הקדמה לספר "פי חכם" - שיעור 2
ספר "פי חכם" הוא ספר מיוחד. זהו הספר הראשון של בעל הסולם, שהפך לטיוטה ל"תלמוד עשר הספירות".
"תלמוד עשר הספירות" הוא הספר העיקרי בחוכמת הקבלה, והוא מתאר לנו את המנגנון של מערכת הבריאה. הוא מתאר כיצד היא פועלת, כיצד אנו מופעלים על ידה וכיצד אנו נכללים בה ומגיעים דרך כל הפעולות של המערכת עד לגמר התיקון, עד לעולם אין סוף.
לפני שבעל הסולם כתב את "תלמוד עשר הספירות", המהווה חיבור בן למעלה מאלפיים דף, הוא התחיל לכתוב, ולא סיים, ספר שנקרא "פי חכם".כהרגלו כמו גם ביתר ספריו, גם לספר הזה הוא חיבר הקדמה המספרת בדומה להקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" על מהות הספר ולשם מה הוא כותב ומחבר אותו.
בתחילת ההקדמה הוא כותב, כי ללא לימוד של חוכמת הקבלה האדם לא מגיע למטרת הבריאה. עליו להתגלגל שוב, אפילו אם הוא בקיא בש"ס ובפוסקים ובמצוות ובכל מה שהוא רק יכול לתאר לעצמו בעולם הזה.
רק לימוד חוכמת הקבלה מתקן את הנשמה. רק באמצעותה האדם מבצע בעולם הזה את תפקידו בלי לחזור שוב לסיבוב נוסף, לאותה אפשרות להגיע למטרת השהייה שלו בעולם הזה.
"וכמו שמהות המציאות התפשט עד הדיוטא התחתונה שהוא גוף הגשמי בעל נשמה, כמו כן נעשה ההשתלשלות בדרך עילה ועלול בבחי' מהות קיום של המציאות הנ"ל שהוא דרכי השפעותיו המשתלשלין דרך המדרגות, באופן שאור העליון גבוה מעל גבוה יהיה סופו להתפשט ולבא להנשמה המלובשת בגוף הגשמי בעוה"ז, כמ"ש "ומלאה הארץ דעה את הויה ולא ילמדו עוד איש את חבירו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם""
המציאות בנויה כך שהאור העליון מתפשט מעולם אין סוף דרך כל העולמות עד העולם הזה, ומגיע ונוגע בכל אחד ואחד. אנו וודאי לא מכירים ולא מרגישים איך הדברים האלה פועלים עלינו. אך כאן, במאורעות החיים, זה מביא אותנו למצב בו נחוץ לנו לגלות את סוד החיים, מטרת החיים.
המטרה הסופית היא, שהאדם יגיע למצב של הכרת הכוח העליון במלואו. במקום שילמדו איש את רעהו להכיר את הבורא, על כל אחד ואחד להגיע לדרגת הבורא ולהיות כבורא בכל תכונותיו והגדרותיו ובקיום נצחי ושלם, כמו שכתוב: "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיהו, פרק י"א , פסוק ט').
כלומר "הארץ" שהם כל הרצונות שנבראו, הם יהיו מלאים באור העליון, באור הבורא. על הרצון, על הארץ, נאמר כי מלאה דעת ה', היינו שהרצון יתמלא באור חוכמה, בבורא, בהתאם לחוק השתוות הצורה לפיו אורות ממלאים את הכלים. כדי להתמלאות באור, כדי להכיר את פעולות הבורא, להבין אותו ולדעת אותו מלשון "דע הארץ", האדם חייב להגיע לאותן התכונות כמו של הבורא, לשלמות ונצחיות שבהן נמצא הכוח העליון.
שאלה: מה זאת אומרת "להתמלאות באור"? זה נשמע מפחיד.
רב: זה לא מפחיד כי אנו למעשה נוצרנו על ידי האור. הבורא, האור הוא תכונת ההשפעה, והנברא, הכלי הוא תכונת הקבלה. "להתמלאות באור" הכוונה היא, למלא את כל הרצונות של הנברא. לכן מילוי באור הוא לא רע ולא מפחיד. "אור" כולל את כל התענוגים שאתה יכול לתאר לעצמך - אלה שרצית פעם ואלה שתרצה אי פעם. אור הוא תענוג וכלי הוא חיסרון, רצון וכלי. אין יותר מרצון, ותענוג שקודם לרצון.
כל התענוגים נקראים "בורא" וכל הרצונות נקראים "נברא". חוץ משני הכוחות האלה - כוח אחד ריק שיש לו רצון, וכוח שני מילוי, שיש לו גם רצון, אבל רצון לתת, אין יותר כלום. כוח אחד נמשך לתת לכוח השני, והכוח השני נמשך רק לקבל מהכוח הראשון. כך פועלת כל הבריאה.
