הספר "פי חכם", כמו גם ספרים אחרים של בעל הסולם, הוא ספר מיוחד מאוד. ייחודו הוא בכך שהיה מעין ספר הכנה ל"תלמוד עשר הספירות" ולכתבים נוספים של בעל הסולם, אך היות ולא סיים אותו הוא נותר כטיוטה ל"תלמוד עשר הספירות". לאחר שבעל הסולם ניסה באמצעות מספר שיטות ואופנים לבטא את חכמת הקבלה בצורה ריאלית, רציונאלית, אקטואלית, בצורה שמתאימה לנשמות בנות זמננו, הוא מצא את הסגנון הנכון במהלך כתיבת הספר "פי חכם" והחל מיד בכתיבת ספריו הבאים.
לספר הזה, כמו גם ליתר ספריו, הוא כתב הקדמות. וההקדמה שלפנינו היא הקדמה לספר "פי חכם".
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל."
בעל הסולם מתאר את האדם הלומד תורה ומשיג אותה על כל פרקיה. הוא יודע אותה בעל פה, ומקיים בכוחות עצמו, בגופו, את המצוות במשך כל חייו. הוא מתאר דוגמא, צורה אידיאלית של אדם, שמרגע לידתו ועד רגע פטירתו, עד כמה שהמצוות מחייבות אותו, הוא מקיים אותן בצורה מושלמת ולפי כל הדרישות - הידועות ושאינן ידועות. ולמרות זאת, האדם הזה, כביכול לא עשה בכך כלום.
האדם המסכן הזה, לא עשה בפעולות אלה דבר כי לא תיקן את עצמו בצורה רוחנית. הוא לא הגיע לגמר התיקון ולכן עליו להתגלגל. הוא באמת בקיא בכל הנושאים וצדיק בכל מעשיו, אך בכל זאת נקרא "דומם דקדושה" ונשאר בדרגת דומם.
גם אם במהלך גלגולים רבים קיים תורה ומצוות ועשה כל מה שנדרש, הוא עדיין נקרא "דומם" כי לא עשה כל תנועה קדימה כדי להגיע להתאמה לבורא. הרמה שבה נמצא הבורא היא עולם "אין סוף", השפעה, וניתן להגיע אליה רק על ידי חוכמת הקבלה. הרמה שבה נמצא הבורא, היא כלפינו נקראת "גמר תיקון". ואם אדם לא מגיע אליה, עליו להתגלגל שוב ושוב.
אם אדם לא הגיע לדרגה רוחנית כלשהי מעל רמת העולם הזה, הוא נקרא "דומם". גם אם קיים תורה ומצוות ברמה הזאת הוא בכל זאת "דומם" היות ולא נע כלפי התאמה לבורא. את ההתאמה הזאת כפי שאומרים מקובלים ניתן להשיג רק על ידי "המאור המחזיר למוטב", הנקרא גם "אור מקיף" או "תורה" ויורד לאדם רק באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.
הוא אומנם דומם אך בגלל שלומד ש"ס ופוסקים ומקיים מצוות הוא נקרא "דומם דקדושה". כלומר הוא עוסק בקדושה כפי שלמדוהו, אך כל הדברים הקדושים האלה הם דוממים ובאמצעותם הוא אינו בונה את עצמו.
הוא נקרא "דומם" כי כך הוא גם בנוי "מלמעלה". כלומר כמו דומם שאין לו הופכין, שאינו מתהפך ואינו עושה שום תנועה מעצמו. לדומם אין יגיעה בעצמו, אלא הבורא מחזיק אותו בצורה הזאת. הבורא מחזיק את האדם החילוני הנקרא "דומם רגיל", ובאותו מידה מחזיק גם את האדם המקיים תורה ומצוות הנקרא "דומם דקדושה". הכול נעשה על ידי הכוח העליון ללא השתתפות האדם. גם אם נראה לו שהשקיע ובמאמץ רב קיים את כל התורה, למד ש"ס ופוסקים והוא יודע בעל פה את הכול, הרי שעשה זאת על ידי הכוח שהגיע אליו מ"למעלה" והחזיק אותו בצורה כזאת.
הכוח שאדם יכול להפעיל מעצמו, הוא הכוח שהוא מקבל מ"למעלה" ומפעיל אותו כלפי הבורא מתוך בחירה חופשית. הבורא אינו משתתף בדבר הזה. האדם מלקט את הכוחות האלה מהסביבה כדי להתחבר עמה, לוותר על עצמו ולהגיע לדבקות בבורא. רק בזה יש יגיעה מצד האדם. כל יתר הפעולות שלו הם לא יגיעה ותנועה מצדו, אלא מצד הבורא בלבד. אם היגיעה, הכוחות והמאמצים שמשקיע בלימוד תורה וקיום מצוות, בין אם הוא פושע או צדיק גמור, הם לא לכיוון גמר תיקון ולשם בניית עצמו כעצמאי, אזי הם לא תנועות שהוא מבצע מעצמו.
