו את דביקותו לבורא, להבין אותה ולהרגיש אותה. כלומר, אם בשלב הראשון אדם השיג את הבורא בדרגת הנפש, הרי שלאחר כל התהליך, בשלב האחרון, הוא משיג את כל הנרנח"י. בתחילת התהליך האדם נמצא כנקודה בתוך הבורא, בסוף התהליך הוא שווה לו, יש לו "גוף" ו"ראש" משלו. זהו הרווח מהתהליך. כך אנו לומדים בחכמת הקבלה.
בהשתלשלות מלמעלה למטה - מעולם אין סוף, דרך העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ועד העולם הזה - נבראו העולמות, הפרצופים והספירות. ובדרך ממטה למעלה האדם מגיע בעצמו לאותו המצב,
במה שנקרא "עליית הנשמה". חכמת הקבלה נחלקת אפוא לשני סדרים. ממעלה למטה משתלשלת ונבנית המציאות, וממטה למעלה, מיתקנת הנשמה. בעל הסולם מרחיב על כך במאמר "מהות חכמת הקבלה".
בגמר תיקונה של הנשמה מגיע לסיומו התהליך כולו. תהליך תיקונה של הנשמה קצוב בזמן ונמשך ששת אלפים שנה. בעל הסולם אומר שששת אלפים השנים עומדות להסתיים. ולכן העולם שעומד לפני סופו, משתנה כל כך.
"לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזוהר אות ט' שבכרך הא', (וכן בחוברת להאדרא זוטא שהוצאתי ביחוד לכבוד ל"ג בעומר), שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו. ותעיין שם במקור כי אין כאן המקום להאריך בזה.
היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות, כמבואר לעיל. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.
יש בנו "משהו" שנקרא נשמה, והנשמה נמצאת ב"משהו" שנקרא גוף. הנשמה היא כוונה להשפיע, והגוף הוא לרצון לקבל, רצון להנות. את מצבי הגוף והנשמה ניתן לחלק לחמישה שלבים, מעת בריאתם על ידי הבורא:
1. בעת בריאתם: הגוף לכאורה לא קיים, ורק הנשמה פעילה כ"גלגלתא ועיניים".
2. הגוף מתגבר ונעשה כאח"פ, וכתוצאה מכך מתרחשת השבירה.
3. הגוף נמצא במצב העולם הזה.
4. הכרת הרע שמביאה להעלאת מ"ן ופעולת האור מקיף.
5. הגוף גודל בהתאם לנשמה.
היחס בין הנשמה לגוף הוא הרצונות. הגוף הוא הרצונות והנשמה היא הכוונות או תכונות הבורא שרוכבות על הרצונות. אפשר להגיד שהנשמה היא רצונות הבורא, הגוף הוא רצונות הנברא, וכששניהם נמצאים יחד בתוך נברא, רצונות הבורא נקראים כוונות ביחס לרצונות הנברא.
התקנת הכוונות על הרצונות, תלויה באדם, ביחס שהוא מעדיף שיהיה ביניהם. רצונות הבורא בתוך נברא נקראים "חלק אלוקה ממעל" או ה"נקודה שבלב". וכשהנקודה שבלב גודלת למבנה שלם היא נקראת "נשמה".
שאלה: איך הבורא הפריד את הנשמה?
הנשמה לא נפרדה מהבורא. הבורא והנברא נמצאים בכפיפה אחת, בחיבוק אחד, ושום דבר לא משתנה. אין שום פירוד. הכול נברא במצב אין סוף, וכלפי הבורא הוא מצב קבוע שאינו משתנה. רק קריאת המצב של האדם משתנה, רק ההבחנה באיזה מצב האדם נמצא. הנברא מתפתח ובהתאם לכך קובע את מצבו.
ב"הקדמה לספר הזוהר", כותב בעל הסולם על שלושה מצבים. מצב הא' הוא המצב ההתחלתי באין סוף. מצב הב' הוא כל שלבי התפתחות מלמעלה למטה ועליית האדם ממטה למעלה. מצב הג' הוא חזרתו של האדם למצב הא'. אם כך, מדוע מצב הא' ומצב הג' הם שני מצבים שונים?כי כלפי הנברא הם נבדלים.
הנברא שהגיע חזרה ממטה למעלה למצב הא', מרגיש את אותו המצב אחרת לגמרי. במצב הג' הנברא מרגיש כמי ששולט במצב – הוא זה שמחבק את הבורא ונמצא עימו בקומה שווה, הוא זה שקולט את כל המציאות ומכיל אותה בתוכו. במצב הג' הנברא מבין את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו שמטרם לידתו. הוא רוכש את המדרגה הקודמת לבריאתו ובכך משתווה לבורא.
זה נקרא "להגיע לדרגת הבורא". למרות שהאדם נברא מ"אבא ואמא" הוא מגיע לדרגתם ומשיג את מחשבותיהם ורצונותיהם. דבר כזה לא יתכן בצורה טבעית, איך האדם יכול להשיג את המחשבה שהולידה אותו?!
"ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע,"
אדם שזוכה לדבקות מתקן את כל הרצונות שלו ב"תורה ומצוות" שיהיו כהשפעה. תורה היא האור שמחזיר למוטב, ו"מצוות" הן כוונת ההשפעה שאדם קיבל על רצונותיו.
"וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף."
אדם שהגיע לדבקות "חוזר לדעת את מחשבותיו של הגוף", ועוד יותר מזה. הוא כבר יודע מה זה להיות נחתך מהגוף. הוא יודע איך הגוף מתפקד בלעדיו ואיך הוא צריך לתפקד כלפי הגוף. אדם שעובר את כל התהליך ממטה למעלה, קונה רצונות, עצמאות, הבנה ושכל איך להתחבר לגוף ואיך לתפקד מטעם עצמו. הוא כבר לא מופעל על ידי הגוף ולא מתפקד ביחס אליו כמו שתפקד בעת לדתו. עתה, לאחר שהגיע לדבקות, הוא מבין מהו תפקודו בתוך הגוף, ובכך הוא עולה לעצמאות. עם הראש שלו שולט על כל הגוף.
אדם שמחבר את עצמו חזרה למקום בריאתו, שולט על מקום בריאתו, כדברי הכתוב "ניצחוני בני" (בבא מציעא נ"ט ע"ב). הוא לוקח את מקומו של הבורא, על כל עולם אין סוף. והכול בזכות שגילה את עצמו רחוק והפוך מהבורא ומה זה להיות מנותק מהבורא. מה התפקוד שלו כלפי הגוף הכללי כשהוא בניתוק ממנו ואיך הגוף הכללי היה חסר את תפקוד שלו.
אדם שלומד זאת ורוצה לחזור לדבקות בבורא, תהליך חזרתו לבורא הוא הכרתי. הוא לוקח את מקומו של הבורא כמתפקד ומבצע, כשולט בבריאה. זו מטרת הבורא בבריאת האדם. בלי לעבור את כל הדרך ממטה למעלה בניתוק ובלימוד, איננו מסוגלים לחזור לגמר התיקון.