הקדמה לספר "פי חכם" - שיעור 3
"ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל, אשר הנשמה היא נשתלשלה ע"ד עילה ועלול, וירדה מדרגא לדרגא עד שהיא ראויה לבא לעוה"ז, ולהתלבש בגוף הגשמי המזוהם."
מהי הנשמה, כיצד היא יכולה לרדת, מה הכוונה שהיא יורדת ומתגלגלת במדרגות רוחניות, מה מחייב אותה, לשם מה היא באה, כיצד היא מתלבשת בגוף ומהו הגוף. בכל המושגים האלה עוסקת חוכמת הקבלה. המושגים האלה הם כוחות. חוכמת הקבלה עוסקת אך ורק בכוחות, ואיננה עוסקת כלל בחומר שאיננו כוח.
מהות הבריאה והדבר היחידי שנברא, הוא הרצון שהבורא ברא. הוא ברא אותו באמצעות האור, שהוא תכונת ההשפעה. ההשפעה מהבורא המורגשת בנברא היא השפעה כפולה: הראשונה מורגשת בו כ"תענוג" והשנייה מורגשת בו כהרגשת ה"נותן". כלומר הנברא מרגיש בהופעת הבורא גם את הרגשת הכיבוד, וגם את הרגשת בעל הבית שהכין ונתן את הכיבוד.
מתוך כך שהוא מרגיש את התענוג, מתפתח בו הרצון לתענוג, ומתוך כך שהוא מרגיש את הנותן, מתפתחת בו הנטייה להיות כמו הנותן.
אם התענוג שהאדם מרגיש, הוא מתוך כך שנהנה ומקבל לעצמו, ויחד עם זאת יש בו נטייה להיות כמו הנותן, הוא נמצא בפיצול פנימי וכתוצאה מכך בהסתרה.
באדם יש נטיות לקבלה ולנתינה. ניתן יהיה לשלבם יחד, כאשר התענוג שיתקבל יהיה כדי לממש את הנתינה בלבד. במצב כזה הם יעבדו יחד ובשלום ביניהם, ודווקא אז, התענוג והרצון להיות כנותן, יתנו לאדם תוספת מילויים גדולים מדרגת הבורא.
כיצד נוכל לשלב קבלה ונתינה? שני רצונות אינם יכולים להיות בנברא, ולכן כאשר מדובר על הרצון להשפיע, מדובר על הכוונה. הרצון להשפיע בעצמו הוא הבורא. בנברא אין רצון להשפיע, כי הוא חומר של רצון ליהנות, רצון לקבל. המושג "רצון להשפיע" בתוך הנברא, בא מתוך הרצון לקבל. הרצון להשפיע בא מתוך הכרת גדלות הנותן, ומתוך כך שהרצון לקבל מקבל כוונה לעבוד כדי לגרום בתענוג שלו הנאה למישהו. כלומר, בפנים, תמיד עובד הרצון לקבל.
הרצון ליהנות יחד עם הכוונה ליהנות, לקבל, כדי שמתוכו האדם ישפיע, נקרא "רצון להשפיע". בפנים, חייב להיות רצון לקבל, שעובד בכוונה על מנת להשפיע ומשתמש בעצמו כדי להשפיע. הרצון הזה נקרא "נברא". כלומר הנברא יכול להיות רצון ליהנות בלבד, או רצון ליהנות מתוקן במצב שבו האדם משתמש עם הרצון ליהנות שלו בצורה נכונה. בכל מקרה, האדם חייב לעבוד עם הרצון ליהנות שלו, היות ואין לו רצון אחר לעבוד איתו.
כאשר הנברא עובד עם הרצון ליהנות בלבד, בדרגת "העולם הזה", כדי להשפיע לעצמו את התענוג, וליהנות מהבורא שמשמש ומשרת אותו, המצב הזה נקרא "טומאה" או "קליפה". לעומת זאת, כאשר הוא רוצה ליהנות ברצון לקבל שלו כדי להשפיע בכך לבורא, המצב הזה נקרא "קדושה".
הרצון ליהנות קבוע וקיים, והוא חומר הנברא. כל השימוש הוא ברצון לקבל. הנברא מסווג על ידי הכוונה באיזה דרגה נמצא הרצון לקבל. אם הרצון לקבל הוא רצון לקבל בלבד, אז האדם נטול בחירה בעולם הזה, ונמצא ללא ידיעת הבורא וללא הרגשתו. הוא מרגיש רק את עצמו, את החומר שלו. המצב שבו האדם מרגיש את הבורא ורוצה ליהנות ממנו נקרא "קליפה", ואילו המצב שבו האדם רוצה להשפיע לבורא נקרא "קדושה".