לכן בעל הסולם ומקובלים נוספים כותבים כי אותו אדם, עדיין לא עשה כלום. השינוי בא לידי ביטוי בכך, שהאדם הזה מוסיף כוח מעצמו, לעומת קודם לכן שהיה זה הכוח מה"עליון". לא מתחשבים בפעולות שהאדם עושה במישור החיים והעולם שלנו. כלומר אם הוא צדיק או רשע, חכם או טיפש, אלא מתחשבים בפעולות האלה רק במידה ונתן כוח מעצמו, במקום בו קיימת לו בחירה חופשית כדי להגיע להשתוות צורה עם הבורא.
בחוכמת הקבלה אין חשבון אחר. כמו החשבונות שיש במישור העולם שלנו שבו יש גם דומם, צומח, חי, מדבר, דרגות בתוך האדם, וכן הלאה. כלומר כלפי הרוחניות וכלפי גמר התיקון שעליו להגיע אליהם, החשבון הוא - האם אדם זה פעל מתוך בחירה חופשית כדי להגיע להשתוות צורה עם הבורא.
"וז"ל הזוהר "שיר השירים" בביאור הפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשים וכו'", שפירשו חז"ל על הנשמה הבאה לפני כסא הכבוד לאחר פטירתו של אדם, שאומר לה הקב"ה "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אע"ג שאנת יפה בנשים, וזכאה אנת בעובדין טבין יתיר ויאה מכל הנשמות (אף על פי שאת היפה בנשים וזכאית את במעשים טובים יותר מכל הנשמות)," כפי שמקובל בעולם הזה, "אם לית לך ידיעה ברזין דאורייתא (אם אין לך ידיעה בסודות התורה), "צאי לך בעקבי הצאן", פוק לך מהכא ותוב לעלמא דין (צאי לך מכאן ושובי לעולם זה)" להתגלגל שוב מפני שלא עשית כלום. אמנם היו לך לבושים יפים מאוד בעולם הזה, אך כל זה היה בחיצוניות ולא תיקן את הנשמה. "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", תמן תלכי אל בתי מדרשאות ותילף רזי דאורייתא מפומייהו דרבנן (שם תלכי אל בתי המדרשאות ותלמדי את סודות התורה מתלמידיהם של רבנן)" ללא ידיעת חכמת הקבלה, ללא יגיעה בזמן הלימוד ואחרי הלימוד בחומר שנלמד, לא ניתן לצעוד אפילו צעד אחד לעבר תיקון הנשמה.
הנשמה יורדת לעולם הזה רק כדי להיתקן, וכל הלבושים החיצוניים שהאדם שם על עצמו לפי שכל ולב אנושיים, לפי חשבונות אנושיים, אינם שייכים כלל לתפקידו בעולם הזה. עליו לבצע רק את אותו תפקיד, שנקבע לו במחשבת הבריאה.
שאלה: מה זאת אומרת שאחרי הפטירה הנשמה עולה "למעלה"?
הכוונה היא שאנו נפטרים מקליפת ה"גוף". ה"גוף" הם הרצונות ולא הגוף שאנו רואים מבחינה חיצונית. האדם קיים בסך הכול בארבעה סוגי רצונות - גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, העומדים כנגד ארבעת החלקים שבו - דומם, צומח, חי, ומדבר. כל הרצונות האלו הם תוספת הבאה על הנשמה והם שולטים בה עכשיו. היא נמצאת בתוך כל הרצונות. האדם אינו מרגיש אותה אך יש לה רצון משלה, רצון רוחני. ועל ידי חכמת הקבלה אנו מזמינים את המאור שמאיר לנשמה הנמצאת בתוך הרצונות האנושיים, והיא מתחילה להתעורר.
הרצון שלי לרוחניות שבתוך הנשמה מתחיל להתעורר בכיוון הנכון, בכיוון האור ומקור האור ולא בכיוון מדיטציות וכל מיני קשקושים אחרים שהאדם המציא לעצמו בעולם הזה.
בהדרגה האדם מתחיל להעריך יותר ויותר את הנשמה ואת הרצון הרוחני שבה ואת מקור האור, את הבורא לעומת כל יתר הרצונות שהם כקליפה השומרת על הפרי. כל הרצונות שבנו הם רק לעולם שלנו ולכן אנו זקוקים ל"מאור המחזיר למוטב" שבא רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. כך קובעים מקובלים. הם האנשים היחידים שמבינים זאת כי הם נמצאים בעולם הרוחני והגשמי גם יחד.
