האדם נברא ברצון לקבל, כי הבורא הוא רצון להשפיע. וכדי להגיע למטרת הבריאה ולהיות כמו הבורא, האדם צריך לשנות את הטבע שלו. כי את ההדבקות הזאת הבורא רוצה להעניק לאדם. ברוחניות אין אפשרות להתקדם אלא על ידי "השתוות הצורה". השתוות הצורה היא שינוי פנימי באדם. ממצב שהאדם הפוך מהבורא לפי תכונותיו, עליו להידמות לבורא לפי כל בחינותיו. ואת השינוי הזה אפשר לעשות רק על ידי אמצעים מיוחדים שגם אותם הבורא הכין לאדם.
באדם תלוי איך הוא ישתמש באמצעים. בזמן ובמצבים שאדם משתמש באמצעים האלה נכון, לא זו בלבד שהוא משתפר, אלא הוא מקבל כלים נוספים של ידע והרגשה. כלים אלה אינם יכולים להיווצר בו אחרת, אלא רק מתוך שהוא עובר את התיקונים, בחיפוש ובעצמו.
למרות שהבורא הכין לאדם את כל המערכת, הוא לא פתח בפניו את כל האמצעים והאפשרויות. אילו עשה כן, האדם היה משועבד למערכת והיה עובד כגולם תחת שליטתם של הכוחות המחייבים, אם על ידי ייסורים שדוחפים מאחור, או על ידי תענוגים שמושכים קדימה.
כדי לתת לאדם מקום ריק להתפתח, ולבנות את עצמו לבדו, הבורא הסתיר את עצמו, את כוחותיו, וסידר מסביב לאדם סביבה. בכך נתן הבורא לאדם אפשרות לעבור מדרך הייסורים הטבעית שמקדמת את האדם אגב השפעה על הרצון לקבל בייסורים, לדרך תורה. בדרך תורה האדם מתקדם כי הוא מפתח בעצמו את חשיבות המטרה וחשיבות הבורא כערך עליון מעל הייסורים, לכשיבואו.
אז האדם מתקדם. בפיתוח חשיבות המטרה ובבניית המערכת הערכים שלו ביחס לבורא, האדם בונה את עצמו ומידמה לעליון. האדם אינו בונה את עצמו כלים שלו וגם לא בכוחות הטבע שהבורא עיצב בעבורו, אלא בבחירה שלו להתקדם על ידי הערכת חשיבות של הבורא. חשיבות הבורא שהאדם קונה ומלביש על עצמו, היא היא דמותו של האדם.
אבל מפני שהבורא נסתר, האדם אינו מסוגל להתרשם מגדלות הבורא. אם כך איך אפשר להתקדם ולהחליף את דרך הייסורים הטבעית לדרך התקדמות אישית ועצמאית? לשם כך סידר הבורא סביבה מסביב לאדם. ואם הסביבה נכונה והאדם משתמש בה נכון, הוא יכול לקבל מהסביבה התרשמות על חשיבות המטרה ולהימשך למטרה מתוך שהוא בעצמו בנה את חשיבותה ואת דמות הבורא.
דמות הבורא צריכה להיות אמיתית וחשובה. במילים אחרות, דמות הבורא צריכה להיות דמות של השפעה וחשיבותה צריכה לעלות מעל לכל טבע האדם.
האדם בונה אפוא את דמות הבורא, שלמעשה היא דמותו שלו, כי כך הוא רוצה לראותה. ומתי האדם יודע שהוא מתקדם נכון? כשהוא זוכה להתקרבות ולעלייה, כשכוחות הבורא מתגלים בדמות הבורא שהוא בנה. את דמות הבורא שהאדם מתאר ככוחות ההשפעה, ואת חשיבותו של הבורא, חשיבות כוחות ההשפעה שנקראת "מסך", האדם בונה ככלי שלו. ואם הכלי נכון, מתגלה בו אור החוכמה, הבורא. התגובה הזו היא ההוכחה להתקדמות הנכונה.
יוצא שאנו תלויים בסביבה. אם הסביבה תספק לנו חשיבות של גדלות ההשפעה, נתקדם, ואם הסביבה לא תספק לנו חשיבות של גדלות ההשפעה, לא נתקדם. איך לעצב את הסביבה נכון? בנקודה זו ממש נמצאת כל הבחירה החופשית של האדם, ועליה כותב בעל הסולם בשורות הבאות.
