מאמר לסיום הזוהר - שיעור 4
מטרת הבריאה היא דביקות האדם בבורא. הבורא הוא הכוח המשפיע, וכדי להגיע לדבקות בבורא, האדם צריך להיות משפיע כמו הבורא. היכן לומדים להיות המשפיע? בחברה האנושית. הבורא נסתר ונתן לנו תמורתו את החברה אנושית.
אם האדם רוצה לצאת מעצמו ולהידמות לבורא, עליו לעשות תיקון הנקרא "אהבת הזולת". כדי להגיע לאהבת הבורא ולרכוש את תכונת ההשפעה, האדם צריך לשנות את הכיוון מאהבה עצמית לאהבת הזולת. לאהוב את הבורא פירושו לאהוב את תכונת ההשפעה, להתכלל בה ולחיות אותה - להפוך להיות המשפיע לפי כל התוכנה הפנימית של האדם, הן בשכל והן ברגש.
בעל הסולם אומר שקשה מאד להגיע לאהבת הזולת. אין בכוחותיו של האדם לבצע את התיקונים האלה על עצמו. איננו רוצים אותם, אנו שונאים אותם. רק על ידי לימוד חכמת הקבלה שמאירה לאדם אור עליון המחזיר למוטב שנקרא "תורה", אפשר לבצע את התיקונים. באור התורה יש כוח להחזיר את האדם למוטב.
כתוצאה מלימוד הקבלה האדם מתחיל להרגיש עד כמה הוא הפוך מהמשפיע, עד כמה המשפיע גדול, נצחי ושלם לעומתו. אז הוא מוכן לבקש מהמשפיע, מהבורא, לבצע בו את התיקונים. הוא פונה אל החברה ומשתתף בפעילותיה. איכשהו הוא משתדל להשפיע לה, לאהוב אותה ולהיות מסור לה. ומתוך שהוא משתדל, הוא רואה עד כמה זה בלתי אפשרי. עם זאת, יחד עם ההרגשה שאהבת הזולת היא בלתי אפשרית, יש לו בטחון שהבורא יכול לעזור לו.
אדם שאינו משתדל להכניע את עצמו כלפי חברים ולהגיע לאהבת החברים בכוחותיו עצמו, לעולם לא ירגיש שאין באפשרותו להגיע לאהבת חברים. הוא גם לא ירגיש שהבורא יכול להביאו לכך, ושכדאי להגיע לצורת ההשפעה. כי ההרגשות והמחשבות האלה מגיעות עם האור העליון, והאור העליון מאיר לאדם לפי מאמציו. המאמצים אינם מביאים את האדם לשום מקום, אבל מתוכם הוא מגיע לייאוש הנכון. והייאוש הנכון מביא את האדם לצעקה ולתפילה, להעלאת מ"ן - לבקשה האמיתית הנכונה.
בהתאם להעלאת המ"ן, כשהאדם באמת מוכן ורוצה, הבורא מחליף לו את הטבע ונותן לו טבע שני. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה ולחיות בעולם העליון, במרחב הרוחני. הוא מגיע לתיקונו ומשיג את מטרת הבריאה.
המטרה מוגדרת במילה אחת: דביקות. מדוע? כי הדביקות ברוחניות היא השוואת הצורה המלאה. שוויון מלא בתכונות, ברצונות, במחשבות ובכוונות, בכל מה שנמצא באדם והאדם מרגיש כמהות שלו. האדם מרגיש את עצמו כשווה לכוח העליון בכל דבר. מה שנמצא בבורא נמצא גם בו, ומה שנמצא בו נמצא גם בבורא. בדרך זו האדם מפסיק להרגיש את ההבדל בינו לבין הבורא, עד כדי כך הם שנעשים כאחד - אותה המחשבה, אותם הדחפים, אותו הרצון, אותה הכוונה. אין דבר באדם שנמצא בשינוי או בסטייה מהבורא. האדם מאבד את ההרגשה של מחיצה בינו ובין הבורא והם הופכים לאחד. אדם נעשה כבורא. בשפה שלנו אין מילים לתאר איחוד כזה.
האיחוד בין האדם לבורא נקרא בספרי הקבלה "ישראל קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא". "ישראל" הוא האדם שרוצה להגיע לבורא. "אורייתא" היא כל האורות והתיקונים, כלומר כל הכלי של האדם וכל האור שבתוכו, הכלי והאור המתוקנים יחד. ו"קודשא בריך הוא" הוא האור הכללי שבאין סוף. אם כך, "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הוא", נמצאים כאחד.