פטירת ה"גוף" אם כן, הכוונה היא, שהאדם מתפטר, לא מגוף האדם שהוא סימן חיצוני, אלא מרצונותיו לתענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות ומכל מה שמצייר עבורו את העולם הזה. כאשר הוא חי הוא רואה כנגד התענוגים שלו - גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, סביבה כלשהי העונה על רצונותיו. ואם לא היו לו הרצונות האלה, לא היה רואה את הסביבה ולא היה מרגיש אנשים אחרים ואת העולם הזה. כלומר העולם הזה, הוא תמונה המצטיירת לאדם בתוך רצונותיו הגופניים ובתוך רצונותיו לכסף, כבוד ומושכלות. המונח "כסף, כבוד ומושכלות" אלו הם רק סימנים שבתוכם יש המון רצונות ועוצמות שונות. ואם האדם מאבד את הרצונות האלה, תמונת העולם הזה נעלמת.
נותרת רק "נקודה" בנשמה, שהוא לא פיתח אותה במשך חייו, מול איזושהי הרגשה מופשטת הנקראת "אור". במצב שבו ה"נקודה" שבנשמה מול האור, הוא מרגיש את עצמו מול העולם הרוחני. הוא מרגיש שלא עשה ולא פעל בכלום כדי לפתח אותה ולכן לא השיג דבר ב"נקודה". הוא היה חייב להשיג בה התפתחות ומילוי דווקא על פני העולם הזה, על פני הרצונות שהיו לו קודם, שהם כקליפה השומרת על הפרי.
לפיכך בתוך הרצונות יש נשמה הנמצאת כנקודה ובחוץ יש את העולם הזה. אנו מרגישים למעשה את העולם הזה. הוא כמו קליפה שלא נותנת לנו להרגיש את הבורא.
חכמת הקבלה היא האמצעי היחיד לעורר את הקשר מהבורא אלינו ובחזרה. זהו התחום היחיד העוסק בבורא, בנשמה ובקשר ביניהם. לימוד חוכמת הקבלה גורם לקליפת העולם הזה השומרת על הכלי להתחיל להיעלם. היא מתחילה להיות כבר פחות חזקה. אני מפסיק להיות מכור ומסור לעולם הזה וכבר לא כל כך קשור אליו. אני מתחיל לראות שיש משהו גם מעבר, שיש מטרה נוספת. אומנם אין לי הרבה כוח לזה, אבל אני מתחיל כבר לחשוב ולהעריך את זה במידה מסוימת. ואז הערכים האלו, מתחילים להשתנות בהתאם לקבוצה, לסביבה והשפעתם עלי. כאן למעשה הבחירה חופשית והיא הסיבה שלשמה אנו לומדים את חכמת הקבלה.
לכן גם כאשר האדם "קדוש" בפעולותיו בעולם הזה, לפי הבנתנו, ומלא בש"ס ובפוסקים ומקיים תורה ומצוות בדרגה גשמית, אנושית, הדברים האלה לא מקדמים אותו לגמר תיקון ועליו להמשיך ולהתגלגל. כי כלפי גמר התיקון, כלפי המטרה שלשמה הוא נברא, הוא לא צעד אפילו צעד אחד קטן. הוא עדיין לא התחיל לעלות מדרגה אחת מתוך מאה עשרים וחמש המדרגות של התיקון.
רק באמצעות הלימוד ביכולתנו לעבור את המדרגות האלה. רק בעזרת הלימוד אנו מושכים אורות, שעל ידם אנו מתחילים להרגיש במקצת דבר כלשהו הקיים "למעלה".
ההרגשה הזאת עדיין אינה נקראת "אמונה" כי בשלב הזה עדיין לא מאיר לנו כלום. "אמונה" היא כאשר משהו מאיר ומחזיק אותי למעלה מהקליפה. כאשר אני מתעלה בהערכתי מעל העולם הזה, מעל ההרגשה שלי ומעל המילוי ברצונותיי הגופניים והאנושיים, אז אני רוכש את אור האמונה. אני רוכש את הכוח שמחזיק אותי מעל חמשת החושים שלי ואז אני בעל "אמונה". "אמונה" הוא הכוח המחזיק אותי למעלה מהקליפה, היינו כאשר אני יוצא מהקליפה ויש לי כבר קשר עם העולם הרוחני.
האדם חייב למות ולהתגלגל אם לא עשה צעד לכיוון המטרה, כיון שבהתחדשות הנשמה היא נפטרת מקליפת הגוף. היא חוזרת להיות במגע עם האור ושוב מקבלת קליפה לגוף. הקליפה שהיא מקבלת כעת שונה. היא קשה יותר, חכמה יותר וערמומית יותר משני צידיה - בהסתרה ובגילוי. היא "משחקת" עם האדם הרבה יותר מקודם.
