מאמר לסיום הזוהר - שיעור 1
"מאמר לסיום הזוהר" הוא מאמר מאוד מיוחד. פירוש "הסולם" לספר ה"זוהר" היא עבודה עצומה ומאוד מיוחדת, שעוד נצטרך להעריך אותה. האנושות עוד לא יודעת איזו מתנה יקרה העניק לה בעל הסולם בפירושו על הזוהר. בכל אופן, כשהושלמה העבודה, ערך בעל הסולם סעודה במירון, מקום הציון של רבי שמעון בר יוחאי מחבר הזוהר, ובזמן הסעודה נשא דברים שמאוחר יותר נרשמו כ"מאמר לסיום הזוהר".
" נודע כי התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית' כמ"ש ולדבקה בו."
"תורה" היא האור המחזיר למוטב, כדברי הכתוב "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). אין בבריאה יותר מיצר הרע ותבלין. התבלין הוא האור שמתקן את היצר הרע לקבל תכונת הבורא
ולהידבק בו.
האור, הבורא, ברא את הרצון לקבל שנקרא "כלי", כדי להחזירו למוטב ולהביאו לדבקות בו. מטרת הבריאה היא דבקות, שהנברא והאור ישתוו זה לזה, כדברי הכתוב "ולדבקה בו" (דברים י"א). הכלי שנברא מחולק לתרי"ג רצונות. ותיקון של כל רצון נקרא "עשיית מצווה". האור שמתקן את הרצון נקרא "אור התורה".
"ויש להבין מה פירוש של הדבקות הזאת בהשי"ת". מהי "דבקות"? מה פירוש להידבק לבורא? על ידי מה באים למצב הדבקות? האם כדאי לבוא לדבקות? מה הרווח מכך? איזה סוג של קשר היא הדבקות? "הלא אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו שהקשו כן על הכתוב ולדבקה בו ואיך אפשר להדבק בו הלא אש אוכלה הוא"
הבורא הוא בלתי מושג, כי הוא ברא אותנו. מחשבת הבורא נקראת ”מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו", והאדם הוא תוצאה ממנה. יש באדם מגוון של תכונות, רצונות ומחשבות, וכולם הם תוצאה מהמחשבה של הבורא.
מהי בדיוק מחשבת הבורא, אין ביכולתנו לדעת. אנו יודעים מה מחשבת הבריאה מזמינה באדם, ולא יותר. אם כך, כיצד אפשר להגיע לבורא ולהידבק בו? הלוא הבורא הוא מחשבה, לבורא אין גוף, הבורא הוא כוח. אם תחילתו של הנברא היא מתחת למחשבת הבריאה והלאה, כיצד אפשר להידבק למחשבת הבריאה? האם האדם יכול לקפוץ מעל עצמו ולחזור למצב שמטרם בריאתו, למדרגה שממנה נולד?
"והשיבו הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום"
כמו שהבורא משפיע על האדם, כך האדם צריך להשפיע לבורא. ואמנם שהאדם אינו יודע כיצד הבורא משפיע, הוא יכול לדעת כיצד ההשפעה של הבורא פועלת בו. אם האדם מרגיש רואה ובוחן את
המעשים של הבורא ורוצה שכל תכונותיו ישתוו בדיוק למעשי הבורא, הוא מידבק לבורא ונעשה כמוהו.
כתוב, "ממעשיך הכרנוך", כלומר מתוך המעשים של הבורא באדם, האדם מכיר את הבורא. די לו לאדם להידמות למעשים של הבורא כפי שהוא מרגיש אותם, כפי שהם מתבהרים בו. מכאן מובן שהאדם צריך להרגיש את הבורא שבו, את פעולות הבורא בתוכו. עליו לדעת מה בדיוק הבורא עושה, מדוע וכיצד. האדם חייב לברר את כל מעשי הבורא.
