מאמר לסיום הזוהר - שיעור 3
אדם נמצא בהופכיות הצורה לבורא. הבורא הוא רצון להשפיע והטבע שלנו הוא רצון לקבל - אמנם שהבורא הוא שברא אותנו ברצון לקבל. כדי להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, האדם צריך לתקן את עצמו בעצמו, לקראת הבורא.
אדם שמגיע להשתוות הצורה נעשה משפיע כמו הבורא ורוכש נצחיות ושלמות, כמוהו. במילים אחרות, הוא משיג את דרגת הבורא. זו התשובה לשאלה למה האדם נמצא מלכתחילה בהפכיות הצורה מהבורא וצריך להשלים בעצמו את החסרונות שהבורא ברא בו. כלומר מדוע הבורא ברא באדם רצון לקבל רע, תכונות רעות שהפוכות ממנו, והטיל עליו עבודה קשה בתיקון עצמו? מה הרווח של האדם מכך?
הבורא אינו זקוק לעבודת האדם. אבל אם האדם חוזר ובודק במה הוא שונה מתכונת ההשפעה, שהיא הבורא, הוא מבין מי הוא ומהי תכונת ההשפעה. בהשגת ההפרש בין שתי התכונות האלו ובלימוד כיצד להשיג את תכונת ההשפעה ממצבו ההפוך, האדם רוכש את האומנות, הידיעה והמחשבות של הבורא, שלא היו לו מלכתחילה. הבורא לא יכול למסור אותם לנברא ישירות.
לכן הבורא ברא את האדם הפוך ממנו. כדי שבעבודה ובהשתדלות שלו בתיקון עצמו יגיע לכל ההשגות שאי אפשר להיוולד עימן. הרי גם אדם שנולד בעולם הזה צריך ללמוד את כל מה שדרוש לו כדי להיות אדם.
הבהמה לא לומדת מהחיים, כתוב: "שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא ס"ה ע"ב). העגל נולד כשור. מיד עם לידתו הוא יודע ממה להיזהר, איזה עשב לאכול וכו'. החיות נולדות עם כל הידיעות הדרושות להן ולא צריכות ללמוד. האדם, בניגוד לחיה, נולד ללא ידע מוקדם וחייב ללמוד הכול. אבל דווקא בשל כך, הוא עולה מעל לכל היצורים.
גם ברוחניות, כמו בעולם הזה, האדם חייב ללמוד. ברוחניות האדם צריך לקחת דוגמאות מהבורא. בחיים שלנו, האדם מקבל דוגמה מאביו ומאימו, מהסביבה ומהאנושות, בגן ובבית הספר וכו'. בעולם העליון אנו מקבלים דוגמה מהפרצופים עליונים, מדרגות עליונות שנקראות גם הן "אבא" ו"אמא" או "ישראל סבא" ו"תבונה". וכך אנו מתקדמים.
על ידי הלימוד הזה, מתוך שהאדם מקבל בהדרגה וביגיעה את הדוגמאות מהמדרגות העליונות ומתחיל "לעכל" אותם, הוא מתקדם ומחכים. הוא הופך להיות חכם יותר ומתוחכם יותר אפילו מהוריו. גם בעולם שלנו, כתוצאה משורשים עליונים, ההורים רוצים לראות את ילדיהם חכמים ומוצלחים מהם.
יוצא שדווקא בעבודה שלו להידמות לבורא, רוכש הנברא את כל השכל והידע של הבורא, את כל החכמה שלו ואת כל הראש שלו. ובכך הוא באמת מתעלה מעל לכל הברואים.
"אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרתויודעתמחשבותיויתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כיאזזוכהלדעתהשלמהשהיאדעתאלקית. וזוכהלכלסודותהתורה, כי מחשבותיויתברךהןסודותהתורה.
וזה שאמר ר' מאיר, כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו'. דהיינו כמו שאמרנו שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו בעסקו בתורה ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו שיבוא להשוואת הצורה שכל מעשיו יהי' לתועלת זולתו ולא לתועלת עצמו כלל ".
הנשמה שנקראת "פרצוף", כוללת תרי"ג רצונות. תרי"ג הרצונות נחלקים לרמ"ח אברים שמעל ל"חזה" של הפרצוף הרוחני ולשס"ה גידים שמתחת לחזה בסך הכול תרי"ג רצונות. האור העליון, הבורא, ברא
רצון אחד שמתחלק לתרי"ג רצונות פרטיים. תרי"ג הרצונות מחלקים את הנשמה לפי גודלם. אילו יכולנו לגלות במצבנו את כל תרי"ג הרצונות, היינו מחלקים אותם לרצונות גבוהים יותר ופחות, עדינים יותר או גסים יותר. עם הרצונות העדינים יותר אפשר לעבוד ולהיות "בן אדם". לכן הם נקראים מצוות "עשה", כי אפשר להשתמש בהם. הרצונות הגסים מאד שאי אפשר להיות איתם "בן אדם", נקראים מצוות "לא תעשה". כך מתחלקים הרצונות.