המצב הזה נקרא "גמר התיקון", ואליו חייבים להגיע כל בני האדם ללא הבדל לאום, גזע, גיל, מין וכו'. במאמר "מהות חוכמת הקבלה", במאמר "השלום", ובהרבה מקומות נוספים, כותב בעל הסולם שכל האנושות חייבת להגיע לגמר התיקון, בזמן מציאותה בעולם הזה.
"וכבר אמרנו שהדביקות השלימה וההשגה השלימה מתחלקת לקכ"ה מדריגות כוללות, ולפי זה מטרם ימות המשיח אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדריגות. ויש ב' הפרשים מכל הדורות לדורו של המשיח"
יש עולם "אין סוף" ויש העולם הזה. האדם שבעולם הזה חייב להגיע דרך העולמות עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדמון, לעולם אין סוף. עולם אין סוף הוא גמר התיקון. כל עולם בנוי מחמישה
פרצופים, וכל פרצוף בנוי מחמש ספירות. יוצא שבכל עולם יש 25 מדרגות ו125 מדרגות מעולמנו עד עולם אין סוף. קכ"ה מדרגות ממצבנו עד למצב שבו אנו באים לדביקות השלימה. עם זאת, ברוחניות אין מרחק ואין תנועה. התנועה היחידה ברוחניות היא התנועה הפנימית - שיפור ושינוי באדם בשעה שהוא הולך ומשווה את תכונותיו לעולם אין סוף.
עולם אין סוף הוא השפעה שלמה, ובניגוד לו האדם בעולם הזה נמצא בקבלה גמורה. ( הרי אי אפשר לומר על הקבלה שהיא שלמה. המילים קבלה ושלמות לא "נדבקות" זו לזו) התיקון מתרחש בהדרגה, במאה עשרים וחמש שינויים פנימיים שעוברים על האדם. האדם יוצא מהאגו, מתחבר עם נשמות אחרות, ובכך הוא פותח את הכלי שלו יותר ויותר. אם מקודם התיקון הוא היה בתוך עצמו, עתה הוא יוצא מעצמו לכלי של "אדם הראשון".
כשהאדם נמצא בתוך עצמו הוא מרגיש את חיותו בלבד, הרגשה קטנה זו נקראת "קיסתא דחיותא" או "נר דקיק". לעומת זאת, כשהאדם יוצא לכלי של אדם הראשון, הוא רוכש את כל תר"כ הרצונות שבאדם הראשון בעל מנת להשפיע עם המסך עליהם. אז האור העליון נכנס לכלי בזיווג דהכאה כאור פנימי, והזיווג הזה נקרא "דביקות".
סיכומו של דבר, האדם יוצא מעצמו לכלי של אדם הראשון ב125 שלבים.
שאלה: מה זה מסך?
מסך הוא השימוש ברצון לטובת הזולת. ב"תלמוד עשר הספירות", אפשר למצוא כמובן הגדרה שונה. אבל בינתיים, כדי להקל על ההבנה, נגדיר אותו כך.
שאלה: מה זה "תר"כ"?
תר"כ הם סך כל הרצונות שנמצאים בכל אדם, אמנם שאנו לא מרגישים אותם. בעולם הזה האדם רוצה הרבה דברים בכל מיני צורות ואופנים. יש לו הרבה רצונות אבל הוא לא מונה אותם. גם ברוחניות לא צריך למנות את הרצונות. המספר תר"כ מציין כי עלינו לתקן את כל הרצונות שמתעוררים בנו.
אולם אם כל אחד מאיתנו הוא חלק מהמערכת של אדם הראשון ושייך לאיבר מסוים באדם הראשון, מדוע נשמה פרטית ששורשה ביד שמאל של אדם הראשון, צריכה לתקן את כל תר"כ הרצונות שלה כלפי התפקוד של הגוף כולו? מה הקשר בינה לבין הלב, המוח, או הרגל של אדם הראשון? מכיוון שעשר הספירות מתכללות אלה באלה, באור ישר ובאור חוזר, במשולש עליון ובמשולש התחתון, הן מתחברות יחד וכל חלק כולל בתוכו את כל חלקי הגוף.