"ובשעה שאדם רואה איך הסביבה שלו מקילים ראש בעבודתו ית' ואינם מעריכים רוממותו כראוי אין האחד יכול להתגבר על הסביבה וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם, וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית' מובן מאליו שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כי אין לו חומר דלק ליגיעה, ולא יגעת ומצאת אל תאמין, ואין לו שום עצה אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום, כי השפעת נ"ר ליוצרו לא תשמש לו כמו קבלה ממש."
אם לא נקבל חשיבות מהחברה, לא יהיה לנו מקור אחר לקבל אותה ממנו. האדם צריך חשיבות, והמקור לחשיבות הוא דעת החברה. יוצא אפוא שהאדם צריך לכבד להעריך ולאהוב את החברה. כדי להתרשם מהחברה, האדם צריך להיקשר אליה בכל ערכיו והרגשותיו. הדבר דומה להתפעלות של הורים מתינוקם. התינוק חשוב להם עד כדי כך שמחשבותיו ורצונותיו נעשים למחשבותיהם ולרצונותיהם ממש. אלא שההורים אוהבים את תינוקם, ואנו שונאים את החברה.
האדם הוא רצון לקבל. האדם רוצה לשלוט, ולפי טבעו הוא מזלזל באחרים. לכן, לפני הכול עלינו להציב את עצמו ביחס לחברה כמי שמערכים את ההשפעה - בצורה מלאכותית אמנם, אבל מערכים. אם נתייחס לחברה בדרך זו, נקבל ממנה התרשמות כאילו הייתה התינוק האהוב שלנו. האדם צריך לחייב את עצמו בכוח לאהוב ולהחשיב את החברה. במידה שיעשה זאת, יתפעל מהחברים ויוכל לשמוע את דבריהם על חשיבות המטרה והבורא, והחשיבות תשמש לו כחומר דלק להתקדמות למטרה.
הבורא הציב את הסביבה אל מול האדם, כך שביחס שלו לחברה האדם מראה לעצמו ולאחרים מהי מטרתו הסופית - האם הוא רוצה ללכת לקראת המטרה הסופית, להיות בהשפעה ולהידמות לבורא, או לא. ודאי שהעבודה מול החברה נחלקת להרבה שלבים. האדם צריך לחייב את עצמו בכוח, לשטוף את השכל ולקבל התרשמות מהחברה. עליו לקרוא הרבה וללמוד הרבה. לאמיתו של דבר, איננו זקוקים לשום דבר, אלא רק לקבלת חשיבות הבורא מהחברה.
האדם לומד כדי שהחברה תשפיע עליו. כל מה שיש לאדם בחייו, חוץ מחשיבות המטרה, הוא כדי שהחברה תשפיע עליו. לכן העבודה בחברה כל כך חשובה. ולכן "אדם הראשון" נשבר והתרסק לאין סוף נשמות.
הבורא שבר את אדם הראשון ונתן לנו סביבה. ובסביבה הזאת - בטומאה ובקדושה שנקבעות לפי היחס שלנו לאמצעים המוכנים בעבורנו – אנו יכולים להתקדם. והתקדמות חייבת להיות מתוך שימוש נכון בסביבה על מנת להגיע לחשיבות הבורא. אסור לעזוב את שלושת הנקודות: "האדם", "הסביבה" ו"הבורא". צריך לצרף אותם יחד, ואז היחס והכיוון נכונים. בעל הסולם כותב על כך ב"פרי חכם – איגרות" (אגרת ס"ג).
"ובזה תבין הכתוב, ברוב עם הדרת מלך".
מכאן מובנים לנו התנאים להתגלות האלוקות ולקבלת התורה, כגון "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מדובר על בניית הכלים המשותפים לקבלת התגלות האלוקות בכלי המשותף שנקרא "אדם הראשון". לכן כתוב "ברוב עם הדרת המלך", ככל שיתחברו יחד יותר כלים, היינו יותר נשמות, תהיה התגלות גדולה יותר של האלוקות והדרת המלך תתגלה.
"כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים: א. במדת ההערכה של הסביבה. ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהי' לו לרב ".