אנו נמצאים למטה בעולם הזה כ"נקודה", סתומים. נגדי יש מחסום ואינני נפתח בכל הכלי האמיתי שלי. יש לי בכלי האמיתי עוד הרבה מקום, כי כידוע אדם מפעיל רק שני אחוז ממוחו, ויתר תשעים ושמונה אחוז לא. כעת בא ותאר לעצמך לפי אותו העיקרון, עד כמה יש בנו יכולת לחיות ולהנות.
משום כך החיות שלנו עכשיו נקראת "כיסתא דחיותא", היינו חיים מתחת לקו החיים. כי מתוך החיים שבעולם הזה נותר לאדם רק שני אחוז. הוא ללא הכרה, כמעט ולא חי. כך בנויים החיים האמיתיים שלנו.
לעומת זאת, חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לחיות ולקבל בכל כלי הקבלה, ללא כל פחד, את כל התענוגים המוכנים לנו.
שאלה: כתוב במאמר ה"גוף הגשמי בעל נשמה", מה הקשר בין גוף גשמי לנשמה?
רב: יש לנו "נקודה שבלב", ואנו מרגישים אותה אחרי שאנו בונים את הגוף. הגוף הוא כל הרצונות שאנו מפתחים, או שמתפתחים בנו במשך תהליך קיומנו בגלגולים. על ידי הגלגולים מתפתחים בי תאוות גופניות, ואחר כך תאוות לכסף, כבוד ומושכלות.
כאשר אני מפתח את כל התענוגים האלה הם אצלי ה"גוף". לגוף הזה יש חמישה חושים, שבתוכם אני מרגיש את העולם שלי.
אז מהו העולם שלי? מסביבי יש אור, אבל במקום כלי נכון אליו, יש לי רק חמישה חושים. בתוך הרצונות שלי, ולא בתוך ה"נקודה שבלב", אני מתאר לעצמי דרך חמשת החושים את תמונת העולם. היכולת לראות רק את התמונה הפנימית שלי, היא בינתיים קליפה. עלי לפתח את ה"נקודה שבלב", את הרצון הפנימי, כדי שעל ידה אני ארצה להתקיים, לא בחמישה חושים, אלא בתוך החוש השישי, בתוך ה"נשמה".
"ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה","
"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה", הכוונה היא לאורות שנכנסים לתוך הכלים. נשמה היא בסך הכול כלי, והאור הממלא אותה הוא "אור של נשמה". היא כוללת בתוכה תר"כ (620) רצונות, והם מחולקים לתרי"ג רצונות וז' רצונות נוספים.
כל רצון ורצון שמתמלא בתענוג;הרגשת החיסרון שבא עליו תענוג, נקראים יחד "שם".
כשאנו מבטאים מושג כלשהו ברוחניות, מרק עוף לדוגמה, אנו מתכוונים למציאות עצמה. כלומר שהיא ממלאת אותי וכיצד אני מקבל מהמילוי תענוג. אי אפשר לבטא מושג כלשהו, בלי שייכות לצורה בה הוא התגלה פעם בכלי שלי, וכיצד אני הרגשתי אותו. הכול ביחד, היינו הצורה שבה הוא התגלה והאופן שבו אני הרגשתי אותו, הוא ה"שם". הוא מתואר בדרך כלל בגימטריה, במספר, ומבטא את החיסרון יחד עם התענוג שאני מקבל מהכוח עליון, מהבורא.
לפי הסכום של כל השמות, כך אני בעצם מתאר את הבורא, את הנותן. לפי חסרונותיי והתענוגים שבאים לתוך החסרונות, אני מכיר אותו. "ממעשיך" - ממה שאתה נותן לי וגורם לי - "הכרנוך". חוכמת הקבלה מדברת בצורה ברורה, מעשית ופשוטה.
"ואיתא בחז"ל ובספר הזוהר ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה","
האור הכללי שבא וממלא את כל הנשמות נקרא "תורה". ובאור הזה יש שני תפקידים - האור המתקן שנקרא "המאור שבה מחזירו למוטב", והאור המגלה שבא לאחר תיקון הכלים. האור המגלה, הוא גם מגלה וגם ממלא. כלומר יש בו שני תפקידים - מילוי או גילוי.