מלכתחילה, תרי"ג הרצונות שבנשמה הם רצונות אגואיסטים. אבל אם האדם לומד את חוכמת הקבלה כדי שיאיר עליו אור מקיף שנקרא אור התורה - כדברי הכתוב "המאור שבה מחזירו למוטב" - כלומר אם האדם לומד כדי לתקן את עצמו, אז תרי"ג הרצונות שלו הולכים ונעשים דומים להשפעה של הבורא לטובת הנברא. כך הוא מתייחס בחזרה לבורא ומשתווה אליו. היחס של הבורא אליו והיחס שלו לבורא הוא אותו היחס. ומהו הרווח של אדם שהגיע להשתוות הצורה עם הבורא?
כל רצונות הבורא הם לטובת האדם. המקובל יודע זאת כי האור שברא את כל הרצונות כולל תרי"ג
אורות, ובתיקון "תרי"ג" רצונותיו זוכה המקובל לתרי"ג אורות מלמעלה הנקראים "תורה", אור כנגד כל רצון. אם האדם רוצה להשתמש בתרי"ג הרצונות כדי להתייחס לבורא כמו שהבורא מתייחס אליו בתרי"ג אורות, הוא משתווה לבורא. הוא מבין ומשיג את דרגת הבורא, את הנצחיות והשלמות.
"דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם רק להשפיע ולהיטיב לזולתו שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה. ולפיכך זוכה לדברים הרבה וזוכה לרזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר מחמת ביטול המחיצות שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך כמטרם שנברא."
כדי לאפשר לנברא לתקן את עצמו ברא הבורא מחיצות שנקראות "עולמות". עולמות מלשון העלָמה והסתרה. העולם הראשון הוא עולם אין סוף ובו אין העלמה. לאחר עולם אין סוף יוצאים העולמות "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשייה", "העולם הזה" ואנחנו בתוכו.
במידה שאדם מתקן את עצמו, הוא מסיר את ההעלמות ומתקרב לבורא. הוא עולה בדרגות
העולמות. אם בדרגה אחרונה של העולם הזה האדם נמצא במאה אחוז הסתרה, אז על דרך משל ניתן לומר כי בעלייתו של האדם לעולם העשייה ההסתרה פוחתת לשמונים אחוז, בעולם היצירה לשישים אחוז, וכו'. כלומר אין עולמות או מדרגות שהאדם מטפס עליהם. העלייה בדרגות העולמות היא התבהרות פנימית, שלבים בבירור העולם הרוחני - מי אני ומיהו הבורא. העולמות הם שלבים שונים במצבי התגלות הבורא כלפי נברא.
"ובאמת כל התורה כולה בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם טובע בנהר שחברו זורק לו חבל כדי להצילו שאם הטובע תופס את החבל בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו ולהוציאו מן הנהר. אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל שזרקו הקב"ה אל בני האדם להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהו"ס התורה הנגלית שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד אלא אפילו שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"."
האדם נמצא בעולם הזה, וכולו אגואיסט. אין לו ברירה אחרת, כך הוא נולד. כתוב, "לך לאומן שעשאני" (תענית כ' ע"ב), הרי לא האדם ברא את עצמו כאגואיסט, אלא הבורא. היחס של הבורא
כלפי האדם משתלשל ממעלה למטה. ובדרגת היחס האחרונה, הרחוקה ביותר מהבורא והנמוכה ביותר באיכותה, הבורא והנברא נפגשים כשהבורא מתלבש כלפי הנברא בלבושים של אגואיסט במילים אחרות, הבורא מתלבש בשבירת הכלים דרך העולמות. בעולם הזה הבורא מתייחס לנברא בצורה אגואיסטית, ממש כמו הנברא, ומבין אותו.
אם האדם משתדל להתעלות מעל ה"אגו" שלו, אם יש לו רצון קטן מתוך הנקודה שבלב, להתעלות במשהו מעל עצמו ולהגיע לבורא, הקשר בינו לבין הבורא מתחיל לעבוד.
העובדה שהאדם אגואיסט ונולד כאגואיסט, לא צריכה אפוא להפריע לו בדרכו הרוחנית. כמו בחיים שלנו, גם בחיים הרוחניים כולם מתחילים את דרכם כתינוקות בחיתולים שאינם יודעים לעשות דבר מלבד לצעוק. גם בדרך הרוחנית הגדול מבין את הקטן ומטפל בו, וכך הקטן גודל.
יוצא שאדם לא צריך להתייאש לעולם מהמצב ומהתכונות שבהם הוא נמצא, לא הוא אחראי עליהם. כך, בכל רגע שמתגלים לאדם תכונותיו, אסור לו לדבר רעה על מצבו. כי הוא חייב להיות בו.