האדם צריך לבחור לו "אדם חשוב ומפורסם" לפי ראות עיניו, כי כלפי הערכים שלו הוא מוכן להתכופף, ודווקא אותם ולא אחרים הוא רוצה לקנות. לכן האדם החשוב שבו בחר הופך להיות בעבורו מסתם אדם חשוב ומפורסם, לרב ולגדול. רב פירושו גדול.
"שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו".
כי הוא משער שעם קניית החשיבות כלפי האדם הגדול והמפורסם, הוא יזכה לחשיבות לבורא ולהתקרבות לבורא. כלומר, ודאי שהרב הוא אמצעי.
"כי ב' הקלות יש לרבו, א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר על בסיס רוממותו של רבו כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תו"מ לשמה כלפי הקב"ה כי הרגל נעשה טבע. "
בעל הסולם כותב על תהליך שהאדם עובר. אם כך, איך האדם עובר תהליך מתוך הרגל? בתחילה, נראה כי האדם שבחרנו בו חשוב, הוא מעורר בנו חשיבות, ואנו מוכנים לפעול למענו כי בכך אנו נהנים ומשפיעים לו. למעשה, איננו משפיעים, אנו משתמשים בחשיבותו של האדם, כדי להשפיע לו.
אם כך, מתי מתחילים להשפיע ממש? כשהאדם החשוב יורד בעינינו מחשיבותו ועלינו להוסיף בעצמנו את החשיבות ולהמשיך להשפיע לו, כאילו הוא חשוב לפחות כמו שהיה. זה נקרא "הֵרְגל נעשה טבע שני". אחרת זה לא הרגל, אחרת זה טבע פשוט, שלא צריך להחליפו בהרגל.
חשיבות החבר, הרב והקבוצה משתנים בכל רגע ופוחתים כל הזמן. ואם האדם רוצה להתקדם הוא חייב להוסיף חשיבות. עליו להוסיף על החשיבות מתוך ההערכה הפנימית שלו, ולהבין שמדובר במשחק עם הכלים האגואיסטים שלו שגדלים. החבר, הרב והקבוצה מאבדים מחשיבותם, והאדם עובד על עצמו כדי להתייחס אליהם לפחות באותה דרגת החשיבות כמו קודם. אז נקרא שהוא מוסיף.
העבודה בהרגל היא כשלא מתגלה לאדם שום דבר מהחשיבות. להפך, לפי הכלים דקבלה שלו מתגלה לו זלזול. אז ההרגל נעשה טבע שני, טבע דהשפעה.
כשההרגל נעשה לטבע שני האדם יכול להמשיך ולהשפיע, בלי קבלה ובלי שום חומר דלק. ובמידה שהוא משתלם בכך, הוא יכול להגיע לאותו היחס כלפי הבורא. כי אם אין לו בסיס של קבלה בהשפעה שלו, הוא יכול להשפיע לכל מי שנמצא מחוץ לו, לרב, לחבר, לקבוצה או לבורא. הוא רכש את הטבע השני של השפעה.
האדם רוכש את טבע ההשפעה על ידי העבודה בהרגל, כאשר כל מה שמחוץ לו נראה לו חסר חשיבות. בתחילה הוא מכבד את הכול, ולאחר מכן החשיבות מדרדרת כל הזמן.
"ב' היא, כי השואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח"כ ישוב בו לסורו, ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עש"ה."
אדם שמתקדם בדרך לימוד חכמת הקבלה, נמצא כל הזמן בשינויים. ואם הוא לא מתקדם בדרך, או להבדיל אם הגיע לגמר התיקון, הוא לא נמצא בשינויים. בכל מקרה, כל עוד האדם משתנה, היחסים שלו כלפי החבר, הרב, הקבוצה והבורא משתנים גם הם.
אדם שהולך בדרך נמצא כל הזמן בעליות ובירידות, בחוסר הערכה או בהערכה, באיזושהי מידה של חשיבות. אלא ששינויי המצבים האלה אינם מועילים ביחס לבורא. הבורא לא נכנס למגע עם האדם, אלא אם כן האדם זכה לטבע שני בקביעות - לפחות במידה הקטנה ביותר, כ"עוּבָּר".