בצורה כזאת האדם מתחיל מגלגול לגלגול להיות יותר חכם, מתוחכם ורגיש. ואמנם שכביכול מגלגול לגלגול יש לו יותר ויותר עיסוקים, ונראה שהוא כביכול מתרחק מתכונותיו הטבעיות ומיכולתו להאמין בצורה פשוטה ולקבל על עצמו כוח עליון. הרי שעליו לעבור את כל הדברים האלה, כיון שלקבל על עצמו כוח עליון, להרגיש אותו ולעבוד איתו, הוא לא יכול להיות "בור ועם הארץ". עליו להיות אדם שעבר במשך גלגולים רבים את כל הרצונות. ומתוך כך שעבר את כל התאוות הגופניות, והתאוות לכסף, כבוד ומושכלות הוא הגיע למצב שהוא מתנהג כאכזרי, ערמומי ומתוחכם בפעולותיו. ודווקא אז, הוא מתחיל להתעלות מעל כל הדברים האלה. גישה זאת אינה מקובלת בדרך כלל בחברה, היינו "דעת תורה הפוכה מדעת בעל הבית".
כלומר לא מדובר על איש פשוט שאינו יודע ואינו מבין כלום, או על איש בעל אמונה פשוטה, תמימה ושלמה אלא דווקא על אדם בעל רצונות גסים, חזקים וגרועים ביותר לפי הכלל "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". רק בצורה כזאת אנו מתקדמים לכיוון המטרה.
"וצריכים להבין דבריהם ז"ל בזה שנתלה שלימות האדם על לימוד חכמת האמת, ולכאורה מאי שאני משאר דברי תורה הנגלה, שלא מצאנו בשום מקום שיהיה חיוב על האדם להבין בכל המקצועות שבתורה ושלא יושלם בחסרון מקצוע אחד בתורה, ואדרבא אמרו ז"ל "שלא המדרש עיקר אלא המעשה", ועוד אמרו ז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", וכהנה נמצא מאמרים רבים."
כל הספרים הקדושים נכתבו על ידי מקובלים. ובכך שאדם לומד ש"ס ופוסקים, הוא לומד בעצם מספרים שנכתבו על ידי מקובלים. התלמוד, המשניות והפירושים עליהם, נכתבו כולם על ידי בעלי השגה רוחנית. רב"ש אומר כי הספרים שנכתבו עד תקופת רבנו השל"ה, כלומר עד לפני שלוש מאות שנה לערך, כולם נכתבו ברוח הקודש. הם נכתבו מתוך השגה ברורה באלוקות, ומתוך גישה, הכרה ואחיזה בעולם הרוחני.
אם לומדים בספרים האלה, היות והם לא ספרי קבלה ונכתבו בצורה אחרת, אין להם השפעה על האדם. בלי להמעיט מערכם של מחברי הספרים האלה, הרי שרק ספרי הקבלה הם ספרים שנכתבו בצורה המשפיעה על האדם. הספרים האחרים עוסקים אף הם בעולם הרוחני, בעולם העליון ונקראים ספרים "קדושים" מלשון נבדלים, השייכים לעליון, אך היות והם כתובים בצורה ובאופן אחר, לנו הם לא יכולים לעזור.
ההבדל הוא בצורה שבה הספר פועל עלינו. אנו פגומים ולא יכולים לקבל עזרה מספרים שאינם ספרי קבלה. הספרים הקדושים, שאינם ספרי קבלה, כתובים בסגנון אחר. הם עוסקים אומנם באותם הדברים אך בסגנון אחר. ולכן איננו מסוגלים להתפעל מהם, להבין אותם ולהזמין דרכם את האור המקיף המחזיר למוטב.
אין להמעיט בערכם של הספרים האלה, אלא שמצדנו וכלפינו אין תגובה מספרים שאינם ספרי קבלה בגלל החולשה, הקלקול והאטימות שלנו. אך לגבי אדם זך, כמו שהיו בדורות הקודמים, בתוקפות ההם גם על ידי הגמרא, הש"ס והפוסקים, האדם יכול ומסוגל לקבל את ההארה המחזירה אותו למוטב. רק לנו הדבר זה בלתי אפשרי. כיון שהגענו במשך הגלגולים לרמה גבוהה של רצון לקבל, ומשום כך אנו זקוקים לכוח מיוחד.
אם בעבר האדם היה אוכל איזה עשב, או צמח כלשהו ובכך היה מתרפא, הרי שהיום באמצעות הכימיה עליו לפתח תרופות יותר ויותר חזקות כל שנה, וגם הדבר הזה כבר לא משפיע עליו. אותו דבר כלפי הרוחניות, האדם צריך אורות יותר ויותר גדולים עד שמשהו יתחיל לזוז בו. כך בנויה המציאות סביבנו.
המקובל מוסר באמצעות השפה תבנית, כלים, סימנים. מה השוני בין הסימנים בשפות השונות?