השאלה היא, האם האדם רוצה לעלות בדרגות כל העולמות ולהגיע בחזרה לקשר הנכון עם הבורא? ולא חשוב האם הוא נמצא במצבים גרועים ונבזיים - האם הוא מבייש את עצמו, או שמא מביישים אותו. לא זה החשבון. החשבון הוא על הכוונה. כלומר, האם בכוונתו של האדם להתעלות מעל כל זה ולהידבק בבורא? כל הנתונים שבאדם, יהיו אשר יהיו, ניתנים לו מלמעלה. האדם נולד איתם והם נמצאים בו. על האדם לתקן את הכוונה בלבד. להימשך לדבקות בבורא.
יחס האדם למצבו, הוא עניין עקרוני. ולא חשוב באיזה מצב האדם נמצא ומתי. יש מי שמתייסר בשאלה מי הוא ומהו? ומה יהיה עליו במצבו? אחרים מצדיקים את מצבם בתואנה כי כל בני האדם נמצאים באותו המצב. יש מי שניכנס לפאניקה וייאוש - אם מצבו רע עד כדי כך, וכולם רעים כמוהו, עדיף להחריב את העולם.
אפשרות אחרת היא להבין שהמצבים הקשים הכרחיים, שבתיקון עצמו האדם משיג את הבורא, את ה"ראש" של הבורא, את מהות הבריאה. אם כך, טוב שטבע האדם נמצא בהופכיות מהבורא, דווקא כך האדם לומד את הבורא, את כל המערכת, ומבין את מחשבת הבריאה.
נקודה עקרונית זו, היא שמבדילה בין סתם אדם בעולם הזה, לבין מי שיעשה מקובל. מקובל לעולם לא ישים לב למה שאינו תלוי בו, לא לטבע, לא לסביבה, לא לחברה או לכל דבר אחר שאין ביכולתו להשפיע עליו כדי להתקדם למטרה. המקובל מביא בחשבון רק את הדברים שביכולתו להשתמש בהם כאמצעים למטרה. כל יתר הדברים מתחלפים ומשתנים במידה שהוא צריך להתקדם.
יוצא שהאדם לא צריך להשים לב למצבים שמתגלים, אלא למידת יכולתו להתקדם על פניהם. מכאן ניתן גם להבין עד כמה האדם צריך לחשוב על עצמו. האדם לא צריך לחשוב על עצמו כלל ואף לא
להתייחס לתכונותיו. זהו ההבדל המהותי בין גישת התורה שבה מתקדמים על ידי האור המחזיר למוטב, ובין גישת ה"בעלי בתים" שמסתכלים על עצמם.
במקום להסתכל על עצמו - מי הוא ומה הוא - האדם צריך לראות איך הוא יכול להתכוון ולהתקדם לקראת המטרה. ביחס הזה, שנקרא "ללכת למעלה מהדעת", למעלה מהתכונות של עצמו, האדם עולה מיד מעל לעצמו. המגמה הזאת, היא שמקדמת. האדם לעולם לא צריך לעסוק בעצמו, בכמה הוא טוב או רע. זה ההבדל בין תורת הקבלה ובין תורת המוסר.
שאלה: מה זאת אומרת שהבורא ממעיט את עצמו ובעולם שלנו הוא נראה כאגואיסט?
הבורא חייב להוריד את עצמו עד לדרגה שבה האדם יוכל להיות איתו בקשר למרות שהאדם אגואיסט. ואיפה הבורא מתגלה כאגואיסט? בחברה האנושית. הבורא מתגלה לאדם רק דרך הסביבה. דמותו של הבורא לא תתגלה לנגד עיננו. התמונות רוחניות מתבהרות רק בתוך הכלי.
האור נכנס לכלי, והכלי שמרגיש את האור - או ליתר דיוק את תגובתו על מה שכביכול נמצא בו – מעבד את התגובה ומקבל אותה כעליון, כבורא. האדם לעולם לא יֵדע מהו העליון עצמו, כי מחוץ לכלי נמצא אור מופשט שהאדם לא מכיר. מחוץ לכלי נמצא עצמותו. "אור" הוא השם שאנו נותנים למה שנמצא בתוכנו.
האדם יודע מי הוא האור במידה שהוא משווה את עצמו לאור. יוצא שאנו מודדים את עצמנו ולא את האור, את התכונות שלנו, את יכולתנו להידמות. כשהאדם מדבר על הבורא, הוא מדבר על מה שהוא מבין
ומרגיש בתוכו כדמותו של העליון, ולעולם לא על העליון בעצמו.