האדם בדרגת ה"עובר" יכול לבטל את עצמו כלפי כל מה שנראה לו כזלזול וביטול בחשיבות האלוקות או בחשיבות הזולת. בדרגת העובר, שום הפרעה אינה מפרידה את האדם מחשיבות הכוח העליון. הוא בכל זאת מחזיק בחשיבות הבורא, חשיבות הרב, חשיבות הקבוצה וחשיבות הסביבה, על פני כל ההפרעות. אם האדם הגיע לכך הוא נעשה "עובר" ויש לו מגע קבוע עם הבורא. הוא כבר יכול להחזיק בו בקביעות. ואם לא, הוא עדיין חייב לעבוד עם החברה.
מהיכן האדם מקבל כוחות להעריך את רבו? רק מהסביבה. לכן כתוב "ברוב עם הדרת מלך" - גם כלפי הבורא וכתחליף זמני לבורא גם כלפי הרב. יוצא שאם החברה מקלקלת לאדם את החשיבות, יש בזה פגם שיכול להיות בלתי הפיך. ולהפך, אם חברה מעלה את החשיבות, האדם חייב להיצמד אליה ככל האפשר.
כאן הבחירה של האדם, כל מה שעובר עליו, כל שדה העבודה שלו, כל חייו הפנימיים. אם האדם נמצא בתוך החברה אין לו שום אפשרות להעריך את רבו בנפרד מהחברה. החברה שולטת על האדם ביחס שלו לרבו. אם האדם מעמיד את עצמו נכון כלפי החברה, וכתוצאה מכך בהערכה בלתי פוסקת כלפי רבו, הוא משיג את אותו הקשר עם הבורא. זאת בתנאי שהגיע לקביעות.
"וע"כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה."
מכאן אנו למדים על ההבדל בין "דעת תורה" ו"דעת בעלי בתים". לפי דעת תורה אסור לרב להראות את חשיבותו. כי אם יעשה זאת, יעורר בתלמיד את הכלים דקבלה, את הקליפה. לפי דעת תורה הרב חייב לדעת באיזה מידה להסתיר את עצמו מהתלמיד, ואיך לגרום לתלמיד לזלזל בו, כדי לגדל את התלמיד. בדעת "בעלי בתים", כמנהג הכלל, רב חשוב הוא מי שמעורר פחד וחשיבות בקהל שלו. לפי דעת "בעלי הבתים", הקהל אינו מחפש כיצד לכבד את הרב, אלא הרב מקרין להם את החשיבות של עצמו.
"ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:) "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שנא' פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו ע"מ לעשות נ"ר לרבו מביאהו לדביקות ברבו דהיינו להשוואת הצורה ומקבל עי"ז ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה שהיא דביקות רוחא ברוחא,"
כשלתלמיד ולרבו יש מחשבות, הבנות ומסכים משותפים, אז התלמיד מסוגל לקבל את כל המילויים, את כל עולמו הרוחני, מאין סוף דרך רבו. הוא לא מקבל אותו דרך השכל וההבנה, אלא כמו דרך צינור, במסך המשותף שלו ושל רבו.
"שעי"ז זוכה להשיג רוממותו ית' בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסי"נ ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב"ה כנ"ל. משא"כ לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו וכחשיבות פא"פ על מפה לאוזן."
מחיצוניות לפנימיות. כל עוד אין קשר פנימי עם הרב, אי אפשר לקבל ממנו יותר מהגדרות וידע חיצוני. כך אנו מקבלים ידע בכל החכמות של העולם הזה, וכך אנו מקבלים בלימוד חוכמת הקבלה.
אבל אם האדם מצטייד בכלי רוחני, הוא מרגיש מיד. ובמקום לשמוע הוא מקבל מרבו מילוי, חוכמה עליונה, אור. הקשר הפנימי אינו תלוי ברב, אלא בתלמיד. בהעברת החכמה העליונה אין שום פעולות מיוחדות, אלא רק הקשר שהתלמיד בונה כלפי העליון, כמו בין פרצוף תחתון ועליון.
"אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר אבל אם השמוש הוא לתועלת עצמו ששמוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו, ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משמושו."