תר"כ הרצונות ועשר הספירות הם היינו הך, אין הבדל ביניהם. עשר הספירות נחלקות לרמ"ח, שס"ה, ולעוד שבעה חלקים, ובסך הכול הם אותם תר"כ רצונות. כל ספירה נכללת מכל יתר הספירות,
וכל אחד מהחלקים באדם הראשון משפיע על יתר החלקים, אבל בדרגת חשיבות שונה. מספר החלקים אינו משתנה ולכן מכנים אותו תר"כ.
המספר תר"כ, כמו עשר ספירות, מציין מבנה שלם של כל נשמה. לא צריך להתייחס למספר הזה דווקא. איננו יודעים את מספר הרצונות ואיננו יכולים למיין או לסווג אותם. ספירת או מיון הרצונות הם לגמרי לא מעניינינו. עם זאת, כשהאדם מגיע לדביקות מתוך רצון שמתוקן בעל מנת להשפיע לזולת ולבורא, הוא מבין מהו הרצון, ומה המימוש הנכון שלו. במצב הדבקות האדם משיג מהם תר"כ הרצונות, כדברי הכתוב "כל עצמותיי תאמרנה" (תהילים ל"ה).
"ויש ב' הפרשים מכל הדורות לדורו של המשיח"
במשך עשרות אלפי שנים חיינו כפראי אדם, ובשנת האפס לפי הלוח העברי הופיע "אדם הראשון". "אדם הראשון" הוא בן האדם הראשון שבו התגלתה ה"נקודה שבלב". לאחר "אדם הראשון" הופיעו
אברהם, משה וכו', עד לימינו. בימינו כל אחד חייב להתייחס ל"אני" שלו כמי שמסיים את שרשרת ההתפתחות, ולשאול את עצמו "מה איתי?" זוהי ההיסטוריה האנושית עד לימינו, אלא שבימינו אנו נמצאים בפתחו של "גמר התיקון". כך כותב בעל הסולם. דורנו הוא דורו של משיח.
יש הבדל בין כל השנים שקדמו לדורנו ובין דורנו שהוא דור המשיח. עד לתקופתנו הקבלה הייתה נסתרת ורק נשמות בודדות זכו להגיע להכרה אלוקית כדי לפתח את חכמת הקבלה. כל העולם התקדם על ידי ייסורים, גם אומות העולם וגם ישראל. בסופו של דבר, הכלים התערבבו זה בזה, ההכנות נגמרו, ועתה אנו עומדים בפתחם של ימות המשיח.
ומהו ההבדל בין כל ההיסטוריה האנושית, ובין זמנינו, הזמן של ימות המשיח?
"א) שרק בדורו של המשיח אפשר להשיג כל קכ"ה המדריגות ולא בשאר הדורות. ב) שבכל הדורות בני עליה שזכו להשגה ולדביקות מועטים הם, כמ"ש חז"ל על הכתוב אדם אחד מאלף מצאתי, שאלף נכנסים לחדר וכו' ואחד יוצא להוראה, דהיינו לדביקות ולהשגה, כמו שאמרו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
חוץ מרשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזוהר," שחיו בעבר ולא בזמננו. "זכו לכל קכ"ה המדריגות בשלימות, אעפ"י שהיו לפני ימות המשיח. שעליו ועל תלמידיו ז"ל נאמר חכם עדיף מנביא."
רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו היו ככתר לפני הגלות. בהם נסתר כל מה שצריך להתגלות בסוף הגלות. הם גילו, אבל הסתירו את הגילוי בתוך הכלים שלהם. הם כביכול גילו לעצמם, כדי להחזיק ולהסתיר את הגילוי שבזמננו עתיד להתגלות לכל בני האדם.
בכתר נמצא כל האור, והמלכות חייבת לגלות את הכלי. כשמלכות מגלה את הכלי מתגלה בה כל האור שבכתר. כזהו העניין של רשב"י ותלמידיו. החברה קדישא של רבי שמעון היו כעשר ספירות שלמות, מלאות באורות של גמר התיקון, אבל בכוח. לא בכללות העולם, לא בכללות אדם הראשון.
עתה, בסוף הגלות, בסוף ההתפתחות הכלים, לאחר שכל הכלים דהשפעה וקבלה התערבבו יחד - בינה ומלכות בצורה השבורה - מתחילים לתקן את הכלים. בכלים האלה יתגלה כל האור שרשב"י ותלמידיו משכו והחזיקו בכלים שלהם מתוך הזַכות שלהם שבספירת הכתר. עלינו להעלות אור חוזר מהכלי העבה שלנו, מהמלכות, ולהגיע לאותו הזיכוך ולאותו המילוי של רבי שמעון והחברה קדישא.