מדובר כאן על סגנון הספרים. בספרים הקדושים, לדוג' בש"ס, מתארים את העולם הרוחני בציורים גשמיים, ואילו בספרי קבלה מתארים את הרוחניות בציורים רוחניים. ולכן כאשר אנו קוראים בספרי קבלה, ברור לנו כי מדובר על העולם הרוחני. שמשם אנו מקבלים כוחות, פקודות, ולשם עלינו לעלות ולהידמות. ברור לאדם כי הספר עוסק ברוחניות. הוא קורא בספר על העולם הרוחני בכל מילה ומילה, ולכן בלית ברירה הוא לא שוכח ולא טועה וחושב שהדברים בספר שייכים לעולם הזה.
כאשר אני קורא בספרים הקדושים על חיות, בהמות, שור נגח פרה וכן הלאה, אני חושב על העולם הזה בין אם אני רוצה או לא רוצה. ויותר מזה, בצורת הלימוד של ספרים אלה, בנוסף גם מלמדים אותי לחשוב אך ורק על העולם הזה. השיטה הזאת גורמת לאדם להיות קיים רק בדרגת העולם הזה, בלי שום קשר למאור ובלי לקבל כוח שמתקן אותו.
"ובכדי להשיג עומק דבריהם ז"ל בהנ"ל, מחוייבים אנו מקודם להבין בטוב טעם ודעת מה שאיתא הרבה פעמים בזוהר ותיקונים אשר אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד הוא, ולכאורה הדברים מתמיהים מאד.
וטרם אבא בביאור דבריהם אודיעך כלל גדול שגדרו לנו רבותינו ז"ל על כל השמות הקדושים והכינויים הנמצאים בספרים, אמרו ז"ל וזה לשונם הזהב: כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם. פירוש: נודע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, כמו דאיתא במאמר "פתח אליהו" בתחילת ה"תיקוני זוהר", אשר ע"כ בעצמות הבורא ית' וית' אפילו ההרהור אסור ואצ"ל הדיבור,"
בינתיים בעל הסולם שואל ומקשה ואחר כך הוא יבוא לפתרון השאלות. סגנון זה מקובל בחלקים רבים בתורה, ולמרות שהאדם המודרני לא רגיל לסגנון הזה ולא ניגש בצורה כזאת לפתרון אלא בצורה יותר קונקרטית, הסגנון הזה הוא סגנון מיוחד. לעיתים מקובלים גם משתמשים בפסוקים. וכל פסוק, הוא לא סתם משפט מאיזשהו ספר, אלא הוא מהווה דרגה, דעה, קשר למטרה. פסוקים של מקובלים מבטאים כמו נוסחה למה הם מתכוונים ואת הדרך. כלומר יש בהם אינפורמציה רבה, ובכך שאומרים פסוק כלשהו מהתורה, מהגמרא או ממקום אחר, זה כמו מראה מקום על מה אני מדבר, מה אני מתכוון, עם כל העומק שקיים בפנים. הפסוק פוטר את המחבר מהסברים רבים, ומי שמבין כבר בדרגת הפסוק, נכנס פנימה ומבין מה שנמצא באותו מדף, באותה קופסה.
"וכל השמות שאנו מכנים אותו ית', אינם על בחי' עצמותו ית' אלא רק על אורותיו המתפשטים הימנו ית' לתחתונים. אפילו השם הקדוש "אין סוף" המובא בספרי הקבלה הוא ג"כ בחי' אור המתפשט מעצמותו ית', אלא כיון שגדר אורו ית' המתפשט מעצמותו להיות מושג לתחתונים בבחי' אין סוף, ע"כ נגדרהו בשם הזה, אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה,"
מלכתחילה קיים רק האור לבד והוא בורא את הכלי בארבעה שלבים, ארבע בחינות: בחינת שורש, א', ב', ג', וד'. רק בחינה ד' היא למעשה הכלי, הנברא שמקבל מילוי מהבורא, מהאור כאשר הוא בהתאמה ובהשתוות צורה אליו.
כאשר הוא מקבל מילוי ללא השתוות צורה וללא עבודה עצמאית מצדו, כאשר הוא נשאר באותה הצורה שבה נברא ומקבל מילוי בכלי ללא שום הגבלה, המצב הזה נקרא "עולם אין סוף". הוא מהווה למעשה את היחס מהבורא לנברא בלבד ללא יחס כלשהו מהנברא לבורא. הבורא רוצה למלא את הנברא בתענוגים הבאים ממנו ובנוכחותו, ולכן הוא נותן לו ללא שום הגבלה. כמו אמא הממלאת את הרצונות של תינוקה ויחד עם זאת מעניקה לו גם את החום והאהבה שלה. במצב הזה הנברא כביכול אינו קיים. אין כל התנגדות מצדו. הוא לא מרגיש דבר פרט להרגשה שהבורא ממלא אותו. המצב הזה נקרא "עולם אין סוף".