קיימות שלוש אפשרויות: אפשרות ראשונה היא כאשר הנברא נמצא ב"חושך", למטה ממחסום, בדרגת "העולם הזה". ההרגשה בדרגה הזאת היא שאני קיים, הסביבה קיימת, ושכל הכוחות נמצאים בדרגה הזאת. הנברא במצב הזה רוצה לעצמו, אולם אין לו בכך שימוש, כלומר הוא איננו רוצה לנצל את הבורא.
שתי האפשרויות הנוספות הן כאשר הנברא נמצא למעלה ממחסום. מצב אחד הוא כאשר קיימת קליפה המושכת לעצמה, ומצב שני הוא כאשר קיימת קדושה הפועלת לנתינה. בשתיהן - בקליפה ובקדושה, קיימת הרגשת הבורא.
הקליפה הנמצאת ברוחניות היא כוח רוחני עצום היות ויש בה את הרגשת הבורא. הרגשה זאת שונה מהרגשתנו היות ואנו נמצאים בחושך. ההבדל בין קליפה וקדושה הוא כוונת ההשפעה לעצמי, או לבורא, כאשר קיימת כבר הרגשת הבורא. כלומר קיימת כוונת השפעה, או הנאה לעצמי.
שאלה: אם הרצון הוא רצון לקבל בלבד, וההשפעה היא כוונה בלבד, אז מדוע אנו מקדימים ואומרים "להשפיע על מנת להשפיע"?
קיים מצב הנקרא "להשפיע על מנת להשפיע" שבו הנברא איננו עובד עם הכלים שלו. הוא מצמצם אותם, ועובד רק עם התרשמותו מן הכלים דהשפעה, זאת אומרת מן ההשפעה מלמעלה.
ברצון לקבל יש דרגות עביות: שורש א' ב' ג' וד'. "עביות" הכוונה היא להרגשת העצמי, הרוצה. בדרגות הרצון שורש, א' ובחצי דרגת ב', אינני מרגיש את עצמי כמקבל, מפני שאינני מרגיש את הבורא כנותן. הם באים זה כנגד זה.
העביות מתפתחת. בחינת שורש נקראת "עיבור", בחינה א' נקראת "יניקה" וכל הבחינות אחריהן נקראות "מוחין". מצב של מוחין הוא, כאשר אני מקבל משהו מלמעלה, ואני רואה, יודע ומרגיש, שיש מישהו שנותן. קטן, יונק או עובר, איננו יודע זאת היות ואיננו יכול להשיג את העליון.
ה"גדלות" מתחילה להיות בכלים דקבלה, באח"פ, כאשר אני מתחיל להבין, להשיג, מהות כלשהי מלמעלה, המצטיירת לי כנותנת. אני מתחיל להבין מהן תכונותיו של העליון, מהן הסיבות בגללן הוא אוהב אותי ואת יחסו כלפיי. אני מתחיל להבין שאני מקבל ממנו, ומתחילה להיווצר בי הרגשת קדושה והרגשת בושה. חייבת להיות התפתחות של הרצון לקבל כדי להגיע להרגשה הזאת. ההתפתחות מביאה לרצון, לאגו, ליחסים ואז לצמצום.
ישנם בנברא מצבים שבהם הוא איננו מסוגל לעבוד עם הכלי שלו שגדל והתפתח. קיים כוח רצון, ובהתאם לרצון שהוא מגלה, הוא חייב לעבוד עם הרצון בכוונה. יש לו רצון ד', על כל דרגות העביות בבחינה ד', ואילו הכוונה שלו, היכולת להידמות, היא קטנה.
לכן הנברא עושה צמצום, ועובד עם אותה דרגת עביות שמסוגל לעבוד בעל מנת להשפיע. אם הוא איננו מסוגל להידמות לעליון בנתינה, הוא מצמצם את עצמו עד הדרגה שבה הוא כקטן שאיננו מבין את העליון.