כתוב, "דע את ה' אלוקיך ועבדהו" (דברי הימים א'). כל עבודת האדם, כל התהליך שהאדם צריך לעבור, הוא ללמוד איך הבורא מתלבש בתוכו. עלינו לדעת מה הבורא עושה בנו. איך הוא פועל עלינו באמצעות הסביבה. כיצד הוא עובד איתנו מבפנים ומבחוץ. איך הוא הכין את כל התכונות, המחשבות, הרצונות והמעשים שלנו, ואיך הוא מפעיל אותם בנו. בהתאם לכך. אם נוכל להידמות לכל מעשיו של הבורא, נחליף את מקומו של הבורא.
זוהי ה"דבקות", התאמה מלאה בין האדם לבורא, חיבור של האדם עם הבורא. כי בכל מחשבה ומעשה שהבורא עושה, האדם רוצה עושה ומוכן לאותו הדבר ממש. אז בורא מפנה את מקומו, ומשאיר לאדם להפעיל את עצמו במקומו. כך, בפעולות של האדם על עצמו, האדם נעשה כבורא.
למה? כי אם האור ברא באדם תרי"ג רצונות, הכרח הוא כי באור עצמו יש מחשבה על תרי"ג רצונות, או תרי"ג אורות. ואם הנברא עושה בתרי"ג רצונותיו את אותן הפעולות של תרי"ג האורות, הוא דומה בדיוק לאור.
"ולכאורה קשה איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו. הלא כתוב במפורש ולדבקה בו. ואם היה הפירוש הדבק במידותיו היה לו לכתוב ולהדבק בדרכיו, ולמה אומר ולדבקה בו.
והענין הוא כי בגשמיים התופשים מקום מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל, אלא השוואת הצורה שיש בין שני רוחניים מובנת לנו כדביקות, ושינוי הצורה בין שני רוחניים מובן לנו כפירוד."
חפצים בעולם שלנו יכולים להיות רחוקים זה מזה, זה לצד זה, או זה בתוך זה. בעולם שלנו אנו מודדים את המרחק בין החפצים. המרחק הוא שקובע. אבל כיצד ניתן למדוד ריחוק בין הבחנות שאינן תופסות מקום בחלל, כמו רצונות או מחשבות? כיצד ניתן למדוד קירבה או ריחוק בין שני רצונות? הרי קירבה בין רצונות אינה נמדדת לפי המרחק, הרצון אינו תופס מקום בחלל.
את המחשבות והרצונות אנו מודדים לפי צורתם, לפי מידת הידמותם או ריחוקם זה מזה בהתאם להבחנות שלנו, לפי תכונותיהם. אדם יכול להיות קרוב לאדם אחר, גם אם הוא נמצא בקצה השני של העולם. הוא יקר לו, הוא חושב עליו ואפילו מרגיש מה קורה לו. לא המרחק קובע. ההרגשה פועלת בכל מקום, ולכן את המרחק בין מחשבות והרצונות אנו מודדים לפי קירבת ההרגשה.
אם אדם אחד מבין בברור אדם אחר, אם הם קשורים זה לזה כחברים, אז הקרבה ביניהם היא בדעות, במחשבות, ברצונות ובמטרות, ולא בגופים. כלומר גם בעולם שלנו הקרבה בין הבחינות האנושיות שבאדם נמדדת לפי מהות ולא לפי מקום בחלל.
כך גם ברוחניות. הרוחניות היא רצונות וכוחות, והמרחק ביניהם נמדד בהתאם להידמותם. ומכיוון
שהבורא הוא השפעה והאדם הוא קבלה - המקבל מינוס והנותן פלוס - המרחק ביניהם הוא אינסופי, מקצה לקצה.
במידה שהאדם משתדל להשפיע כמו הבורא - ורק לבורא הוא יכול להשפיע, כי בכל המציאות יש רק נברא ובורא - הוא מדמה את עצמו לבורא ומעלה את עצמו לדרגת הבורא, אל המקום שבו הוא והבורא כאחד. זו ה"דבקות". הדבקות מושגת אפוא על ידי עליה, על ידי התקרבות וההתאמה של פעולות ורצונות האדם לפעולות לרצונות של הבורא.