"וע"כ נמצא הרבה פעמים בזוהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חבורו הגדול רושם חזק כל כך בעולם, כי סודות התורה שבו תופסים קומת כל קכ"ה המדריגות,"
זהו ייחודו של ה"זוהר" שאין כמוהו אף לא באחד מספרי הקבלה האחרים. ולא שהמקובלים האחרים היו פחותים בדרגתם מרבי שמעון. במקום אחר כותב בעל הסולם שרבי עקיבא ידע הרבה יותר מרבי שמעון, אבל לא יכול היה לגלות את השגותיו- כי לא היה מתפקידו לגלות. אל לו לאדם למדוד את קומתם של המקובלים לפי קנה המידה הטיפשי שלו. כל מקובל עובד בהתאם לציווי מלמעלה, וכך אנו צריכים להתייחס לעניין.
"ולפיכך אמרו בזוהר שספר הזוהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח." כל בעלי ההשגה במשך ההיסטוריה ידעו זאת, וכך הם כתבו. "כי אמרנו שאם מדריגות המעיינים אינן בכל השיעור של מדריגת המחבר לא יבינו רמזיו משום שאין לשניהם השגה משותפת, וכיון שמדריגת בעלי הזוהר היא בכל הגובה של קכ"ה מדריגות, אי אפשר להשיגם מטרם ימות המשיח. נמצא שבדורות שלפני ימות המשיח אין השגה משותפת עם בעלי הזוהר, וע"כ לא הי' יכול הזוהר להתגלות בדורות שקדמו לדורו של המשיח."
"ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזוהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזוהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזוהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש "הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזוהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזוהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזוהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'."
פירוש "הסולם" הוא פירוש מיוחד לספר הזוהר. הוא פותח את הזוהר בכל דרגותיו. כלומר, אם האדם נמצא "בתוך" פירוש הסולם, הזוהר יכול להביאו עד גמר התיקון. עם זאת, פירוש הסולם שונה מספר הזוהר בכל אופניו: בצורתו, ביחס שלו, בשפתו וכו'. הזוהר הוא ציורי וסיפורי - בחיצוניותו, ואפילו בפנימיותו, הוא מתייחס ומדבר אחרת מפירוש הסולם.
ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם על שתי דרכים להציל את "הטובע בנהר", דרך ראשו או דרך ליבו, וקובע שבזמננו אפשר לגשת ללב רק דרך המוח. ודאי שהתיקון הוא בלב, ברצונות, אבל רק דרך המוח אפשר להגיע לתיקון הלב. לכן בפירוש הסולם לספר הזוהר מתמקד בעל הסולם במיוחד בעניין הג' קווים. ג' קווים הוא התהליך שהאדם חייב לעבור בכל מדרגה, בתיקון רשימותיו שמתעוררות בכל מצב.
פירוש הסולם מגולה רק לבעלי השגה. ולאלו שנמצאים מטרם ההשגה הרוחנית, לפני הרגשת העולם העליון ולפני העבודה הברורה עם הכלים, המאור שבא מלימוד "תלמוד עשר הספירות", נכון יותר. תלמוד עשר הספירות מרוכז יותר וקרוב יותר לתלמיד המתחיל המודרני. לא ההסבר על חכמת הקבלה הוא העיקר בתלמוד עשר הספירות, אלא המאורות, האור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב בתלמוד עשר הספירות מסודר כלפי הנשמות שבדורנו זה. הוא משפיע יותר ומועיל יותר.
עם זאת, ודאי שעם כניסתו של האדם לדרגות העליונות, ספר הזוהר נעשה לו כמדריך בהתפתחותו בעולמות העליונים, ובפרט עם פירוש הסולם.
"ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'."
בעל הסולם אומר שמשנת תשנ"ה ( 1995 ) והלאה פועל על האנושות כוח מיוחד המחזיר למוטב. אלא שלמעשה, בעל הסולם קובע שהתהליך התחיל בסביבות תחילת המאה ה-20 כשעם ישראל קיבל את ארץ ישראל בנתינה מלמעלה, כדי לרכוש בעצמו את ארץ ישראל הרוחנית.
היום, בתחילתה של המאה ה-21, אנו נמצאים בפיגור. עדיין לא התעורר כוח המוכנות וההכרה שלנו מלמטה כנגד כוח הנתינה מלמעלה. הפיגור בתהליך הוא הסיבה למכות הקשות שניחתו על האנושות במאה ה-20.