הוא איננו קטן, אלא בלית ברירה הוא נכנס למצב של "קטנות". הוא מגביל את עצמו. הוא עושה על עצמו צמצום. הוא איננו מסוגל לעבוד עם דרגות עביות ממחצית בחינה ב' ובבחינות ג' וד', כי אין לו כוונות על מנת להשפיע. לכן הוא עובד כאילו אין לו ראש. הוא מוכן לבצע כל מה שהעליון יגיד. בצורה כזאת הוא איננו משפיע, היות וההשפעה היא במידה שהוא עצמאי. במצב הזה הוא איננו עצמאי, אלא תלוי בעליון. לכן הדרגה הזאת נקראת "קטנות" שבה הוא כמו ילד ותלוי בגדול.
הדרגות החל מבחינת שורש ועד מחצית בחינה ב', נקראות "להשפיע על מנת להשפיע". הדרגה הזאת היא דרגה גדולה. הנברא מבצע בה עבודה גדולה מאוד. הוא מבצע צמצום על האח"פ שלו, ובסוף מגיע ל"להשפיע על מנת להשפיע". במילים אחרות, הוא עובד עם כל הכלים שלו.
לכאורה הוא איננו עובד עם כלי הקבלה שלו, אך למעשה הוא כן עובד איתם, בכך שהוא מצמצם אותם. אין לו ברירה. הצמצום הוא עבודה גדולה. על ידי הצמצום הוא קונה לאחר מכן תוספת מסך, תוספת כוונות, ואז הוא יכול להשתמש עם יתר הכלים, עם יתר הרצונות.
"ועכשו נבא אל הביאור, דכבר נודע דסוד נשמות דבני ישראל ה"ס חלק אלוקי ממעל,
בבני ישראל יש חלק רוחני אלוקי ממעל. יש רצון הנקרא "לב", ובתוכו יש ניצוץ. הניצוץ מתוך הלב, נקרא ה"נקודה שבלב". כאשר הוא מתעורר כלפי הבורא, הוא נקרא גם "בן ישראל". הוא עדיין איננו "ישראל". אך יש מדרגות שיביאו אותו לדרגה הזאת.
כלומר כאשר תהיה לו כוונה על מנת להשפיע, אז הוא בדרגת "ישראל", מלשון "ישר – אל". אם אין לו עדיין כוונה על מנת להשפיע, ויש לו רק נקודה הרוצה להגיע לזה, הוא "בן ישראל". אדם שעדיין חסרה בו ה"נקודה שבלב", איננו "בן ישראל", וודאי שאינו שייך ל"ישראל" עצמו.
"ואשר על ידי שמירת התורה וקיום מצותיה," קיום מצווה הוא תיקון הרצון. כאשר הנברא רוצה לתקן את כל תרי"ג רצונותיו הקיימים בלב, הוא יכול לבצע זאת על ידי האור המאיר לו בזמן ועל ידי לימוד הקבלה דווקא. בעל הסולם אומר בראשית ההקדמה לעיל, שעל ידי הלימוד, מגיע תיקון לאדם הרוצה להגיע לדרגת "ישראל". הכוח שבא אליו ומתקנו נקרא "תורה", שעליה כתוב: "המאור שבה מחזירו למוטב".
אם כן, אנו משתמשים ב"תורה" ומקיימים "מצוות" ובכך אנו מגיעים לחיבור עם הקדוש ברוך הוא, עם הבורא.
הבורא הוא קדוש, משום שיש לו את תכונת ההשפעה המבורכת בעינינו. כלומר אנו אומרים "ברוך הוא", מפני שתכונת ההשפעה, הפכה לתכונה הרצויה בכל תרי"ג הרצונות שלנו. זאת אומרת, ניתן לומר "הקדוש ברוך הוא", רק בתנאי שמגיעים לתכונת הבינה במלואה, כלומר רק כאשר הרצון לקבל של האדם מקבל על עצמו את תכונת הבינה. אז, הקדוש ברוך הוא והאדם נעשים כאחד, דבוקים ושווים כאחד. אם הם טרם הגיעו לכך, הביטויים "ברוך", או "הקדוש ברוך הוא", הם מ"פה ולחוץ".
האם בעל הסולם מתייחס למונח "ישראל" בכל המקומות באותו מובן?