מצב זה בא מהבורא ונקרא "מצב א'". לאחריו עלינו לרדת לעולם הזה למשך מספר גלגולים ואז לחזור לאותו מצב שבו היינו. התהליך שקורה בעולם הזה נקרא "מצב ב'". "מצב ג'" הוא מצב בו אנו חוזרים חזרה, אך עם תכונות הפוכות לאלו שהיו לנו כאשר ירדנו.
במצב א' בעולם "אין סוף" הבורא, האור שולט בנברא, ואילו במצב ב' האור מהבורא לנברא מתנתק. הוא הולך ופוחת עד לרמה של אפס אחוז אור בכלי, לעומת מצב א' בו היה אור בכלי במאה אחוז. במצב ב', אנו הנבראים, מתחילים לפתח בעצמנו את הכלי. אנו מזמינים ומושכים את האור ובכך ממלאים את הכלי שלנו. אנו בעלי הבית על הכלים שלנו לפי חוק השתוות הצורה. כלומר ככל שאני משווה את צורת הכלי שלי לצורת הבורא כך אני מתמלא באור.
אז האור כבר בא באותו לבוש כמו שלי, לפי החיסרון. מגיע אור חסדים וממלא בהתאם לכוונה ההשפעה שיש לי.
כאשר אני חוזר בחזרה, אני בא לאותו מילוי אור במאה אחוז, אבל בעצם האור כאן הוא כבר האור שלי. הנברא במצב ג', מגיע במאה אחוז לשליטה והכנה של הכלי שלו שדומה כבר לאור שבא אליו במצב א'.
אנו מודדים את המילוי לפי המסך, לפי ההתאמה, לפי השתוות הצורה בין הבורא לנברא. עד כמה הכלי, הרצון, הנשמה שווה לאור שנמצא מחוצה לו אנו יכולים למדוד רק בצורה יחסית. בכלי יש מסך על הרצונות הקיימים בו. והיחס בין המסך לרצון מודד את הדרגה, את המהות שלי.
כלומר יש לי לדוג', חמישים קילו רצון, ואחרי שאני מצמצם אותו כדי לא לקבל לעצמי, אני שם עליו עשרים קילו מסך. כעת ניתן לומר כי יש בי התאמה לאור בעשרים קילו. זהו וודאי עניין יחסי, שכן כל החמישים קילו רצון שאני מרגיש, הם מתוך החיסרון שנמצא אצלי. זהו איננו החיסרון ב"אין סוף" ולא החיסרון כולו. אנו לעולם לא יכולים למדוד את כל הכלי לעומת כל האור, אלא בכל פעם שאנו מתקדמים אנו מקבלים כלי גדול יותר, עליו מסך גדול יותר וכך הלאה.
אנו מודדים את ההתקדמות הזאת בנוסחה גימטריית. הכלי תמיד בנוי מתבנית של "י-ה-ו-ה" (נהוג לסמנו כי-ק-ו-ק), כלומר אותה המלכות, הנברא קיימת תמיד בארבעה שלבים ומחולקת לארבע חלקים.
החלק הראשון - "כתר", הוא "קוצו של י'" כלומר הקצה של האות י'. אנו עדיין לא מתחשבים בו, כיון שהאור שבו הוא טרם קבלת האור בתוך הכלי של הנברא. יתר החלקים הם ארבעת החלקים שבתוך הכלי "י-ה-ו-ה" ובהם אנו מודדים את האור שבא וממלא על ידי המסך.
האורות שממלאים את חלקי הכלי "י-ה-ו-ה" כלומר התבנית "יוד-הי-ואו-הי" היא בגימטרייה שישים ושלוש, ס"ג.
אנו מבטאים בשמות הגימטריים את מילוי האור בכלים. השם "אין סוף" מורה כי אין מסך ואין הגבלה. האור בא וממלא את הכלי ולכן הוא נקרא "אין סוף". כלומר אין בו הגבלות ולכן אין לו שמות בגימטריה. לכן איננו יכולים לבטא דבר שהוא מחוץ ל"אין סוף" וללא גבול, כי לא קיימת מילה כזאת. איננו מכירים את המצב הזה.
ההכרה באה תמיד רק מתוך כך שהכלי מגביל את האור. וכאשר אנו חוזרים ל"אין סוף", המצב בחזרה כבר לא נקרא "אין סוף" כי כבר קיים כלי שמכיר את האור הממלא אותו. הוא כביכול מגביל אותו אך למעשה ללא הגבלה. הוא מבצע צמצום כלפי האור ולאחריו שם מסך על כל אור ההשפעה. הוא מכיר כבר את כל ה"אין סוף". ה"אין סוף" במצב ג' מבטא אי הגבלה מצד הכלי להיות בדבקות עם האור, לעומת מצב "אין סוף" במצב א' שאז מדובר על חוסר תפיסה.