שאלה: אם אני זהה למישהו בדעותיי, איך לא נעלם ה"אני"?
כיצד האדם שומר על זהותו במצב הדבקות? הרי בדבקותו עם הבורא האדם כביכול נעלם, הוא נעשה כמו הבורא. לא ברור אפוא היכן נשאר מקום ל"אני". כדי לאפשר לאדם להישאר בצורתו האישית, החופשית, המלאה והעצמאית, הבורא ברא את האדם בצורה הפוכה ממנו. האדם נברא ככלי, כרצון לקבל, והבורא כולו השפעה, רצון להשפיע.
הרצון לקבל נשאר תמיד. האדם תמיד נשאר בתרי"ג הרצונות שלו, ואסור לו חס ושלום להמעיט או למחוק אחד מהם. עם זאת, האדם חייב לתקן את הרצונות ולהשתמש בכל רצון בכוונה להשפיע. האדם מתקן את הרצונות בכוונה, בכוונת ההשפעה. הרצונות נשארים כמו שהם ואפילו גדלים, וכמוהם גם המחשבה.
אסור לעוות או למעט שום רצון. כל העבודה היא בכוונה. העבודה בכוונה היא ה"מסך" שהאדם בונה על עצמו, הדרך שבה הוא בוחר להשתמש בטבע שלו. שימוש בטבע לטובת עצמו נקרא שימוש אגואיסטי, ושימוש לטובת הזולת נקרא השפעה. כל ההבדל הוא בכוונה, ולא ברצונות.
טיפול ברצון נקרא "שיטת המוסר", שיטה של דיכוי. כך נוהגות הדתות למיניהן שמטילות על האדם איסורים שונים. חכמת הקבלה אינה מקבלת את שיטת המוסר, לפי חכמת הקבלה, שיטת המוסר היא שיטה פסולה. האדם חייב לחשוב רק על הכוונה, על התוצאה הרצויה מהפעלת הרצון. שיטת המוסר וחכמת הקבלה שונות לגמרי זו מזו. כתוב, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".
יוצא אפוא שה"אני" נשאר "אני". כל רצונות האדם, כל התכונות שהבורא ברא, כל התכונות המולדות שאדם קיבל בתורשה מהוריו ומאלפי גלגוליו - הכול נשאר. דבר לא נעלם או נאבד.
להפך, אסור לאדם לדכא את תכונותיו ורצונותיו. בעל הסולם מביא כדוגמה את העמים האירופאים שמדכאים עמים נכשלים לכאורה ואונסים אותם לקבל את תרבותם, וכותב שזהו עוול נורא.
האדם נשאר עצמאי ודומה לבורא, האחד לא סותר את השני.
"וכמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקו לשנים ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה מבדיל את הרוחני ומחלק אותו לשנים. ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט, ואם שינוי הצורה הוא גדול נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה, ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה."
הבורא והנברא יכולים להיות רחוקים זה מזה מקצה לקצה. הבורא כולו פלוס, הנברא כולו מינוס, והמרחק ביניהם אין סופי - ללא שום דמיון ביניהם. אפשרות אחרת היא שהבורא והנברא דומים בתכונה אחת מתוך תכונות רבות. אם בבורא יש תרי"ג אורות ובנברא יש תרי"ג רצונות, אז רק ברצון אחד, או בכמה מהם, נוצר מגע ביניהם. וכל יתר הרצונות הולכים ומתרחקים.
הבורא והנברא יכולים להיות גם כאחד. אז תרי"ג הרצונות מצד הנברא ותרי"ג האורות מצד הבורא נמצאים יחד. וכל פעולות הבורא דומות לכל פעולות הנברא. אולם, איך הרצונות מצד הנברא יכולים להידמות לאורות מצד הבורא? אם הרצונות עובדים בכוונה להשפיע, הם דומים לאור שכוונתו להשפיע. אין הבדל בין אור ובין רצון עם כוונה להשפיע.