בספרים הנכתבים על ידי המקובל, המקובל אינו מתייחס לגופים – מנין נולדו ומי הם אביו או אמו. הוא מתייחס לנשמות, היות ועלינו לתקן רק את הנשמות. בפסוק הראשון בתחילת ההקדמה, בעל הסולם אומר, כי אדם שלא ילמד את חוכמת הקבלה, אפילו אם מילא את עצמו בש"ס ופוסקים בעל פה, וכול כולו מעשים טובים והוא צדיק גמור לפי כל מה שמובן לנו בעולם הזה, האדם הזה עדיין לא עשה כלום. המושגים: ישראל, בני ישראל, תיקון, מצווה, תורה וכן הלאה, הם מושגים שהמקובלים משתמשים בהם בצורתם האמיתית, ולא בצורה שאנו רגילים להשתמש בהם, אז אל לנו להתבלבל.
"נמצאת מתעלית מדרגא לדרגא, עד שנשלמת קומתה, וראויה לקבל שכרה משלם, המוכן לה מכל מראש, דהיינו השגת התורה הקדושה בבחי' שמותיו של הקב"ה שה"ס תרי"ג פקודין כנ"ל. ועכשו הנך רואה בעיני שכלך, שאוריתא וישראל חד הוא, (שהתורה וישראל אחד הוא) דכל ההבדל בין התורה ובין הנשמה הוא רק מכח שינוי צורה הנמצא בנשמה, שנתמעטה בבחי' אור קטן עד למאוד, והתורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו ית', שרוממותו עד אין קץ כנ"ל, (כמו שכתוב) דאוריתא וקב"ה חד הוא." בדרגת ההשגה של גמר התיקון, אנו רואים שכל הכלים שהבורא ברא, היינו תרי"ג הרצונות וז' הרצונות הנוספים, המסתכמים בסך הכול לתר"כ רצונות, נבראו ותוקנו על ידי האור הנקרא "תורה", על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור נכנס בתוך הכלי, היות והכלי השתווה לאור בכוונה על מנת להשפיע. אז, נעשים בפנים מלובשים, "ישראל" - הכלים המתוקנים בכוונה על מנת להשפיע, ו"אורייתא" - אורות התיקון. "הקדוש ברוך הוא" כולל את שניהם, היינו הן את אורות התיקון, והן את הכלים המתוקנים. הוא המקור לזה.
הכול נעשה כאחד, בתוך אותו הכלי שהבורא ברא הנקרא "אין סוף". אור "אין סוף" וכלי "אין סוף", משתווים ביניהם על ידי הכוונה, ואז הכול נעשה כאחד.
"אמנם לעת השתלמות הנשמה בכל קומתה, והיא מקבלת התורה בסוד שמותיו ית', דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה, דהא (שהרי) כבר השיגה כל האור שבתורה." זאת אומרת, התורה שבאה, היינו "המאור שבה המחזירו למוטב", קודם מתקן את כל הכלים, את כל הרצונות, ורק לאחר מכן, בפעולה שנייה, הוא ממלא. זאת אומרת ישנה תורה המתקנת, ותורה הממלאת את האדם, כלומר שתי פעולות.
"דהיינו, שמשגת כל האור המופקד בתורה ומצוות, נמצא ממילא, שאור הנשמה שוה הוא אל אור התורה". האור הנכנס לרצון המתוקן הוא אור הנשמה. קיימים בסך הכול חמישה אורות - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. איננו משיגים עד גמר התיקון את אורות חיה ויחידה, אלא רק את אורות נפש, רוח ונשמה. האור הנכנס לכלי המתוקן הוא אור נשמה, לפי האור הגדול ביותר שמשיגים.
אם כן, יש אורות המתקנים את הכלים, ואורות הממלאים את הכלים. כאשר הם ממלאים את הכלים, אז חלק הרצון שתוקן, שווה לאור הנשמה, ונקרא בעצמו "נשמה". האור המתלבש שם הוא הבורא, הרגשת הבורא שבתוך הנשמה. הכול הופך להיות אחד.
כאשר מצטרפים כל תרי"ג הרצונות שבאדם יחד כרצונות מתוקנים, אז כל הבורא מלובש בכל הנברא, וזו בעצם התכלית.
בשרטוט ישנם חמישה סוגי אורות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, ודיברנו על כך שיש אור מתקן ואור ממלא. האם יש סוגי אורות נוספים?
בחלק ד' של תלמוד עשר הספירות, יש בערך עשרים סוגי אורות שבעל הסולם מסביר אותם. קיימים גם אורות רבים אחרים שהוא איננו מסביר. כל אור מחולק לפי מהות פעולתו. למעשה מגיע אור אחד, אור מופשט. הוא בורא את הכלי, ולאחר מכן נותן לו כל מיני הרגשות, התפעלויות ותגובות, שלפיהם הוא לאחר מכן מתקן וממלא את הכלים.