האם הבורא נמצא? מחוץ לאדם יש שורש. אלא שמחוץ לאדם פירושו מחוץ להשגתו, כי למעשה אין מקום. מחוץ להשגה של האדם נמצא השורש שממנו מגיעה לאדם ההשגה ההרגשה וההבנה. יוצא ש"מחוץ לאדם" נמצא גם הוא באדם, אבל לא בהשגתו. יש "מהות", יש "צורה מופשטת", יש "צורה מלובשת בחומר", ויש "חומר", וכולם נמצאים באדם.
האדם אינו יודע מה נמצא מחוץ לו. אי אפשר לומר דבר על מה שנמצא מחוץ לכלי, מעבר לתפיסתו של האדם. לכן, כשאנו אומרים כי בדרגה האחרונה הבורא חייב להיות כאדם, הכוונה היא ללבושים של הבורא. כדברי הכתוב, "נתאווה הקדוש ברוך הוא לדור בתחתונים" (מדרש תנחומא נשא ז א). כדי להיות במגע עם האדם, הלבושים של הבורא חייבים להיות אגואיסטים כמו האדם.
למעשה, כל מערכת העולמות דטומאה נמצאת עימנו בקשר. במצבנו הנוכחי ודאי שאיננו יכולים להיות בקשר עם העליון בצורת ההשפעה. במצבנו הנוכחי העליון יכול להיות איתנו בקשר רק בצורת ההשפעה האגואיסטית, כך שהאגו שלנו יבין אותו למרות "צמצום א'". זוהי המהות של ה"מחסום" - מצד אחד העליון נשאר עליון, ומצד השני הוא נמצא איתנו בקשר.
שאלה: בעל הסולם כותב "וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית", מהי התורה נגלית?
התורה הנגלית אינה מה שאנו קוראים בספרים. תחילה מתגלה התורה לאדם כ"סוד", כשהוא אינו יודע מה כתוב בה, ובהדרגה היא נעשית ל"דרש", ל"רמז" ול"פשט". ארבעת הדרגות "סוד", דרוש" "רמז" "פשט" הן דרגות עליית האדם מהעולם הזה לעולם אצילות. עולם האצילות הוא הפשט ועולם העשייה הוא הסוד. כך מחלק הגאון מווילנה את הפרד"ס בסידור שלו, וכך קובעים כל יתר המקובלים.
באותה הדרך ממש האדם מתייחס לעולם הרוחני, הרי במצבו הנוכחי האדם אינו יודע מהו העולם הרוחני. התורה היא שמסבירה לנו מהו העולם הרוחני ומיהו הבורא. התורה מסבירה לאן עלינו להגיע ואיך לעשות פעולות רוחניות ולהידמות לבורא, כדברי הכתוב "ושובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע יד). התורה מחזירה למוטב, "מוטב" הוא הבורא ה"טוב ומיטיב". מכאן ברור שנקודת ההתחלה שלנו אינה פשט אלא סוד. את הפשט האדם משיג בסוף התהליך כשאין יותר לבושים והכול פשוט וברור.
התורה שאנו מקבלים במצבינו הנוכחי מלובשת במילים שמובנות לנו. היא מסבירה לנו כיצד להתנהג ומה לעשות, באיזה אמצעים עלינו להשתמש במצבינו כדי להתחיל להידמות לבורא, ולהתקדם. כתוב, "דע את ה' אלוקיך ועבדהו" (דברי הימים א' כ"ח). צריך לדעת, בלי לימוד אי אפשר להתקדם.
יש הפותרים את עצמם מהלימוד באומרם כי אין ביכולתם ללמוד, "אין להם ראש" לכך וגם לא סבלנות. אלא שהם טועים. כל אדם יצטרך ללמוד כיצד להתקדם אל הבורא, גם אם הוא טיפש, חלש אופי או מבולבל. לימוד חכמת הקבלה שייך לנשמה ולא לגוף. כל הדברים שהאדם מצטיין או נכשל בהם בעולם הזה, אם בשכל או ברגש, אינם קשורים ללימוד זה כלל.
בלימוד חכמת הקבלה נפתחים לאדם כלים חדשים לגמרי, וכל אדם שווה בהשגה לחברו. לכל אחד יש בנשמתו את כל מה שהוא צריך כדי להשיג את שורש נשמתו ולהגיע לאין סוף. כל אדם צריך ללמוד את חכמת הקבלה, והלימוד הוא כדי לפתח את הנשמה, ולא כדי להיות חכם. אין מקום לתירוצים.
לכן מתחילים את הלימוד מסוד ולומדים כדי להשתפר, עד שבא השיפור. כתוצאה מהלימוד נפתחים באדם כלים חדשים לגמרי, הן ברגש והן בשכל. ובכלים החדשים האלה שאינם שייכים לגשמיות כלל, האדם מתחיל להרגיש תופעות של העולם העליון. קודם צריך לפתוח את הרצונות והמחשבות החדשים, רצונות ומחשבות שבהם האדם יתחיל לקבל התרשמות חדשה מהעולם הרוחני. זו הדרך, ואין קשר בינה לבין התכונות שהאדם קיבל בלידת הגוף הגשמי שלו, אם בשכל או ברגש.