הכול זה אותו האור, כאשר ההבדל הוא בכלי, היינו מה הכלי רוצה ממנו. אם הכלי רוצה תיקון - הוא מתקן. אם הכלי רוצה ממנו מילוי אחרי התיקון - הוא ממלא. אך אם הוא רוצה ממנו מילוי לפני התיקון, אז ההפך, האור פועל כך שהכלי מתחיל להרגיש על עצמו ייסורים וריקנות ולא מילוי. ההרגשה הזאת לוחצת על הכלי בהכרח, קודם לתקן את עצמו ורק אחר כך להתמלאות.
"דכל הסיפורים והחוקים והמשפטים הכל הוא שמותיו ית' הקדושים. ולפי המתבאר לעיל, שכל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם, תבין היטב, שסוד שמותיו של הקב"ה הקדושים הם סוד ההשגות המתפשטות הימנו ית' וית' לעבדיו הנביאים והצדיקים, לכל אחד לפי מהללו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", אשר הפלאה הזו מגיעה לנו ע"י קבלת התורה וקיום המצוות, מתחילה ע"ד הנגלה לבד, שסגולתה לזכך גופותינו ולהגדיל נשמתינו בשיעור כזה עד שאנו ראויים להשיג כל התורה כולה ומצוותיה בבחי' שמותיו ית', שזהו כל שכר המיועד לנשמות לעתיד לבא, אמנם גם בעוה"ז, ע"ד שאיתא בגמרא "עולמך תראה בחייך" והבן.
עלינו לתקן את הכלי, את הנשמה, ולגלות בו את השמות הקדושים כאמור, שהם המילויים שבאים מהבורא, גילויים. אנו חייבים להגיע לגילוי. כל "שם" מתאר בי, בתוך הכלי שלי, את פעולת הבורא – כיצד הוא פועל עלי, איך הוא משפיע, ואיך זה מעורר גם אותי לעשות את אותה הפעולה כנגדו, את פעולת השפעה. זהו "גילוי השמות הקדושים" בתוך האדם, בתוך הנשמה, על ידי התורה שהיא ה"אור המחזיר למוטב" המתקן את הכלי.
יש תרי"ג רצונות בכלי הנשמה, המחולקים לרמ"ח כלים בגלגלתא עיניים שבנשמה לפני החזה, ושס"ה חלקים "לא תעשה" למטה מחזה באח"פ שבנשמה. את כל תרי"ג הרצונות, תכונות הקבלה, חייבים לתקן כך שיהיה להם כוונה להשפיע. הם מתוקנים רק על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי התורה. כאשר יש עליהם כוונה להשפיע לבורא, באותה מידה כמו שהבורא רוצה להשפיע לאדם, אז במידה הזאת, הרצונות האלה מתמלאים בתענוגים, באורות ונקראים ה"שמות הקדושים", כי כל תענוג, כל מילוי, מצביע לי על המקור, על הבורא.
לכן, כל תענוג הוא "שם קדוש", היות ובו אני מכיר את הבורא באופן כזה או אחר, ולומד כיצד הוא מתייחס לכל נברא ונברא. "לעשות מצוות", הכוונה היא לתקן את כל הרצונות בכוונה על מנת להשפיע, ו"ללמוד תורה", הכוונה היא לקבל את המאור בתוך הכלים המתוקנים.
גם ב"תורה" יש כמה פרטים. בהתחלה האור מקיף מגיע אלינו, מעורר אותנו ונותן לנו חיסרון. כאשר אנו מתעוררים אחרי החיסרון, כלומר כשיש העלאת מ"ן ראשונה, האור מתחיל להגיע ולתקן אותנו. כאשר אני מעלה את המ"ן הראשון - אני רוצה, אבל מה בדיוק אני רוצה אני עוד לא יודע. בהעלאת המ"ן השני אני כבר רוצה להיתקן, ואז מגיע האור המחזיר למוטב. לאחר שתיקנתי את עצמי אני מעלה מ"ן למילוי, ואז מגיע אור וממלא אותי.
בכל פעם כזו, אפשר לקרוא לאור "תורה" או שמות אחרים, לפי הפעולות שלו בי. אבל רק האור האחרון שבא וממלא את הכלי נותן לי הבנה על הבורא. כלומר רק הוא מביא לי את "השמות הקדושים", את המילויים, היות וכל האורות קודם לכן היו רק לצורך תיקונים, הכנות. לכן עלינו להבין מהי הפעולה שעליה מדובר, כאשר כולם נקראים בשם כללי "תורה".
שאלה: האם זה קשור בצורה כלשהי לתורה שכתב משה, או שזה משהו לגמרי שונה?
רב: כל המקובלים מתארים לנו את אותו התהליך שאנו עוברים. משה כתב בסגנון אחד ובעלי התלמוד כתבו בסגנון אחר. המקובלים כותבים בשפת המקובלים בין אם זו שפת מדרש, תנ"ך, אגדה או הלכה, כל הספרים מתארים את אותו תהליך ולא חשוב באיזה צורה.