קיים אור מופשט הנקרא "אור הסובב" או "עצמותו". איננו יכולים להגדיר אותו בנפרד, אלא הכלי, בהתאם למצבו, מזמין מתוך האור המופשט הזה פעולות של תיקון ולאחריהן מילוי. גם ההסתרות והחושך באים משם, שכן החושך הינו מצב של חוסר אור. אנו מרגישים כך גם בעולם שלנו, אולם איננו מודים בכך. אם היה חושך בלבד, לא היינו יכולים להרגיש דבר.
התרחקות או התקרבות האור, הן רק כלפי התחתון. באור עצמו אין שום שינוי והוא נמצא במנוחה מוחלטת. אין בו שום חלוקה היות והוא אור מופשט. בעל הסולם מסביר בהסתכלות פנימית בחלק א' של תלמוד עשר הספירות, כי האור כולל בתוכו הכול. למעשה לא האור "כולל", אלא הנברא לפי תכונותיו, כולל בתוכו כל מיני חלקים, ואז מחלק את האור בהרגשה שלו לאופנים וחלקים שונים בכל פעם. באור אין שום חלוקה. גם כעת אנו נמצאים בתוך אור גדול, אולם לפי חמשת חושינו, לפי הגן הרוחני שלנו, לפי הצורה שבה אנו בנויים, אנו מתארים את התמונה על פני האור המופשט.
יש מסך לבן, אור מופשט, ומתחתיו נמצאים אני, חמשת החושים שלי, ואחריהם המוח והזיכרון שלי שבהם אני מתאר את התמונה. התמונה שלי נמצאת בהתאמה לאור המופשט לפי מידת ההשתוות.
כלומר אם הכוונה שלי פנימה, אני נמצא בהופכיות מהאור העליון ומרגיש את עצמי בלבד. אני מחובר לעצמי ללא שום קשר אליו. לכן נראה לי שהכול נסתר ואיןדבר. ייתכן ולפי מידת ההשתוות אני כבר נמצא ברגע, במצב מסוים, במידה קטנה של השתוות, ולפי זה התמונות שלי בפנים, מתחילות לתאר לי את מידת ההשתוות כלפי האור העליון. כלומר התמונות כבר אינן הופכיות, אלא הן מידות שונות של התאמה, של השתוות לאור. תמונות אלה הן עבורי העולם הרוחני, לעומת התמונות הקודמות של העולם הגשמי.
כאשר אני מרגיש את עצמי בניגוד לאור העליון, זהו העולם הגשמי. לעומת זאת, כאשר אני מרגיש את עצמי בהתאמה, בהשתוות כלשהי לאור העליון, זהו העולם הרוחני. בפנים אני תמיד מרגיש את המצב הפנימי שלי.
"דכל עוד שיש איזה מיעוט בהשגת חלק קטן ודק מן כללות אור התורה, עדיין נחשבת לאינה שלימה, משום דכל כללות אורה הוכן בשביל הנשמות, ע"ד שביארתי לעיל ד"כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם"," על האדם להכיר את הבורא ולעבוד על מנת להגיע ולגלות את שמותיו הקדושים. הוא עושה זאת באמצעות תיקון הכלים שלו. הוא מקבל אורות בכלים המתוקנים, מבין את התיקון בכלים ומבחין בהם במילוי האורות. כאשר הוא מרגיש, מבין ומשיג, בעמקות כל הכלי וכל המילוי בו, אז הוא כבר מגיע ל"שֵם". "שֵם" הוא כבר סוף ההשגה אילו רצונות בי מופעלים ועובדים ומה רצונם. עם מה יש להם קשר, מי ממלא אותם ומהו המילוי. כל הידיעה הזאת גם יחד, היא הכרת ה"שֵם", הכרת המצב.
אנו יכולים לתאר את ההכרה הזאת גם בגימטריא, בנוסחא כלשהי המבטאת את מצב הכלים והאורות יחד. השם מתאר עד כמה הכלי תואם לאור. הוא חייב להיות תואם, כי אחרת לא היה ממלא את הכלי. יוצא שהמושג "כלי" כולל בתוכו את הכול - את קיבולת הכלי, את מידת ואיכות האור הממלא אותו, את מידת השתוות הצורה עם הבורא, ומה מתגלה בכלי כתוצאה מכך שהבורא ממלא אותו. בסופו של דבר, אנו מגלים כי הבורא ממלא את האדם ונמצא בתוכו. התופעות החיצוניות הנראות לאדם מבחוץ, הסביבה, הכול מכונס בפנים. אנו מתרכזים בעצמנו ומקבלים התרשמות מהמציאות שלנו, רק מתוך הכלים הפנימיים שלנו.