ואמנם, האנשים שבאים ללמוד קבלה אינם פילוסופים גדולים וגם לא מדענים ידועי שם. להיפך לומדי הקבלה מתרחקים מתחומי עניין כאלה ואטומים להם. אלה אנשים פשוטים שאינם מצטיינים בדבר מסוים, לא בתרבות, לא בחינוך, לא במדע, לא בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה. אדם שנמשך ללימוד הקבלה אינו מצטיין בדבר, כי שום דבר מתכונות הגופניות המולדות של האדם בעולם הזה, אינו קשור ללימוד הקבלה. צריך להיוולד כלי רוחני חדש. רק בו מתחילים החיים הרוחניים של האדם.
לידה רוחנית היא תוצאה מלימוד, ממשיכת המאור המחזיר למוטב. לידה רוחנית אינה לידה גשמית. כשהאדם נולד ברוחניות הוא מתחיל להרגיש את ההתפתחות שלו בתוך הכלים החדשים שנולדו בו. לכן בעל הסולם מספר לנו מה מרגיש אדם שנמצא בקשר עם הבורא.
ל"מאור המחזיר למוטב" שנקרא "תורה", אנו זקוקים. והמאור הזה מגיע בזמן לימוד חוכמת הקבלה דווקא - כך כותב בעל הסולם וכך כותבים יתר מקובלים. חכמת הקבלה מלמדת את האדם על מצביו העתידיים בעולם הרוחני, ומהם הוא מושך אליו את האור המחזיר למוטב. מתוך שהתלמיד רוצה להיות במצביו העתידים, הוא נמשך לעברם. בהתאם מאיר עליו המאור והוא מתקדם.
אולם אם האדם לומד מתוך כתובים שלא מסופר בהם על העולם הרוחני, אלא על עולם הגשמי, ברור מאיליו להיכן הוא ימשך. כתבים כאלו לא יביאו אליו את המאור המחזיר למוטב. לכן המקובלים קובעים שאנו צריכים ללמוד רק את חוכמת הקבלה. רק על ידי לימוד חכמת הקבלה אנו מתקדמים. בעל הסולם מדגיש זאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
שאלה: האם ניתן להשיג רוחניות ללא לימוד, הרי ההידמות לבורא היא תהליך טבעי שאדם מחויב לו מצד הטבע?
אילו השגת הרוחניות הייתה תהליך טבעי, המקובלים לא היו כותבים לנו. רק יחידי סגולה כאברהם צעקו "אני רוצה רוחניות" ואכן זכו להרגיש את הרוחניות. כל יתר האנשים אינם מסוגלים לקבל את הרוחניות בדרך זו, הם זקוקים לאמצעי. כדי לפתוח את העולם הרוחני מתוך רצון בלבד, צריך להקדים רצון חזק במיוחד, נדרש מאמץ גדול וייסורים.
רק נשמות זכות במיוחד מסוגלות לכך. ובזמננו נשמות כאלה כבר לא יורדות לעולם שלנו. אדם הראשון היה נשמה כזאת וכמוהו משה שקיבל את הרוחניות בהתגלות הסנה הבוער.
דרכו של הכלל שונה. את מה שהכלל לא יכול לעורר על ידי הרצון הוא חייב לעורר על ידי המאור. אנשים כמונו הם אנשים גסים וקטנים, ללא רצון חזק. ובכדי לעורר את המאור ברצון חזק, אנו זקוקים לעזרה. המקובלים שהשיגו את הרוחניות כותבים לנו עליה, ומתוך שאנו לומדים על מצבינו המתקדמים ורוצים אותם, "המאור שבה" מעורר אותנו עוד יותר לקראתם, וכך אנו מתקדמים.
ההכרח בלימוד נובע מתוך החולשה שלנו. בצורה טבעית האדם אינו זקוק בוודאי לשום אמצעים. אבל אם הרצון חלש, איך אפשר להתקדם ללא אמצעי?! אדם עם הרצון של דורנו, יכול לבוא רק לקבוצה ולמורה. כך כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". אחרי שהאדם שואל "מה הטעם בחיי?", החיסרון מביא אותו לקבוצה, למקום שבו לומדים את חכמת הקבלה. כי שם הוא יכול לבטא את עצמו ולהתקרב לרוחניות. אז בא המאור ומתקן אותו.
"ולפיכך תורה ומצוות קצהו של החבל, שאין אדם בעולם שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה,"
אין יותר מקיום תורה ומצוות, אם לשמה או לא לשמה. את המושגים "תורה" ו"מצוות" ביארנו בתחילת הדברים. לאדם יש תרי"ג רצונות ותיקון כל רצון נקרא מצווה. מהו תיקון הרצון? לרצות להשפיע בו לבורא. על ידי מה האדם מתקן את הרצון? על ידי אור התורה שמגיע אליו.