משנת 1995 והלאה, בהתאם לקביעתו של בעל הסולם, מתחיל להתעורר בכל העולם רצון לרוחניות. לעת עתה, החשבון הוא כלפי אלה שקיבלו התעוררות לרוחניות, ודי בכך. כי ברוחניות לא כמות היא שקובעת אלא האיכות. אם כך, השאלה היא האם אותם האנשים שהתעוררה בהם הנקודה שבלב ממשיכים להתפתח נכון, ובאיזו מידה?
מתחילת המאה ה-20 ובמיוחד מתחילת המאה ה-21, יש נתינה מלמעלה, הן כלפי הכלל והן כלפי הפרט. אורות המשיח קיימים ומוכנים בעדנו, הכול תלוי בהכנת הכלים.
שאלה: מה הקשר בין זמן התיקון ובין המכות שהאנושות מקבלת?
במשך אלפי השנים עד לתחילתה של המאה ה-20, ספגו האנושות ועם ישראל בתוכה, מכות רבות. אלא שהיו אלה מכות מצד הטבע. האנושות ברחה מהמכות, מהרע אל הטוב, וכך התפתחה. מתוך שהיה לנו רע המצאנו המצאות וחיפשנו איך לשפר ומה להחליף. כשאי אפשר היה לסבול עוד את הרע, יצאנו למהפכה. בניגוד לאנושות, עם ישראל לא התפתח. לפחות באלפיים שנים האחרונות נשאר ישראל בצורת הדומם דקדושה.
עתה, מתחילת המאה ה-20 והלאה, כשמגיעים אורות המשיח ויש הכנה מלמעלה, המכות כבר אינן מכות הטבע, אלא מכות הטבע העליון. עד לתחילתה של המאה ה-20 פעלו על האנושות אורות כלליים
הנקראים טבע. האורות האלה פועלים על הבריאה ומעוררים רשימות, מרשימו קטן לרשימו יותר ויותר גדול, וכך הבריאה מתגלגלת ובאה. האורות של זמנינו, "אורות דמשיח", אחרים לגמרי. בזמנינו יש נתינה מלמעלה. הלחץ מלמעלה הרבה יותר גדול, וההפרש בינינו לבין האורות עוד יותר גדול.
האורות פועלים, וכתוצאה מפעולתם התחיל עם ישראל להתקלקל: קמה תנועת ההשכלה, רבים עזבו את הדת ונעשו חילונים. האדם הפך להיות אגואיסטי יותר, והתרחק. אלא שכמו בכל דבר רוחני, היה בכך טוב ורע. בזמנינו, כתוצאה מפעולתם של אורות דמשיח נעשינו גרועים עוד יותר. במהלך המאה ה-20, התדרדרנו בתכונותינו והתרחקנו ממטרתנו. הרשימות שלנו הלכו וגדלו, אבל לא הדבקנו את ההתקדמות. בתקופת הגלות, על פני הרשימות הקטנות, התקיימנו כדומם דקדושה. די היה לנו בתפילה ובקיום מצוות בצנעה. כך נהגו סבותינו עד לפני מאתיים שנה. בימינו אין עוד מקום לקיום כזה. הרצון לקבל גדל, ואמנם שחכמת הקבלה לא מצודדת בכך, עם ישראל לא נשאר כדומם דקדושה.
עם ישראל לא הדביק את הפער של מאה השנים האחרונות. אילו עשה זאת, היה עולה מעל הדומם דקדושה, לרוחניות. כי אגו שגודל ומתוקן מעלה את האדם לרוחניות, ואגו שגודל ולא מתוקן, מוריד
את האדם עוד יותר עמוק לגשמיות. יוצא אפוא שאנו בפיגור, ולא מדובר באיחור חסר חשיבות. הצרות שפקדו אותנו במהלך מאה השנים האחרונות, מעידות על כך. והצרות רק הולכות ומתגברות. שום מניפולציה פוליטית לא תועיל וגם לא פתרונות אחרים כדוגמתה - רק אור המשיח.
מכאן ניתן להבין מדוע כתוב על ימות המשיח "פני הדור כפני הכלב" (סוטה מ"ט ע"ב), ומדוע חוזים המקובלים מלחמות גדולות בימות המשיח. רבי שמעון בר יוחאי אמר "אוי לו לאדם שיהיה בזמן המשיח". כי האורות שעומדים נגד הכלים לא מתוקנים, מזמינים בכלים תופעות מאוד קשות ולא רצויות.
"ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה."