"וכיון שהוכן האור להשגת הנשמה, והנשמה לא השיגה את כולה, נמצאת אינה שלימה, ע"ד "אקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד", שודאי הוא רשע גמור, אמנם תשפוט כזה בקיום התורה מצוות בהשגת תרי"ג הפקודין, שעכ"פ אינה שלימה בחסר לה דבר אחד גדול או קטן, וע"כ לעת קץ שסופה לבא לכלל השלימות, שהיא השגת כל אור התורה, ממילא לא נמצא אז שום שינוי צורה בין אור הנשמה לאור התורה. וממילא מתבאר לך בטוב טעם, שאוריתא וישראל חד הוא ממש, משום דאין ביניהם הבדל ושינוי צורה, נמצאים אחד ממש, ודו"ק בזה מאוד כי דברים דקים המה.
וכיון שכבר הוכחנו לדעת שקוב"ה ואורייתא חד הוא (עיין לעיל), וכאן הוכחנו שאורייתא וישראל חד, א"כ נמצא ברור שאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא" (שהתורה והקדוש ברוך הוא וישראל אחד הוא) ."
"התורה, הקדוש ברוך הוא וישראל אחד הוא" קיים מלכתחילה ואינו משתנה. כלומר קיימת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו והיא נכללת מהנברא. דבר אינו משתנה במחשבת הבריאה, אלא השינוי הוא כלפי הנברא בלבד. כלומר מצד הנברא יש תהליך של הכרת המצב - מנין אני בא, על ידי מי נוצרתי ומהי הצורה שבה אני מתקיים.
בשל חוסר האמצעים הקיימים בלשון שלנו, אנו משתמשים במושג הזמן, כדי להעביר את כל המצבים - קודם לא הייתי וכעת אני נמצא, קודם הייתי קטן או לא הייתי בעולם, אחר כך נולדתי, עכשיו אני גדול וכן הלאה.
אך למעשה אנו עוברים מצבים במימד אחר לחלוטין, ורק כלפי עצמנו אנו מרגישים כמו עוברים מצבים בעולם הזה. איננו יכולים לתאר אחרת את המצבים האלה, אלא רק במושגים של זמן, תנועה ומקום. אבל הזמן, התנועה והמקום הם לגמרי שונים, כי אנו נמצאים בעולם אחר, במקום אחר, ללא זמן, תנועה ומקום. אנו נמצאים במימד, שאיננו קשור כלל למימד שאנו יכולים לתאר היום באמצעות זמן, תנועה ומקום. לכן התיאור שלפיו אנו חייבים לתקן בכוחות עצמנו את כלי הקליטה שלנו, על מנת שנוכל להרגיש היכן אנו נמצאים באמת, הוא תיאור קשה.
בכדי להגיע לתיאור הזה, אנו זקוקים לאור התורה. האור הוא אמצעי הבא מהמימד שבו אנו נמצאים באמת ומשפיע עלינו. בסוף יתבהר לנו שהיינו במצב דמיוני, בערפול חושים, בהרגשה והבנה מעוותים. מצבנו איננו משתנה, אלא משתנה רק הכרתנו. הבעיה העיקרית היא, שלא ניתן במצבנו הנוכחי לתאר את המצב האמיתי שבו אנו נמצאים.
לא ברור גם מהם זמן, תנועה ומקום. אלו מושגים מאוד מוזרים ומשונים. קשה למצוא שפה להסביר זאת, והדברים האלה מתבהרים רק מבפנים לכול אחד ואחד.
"המתבאר לנו מכל הנ"ל אשר יש ב' חלקים בתורה ומצוות, הא' הוא תורה ומצוות על דרכם הנגלה לעיני כל שהם בחי' קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג עיטין, (תרי"ג עצות) שסגולתם לזכך ולצרף את הגוף, ולהגדיל מעלת הנשמה, שתהיה ראויה וכדאית לקבל אור פני מלך חיים, כמו שהיתה הנשמה בשורשה, טרם מיעוטה וביאתה לגוף השפל בעולם השפל. וחלק הב' הוא קיום המצוות ולימוד התורה ע"ד תרי"ג פקודין, שהוא ענין השגת שמותיו ית', וכל שכר הנשמות."