לרצון עם כוונה מעליו יש את אותה ההשפעה ממש כמו האור. הרצון עם הכוונה מעליו והאור לגמרי
דומים. רצון עם כוונה מעליו הוא אור, כי האור הוא ההשפעה של הבורא, ורצון עם כוונה להשפיע הוא ההשפעה של הנברא.
"למשל כשב' אנשים שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח למערב. ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה כגוף אחד. ואין המדובר כאן בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשוואת הצורה או בשינוי הצורה. כי בהיות בני אדם אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השוואת הצורה, כי מפני שהאחד אוהב כל מה שחבירו אוהב ושונא כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה ואוהבים זה את זה,"
במידה שאדם דומה לחברו, הם קרובים, ובמידה שהוא שונה מחברו, הם רחוקים. כך בעולם הזה בהבחנות אנושיות, וכך גם ברוחניות - בכל מקום שפועלים כוחות השכל והרגש.
שאלה: לא ברור איך מחשבה דומה משווה בין בני אדם?
המחשבה היא ביטוי של הרצון. הבורא ברא באדם רצון על ידי האור וההשפעה שלו. הבורא רוצה לתת, להשפיע. האור הוא השפעה, ולכן ברא באדם רצון. איזה רצון? רצון לקבל את ההשפעה של הבורא. האור של הבורא בא ממחשבתו להיטיב לנברא. הנברא רוצה רק ליהנות ואין לו שום מחשבה. אבל, אם
הנברא רוצה להשפיע ולהגיע לדבקות, עליו לבנות מחשבה לצידו של הרצון, כיצד להגיע לביטוי כזה של הרצון. הנברא זקוק לשכל איך להשתמש ברצון.
בעולם שלנו האגואיסטי, ככל שאדם רוצה יותר ולא מגיע למילוי, הרצון להשיג את המילוי מפתח בו שכל ומחשבה, והאדם מחכים. אם יש לאדם הכול, הוא טיפש, אין לו סיבה לחשוב. כשהאדם מצווה על אנשים אחרים למלא את רצונו, ורצונו מתמלא מיד, הוא לא זקוק לשכל. שכל הוא מנגנון שמתפתח ליד החיסרון, לצד רצון שמרגיש חיסרון. כי השכל מיועד להשגת המילוי הרצוי שאינו בנמצא. במידה שהאדם רוצה מילוי מסוים, זקוק לו, אבל לא מסוגל להשיגו, באותה המידה הוא נעשה מתוחכם.
הרצונות בעולם הזה קטנים והאדם נידרש לאחוזים בודדים מיכולתו השכלית כדי לממשם. יש הטוענים כי האדם משתמש רק בשני אחוזים מיכולת המוח. בעולם שלנו, די בשני אחוזים מיכולתו של המוח האנושי כדי לממש את כל רצונות האדם. אין ביכולתנו לתאר איזה תענוגים גדולים עוד ניתן להשיג אם יפתחו בנו רצונות אחרים, ונשתמש בכל יכולתנו השכלית. אם בכל הזמנים, בכל המצבים ובכל המקומות שבעולם הזה האדם משתמש רק בשני אחוזים מיכולתו השכלית, שוו בנפשכם מה עוד נסתר מאיתנו, איזה חיים, חיות, תענוגים ומילויים.
סיכומו של דבר, לשכל אין קיום בפני עצמו, השכל פועל רק ליד הרצון. הרצון בגשמיות קטן ולכן גם היכולת השכלית הגשמית קטנה. אבל אם הרצון מתפתח ורוצה להידמות לבורא, כבר יש צורך ביכולת שכלית גדולה הרבה יותר, מעל ליכולת האנושית, מעל העולם הזה. אם האדם רוצה להידמות לבורא, אם הוא רוצה מילויים כמו של הבורא, מעשים כמו של הבורא ומצבים כמו של הבורא, הוא באמת זקוק לשכל.