אין להם דבר אחר לכתוב עליו. אין שום תועלת בכך שהם יכתבו לנו כיצד להסתדר בעולם הזה. הוא אומר בתחילת ההקדמה ל"פי חכם", שאפילו אם תצטיין בכל דבר בעולם הזה, זה לא שווה. לא ניצלת את הגלגול, אם לא נכנסת לרוחניות משך החיים שלך ושוב עליך להתגלגל, להיוולד שוב לאמא, שוב גן ילדים, בית ספר, וכרגיל עוד ועוד שלבים לכיוון ההזדמנויות הבאות.
שאלה: מה הכוונה שכל התורה כולה היא "שמותיו של הקדוש ברוך הוא"?
רב: התורה היא סכום כל האורות הממלאים לאט לאט את כל חלקי הנשמה, את כל חלקי האדם הראשון. בעולם הזה קיימים שבעה מיליארד אנשים שנוצרו מהתחלקות הנשמה לשישים ריבוא נשמות. אומנם בסך הכול אלו רק 600,000 חלקים, אך נתייחס אליהם כשבעה מיליארד אנשים.
אם כל האנשים האלה יתפתחו וימלאו את עצמם, כך שכל שבעת המיליארד יעלו בכל 125 המדרגות שעליהם לעלות ובכל אחת מהן יקבלו מילוי, אז יתגלה הכלי הכללי והאור הכללי.
הבורא, האור התלבש בתוך הנברא, הכלי. כל האורות שהאדם מגלה נקראים "תורה". בכדי להתמלאות באורות, כל הכלים האלה חייבים להיות דומים לאור לפי חוק השתוות הצורה. כמו בעולם הזה, שאם אני רוצה להרגיש משהו חייבות להיות לי תכונות משותפות ביני ובין מה שאני מרגיש.
הכלי שמתקן את עצמו בהתאמה לאור נקרא "ישראל", ישר-אל, היינו בכיווּן, עם נטייה לאותה התכונה של האל. יוצא כי ישראל - הכלי הכללי, אורייתא - התורה, וקודשא בריך הוא - הבורא היחיד, שלושתם יחד הם כללות האור, המחשבה. כולם נמצאים במבנה אחד - אור, כלי וכוונה על מנת להשפיע הנקראת "מסך", שלושתם כאחד.
"ובזה מתבאר לנו מה שבכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות - "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצות - "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחוייב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו,"
האור קודם כל מתקן את הנשמה. התיקון מתחלק לחלקים רבים, כפי שאנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" בפעולות של עולם האצילות. שם בדדי בהמה, כאשר פרצוף עתיק מאיר נר"נ לנשמות הנמצאות למטה מפרסא, הוא מעורר אותן ואז האדם מתחיל להתעורר. הוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה, אבל הוא מתעורר.
אחר כך ההארות הן כבר יותר מכוונות. הוא מתחיל להימשך למשהו, ומתחיל להתבהר. כל הפעולות הם כדי לעורר את הכלים, ולאחר מכן לתקנם ולמלאותם. לכן יש אור לתיקון ואור למילוי, ובסך הכול שני חלקים.
"ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עיצות איך שיזכה סוף סוף לבא לפני המלך ולזכות לאור פניו,"
ההבדל בין תכונת הבורא שהיא השפעה ובין תכונה הנברא שהיא קבלה, הוא ההפכיות המוחלטת זו מזו. על האדם להתקרב לבורא, ולפי מידת התקרבותו למלא את עצמו. עליו להשתוות לגמרי לבורא. לכן הוא נקרא "אדם", מלשון "אֶדַמֵה לעליון" (ישעיהו פרק י"ד, פסוק י"ד). עליו לקבל אורות שמתקנים אותו, ואז הוא מתקרב. ההתקרבות איננה לפי המעשים בגוף אלא לפי השינוי ברצונות, כי הרצונות, כמו שהאור בראם, רק האור יכול לשנותם. לכן בעבודה שלנו עלינו להבין, כי איננו מסוגלים לתקן את עצמנו אלא רק להגיע למצב בו אנו דורשים את התיקון.
"כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים,"
"לאט לאט", הכוונה היא, שהאדם מתקן לאט לאט את עצמו, את רצונותיו, עד שמשלים את תיקון כל תרי"ג הרצונות. בכך הוא מגיע למצב שבו הוא מתוקן כולו. הוא שווה לבורא ומקבל מילוי. הוא באותה דרגה, באותו מצב כמו הבורא.