לכל הפחות צריך ללמוד, ו"מה שלא עושה השכל יעשה הזמן". כתוצאה מהלימוד האור מקיף מצטבר ומאיר לאדם, ועולה השאלה מדוע הוא נמצא עדיין בקשר של מפּה לאוזן. אם התלמיד לא מוכן לשימוש לא כדאי לו לשמש את רבו. כי יכול להיות שבשימוש לרבו יגרום לנזק.
"אמנם כמו שאמרנו אצל השגת רוממותו ית', שהסביבה שאינה מחשיבה אותו ית' כראוי, מחלשת את היחיד ומונעת אותו מהשגת רוממותו ית', הנה ודאי דבר זה נוהג גם ברבו אשר הסביבה שאינה מחשיבה כראוי את רבו מונעת את התלמיד שיוכל להשיג רוממות רבו כראוי."
הכול תלוי בסביבה, אבל מה פירוש "סביבה"? האם האדם צריך לחפש כל הזמן סביבה אחרת? ואולי הוא צריך לכופף את הסביבה הקיימת בהתאם למטרתו? אפשרות אחרת היא לשנות את הסביבה על ידי אהבה ובעזרת שכנוע, בדוגמה אישית וביחס אליה. היינו לעורר בסביבה את חשיבות המטרה, הבורא והרב, כדי לקבל ממנה חומר דלק.
אם האדם בוחר לשנות את החברה על ידי דוגמה, אז ביחס שלו לחברה - במאמץ שלו לשנות ולהכניע את עצמו כלפי חברה, לשרת אותה, לחייב ולשכנע אותה לפנות לחשיבות הבורא - הוא בונה את עצמו ואת הכלי שלו. והכלי מקבל מהחברה בחזרה את החשיבות.
האדם יכול אפוא להתלונן על החברה ולחפש חברה אחרת, או להשתדל לשנות את החברה הקיימת על ידי היחס שלו, באהבה ובנתינת דוגמה. היינו לעורר בחברים את חשיבות הבורא וחשיבות השפעת השכנוע של כל אחד מהם.
שאלה: מה לגבי אנשים שלומדים יחד איתנו אבל נמצאים רחוק. האם הם צריכים לשנות את החברה שבה הם נמצאים, את המשפחה, את העבודה?
אנשים שנמצאים רחוק מאיתנו, בכל מקום על פני כדור הארץ, אינם צריכים לשנות את מקום מגוריהם, אין בזה שום נחיצות. אם האדם מרגיש שייכות לדרך, אז בהתאם למחשבתו, לרצון ולמטרה הוא נמצא באותה החברה.
במידה שהאדם רוצה להיות בקבוצה, הוא נמצא בה. ובמידה שהוא מעוניין להשתתף בפעילויות של הקבוצה יחד עם כולם, הוא מוזמן להשתתף. הרבה מהתלמידים שלנו ברחבי העולם באים לארץ להיות פיזית יחד איתנו. אבל התלמידים הרחוקים מאיתנו אינם מפסידים בהכרח, לא ביחס ליגיעה הפנימית שנדרשת מהם.
מיד כשהגעתי לרב ברוך אשלג, רציתי לעבור לגור לידו. ארבע שנים בקרוב חיפשתי מורה ולא מצאתי. קראתי הרבה מאד ספרים ועברתי אצל הרבה "מקובלים" שלא מצאתי בהם שום תועלת. הגעתי לרב ברוך אשלג עם חיסרון גדול, ומיד גיליתי שזהו המקום שבו אפשר ללמוד קבלה, המקום שבו אני רוצה להיות. ובכל זאת, במשך השנתיים הראשונות, אסר עלי הרב לעבור לגור בקרבתו, והמשכתי לבוא אליו כל יום מרחובות. למרות שכבר הייתי משרת אותו וליוויתי אותו בבית החולים במשך חודש ימים והסעתי אותו בכל בוקר, אסר עלי הרב ברוך אשלג לעבור לבני ברק. "סע לרחובות" אמר, "ותרגיש שאתה רחוק".
כל עוד האדם אינו מתוקן, המרחק הפיזי משפיע במידה מרובה. הריחוק הפיזי נותן לאדם להרגיש רחוק. לפעמים טוב יותר להיות רחוק ולהשתדל להרגיש קרוב, מאשר להיות בתוך הקבוצה פיזית, אבל רחוק בפנימיות. הכול נקבע לפי השתוות הצורה עם הקבוצה.