"אבל אין הכוונה על עצמותו ית' דכיון דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל איך נגדרהו בשם ומלה, דכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.
"וכל מתחיל להשכיל בחכמת האמת מחויב להעלות על דעתו כלל גדול הנ"ל, טרם כל עיון בספר קבלה, אשר בעצמותו ית' אפילו הרהור אסור דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואיך נאמר בו ח"ו שם ומלה שהיא מורה השגה. משא"כ, בהארותיו ית', המתפשטין הימנו ית', שהם כל השמות הקדושים והכינויים המובאים בספרים, אדרבה מצוה גדולה לדרוש ולחקור, והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא."
עלינו להכיר בבורא ובאור המגיע ממנו אך איננו מסוגלים, כי הוא דבר מופשט שאינו נמצא כלל בהשגתנו ובהכרתנו. הנבראים הם רצון והאור הוא דבר מופשט שמחייה אותם אך בלי לגלות את עצמו. אם לא נכיר את הבורא ואת העולם העליון, לא נצא לעולם ממוגבלותנו, נתגלגל שוב ושוב ולא נקיים את המטרה המחויבת "מלמעלה".
עלינו להכיר את הכוח הזה וגם הוא בעצמו רוצה שנכיר אותו. לכן נתן לנו אמצעים לשם כך. ההכרה בו לא נתפסת כלל ברצון ובחושים שלנו ונשאלת השאלה איך אנו יכולים להכיר, לחקור, להתקרב, לאחוז דבר שהוא לגמרי לא מובן? אנשים חכמים בקרב האנושות מחפשים משך אלפי שנים את הכוח שפועל בנו, את המטרה, את הגורם המסובב את העולם, וכביכול קיימות הרבה שיטות שמסבירות את כל הדברים האלה.
אולם איך אנו יכולים להכיר דבר שהוא מעבר לטבע שלנו? איך אנו יכולים לאחוז ולתפוס אותו? אם ניקח לדוג' חלל, אין לי חושים לתפוס אותו ואינני יכול לבנות שום מכשיר לשם כך. אני תופס למעשה רק חומרים כלשהם בחלל - גושים, גזים וכדומה, אך לא את החלל עצמו שנעלם ממני. אני יכול רק לתאר לעצמי שקיים דבר מופשט כלשהו הנקרא "חלל". שהוא ריק וזהו. אבל אינני יודע במה הוא ריק כי אין לי חוש להרגיש את הריק הזה. בשבילי ורק בשבילי, הדבר הזה הוא דבר ריק.
בעל הסולם שואל את אותה שאלה על הנשמות כלפי הבורא, כלומר איך ניתן לגלותו כאשר הוא אינו מושג ומופשט?
מדוע בעל הסולם מוסיף פעמים רבות את המילה "יתברך"?
המקובלים מוסיפים את הכינוי "יתברך" כי אדם שמשיג את הבורא ומבטא את השגתו, משיג כבר את מטרת הבורא בהשפעתו אליו. ולכן במקום להעניש את הבורא ולקללו כמו שנוהגים לעשות אנשים המתלוננים על החיים, אלה המשיגים את הדרגות העליונות דווקא מברכים את הבורא. הם רואים עד כמה מתגלה האהבה וההשפעה מהכוח העליון אליהם.
לכן כאשר בעל הסולם מתאר את הדרגה העליונה ואת התרשמותו ממנה, הוא מוסיף את הכינוי "יתברך", מלשון "ברוך". הוא מברך את מי שעושה לו טוב. אך אנשים שעדיין לא נמצאים בהשגה רוחנית, אצלם הכינוי "יתברך" עדיין אינו בשימוש ומתאים יותר הביטוי "כל הפוסל במומו פוסל".
למקובלים הדבר הזה הוא רגיל. אולם אנשים משתמשים בביטוי הזה גם בכל חלקי התורה, למרות שלא נמצאים בהשגה רוחנית ולא מבינים. הלב והפה לא שווים, לעומת מקובלים שמבטאים זאת מתוך ההשגה.
בעל הסולם כותב במפורש לתלמיד המתחיל, "אשר בעצמותו יתברך אפילו הרהור אסור". אם תלמיד מתחיל רואה דבר כזה הוא עלול לחשוב שמפחידים אותו, כאילו אומרים לו: "תיזהר, אסור לך", ואם אני כן יחשוב, מה יקרה לי?
אנו לומדים את זה בצורה מבוררת יותר ב"מבוא לספר הזוהר". אני קיים בחמישה חושים, ברצונות ובתוך השכל שלי. כלומר אני נמצא בעולם שלי, בעולם הזה, ולמרות חוסר הידיעה, עלי לכוון את עצמי מתוך העולם הזה למשהו רוחני.