לכן אדם שמתפתח על ידי עיסוק בחכמת הקבלה ולומד כיצד להידמות לבורא, נעשה חכם יותר. ומי שמתפתח בדרכים אחרות - בקיום בלבד, ללא כוונה למי ולמה - נעשה טיפש יותר. גם כאן, דעת תורה, היינו דעת האור, הפוכה מדעת בעלי הבתים.
"אבל אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאחד אוהב דבר אף על פי שחברו שונא את הדבר ההוא וכדומה, הרי בשיעור שינוי צורה זו, הם שנואים זה על זה ונפרדים ורחוקים זה מזה. ואם הם בהפכיות באופן שכל מה שאחד אוהב נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם שנפרדים ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב."
הבורא ברא את הנברא כך שהם רחוקים מרחק רב זה מזה, ומאפשר לנברא לעזוב את מקומו
ולהתקרב אליו. הנברא מתקרב לבורא ומגיע למצב של נגיעה. במצב של נגיעה הנברא והבורא שווים בהשפעה אחת - ובכל היתר עדיין לא, אבל מתקרבים. בסופו של דבר הנברא מגיע לאותו המקום כמו הבורא. המצב הזה, כשהבורא מלובש בנברא נקרא "דבקות". כזהו התהליך שהנברא עובר.
שאלה: מהי כוונה?
כוונה היא אופן השימוש ברצון, הסיבה לשימוש ברצון. לכאורה, לכל אדם יש רצונות וכוונות. הרי כל אדם בודק מה ואיך הוא רוצה לעשות ולהשיג. אלא שהכוונות נמדדות רק ביחס שבין הבורא לנברא. כל יתר הכוונות של האדם הם למלא את עצמו, וכולן נמצאות באזור האנושי.
לאדם יש רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד ולמושכלות. כל הרצונות האלה, הם רצונות ארציים שנמצאים בכל אדם רגיל, ולא חשוב כיצד משתמשים בהם. כולם יחד נקראים "לב". מעל לרצונות האלה נמצאת הנקודה שבלב. הנקודה שבלב היא כבר יחס לבורא, רצון שמכוון לבורא, תחילת הכלי לאור שבאדם. כלי קטן כנקודה.
אם האדם יפתח את הכלי ויגדיל אותו בהדרגה למידה של עשר ספירות, הוא ירגיש בו את האור. אלא שפיתוח הכלי הוא פיתוח כוונת ההשפעה ולא פיתוח הרצון. האדם אינו מתקרב לבורא לפי הרצון, אלא רק לפי הכוונה. ולכן הוא צריך לפתח את הכוונה להשתוות הצורה עם הבורא. להשפיע כמו שהבורא משפיע.
הרצונות הארציים שנקראים "לב האדם", אינם זקוקים ליחס מיוחד. עם הרצונות האלה האדם חי
בעולם הזה והוא לא צריך להגביל אותם או להגדיל אותם. אם האדם מפנה את כל תשומת ליבו להתפתחות הנקודה שבלב שהיא תחילתה של הנשמה, אם כל מחשבותיו רצונותיו וחייו מוקדשים לכך, אז השימוש ברצונות הארציים בעולם הזה, לא נלקח בחשבון. העיקר היא השתוקקות קדימה.
הנקודה שבלב מתפתחת רק על ידי הכוונה. הרצונות לבורא שבנקודה שבלב מתגלים ונסתרים בערבוביה, הם לא בשליטת האדם. האדם יכול לשלוט רק על המחשבה על הכוונה, איך להיות דומה לבורא, ולא חשוב לי על פני איזה רצונות. זוהי כל עבודת האדם.
הרצון לקבל שבאדם, קבוע ובלתי ניתן לשינוי. הטבע של האדם הוא לקבל, ליהנות. אבל הכלי של האדם הוא הכוונה - לשם מה הוא נהנה, למי הוא מהנה כשהוא נהנה, איך ולשם מה הוא משתמש בטבע שלו, ברצון ליהנות.