"וע"ד שאיתא בגמ' "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצואר או שוחט מן העורף,"
הבורא אינו דורש מאיתנו תיקון בפעולות גשמיות, כי בכך איננו מתקנים את הרצון. אני יכול לעשות באמצעות ידיי, רגליי ופי דברים חיצוניים נפלאים, ויחד עם זאת, להישאר בפנים, עם כוונות רעות ורצון רע. זה מוכר לנו מתוך מהלך חיינו, מתוך הטבע של כל אחד ואחד.
לכן לא אכפת לבורא כיצד שוחטים בהמה - מהצוואר או מהעורף. בעצם צריכים לחתוך מהצוואר, וכששוחטים אותה בצורה הפוכה, גורמים לה להיות לא כשרה. אך לבורא לא ממש אכפת מפעולות גשמיות, כי הן אינן מתקנות את הנשמה. רק הפעולות המתקנות את הנשמה הן פעולות חשובות.
לכן נאמר בתחילת המאמר, כי אדם הבקיא בש"ס ופוסקים, הצדיק הגמור בכל המעשים שלא חטא אף פעם; כאשר הוא מת הוא נשאר רק עם הנשמה. אז הוא מגלה, שלא עשה איתה שום דבר ולכן עליו לחזור שוב לעולם הזה.
האדם יכול לעשות אלף ואחד פעולות יפות במהלך חייך, פעולות שאתה קורא להן "תורה ומצוות", אך למעשה הן אינן תורה ואינן מצוות אמיתיות. הן אינן מביאות לתיקון הרצון. יש אנשים ידועים שהם אמנם בקיאים בתורה, ובש"ס ופוסקים, אבל הם אינם לגמרי צדיקים. גם אנו לא צדיקים, אבל לכל הפחות איננו חושבים את עצמנו לצדיקים.
"אלא לא נתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל"."
"לצרף", הכוונה היא לעשות צירוף, לנקות, לתקן את הכלים. הכלים, הרצונות שלנו, נשארים אותם רצונות ובעצמם אינם משתנים. הבורא ברא את תרי"ג הרצונות שלנו בגובה עולם "אין סוף". שם, הכוונה על הרצונות היא כוונת השפעה. כלומר בכל רצון ורצון יש כוונה להגיע להשפעה. משם הרצון הזה ירד ונשבר, וכעת קיימים אותם תרי"ג הרצונות אלא שבכיוון הפוך, בכיוון של קבלה.
ההבדל ברצונות בין השפעה וקבלה הוא בכוונות. כלומר ההבדל הוא כיצד אני משתמש באותם הרצונות. אם אדם מחליט שהוא משתמש ברצונות כדי להשפיע בחזרה, הם מתחילים להתגלות לו אחד אחרי השני. תרי"ג הרצונות אינם מתגלים לו מיד אלא בהדרגתיות, כיון שאינו מסוגל שיתגלו לו מיד. בכך שמשתמש ברצונות להשפיע בחזרה, הוא מתקן אותם ואז נקרא שעשה מצוות. במצוות האלה עוסקת התורה והקבלה ולתיקון הזה הבורא מחכה.
" אמנם
(...) אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצוה, כי המצוה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצוה הזאת, שז"ס "נר מצוה ותורה אור","
כנגד כל רצון מתרי"ג הרצונות יש תיקון של הרצון בכוונה על מנת להשפיע, וכנגד זה בא האור וממלא את הרצון. "עושה מצווה" הכוונה היא שמתקן את הכלי, ו"לומד תורה" הכוונה היא לקבלת האור על מנת להשפיע. "לומד" משמעו, מכיר את הבורא על ידי האור שממלא אותו. כל הפעולות שאנו צריכים לעשות הן בצורה זו. כלומר הפעולות הן תיקון הכוונה, כיצד אנו עובדים עם הרצונות שמתעוררים בנו.
"ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין", דומה לאדם המפקיד אבנים טובות ומרגליות בכלי, ואומר לאוהבו קח לך הכלי, אמנם תשמור אותו מן הגנבים והלסטים, ונמצא שכל המדובר ביניהם הוא מהכלי לבד, אבל עיקר הכוונה היא על האבנים הטובות המופקדות שמה, ודו"ק היטב.