בתחילת לימוד חכמת הקבלה משתמשים בכל הרצונות על מנת לקבל, כמו כל אדם. בסופו של דבר, גם מי שלומד קבלה רוצה להרוויח, גם הוא אגואיסט. לאחר זמן מה, המאור המחזיר למוטב משנה בהדרגה את הכוונה לכוונת ההשפעה, מה שנקרא "לשמה". אז מ"לא לשמה" - משימוש בכל הרצונות לטובת האדם עצמו, אפילו בלימוד הקבלה - מגיעים על ידי האור ל"לשמה". איננו יכולים לשנות את עצמנו, ולכן איננו צריכים לחשוב על עצמנו ועל תכונותינו. עלינו לחשוב על האור בלבד. שהאור יבוא ויתקן.
"אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שה"ס ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה הנקראות רזי תורה וטעמי תורה, שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו אלא אחר שבא לדביקות השלימה כנ"ל.
ומה שאנו מדמים מחשבותיו של הקב"ה דהיינו רזי התורה וטעמי התורה לחבל, הוא משום שיש הרבה מדרגות בהשוואת הצורה עם השי"ת, ע"כ יש הרבה מדרגות בחלק החבל שבו, דהיינו בהשגת רזי התורה, שלפי מדתה של מדרגת השוואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה. דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך, שבדרך כלל הן ה' מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן ויש בכל אחת ה' מדרגות."
כאשר האדם עולה בחמשת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, הוא משיג את האורות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכשהוא מגיע לעולם אינסוף, יש לו אור אינסוף, ללא גבול. האור ממלא את כל הכלי. בכל עולם יש חמש מדרגות הנקראות פרצופים, נרנח"י דנפש, נרנח"י דרוח, וכו'.
"ונפרטות שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות. ומכונים ג"כ "עולמות" כמ"ש חז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. והטעם שהמדרגות בהשגתו יתב' נקראות עולמות, הוא משום ששתי משמעויות יש בשם עולם, א) שכל באי העולם ההוא מושפע להם חוש והרגש שוה, וכל מה שהאחד רואה ושומע ומרגיש, רואים ושומעים ומרגישים כל באי אותו העולם. ב) שכל באי אותו העולם ה"נעלם" לא יכולים לדעת ולהשיג משהו בעולם אחר. וכן נמצאות אלו ב' הגדרות גם בהשגה א) שכל מי שזכה באיזו מדרגה, הוא יודע ומשיג בה כל מה שהשיגו באי אותה המדרגה בכל הדורות שהיו ושיהיו, ונמצא עמהם בהשגה משותפת כמו שנמצאים בעולם אחד. ב) שכל באי אותה המדרגה לא יוכלו לדעת ולהשיג מה שהוא ממה שיש במדרגה אחרת, כמו בעולם הזה שלא יוכלו לדעת משהו במה שיש בנמצאים בעולם האמת. לפיכך נקראות המדרגות בשם עולמות."
כשאדם בעולם שלנו מתחיל להשתוקק לרוחניות, בונה כלי רוחני ומשיג את המציאות שבאחד מהעולמות הרוחניים, הוא מכיר את כל ההרגשות של יתר המקובלים שעברו באותה הדרך, ומבין את דבריהם. הוא מרגיש את הטבע של כל המדרגות התחתונות, את הסיבה להן ואת התוצאות מהן. הוא יכול להתקשר עם יתר הנשמות שנמצאות במדרגות האלה, כי כולנו כלי אחד, נשמה אחת. רק במידה שהאדם נכלל בקשר עם יתר הנשמות, הוא נכנס לרוחניות. כי לרוחניות נכנסים אם רוחשים כלי דהשפעה.
להיות בעולם היצירה, פירושו להיות בקשר עם יתר הנשמות בדרגת הרוח, להעביר ליתר הנשמות
את ההשפעה בדרגת הרוח - בעולם העשייה הקשר הוא יחסית פאסיבי. בהתאם לדרגת הקשר שלו עם יתר הנשמות, האדם מתחיל להרגיש את הנשמות שנמצאות באותה הדרגה. הוא לא יכול להשיג אותן בדרגות הגבוהות יותר.
ילד קטן מבין את העולם לפי רמתו, מגובה העיניים שלו. ובכל זאת הוא משיג את כל מה שמשיגים האחרים שבאותו המקום. זאת משום שהוא קשור אליהם ואיתם יחד, בדרגה שלו, במערכת אחת. כך, באותה הדרך, אדם שהגיע לעולם היצירה, משיג את כל מה שיתר הנשמות משיגות בהתקשרות אליו בעולם היצירה.