שאלה: אם ההשפעה היא תכונה איך יכול להיות שינוי במידת ההשפעה?
כשמתגלים רצונות אגואיסטים חדשים והאדם הופך אותם על ידי הכוונה לרצונות של השפעה, משתנה מידת ההשפעה. הכלי נשאר אותו הכלי - הרצונות בפנים והכוונה שנקראת "מסך" מחוץ להם.
אין יותר משני המרכיבים האלה. בעולם שלנו יש רק רצונות, ובעולם הרוחני האדם רוכש מסך ויש לו כוונה להשפיע. הכלי עם המסך הוא כמו האור, כמו ההשפעה. לא חשוב כמה רצונות יש לאדם, אם כולם הם בכוונה להשפיע, האדם אינו נחשב למקבל אלא למשפיע. הכול נמשך אחרי הכוונה.
הן המנתח והן הרוצח חותכים את ביטנו של אדם אחר, למנתח משלמים ואת הרוצח אוסרים. הכול נקבע לפי הכוונה, להרוויח על חשבון הזולת או להיטיב לזולת.
"והנך מוצא ששינוי הצורה פועל ברוחניות כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.
ובזה אנו מבינים מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב ולדבקה בו שהוא הדביקות במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית, כי הדביקות הרוחנית לא תצוייר כלל בדרך אחרת אלא בהשוואת הצורה. ולפיכך ע"י זה שאנו משוים צורתנו לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו מה הוא רחום וכו' כלומר, מה הוא יתברך כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך אינו בעל חסרון שיהיה צריך להשלימו וכן אין לו ממי לקבל. אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך שזו הדביקות הרוחנית."
בכך מסיים בעל הסולם את החלק הראשון של המאמר. חלק זה עסק בהשפעה כתכונת הבורא, בקבלה כתכונת הנברא ובחובתו של הנברא לבוא להשוואת הצורה ולדבקות בבורא, כשהטבע שלו יעבוד כהשפעה.
שאלה: בנוסף לבורא ולנברא בעל הסולם מזכיר גם את הזולת, מיהו הזולת?
על החברה נדבר בהמשך. כלומר, מה הצורך בחברה ולמה האדם לא עומד מול הבורא לבדו. בתמונה שתיארנו עד עתה יש בורא, ונברא לעומתו. ואין מרכיבים נוספים מלבדם. אבל חוץ מהבורא והנברא יש עוד עולם מלא, יש חברה, יש קרובי משפחה, יש גלגולים, וכו'. בהמשך הדברים נראה מדוע המציאות מסודרת כך, או למה אנו חושבים שהיא מסודרת כך.
"ויש בהשוואת הצורה האמורה בחי' "מוחא" ובחי' "לבא" וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השוואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשוואת הצורה אסור לו לחשוב בדברים האלו שברור לו שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השוואת הצורה לעולם."
יש מי שרוצה להתקרב לבורא ולהידבק בו. אלה שלא רוצים יחויבו בכך. ההשגחה העליונה דוחפת את כולנו על ידי ייסורים להכיר בקיומה, להסכים איתה, להבין אותה ולהשתוות עמה.
בעל הסולם כותב שבהשתוות הצורה עם ההשגחה העליונה יש בחינת מוחא ויש בחינת ליבא. הרצון להגיע להתאמה ולדבקות, נקרא בחינת "מוחא". בחינת מוחא פירושה לחשוב על מה ששיך למטרה, לפני הכול. כבר הקדמנו ואמרנו שרצונות האדם קבועים. האדם אינו אחראי על הדחפים, הרצונות והמחשבות שמתגלים בו. אף לא על המצב או הצורה שהם מתגלים. הדחפים, הרצונות והמחשבות מתעוררים באדם ללא הכנה מוקדמת. אם מעל כל הבניין הזה, שכל הזמן בוער באדם, האדם בונה גג, כלומר אם הוא שואל בשביל מה ולֵמה, זהו הבירור במוחא. כך האדם מגיע לדבקות בבחינת מוחא.את בחינת ליבא נסביר בהמשך.