אנשים המציאו המצאות רבות על רוחניות. קודם רוחניות הייתה שמש, ירח וכוכבים ולאחר מכן עצים ואבנים. אחר כך רוחניות באה בצורת פסלים, תמונות וריקודים למיניהם. ואחר כך בשלב מאוחר יותר התחילו לתאר כרוחניות כל מיני מחשבות, עצות עד שבסוף חשבו שגם תרבות ופילוסופיה הם רוחניות.
כלומר לאחר שהאדם עבר כבר את גבול ההתפעלות מן הטבע והפך חכם, הוא מתחיל להתפעל מדברים שמדמיין אותם כמעל לטבע, אך עדיין בצורה גשמית. הוא מצייר את הבורא כבעל גוף וידיים ורגליים, כי אינו יכול לתאר אחרת היות ואין לו אחיזה אחרת בתיאור הבורא.
בשלב מתקדם יותר הוא עובר מתיאור זה של הבורא לדברים יותר מופשטים: מחשבות, מדיטציות. ואת כל הדברים האלה אי אפשר לסתור, כי צריכים להוכיח שהם אינם אמת ויש אמת אחרת במקומה.
חכמת הקבלה מוכיחה כאן אחרת. ועליה לכוון את האדם בתוך כל אותן השטויות שהוא עלול ליפול אליהן בגלל הטבע המקולקל שלו. אנו עדי ראיה ממש לכל המצאות האדם במשך אלפי שנות קיומו, ודווקא כאן על חכמת הקבלה לכוון בצורה דקה, בטוחה ועדינה, כל אחד ואחד, בכל דור, בכל מקום ובכל תרבות, לכיוון הרוחניות.
לכן יש בחוכמת הקבלה הגבלות מאוד מדויקות: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה בחומר, צורה ללא חומר, ומהות. היא עושה הבחנה במה האדם יכול להתעסק ובמה לא.
בשלב מאוחר יותר לפי הציורים, הצבעים, המילים והרצונות שלנו, אנו מתארים את העולם וחיים ומרגישים אותו במימדים רבים מאוד: רגשיים, שכליים, חושניים וכן הלאה. כל פעם עלינו לתפוס נקודה כלשהי וממנה להוביל את האדם. להוביל אותו מרצון, ממחשבה, מהרגשה ולהביא אותו בסופו של דבר לדבר הנכון.
עלינו לעבור את כל הדרך כדי לבנות, לייצר את הכלי שלנו לתפיסת המציאות הרוחנית. אדם עובר את כל הדרך הרוחנית דרך שלבים הנקראים "הסתר כפול" ואחר כך "הסתר רגיל".
הדרך היא אינה דרך קלה. וכשאדם מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, הוא נכנס להסתר שנמשך עד דרגת "חזה דעולם היצירה". מתוך העולמות שקיימים - עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ועולם אינסוף, עד "חזה דעולם היצירה", הכול הוא הסתר. לכן אנו צריכים את האמצעים האלה, כי מצד אחד יש להוליך אותו, ומצד שני עליו ללכת ובתוך ההסתרה לברר בתוכו כל מיני הבחנות וכך להמשיך ולהתקדם.
"ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים בכ"מ, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל, כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל, ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שעלה ברצונו הפשוט להנות לנשמות בדרך שכר טרחתם חלף עבודתם, אשר לסיבה זו התפשטה לפניו כל המציאות בדרך השתלשלות עילה ועלול זו מזו, בירידת המדרגות דרך העולמות א"ק ואבי"ע עד שלסופם הוציאו ב' בחי' מלובשות זו בתוך זו, דהיינו נשמה מגנזי מרומים מתפשטת ומתלבשת בגוף גשמי."
כל מה שנברא בתוכנו וגם מחוצה לנו נברא "מלמעלה למטה", מעולם "אין סוף" דרך כל העולמות עד העולם הזה. הכול נברא כך כדי שאנו נוכל לגלות בחזרה את האלוקות מתוך ההסתרה, ולהגיע בחזרה לעולם "אין סוף". לכן עלינו לקבל בצורה הזאת את המציאות הנמצאת סביבנו ובתוכנו. עלינו להתייחס לכל הדברים שניתנו לנו בצורה בוגרת, היינו שכל מה שניתן לי על ידי השכל, הרגש, מההורים, מהסביבה, מהחינוך, מכל מה שעברתי עד כה, היה חייב להיות כך. ומעתה והלאה, אני יכול להשתמש במה שיש לי בצורה מטרתית.
איש "ישראל" חייב להגיע לגמר התיקון. "ישראל" מלשון ישר-אל, היינו ישר לעליון, לבורא. מי שיש לו את הרצון לבורא נקרא "ישראל" לפי הגדרת המקובלים. ועבור אלה שמתעוררת אצלם הנקודה שבלב, ויש להם דחף לשמוע, להשתתף בתיקון עצמם והעלאת עצמם מעל לעולם הזה מיועדת חכמת הקבלה.