ונודע בספרי הקבלה, שסוד שם הקדוש "הקדוש ברוך הוא" או "קודשא בריך הוא" המובא בחז"ל ובזוהר, שהוא קאי על שם הויה, ששם הקדוש הזה כולל כל השמות הקדושים עד גבוה מעל גבוה. ולפיכך נמצאנו למדין ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא", דאע"ג לעיני ההמון לא נראה בתורה אלא סיפורים וחוקים ומשפטים לבד,"
"עיטין", עצות, הן תיקון הכלים, ו"פקודין", הם מילוי הכלים, גילוי השמות, הכרת הבורא. "פקודין" הוא מלשון פקדון שנמצא ב"אין סוף", ובא בהדרגה לתוך הכלים של האדם במידה שמתקן את עצמו. בזה עוסקים כל ספרי הקבלה. אין לעולם הזה, או לאדם בעולם הזה, שום תפקיד אחר, חוץ מלעסוק בתיקון הזה. האדם מתחיל להבין כאשר הוא מתחיל לעסוק בתיקון, שכל מה שעובר עליו ועל האנושות ושכל המאורעות שבעולם הזה, מסודרים כך כדי שיתעסק רק בתיקון.
כלומר מראש, מקודם, הוא איננו יודע מה קורה לו בחיים ולשם מה קורה הכול. רק כאשר הוא מתחיל להתעסק בתיקון, הוא רואה שהחיים מסודרים כך שיעסוק דווקא בתיקון. הוא מבין אפוא, כי כל דבר בחיים חשוב מאוד, ואפשר להשתמש בו בצורה מועילה כדי להגיע לגמר תיקון. מתחילה להתברר לו השאלה "מה הטעם בחיי?", אותה השאלה שהתחיל לשאול מלכתחילה ב"נקודה שבלב".
שאלה: מה הסיבה שמקובלים בדורות הקודמים לקחו את החוקים של העולם העליון, ותרגמו אותם להלכה מעשית, כלומר למצוות כפי שאנו מכירים מההלכה?
רב: אברהם אבינו היה הראשון לגלות את העולם הרוחני, וחיבר אליו קבוצת לומדים מתוך האנשים שהיו באוּר כשדים. היא נקראה "יהודים", מלשון יחוד, שמתייחדת עם הבורא. היא הגיעה להשגת הבורא, להשגה הרוחנית, והייתה חיה ונמצאת בהשגה ובהרגשה הרוחנית. היא חיה בצורה כזאת בתקופה לפני מצרים ואחרי מצרים, בביאה לארץ כנען, במלחמות ובכיבוש הארץ ובכל תקופת בית המקדש הראשון. כאשר בית המקדש הראשון נחרב, הם נפלו קצת ממדרגתם הקדושה מ"מוחין דחיה" ל"מוחין דנשמה". בתקופת בית המקדש השני הם נפלו עוד ואיבדו את כל ה"מוחין דנשמה", כלומר האור הסתלק מהנשמות והם הפסיקו להרגיש את העולם הרוחני.
הנפילה מהמדרגה הרוחנית למדרגה הגשמית התבטאה בכך שכל העם, לפי הדרגה שלו, במקום אהבת ישראל ו"ואהבת לרעך כמוך", הוא הרגיש שנאת חינם. הנפילה הזו גרמה להסתלקות האור, והאדם מוצא את עצמו כעת במציאות אחרת ששולטת עליו.
ההרגשה ממה שאני מקבל ומרגיש בתוך הכלים שלי, שולטת עלי. לא חשוב שאתמול אכלתי, היום אני מרגיש רעב. בעוד יום או יומיים, שוב אני אחשוב רק על אוכל, שקודם לכן לא הרגשתי שום רצון כלפיו. המציאות - הכלי והמילוי שבתוך הכלי, שולטים עלינו, היות ואנו בסך הכול רצונות.
כאשר העם הגיע למצב שהאור הסתלק מהכלי, הם הפכו בכך להיות בני אדם רגילים. אדם ההולך בדרך רוחנית ועובר מדרגות רוחניות, מרגיש היטב את ההרגשה של הסתלקות האור. בספר הזוהר כתוב על רבי שמעון, שכאשר היה בדרגה אחת לפני גמר התיקון ונפל ממנה לדרגת "שמעון מן השוק" הוא היה בה באופן מוחלט, כמו שכותב בעל הסולם במאמר השפעות האדם על הסביבה: "במקום שאדם חושב שם הוא".
אז במקום אותן פעולות רוחניות והשגת דרגות רוחניות גדולות שהיו אז לאדם, הוא פתאום מרגיש את העולם הזה ומתחיל לפרש את ידיעותיו כלפי העולם הזה, שכן בדרגה הגשמית לא יכול להתגלות לו יותר.
מקובלים רבים וגדולים, נשארו בתקופה דאז ובדורות לאחר מכן בהשגת שתי העולמות. המפורסם שבהם היה רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא, שהיה גדול הדור בזמן תהליך חורבן בית המקדש. המקובלים הגדולים, דווקא תמכו בכך שתורה ומצוות יתקבלו עכשיו בצורה רגילה, כי הדבר הזה שמר על המסגרת של האומה. המסגרת הזו, החזיקה את העם משך אלפי שנים עד תקופת ההשכלה.