שאלה: מה זאת אומרת שמשיג את כל מה שהשיגו וישיגו באותה הדרגה?
אין זמן ברוחניות. כשאדם מגיע לעולם היצירה, הוא משיג את כל מה שנמצא בעולם היצירה מלמעלה למטה, וממטה למעלה. מאין סוף מגיעה לעולם היצירה השפעה מהבורא, מעולם הזה מגיעה לעולם היצירה השפעת הנברא. ואדם שנמצא בעולם היצירה משיג את כל מה שמתרחש בדרגתו, מלמעלה למטה וממטה למעלה.
שאלה: מה ההבדל בין נברא אחד שמשיג, לנברא אחר?
בהתאם למידת הקשר עם יתר הנבראים, אנו משיגים את השגותיהם. אולם, אם האדם נמצא למשל בעולם הזה, ורואה ושומע כמו כל יתר בני האדם בעולם הזה, למה עוד הוא זקוק?! הוא זקוק להשגות של האחרים. אם האדם מתקשר עם האחרים הוא מרוויח את השגותיהם. בעולם שלנו האדם יכול להיות לבד ובכל זאת לראות, לשמוע ולנשום, כמו כולם. אלא אם יתקשר ליתר בני האדם, יוכל ליהנות גם מהשגותיהם, מהבניינים שבנו, מהספרים שכתבו, מהמכוניות שיצרו וכו'. אילו האדם לא היה מתקשר עם יתר בני האדם בעולם שלנו הוא היה בודד.
סוף סוף, יש הבדל בין אדם שחי בבדידות על אי מרוחק ובין אדם שנמצא בקשר עם אנשים אחרים במסגרת החברה האנושית. כמו בעולם הזה, גם ברוחניות אנו משתמשים בהשגותיהם של יתר הנשמות. אבל אם בעולם שלנו האדם יכול להיבדל מהחברה ולחיות לבד - להיות או לא להיות בקשר - הרי שברוחניות אי אפשר שלא להיות בקשר עם יתר הנשמות.
השגה רוחנית והחיבור עם הנשמות האחרות, הם היינו הך. ככל שהאדם עולה בעולמות הרוחניים הוא הולך ומתחבר עם יתר הנשמות לגוף אחד, ומגלה יותר ויותר עד כמה הוא נמצא בגופו של אדם הראשון, בהרמוניה, במערכת אחת עם כולם. מכאן ברור שההשגה הרוחנית באה דווקא מתוך החיבור לאחרים, ולא שהאדם משיג את הרוחניות לבדו ובנוסף לכך יכול להתחבר ליתר הנשמות. דווקא בעקבות ההתחברות עם יתר הנשמות, האדם משיג את הרוחניות.
שאלה: מה זאת אומרת שהאדם משיג את כל מה שהשיגו באי אותה המדרגה בכול הדורות שהיו ושיהיו?
ברוחניות אין הבדל בין ההשגות שהיו ויהיו. בדרגת הרוח, למשל, נמצאת מערכת אדם הראשון כפי שהיא מתבארת לאדם בדרגת הרוח, ואותה הוא מרגיש. המערכת של אדם הראשון אינה משתנה, הקליטה של האדם היא זו שמשתנה, המידה שבה הוא נמצא במערכת של אדם הראשון.
בעולם שלנו נדמה לנו שהמערכת של אדם הראשון אינה קיימת. בעולם העשייה האדם מגלה שיש משהו, אבל המערכת עדיין דוממת. ובעולם היצירה, בדרגת הרוח, האדם כבר מתחיל להרגיש שינויים. בעולם היצירה האדם מתחיל להרגיש את המערכת פועלת, אולם אין פירוש הדבר שמערכת נבנית בשעה שהוא מרגיש אותה. האדם מגלה את המערכת, המערכת מתגלה כלפיו. המערכת של אדם הראשון עובדת ונמצאת, בקביעות ומלכתחילה, בגמר התיקון. חושי האדם מעורפלים. ולכן ביחס לאדם יש מציאות של עבר, הווה, ועתיד. במערכת עצמה אין זמן.
כשהאדם מגלה דרגה רוחנית, הוא מגלה את גמר התיקון באותה הדרגה. בעולם היצירה למשל הוא מגלה את גמר התיקון בדרגת רוח. בכל מדרגה האדם מגלה את המצב הנצחי, ואמנם שהוא משיג אותו בערפול מסוים, אין לו הרגשה של עבר, הווה או עתיד. מדרגות העולמות הן מידות ההתגלות של המערכת הקבועה, הקיימת והמתפקדת בגמר התיקון. בכל מדרגה האדם משיג גמר תיקון חלקי.
שאלה: האם נכון יהיה לומר שההתכללות עם שאר הנשמות, היא כרטיס הכניסה לעולם הרוחני?