בעל הסולם מסביר בצורה יפה, את המושגים "תרי"ג עיטין" ו"תרי"ג פקודין", בסוף ההקדמה לספר הזוהר שנכתבה על ידי רשב"י ומופיעה בחלק א' של ספר הזוהר. בפירוש הסולם להקדמה, הוא מסביר, שהתורה מתחלקת לתרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין.
תרי"ג עיטין הן תרי"ג עצות, כיצד להביא את כוח התיקון. תרי"ג פקודין הן תרי"ג פקודות. זהו האור המופקד למעלה ומיועד לנשמה. אחרי שהנשמה מתקנת את עצמה על ידי האור המחזיר למוטב, בא אור התורה וממלא אותה.
"וערך חלק הב' על חלק הא' כערך השמים על הארץ, כי חלק הא' הוא רק בחי' הכנה, וחלק הב' הוא עצם ההשלמה ותכלית הבריאה.
ובזה נתבאר קושיתינו לעיל על דברי חז"ל, דאפילו אדם מצוין בתורה ובמע"ט יותר מכל בני דורו, ואם לא למד רזין דאורייתא וחכמת האמת, מחוייב להתגלגל ולבא עוד פעם לעולם." זאת השאלה מלכתחילה, מדוע כך הדבר? "והקשינו: מאי שנא (מה השינוי) מקצוע זה דחכמת האמת משאר המקצועות שבתורה, שלא מצאנו בשום מקום, שיהיה האדם מחוייב לעסוק בכל המקצועות שבתורה, ואדרבא (ולהיפך) מצאנו בהרבה מקומות כנגד זה, כמו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה", עיין לעיל."
הכוונות בלב הן העיקר. כל אדם ברחוב יודע שהכוונה היא העיקר ולא המצוות, למרות שמצוות לפי הקבלה הן גם כן כוונה. כוונה לפי משמעותה הנפוצה, היא כאשר כל אחד מעיד על ניקיון לבו ומה הוא התכוון. הכוונה מבטלת את הלימוד כאשר האדם חושב שאיננו צריך ללמוד אלא העיקר היא הכוונה. טענתו האמיתית של אותו אדם היא מה הקשר בין הכוונה והלימוד? לטענתו אין צורך בכל מיני דברים חכמים אלא מספיקה כוונה טובה.
"ועכשו מתבאר הענין בפשיטות, באשר שכל חלק התורה הנגלה, אינו אלא בחי' הכנה, שנהיה ראוי וכדאי להשיג חלק הנסתר, וכנ"ל, אשר חלק הנסתר, הוא עצם השלימות והתכלית, שעליו נברא האדם,"
בעל הסולם אומר, כי "תורת הנגלה", כוללת כל מה ששייך לתהליך תיקון הכלים, כאשר האדם עדיין נמצא בתהליך, בתיקון, בחיפוש ובבלבול. כאשר הוא נמצא בהסתר כפול, רגיל או אפילו ב"שכר ועונש". כלומר כאשר יש עדיין הכנות. עליו לעבוד ולגלות את תיקוני הכלים, ואחר כך יבוא האור שימלא את הכלים המתוקנים. אלה הם שני החלקים בעבודתנו, וניתן לבצעם רק באמצעות חוכמת הקבלה המזמינה אור מקיף.
לימוד "תורת הנגלה" כפי שמקובל אצל ההמון, לא יעזור לאדם לבצע עבודתו אפילו אם יהיה בקי במצוות, בש"ס ובפוסקים. לימוד "הנגלה" איננו מתקן את הכלים שלו. לימוד "הנגלה" בחוכמת הקבלה, הוא החלק העוסק בתיקון הכלים על ידי המאור המחזיר למוטב בזמן הלימוד יחד עם כוונה הרצויה.
"א"כ ודאי וברור דאם חסר מחלק הנסתר אע"פ ששמר התורה וקיים מצוותיה בחלק הנגלה, מחויב עוד להתגלגל ולבא לעולם לקבל מה שראוי לקבל, דהיינו (שהוא) חלק הנסתר ע"ד תרי"ג פקודין כנ"ל," כלומר לקבל את כל האורות כדי שימלאו את כל הכלים שלו. זהו גילוי השמות הקדושים, עד שהוא מגלה את השם הכללי הקדוש "י-ק-ו-ק".