אחרי שעם ישראל ירד במשך אלפיים שנה, ומנגד עלו אומות העולם ברצונותיהם לכסף, כבוד, משוכלות, הם הגיעו בהדרגה למצב שבו הם חיים בערבוביה ודעותיהם הופכות קרובות. הסיבה לכך היא שהאגו גדל גם בעם ישראל וגם באומות העולם לאורך תהליך ההתפתחות. למעשה כל תהליך ההתפתחות בעולם, הוא תוצאה מגדילת האגו בתוך האדם, מהתפתחות תמידית של הגן הרוחני שבו.
מכאן אנו מגיעים לתקופה משותפת לאומות העולם ולישראל, שבה היו מוכרחים לגלות את התיקונים עבור הכלים שגדלו כל צרכם. בתקופה הזאת, חלק גדול מעם ישראל זונח את הדת והרגלי הדת, כמו לדוגמא ההרגל לחתוך את הבהמה מן הצוואר ולא מן העורף. כבר לא אכפת לאנשים מהדת ומהרגליה. הם נמצאים כעת בחסרונות גדולים יותר ואינם יכולים לשמור רק על הדברים האלה.
לעומתם, חלק אחר מהעם דווקא כן שמר על הדת, ולכן המקובלים השאירו את המנהגים וכביכול לא התייחסו לאותו חלק מהעם שהפסיק לשמור. באותו הזמן, גם באומות העולם התחילה התעוררות דומה שעליה כתוב בספר הזוהר: שבסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת לספירה, חוכמת הקבלה תתחיל להתגלות.
הנשמות בתקופתנו הגיעו למצב, שבו הן כבר יכולות להתחיל את התיקונים. בכל התקופות הקודמות, הן עדיין היו בתהליך של קניית הרצונות, ואז הקיום החיצוני של תורה ומצוות היה מספיק. הוא היה נחוץ וטוב לאורך כל התקופות, וכך באמת נשמר העם ומסגרתו הגשמית.
וודאי שזה כבר לא מסַפֵק, לא מספיק ולא נכון, אולם רק כלפי רוחניות שכבר הגיע זמנה. אם עדיין לא הגיע זמן התיקון, אז אדם המקיים תורה ומצוות בצורה גשמית שומר על מסגרתו וזאת צורת הקיום הטובה עבורו. הוא איננו מתקן או משנה את עצמו בצורה הקיום הזאת ואיננו מעלה את עצמו ברוחניות, אלא רק שומר על קיום עצמו בצורה הקדושה המינימאלית וללא כל הבנה מקיים אותה. הוא איננו מקיים אותה כדי להרוויח בעסקים, תמורת כבוד, או תמורת כל דבר אחר, אלא הוא יהודי מאמין, פשוט.
צורה הקיום הזאת נקראת "דומם דקדושה" ובה האדם איננו רוצה דבר, ולכן הצורה הזאת מספיקה לו. אבל כאשר האגו גודל, הצורה הזאת נופלת, והוא איננו מסוגל להישאר ללא תשובה לשאלה "למה אני עושה זאת?". האגו מתחיל לדרוש תשובות וגורם בכך למשבר בחינוך וביהדות. מתחילה להיות כבר תסיסה פנימית, המתבטאת לעינינו גם בתהליכים שונים והתרחשויות חיצוניות שזמן ביאתם הוא לקראת התיקונים.
"אמנם כבר ביארתי ש"תפוחי זהב במשכיות כסף" דע"כ נקראים תרי"ג פקודין כנ"ל, וכמו שאמרו ז'"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" כנ"ל. וא"כ התורה וקב"ה חד הוא, אלא בסוד כלל ופרט, שקוב"ה הוא כלל כל השמות ואור כולל, והתורה נחלקת לתרי"ג אורות, ונמצא שכולם יחד הוא אחד וסוד קוב"ה עצמו וד"ל.
עתה נשאר עוד לנו לבאר בחי' ישראל, וצריך שתבין מתחילה ענין הריבוי בצורות נבדלות ברוחניות, דהיינו איך ובמה המה מתחלקים ונבדלים זה מזה (*הג"ה), כי דברים הגשמיים נבדלין בסכין וכדומה, או המקום והזמן מפריד ומבדיל ביניהם, מה שלא יתכן לחשוב כזה ברוחניות, באשר, שהמה למעלה מן המקום והזמן כנודע. אולם תדע, שכל ענין ההבדל ברוחניות ובין אורות העליונים אינם אלא בשינוי צורה. עד"מ בנפשות השכליות שבבני אדם, שודאי מחולקים ונבדלים לעצמם כל נפש אדם ואדם מחבירו, אמנם כל עיקר הבדלם אינו יותר, אלא מתוך שינוי צורתם, דהיינו שנפש של זה טובה, וזה רעה, או זו השיגה חכמה, וזו השיגה כסילות, וכדומה, וע"ד שאמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם משונים זה מזה כך דעותיהם משונות זו מזו"."