הקשר עם שאר הנשמות הוא כרטיס הכניסה למערכת המתוקנת של אדם הראשון. כבר בדרגה הראשונה ברוחניות אין "זמן - תנועה - מקום", ומושגת בה הרגשת הנצחיות. כבר בדרגה הרוחנית הראשונה נמצאת כל המערכת מתחילתה ועד סופה. מידת הערפול וההסתרה היא שקובעת באיזה דרגה רוחנית האדם נמצא.
מידת ההסתרה של אין סוף הולכת וגדלה מאין סוף עד לעולם הזה. בכל דרגה האדם משיג את אין סוף ויודע שהוא נמצא באין סוף, אבל מידת הקשר שלו עם אין סוף - המידה שבה הוא נמצא או לא נמצא בערפול ביחס לאין סוף - היא שקובעת את גובהה של הדרגה הרוחנית. העולמות הרוחניים, בניגוד לעולם שלנו, נותנים לאדם מיד עשר ספירות, מההתחלה ועד הסוף, רק המידה משתנה.
אם נחייה, נראה. רק השגה הרוחנית תציל אותנו.
"ולפיכך יכולים בעלי ההשגה לחבר ספרים ולרשום השגותיהם ברמזים, ומשלים, ומובנים לכל מי שזכה לאותן המדרגות שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת. אבל מי שלא זכה בכל כמות המדרגה כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות."
לאדם שנמצא למטה מהמחסום אין כלים רוחניים לקרוא בספרי הקבלה. אל לו להשלות את עצמו שהוא מבין מה כתוב בספרים או שהוא לומד כדי לדעת את הכתוב, את מה שמתרחש ברוחניות. איננו יודעים על מה כותבים המקובלים, איננו יודעים מה עומד מאחרי המילים - איזה מעשים, כוחות, או חלקים מהעולם העליון.
אין לנו שום קשר לעולם העליון ושום תפיסה בו. כל הלימוד שלנו הוא כדי למשוך עלינו אור המחזיר למוטב. אין לנו השגה, אין לנו כלים, אין לנו הרגשה ואין לנו שכל, שום דבר. הקריאה בספרי הקבלה דומה לקריאה בספרים שנפלו לידינו מהשמיים, קריאה בספרים שאת שפתם איננו מבינים. אסור לנו לשכוח את זה. זהו העיקר החשוב ביותר למתחילים, כי הם מתחילים ללמוד חוכמה. כלומר, טוב לדעת את מה שכתוב בשכל הגשמי, כך אפשר ליצור קשר עם הספרים. אבל בתוך הקשר הזה צריך לעורר כל הזמן את השאלה "מה התועלת מהקשר?". חייבים להזמין אור מלמעלה, שיבנה בנו כלים רוחניים.
אם האור לא בא ולא בונה את הכלים רוחניים, נדמה לאדם שהוא מבין את הכתוב. ולפעמים מתוך שהאדם חושב כי הכתוב מובן לו, הוא משלה את עצמו כאילו יש לו קשר עם הרוחניות. אלא שהקשר עם הרוחניות חייב להיות בהרגשה ברורה, בהבנה, בהשגה מלאה. כדי להיות בקשר עם העולם הרוחני האדם צריך לחיות בעולם הרוחני.
העולם הרוחני אינו מושג ברגש או בשכל גשמיים - מעולים ככל שיהיו. הרוחניות מושגת רק על ידי בניית כלים חדשים בתוך האדם, כלים שלא היו לפני כן ושהאדם אינו יודע מהם. זו לידה חדשה. אסור לשכוח זאת, כי ללא הכלים החדשים האדם עוזב את העולם כמו שבא.
שאלה: מה זאת אומרת "לא לחשוב על עצמו ועל מצבו"?
האדם לא צריך לחשוב על מצבו, באיזה תכונות הוא נולד, למה הוא רע כל כך, למה הוא אגואיסט, תאוותן, גאוותן וכו'. עִזבו את כל אלה, ותשתוקקו למטרה. אדם ש”אוכל את עצמו” אינו מתקדם. האדם זקוק למאור המחזיר למוטב, והמאור בא מתוך ההשתוקקות למצב המתוקן, ולא מהלקאה עצמית במצב המקולקל. לא צריך לשבת ולבכות על חורבן, אלא להשתוקק לטוב. תתעסקו בבורא במקום בנברא. "דע את ה' אלוקיך ועבדהו" (דברי הימים א' כ"ח), זוהי ההצלה.
הבעיה שלנו בעולם הזה היא ההתעסקות המתמדת בנברא - נברא, נברא ושוב נברא. בעולם שלנו כל הזמן לומדים על הנברא. במקום לשאול מי אני? מה אני? ומה עלי לעשות בעולם הזה? תתעסקו בבורא, במעשי הבורא, בפעולות בעולם הרוחני. רק מהם יבוא האור המחזיר למוטב.