"שאך בזה נשלמת הנשמה, כמו שחשב עליה השי"ת מכל מראש כנ"ל.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה," אנו חייבים להגיע כגלגולים של הדורות הקודמים לתיקונים ולמילויים סופיים בכל הנשמות, עד שמתחברים לנשמה כללית אחת שבה משיגים את כל אור "אין סוף".
"כנ"ל בזוהר, וע"כ אמרו בזוהר "עתידין רזי תורה וסודותיה שיתגלו לעקבתא דמשיחא", (עתידים רזי התורה וסודותיה להתגלות בעייני המשיח) שזהו ברור לכל מבין, מחמת שהמה תהיינה משלימות הכונה בבריאה, דעל כן תזכינה לביאת המשיח, וא"כ על כרחך שיגולו ביניהן סודות התורה באתגליא, (בגלוי) דבלאו הכי (שבלי זה) נמנע התיקון, כי תתחייבנה עוד בגלגול." רב"ש כותב באחד ממאמריו, כי אדם צריך להתגלגל עד שחוזר לשורש, ל"אין סוף". עד שכל הכלי שלו מתוקן ומלא בכל האור. אם איננו הגיע עדיין למצב שבו גמר את תיקונו הפרטי, הרי שהוא חייב להתגלגל שוב ושוב לעולם הזה.
"ובזה יתורץ לך מה שיש להקשות על ביאור הזה בכלל, דמי (שמי) אני ומי אבותי, אשר זכיתי לעשות ביאור בהרחבת הדעת על סודות חתומים שבזוהר וכתבי האר"י, ולמה לא מצאנו עד היום הזה שום מבאר בחכמה זו בהתגלות כמותי?" בעל הסולם איננו מתבייש בתפקידו וזוהי האמת לאמיתה. האדם, באופן כללי, משרת את כל האנושות. זה סימן מובהק לכך שאנו נמצאים בסוף הדורות, ושאנו מסוגלים להביא את המשיח, את האור הכללי שמתקן את כל הנשמות. התקופה הזאת נקראת תקופת "עקבתא דמשיחא".
אותו פירוש שבעל הסולם פירש ומקובלים לפניו לא יכלו לפרש, למרות שהוא היה הקטן מביניהם, מתאפשר בגלל התקופה. בעל הסולם כותב על כך במאמר "עת לעשות" וגם במקומות נוספים, שהזמן גורם לכך והמקובל מקבל את משימתו. כך הוא מגלה בעצם את חוכמת הקבלה.
קבוצת מקובלים היום, היא כאין וכאפס לעומת קבוצות מקובלים בעבר, כדוגמת קבוצותיהם של רשב"י, האר"י, בעל הסולם וקבוצות רבות אחרות. אולם הזמן הוא גורם. הזמן מחייב ועושה מאנשים מה שעליהם להיות כדי לשרת את כל התהליך. לכן, לפי כל הסימנים, אנו נמצאים בזמן של ימות המשיח.
"ובהנ"ל תבין מפני שדורינו זה הוא עקבתא דמשיחא (ימות המשיח) ממש, אשר כולנו עומדים על מפתן התיקון השלם, אשר כל המניעה היא עזיבת חכמת האמת השוררת בדור הזה עד לקצה, (עד שנשכחה), מסבת קושי הלשונות והענינים המפוזרים, שאין דעתו של אדם ...בלי דעת. עוד נוסף על כולם הוא קטנות הדעת וטרדות המרובות הנוהג בדורינו זה, וע"כ ברצות ה' להחיש פדות נפשינו גלגל זכות על ידי לגלות השיעור שבביאור הזה וחפץ ה' הצליח בידי." בעל הסולם הכין לנו את כל האמצעים. אם האנושות תשתמש נכון בכתביו, היא מסוגלת להגיע לגמר התיקון. לכן הוא אומר, "וחפץ ה' הצליח בידי". למרות שהלשון קשה ואולי חסרים הסברים, עלינו להבין כי התיקון איננו בא מן החוכמה, אלא מגילוי הנסתר בתוך כתביו. בתוך הכתבים ישנו כוח, המספיק כדי לתקן כל נשמה ונשמה עד לגמר התיקון.
נקווה שנצליח לתקן את נשמותינו, ונזכה אנו וכל האנושות ליהנות מכול מה שבעל הסולם הכין לנו.