יש אנשים שנמצאים רחוק ופועלים יחד איתנו בהפצה ובהכנת החומר. הם שומעים אותנו ונמצאים איתנו בקשר הדוק. הם מרגישים טוב יותר את מה שקורה כאן, מאשר חלק מהאנשים שיושבים כאן. הכול תלוי ברצון. הרוחניות אינה נמדדת לפי המרחק הגשמי.
"ולפיכך אמרו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו ע"י אהבת חברים המחשיבים את רבו שע"י שיחת החברים ברוממות רבו מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה, שע"ז אמרו במ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם בשמוש חכמים ובדקדוק חברים, כי מלבד שמשמש לרבו צריך גם כן לדקדוק חברים, כלומר להשפעת החברים שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה במשהו כמבואר."
צריך להיזהר שלא להפוך את הרב לקדוש. הגישה צריכה להיות עניינית: הרב הוא אמצעי ולא מטרה. כזאת היא הגישה הטבעית של עובד ה'. לא צריך להשתחוות לרב, אלא לקבל ממנו הערכה וחומר דלק לבורא. הרב הוא אמצעי להגיע לבורא. עם זאת, העובדה שהרב הוא אמצעי, לא צריכה להביא לזלזול.
כתוב "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". "קודשא בריך הוא" חייב להיות נוכח כמטרה בכל פעולה בקבוצה, אם כלפי החבר, אם כלפי הרב או בקשר ללימוד. המושג הזה חייב להימצא כל הזמן, בתחילת כל מחשבה ובסופה. ובין לבין יש מקום לכל יתר האמצעים: קבוצה, רב ולימוד. יש להיזהר שהרב לא יהיה כמשיח. הרב חייב להיות מורה גדול, שגדלותו מביאה לגדלות הבורא. כוח התיקון בא מלמעלה, מהבורא. וגמר התיקון, השתוות הצורה, היא עם הבורא. הרב הוא אמצעי.
שאלה: איך האדם יכול לעשות לו סביבה חדשה?
האדם צריך לחפש את הסביבה. זו הבחירה החופשית שלו, רק בזה. לכן אינני רוצה להכתיב כללים. גם החיפוש קשור לבניית הכלי.
"אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות, א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם. ב. שהסביבה תהי' גדולה, כמ"ש ברוב עם הדרת מלך."
האדם צריך להשתדל להגדיל את האיכות ואת הכמות, הן את עוצמת החשיבות והן את כמות המשפיעים עליו. מספר האנשים שמהם האדם שומע, והעוצמה שהוא מקבל מכל אחד מהם ומכולם יחד, נותנים לו חומר דלק להיות בחשיבות כלפי מי שהוא בחר כרב.
ברב אנו בוחרים במקרה. אנו בוחרים לעצמנו במישהו שנראה חשוב, אבל לא בדיוק ברור לנו לפי איזה ערכים והבחנות אנו בוחרים בו. איננו יודעים האם הוא באמת חשוב או לא. יוצא שגם בעניין בחירתו של הרב, כמו בעניין החברה, הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו "קח לך". גם בבחירת הרב יש הכוָונה מלמעלה וחיזוק מצד האדם.
"ולקבל תנאי הא' מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו שהוא הקטן שבכל החברים, ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכ"ש שיתפעל מדבריו, ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול."
האדם צריך לעבוד על עצמו וכלפי חברה, כך שירגיש את עצמו קטן. העבודה הזאת וההרגשה הזאת באות כתוצאה מהלימוד ומהשתתפות בחברה. רק הארה מלמעלה יכולה להראות לאדם עד כמה הוא בזוי וריקן ביחס לאחרים. או כדברי בעל הסולם, הגרוע מכול.
יחד עם זאת, המצב צריך להתגלות כרצוי ומועיל להתקדמות, ולא כסיבה לייאוש, לא כמצב של מיתה. כל מצב כולל "פנים" ו"אחוריים". ואם האדם ירגיש את עצמו כבזוי וריקן ביחס לחברה, הוא יוכל להתפעל ממנה. סוף כל סוף הוא יראה עד כמה החברים גדולים ממנו, יקנא בהם וירצה את חשיבותם. הוא יעבור מיד מהרגשה להבנה, מאחוריים לפָּנים, ויפרש את המצב נכון.