אם אנו מתארים את הנברא כלפי האור, אז אין בו רצונות שווים. יש בו רצונות שונים המתחלקים בהתאם לגודל הרצון, בהתאם לעוצמת האגו הקיימת בכל רצון ורצון יחד עם ההתכללות באופי הרצון. יוצא מכאן, שאין באף אחד פרט כלשהו, שבו איננו נבדל מאחרים. המצב הזה נקרא "התכללות הספירות".
לכן בכלי הכללי הנקרא "אדם הראשון", כל אחד ואחד נמצא בו בצורה הנבדלת מאחרים. בהתחלה הם מקושרים יחד בכך שמשפיע אליהם מלמעלה בורא יחיד, ובהשפעתו ובכוחו מחברם יחד. הם כולם אפוא כמו תאים, איברים, חלקים בגוף אחד, הקשורים זה בזה בכל מיני קשרים. כל הקשר ביניהם הוא מצד הבורא, ואילו מצד הנברא הרוצה להגיע לדרגת הבורא, הוא קודם נשבר ונופל.
המערכת כעת כבר איננה אותה מערכת. היא מרגישה שהפרטים שבה נבדלים זה מזה בדרגה הנקראת "העולם הזה" שבה כל אחד הוא לבד, ללא קשר לשני, ללא תלות בשני ורוצה רק לנצל את הזולת.
מתוך המצב הזה, הם כולם צריכים להגיע שוב למצב שהם כאחד, שבו הם מתחברים יחד כ"איש אחד בלב אחד". מצב כזה נקרא "ישראל", מלשון ישר-אל, כי זו הסיבה שלשמה הם מתחברים. הבורא מצד אחד והנבראים מהצד השני, שניהם שווים ונמצאים כאחד.
אבל מלכתחילה, איחוד הנשמות, בא דווקא על ידי זה שהם שונים וכל אחד משלים את האחרים כמו בלגו, או בפזל. לכל אחד יש חלק מסוים שבדיוק נכנס בין האחרים ומשלים לכל אחד ואחד. הוא איננו משלים רק את הסמוכים לו, אלא את כל הפזל. זה כמו תמונה הולוגרפית, שבכל חלק וחלק שלה, הוא משלים את כל החלקים האחרים. כך קורה כתוצאה מהתכללות הספירות, הנשמות. כל אחד בעצם קשור לכולם. לכן, כל אחד ואחד שמתקן את עצמו, בקשר עם כולם, זוכה לפרצוף שלם של "אדם הראשון".
שאלה: איך נוכל לחזור למצב הקודם, העליון אם הוא נשבר?
רב: נשבר רק המסך. קודם היינו במצב שהיה לנו מסך על ידי הכוח העליון, וכעת עלינו לבנות מסך בעצמנו על ידי האור המחזיר למוטב. בכך שאנו מבקשים מהכוח העליון, המסך נבנה. המסך הוא הכוונה על מנת להשפיע, וכאשר הוא נבנה יש התאמה בינינו – בין אלה הנמצאים בעולם הזה, לבין הכוח העליון הנמצא בעולם העליון, בעולם הרוחני.
"ועם זה מובן, אשר אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות, ודו"ק היטב.
ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם. ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה, נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין"
האמירה הזאת היא אמירה קשה, אך אם נאמר אותה לאדם שאיננו לומד קבלה הוא פשוט יגיד: "בסדר גמור, מובן מה עלינו לעשות". כל התהליך שעלינו לעבור, הוא להזמין על עצמנו את האור העליון שיתקן אותנו, כמו אור המחזיר למוטב. בכך נקיים תרי"ג עצות על כל רצון ורצון שלנו ונגיע למצב שנמלא אותם בתרי"ג פקודין, ונפקיד לתוכם את אותו מילוי שצריך להיות בהם. בדרך זו, נגיע לאותה פעולת השפעה כמו הבורא, כמו שהבורא אלינו כך אנו אליו. על הנברא להביא את הכלי כדי שהבורא ימלא אותו ובכך הוא משתווה לבורא. הבורא גורם לנו תענוג בכך שנותן, ואנו גורמים לו תענוג בכך שמקבלים ומקיימים את תרי"ג הפקודין.