יוצא שהאדם לא נדרש ליותר ממחשבה כדי להתחיל את צעדיו הראשונים בעבודה הרוחנית. לא נוכל לפתור את עצמנו מהעבודה בתואנה שאיננו חכמים, שמטבענו איננו כשירים לעבודה כזאת, שמנת המשכל שלנו נמוכה או שאיננו למדנים. תירוצים כאלה אינם קשורים לתכונות רוחניות, כי העבודה הרוחנית היא תיקון הנשמה.
האדם יכול להיות בור ועם הארץ עם מנת משכל נמוכה מאין כמוה, ובכל זאת לתקן את נשמתו. היכולת השכלית של האדם אינה קשורה לרצונות שלידם המוח מתפתח בדרך הרוחנית, כי הרצונות האלה הם כלפי הבורא. הכיוון אחר והכוונה אחרת. בעבודה הרוחנית אין הבדל בין חכם לטיפש או בין צדיק לרשע. העבודה הרוחנית אינה מבדילה בין בני אדם לפי מידותיהם המולדות.
בלימוד חכמת הקבלה מתפתח מנגנון חדש, שונה. לכן אסור לבחון את האדם לפי קנה המידה של לימוד חכמה בעולם הזה, אסור לבחון אותו ולקבוע האם הוא מצטיין יותר או פחות. בתיקון הנשמה אין מקום לדברים כאלה. רק הרצון של האדם והשימוש הנכון בו, קובעים את התקדמותו. והשכל גדל ליד הרצון.
בירור הנשמה והרצונות, הוא בירור שכלי. האדם צריך להבחין בפעולות הבורא ולהידמות להם. לרצות לעשות את מה שהבורא עושה, ולא לרצות לעשות את מה שהבורא אינו עושה. העבודה הרוחנית מתחילה אפוא מהסתכלות פנימית של האדם בתוך עצמו. שם הוא צריך למצוא את הבורא שמשנה בו את כל היוצרות ולגלות מה הבורא רוצה ממנו.
לכן חכמת הקבלה אינה דומה לחכמות אחרות כמו פיסיקה ומתמטיקה שהעיסוק בהן דורש יכולת שכלית והצטיינות בתכונות אנושיות מולדות. בלימוד חכמת הקבלה אין חכמים ואין טיפשים, כולם מתחילים מאפס. כי השכל הרוחני מתפתח באדם בהתאם לרצון הרוחני.
בעבודה הרוחנית אין מקום לטענות כמו "מגיע לי" או "לא מגיע לי". הבירור במוחא הוא שׂכל שמחובר לרגש אחר לגמרי. זה לא הרגש המוכר לנו במובן של עדינות או גסות, וזה לא השכל המוכר לנו במובן של חכם או טיפש. השכל והרגש בעבודה הרוחנית אינם קשורים לשכל ולרגש שבעולם הזה. מוחא וליבא אינם המוח והלב האנושיים.
"וזה מה שאמרו ז"ל, כל מעשיך יהיו לשם-שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים, מה הוא יתברך כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו אף אתה כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך שזו היא הדביקות השלימה."
הנה, סוף סוף בעל הסולם נותן לנו עצה, מה עלינו לעשות. כי אם יש כוח עליון, בורא, שמשפיע לאדם, והאדם שנמצא למטה רוצה להידמות לו, מה חסר לו ל"אני" של אדם כדי להידמות לבורא, אם לא דוגמה מהבורא?!