"וכנגד תנאי הב' מחוייב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר ולחבבו כאילו הי' גדול הדור, ואז תפעל עליו הסביבה כמו שהיתה סביבה גדולה כראוי, כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין."
קשה מאד להבין את הקשר בין שמו של המאמר, "מאמר לסיום הזוהר", לבין הכתוב בו. עם זאת, המאמר הוא כחתימת ידו של בעל הסולם. כי כל ה"זוהר" וכל חכמת הקבלה מתגלים על ידי האמצעים שבעל הסולם מבאר במאמר.
שאלה: איך האדם יכול לעשות את עצמו קטן בסביבה, ומצד שני להשפיע על הסביבה שיתנו לו גדלות הבורא?
האדם צריך להתחנן, לא להיות גדול מהאחרים, אלא לעורר בהם את נקודת האמת. אולם אם האדם מחזיק במחשבה על גדלות הבורא והחברים אינם מחזיקים בה, כיצד ישפיע עליהם לקבל את דעתו אם לא יחשב לגדול?
לכן ניתנו לנו ספרי הקבלה, עם החומר שכתוב בהם. באמצעותם, ניתן להראות לחברה מהי המטרה, מהם האמצעים ואיך מגיעים אליה, ובכל זאת להישאר כקטן. לא צריך להיות גדול כדי להשפיע על האחרים. הגדלות אינה נמצאת באדם, היא נמצאת בספר, האדם צריך רק להצביע עליה. ובכל זאת יש משהו בטענה שהאדם חייב להיות כמשפיע בחברה.
האדם יכול להשפיע אם הוא גדול באמת, או קטן ואהוב כמו ילד קטן שאהוב על כל בני המשפחה ומתמרן את כל בני המשפחה. במבט מהצד הוא נראה כראש המשפחה. יוצא שהאדם צריך לעורר כלפיו את אהבת החברים. הכול נמצא בידיו. עליו לעשות כל מה שבכוחו ובידו כדי שיאהבו אותו, אפילו להשפיל את עצמו.
יש לנו נקודת התחלה. שאם לא כן, כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הקושיה של איוב בעינה עומדת. אלא, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". אם מתעסקים במשהו דומה לבורא, בהשפעה; אם מתאספים בקבוצה וכל אחד מהחברים רוצה לבטל את האגו שלו ולהכניע את עצמו כלפי אחרים; אם לומדים ולפעמים נזכרים בשביל מה לומדים, כל המעשים האלה מעוררים את האורות.
ודאי שהאדם אינו משנה את עצמו, זה בלתי אפשרי. אבל "בראתי תורה תבלין". מגיעים האורות המקיפים וטיפה אחר טיפה משנים את האדם. עם זאת, המטרה צריכה להיות כמה שיותר ברורה, ולהיות נוכחת בתחילת כל מחשבה ופעולה. עובדה היא כי מיד לאחר שהופסק הבירור של הדבקות בבורא כמטרה, החלה נפילה ב"חשיבות הרב" כערך עליון, והתחיל מפעל הדת ללא עיסוק בפנימיות - קבלה כאמצעי לתיקון. זו התוצאה מהגלות.
שאלה: למה חסרה אהבת אחים בשיעור, נראה שכולם שקועים בספר?
איזה סימן צריך להיות לאהבת אחים? האם בזמן השיעור כל התלמידים צריכים להתחבק יחד ולקרוא מספר אחד?! האנשים שצופים בנו מבעד למסך הטלוויזיה רואים שכל אחד מאיתנו יושב לחוד. מובן מאליו שאיננו יכולים לשבת יחד על כיסא אחד. אין סימנים חיצוניים שבעזרתם אפשר להרגיש האם אנו נמצאים בייחוד או לא.
חכמת הקבלה נקראת חכמת הנסתר. כי האלוקות מתגלה בכלים מיוחדים שנסתרים מאדם. איננו יכולים למדוד את הרוחניות בזמן, תנועה ומקום - לא ברגש שלנו ולא בשכל שלנו. איננו יכולים לתפוס אותה במשקפת, במיקרוסקופ או בטלסקופ. הכלים הפנימיים שבהם מתגלה הייחוד עם הסביבה והבורא בתוכו, הם כלים נסתרים. למעשה, על הכלים הנסתרים האלה אנו לומדים. הנושא שלנו הוא כיצד להגיע לאותם הכלים הפנימיים.
לכן אפשר לשבת במקום רחוק ולראות את השיעור בטלוויזיה, אפשר לשבת בכיתה, ובשני המקרים לא להבחין בכלים הפנימיים. כמה מהאנשים שיושבים בכיתה כבר נמצאים בכלים האלה ומתייחדים עם האחרים. אבל לא כל האנשים שהם מתייחדים איתם, מרגישים בכך. המקובל מצטער בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור, אבל הציבור עצמו אינו מודע לכך בהכרח. המקובל פועל, וכלפי כל יתר האנשים עדיין מדובר בחכמת הנסתר.
כל מי שמתקן את עצמו, מתקן בעקיפין את כל העולם, אבל את ההתגלות הוא מרגיש בכלים שלו. לכן, אפשר לשבת במקום רחוק ולהיות יחד איתנו, ואפשר לשבת בכיתה ולהרגיש כאדם נפרד שלגמרי לא שייך לקבוצה. אהבת החברים אינה קשורה למרחק בין החברים, הוא תלויה באדם בלבד.
שאלה: האם אפשר לחזור על ההסבר מהי דרגת ה"עובר"?
"עובר" היא דרגת הקביעות הקטנה ביותר עם הבורא. אם שום דבר בעולם שלנו, יהיה אשר יהיה, אינו יכול להסיט את האדם ממחשבה ומדבקות בבורא, אם הבורא חשוב לו והוא נמצא איתו בקשר על פני כל הפרעות, האדם מגיע לדרגת העובר. לא מדובר על מצב שבו הכול גלוי ויפה.
שאלה: האם האדם במצב העובר צריך לפחד שהערכה שלו לחברה לא תרד?
במצבנו הנוכחי עלינו לדבר על הדרך להשגת מצב העובר, ולא על המצב עצמו. במצב העובר האדם מבטל את עצמו כלפי חשיבות הבורא, על פני כל האגו שיכול להתעורר ועם כל המחשבות. עיקר האגו הוא המחשבות ולא הרצונות הקטנים והמוגבלים לתענוגים של העולם הזה. הכול במחשבה יתברר. כל ההפרעות הם במחשבה.
שאלה: מה זאת אומרת לגלות את הבורא בכלים המשותפים של החברה.
גילוי הכלים המשותפים הוא גילוי הכלים דהשפעה.
אם האדם מפתח את האהבה לזולת על פני רצון לקבל שלו, אז במידה שהרצון לקבל שלו גדול יותר, הוא יכול לאהוב את הזולת עוד יותר. היפוך העביות לזכות היא הכלי של האדם. כלי הוא מסך ואור חוזר. והעביות של האדם, כל מחשבותיו ורצונותיו, כולם יחד, הם החומר שלו. אם האדם עושה מסך ואור חוזר על פני החומר, אז מעל החומר הוא מגלה את הרוחניות.
"עובר" הוא מי שרכש מסך על פני כל החומר שלו ומסור למשהו מחוץ לו, לעליון. דרגת העובר היא הדרגה הקטנה ביותר של ביטול החומר. כי האדם ביטל את כל החומר, אבל אינו יכול להתמסר לעליון יותר מכך.
את העובר מגדלים על ידי תוספת רצון. הרצונות נעשים יותר ויותר גרועים, והוא נכנס ל"קליפות". מתגלה לו הקליפה כנגד הקדושה. עכשיו, שכשהוא נמצא בקשר עם הבורא, הקליפה אומרת לו "תתחיל ליהנות מהבורא". מתגלים לו רצונות אגואיסטיים מדרגה אחרת לגמרי, גדולה הרבה יותר. בעבודה בקליפה כנגד הקדושה החשבון והתוצאה הפוכים לגמרי.
בכך סיימנו את "מאמר לסיום הזהר", כולי תקווה כי תתרשמו ממנו במשהו לטובת העבודה וההתקדמות הרוחנית.