אבל, אם הבורא יתגלה בצורה ישירה, ה"אני" ירצה לקבל אותו. הוא ישתעבד לו לגמרי. כל רצונו
יהיה ליהנות מהבורא. אם הבורא היה מתגלה לאדם כדוגמה ואומר לו בצורה ישירה "תראה איך אני משפיע", ה"אני" של האדם היה רק נהנה. לכן הבורא הסתיר את עצמו ב"צמצום א'" ושום אור אינו מגיע ממנו לאדם. והאדם בעולם הזה, מסכן ואומלל, לא רוצה לקבל מהבורא שום דבר. כי אין לו מה לקבל ממנו.
אלא שליד ה"אני" ברא הבורא חברה, סביבה. ואם האדם רוצה להגיע להשפעה כמו הבורא, הוא יכול
להשפיע כלפי הסביבה. כי אין ספק שהבורא משפיע לסביבה, בדיוק כמו שהוא משפיע לאדם. בהשפעה לסביבה האדם מנטרל את עצמו ממשיכת תענוגים, כי בהשפעה לסביבה אין תענוגים. דרך ההשפעה לסביבה האדם מגיע להשפעה לבורא. הוא מידמה לבורא ומגיע לדבקות.
כך נפתרת הבעיה. האדם הוא רצון לקבל, רצון ליהנות, והאור לא יכול לבוא אליו ישירות. הבורא לא יכול להתגלות לאדם, כי האדם יתמכר לתענוג. לכן הפיתרון הוא להראות את התענוג לאדם בעקיפין. כלומר אם יש תענוג והאדם רוצה להידמות לו, עליו לדמות את עצמו לצד שלישי ודרכו הוא ידמה לבורא.
יוצא שהסביבה משמשת כמעין מתאם שבאמצעותו האדם מאבד כל רצון לעצמו. כי בהשפעה לסביבה, האדם לא מקבל שום תענוג בחזרה. הוא לא רוצה בתענוג כזה ולא אוהב אותו. לכן אם הוא מתחיל
לעבוד באהבת הזולת ודאי שיגיע לאהבת הבורא. ואם לא מסוגל לעבודה שכזאת, אלא אומר "את הבורא אני מוכן לאהוב, ואת הסביבה לא", זהו סימן שהוא רוצה לקבל, שאהבתו לבורא היא אהבה אינטרסנטית, "אהבת דגים". הוא אוהב את הבורא כמו שהוא אוהב לאכול דגים.
לכן יש סביבה. ובעל הסולם אומר שאם האדם רוצה להגיע לדבקות עם הבורא, השפעה לסביבה היא המטרה. מה עשה הבורא? הבורא ברא נשמה כללית גדולה שנקראת "אדם הראשון" וחילק אותה לנשמות רבות. כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו מנותק מהשני, ומקבל דחף בנקודה שבלב להגיע לדבקות עם הבורא. להשגת הדבקות עם הבורא, יש תנאי. תחילה האדם צריך להגיע לדבקות עם הזולת ולהשפיע לזולת. במידה שישפיע לזולת, הוא יגיע להשפעה לבורא.
מכאן ניתן להבין את דברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה". כלל זה מחבר את כל הנשמות ומביא את האדם להשפעה לבורא. כי בלי להשפיע לאחרים אי אפשר להגיע להשפעה לבורא.
עם זאת, "ואהבת לרעך" נראה לנו כתנאי קשה מאד ובלתי מציאותי, תנאי שאי אפשר לקיימו. ואכן,
אי אפשר לקיימו. אולם, על ידי לימוד חכמת הקבלה, בלי לחץ ובלי לחייב את עצמו לאהוב את כולם בצורה מלאכותית, האדם מתחיל ללמוד את המערכת, והמערכת מתחילה להשפיע עליו. לאט לאט נפתחות העיניים והתלמיד מבין שאכן כך בנויה המציאות. מתברר לו כי אם ישפיע לנשמה הכללית, יחבר את כל החלקים שבנשמה הכללית הנקראת "אדם", ועם כל העוצמה שבנשמה כללית יגיע להשפעה לבורא. בהדרגה הוא מתחיל להכיר את המערכת, להרגיש אותה. וכך הוא נכנס ופועל ומגיע לדבקות.