הרוחניות והגשמיות בארץ ישראל כרוכות יחד לפי חוק ענף ושורש. הימצאותנו בארץ ישראל היא כענף, מפני שהתחיל להאיר האור של המשיח מהשורש. את החזרה לארץ ישראל קיבלנו מהאורות העליונים, ולא כי זכינו בה. להיפך, מצבנו הנוכחי בארץ ישראל גרוע מכפי שהיה מטרם חזרתנו לארץ. אנו נמצאים בארץ ישראל כענף לא מתוקן של חלק מתוקן. יוצא שבמצבנו המקולקל בארץ ישראל אנו נמצאים בהתנגדות גדולה יותר לרוחניות, לפי ענף ושורש.
כל עוד היינו בגלות, המצב המקולקל היה המצב הנכון. אבל חזרתנו לארץ ישראל אינה מתחברת עם הצורה המקולקלת, וכתוצאה מכך אנו מרגישים הרבה יותר גרוע. ואכן, מרבית האנשים שעולים לארץ מרגישים רע ביחס למצבם במדינות שמהן הגיעו. רק אנשים עם נטייה לרוחניות, מרגישים טוב עם חזרתם לארץ ישראל. זאת משום שהענף והשורש משתווים. אילו תושבי המדיה היו יכולים לברוח מישראל, אילו היו יכולים להבטיח את עתידם הכלכלי במקום אחר, מעטים מהם היו נשארים בארץ - לומדי הקבלה ועוד כמה מתי מעט.
"ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה,"
עוד לא קיבלנו את הארץ בידינו, עוד לא קיבלנו אותה בכלי הקבלה שלנו. כי עדיין אין בהם את התנאים לשליטת אור המשיח וארץ ישראל, הנקראים תכונות הבינה.
"באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי איןגאולתהגוףבליגאולתהנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים,"
הכול לפי הנשמה. יש לומדי קבלה שאינם שייכים לעם ישראל מלידה אלא לפי הנקודה שבלב, ורוצים להיות בארץ ישראל. לעומתם יש אנשים שייכים בגשמיות לעם ישראל, ובכל זאת בורחים מישראל. ולראיה, מיליוני היהודים המתגוררים באמריקה.
הסיבה היחידה לכך היא הפנימיות. לא יכול להיות קשר בין ענף ושורש אלא לפי התוכן הרוחני - הן ברמה הגשמית והן ברמה הרוחנית. ניתן לראות זאת בחוש. אם נניח לרגע את כל התועלת הגשמית בצד, נמצא כי האדם יכול להרגיש את ארץ ישראל כמקום טוב רק בתנאי שהוא נמשך לרוחניות.
יש אנשים שחיים בישראל ללא שום הרגשת שייכות לארץ ישראל. הם בנו לעצמם סביבה מלאכותית שאינה שייכת כלל לארץ ישראל, ובה הם מתקיימים. ברגע שהסביבה המלאכותית תעלם, לא יוכלו להישאר בארץ אפילו לרגע. הם יברחו מיד. לא יהיה ביכולתם לשאת את הפער בינם לבין המקום הזה. ההבדל הרוחני הוא בלתי נסבל. לא יהיה איכפת להם איך לברוח, העיקר לברוח, לקפוץ לים ולברוח. אלמלא נבנתה בארץ סביבה מלאכותית חיצונית, כך היו מרגישים מרבית תושביה. כי ההבדל בין תכונתה של ארץ ישראל כלפי עם ישראל ובין מה שנקרא היום "עם ישראל", הוא עצום.
שאלה: לא ברור למה הגיע הזמן להיות בארץ ישראל?
זמן פירושו, ההתפתחות שבכל הנשמות. נשמת אדם הראשון עברה שבירה ומשך כל ההיסטוריה מתגלים כליה השבורים. הכלים השבורים מתגלים מתוך התכללות כלים דקבלה בכלים דהשפעה. הכלים דהשפעה נקראים "עם ישראל", והכלים דקבלה נקראים "אומות העולם". ישראל ואומות העולם מתערבבים זה בזה, וכשנגמרת ההתערבבות, מגיעים הכלים למצב שבו מתחיל התיקון. מגיעים האורות דמשיח ומתחיל התיקון.
הכלי כבר מוכן. מתחילת המאה ה-20, כל כלי כבר נכלל עד כדי כך ביתר הכלים, שבמצבו הגשמי
אין לו עוד במה להתכלל. ההתכללות תמשך הלאה, אבל על ידי אורות עליונים, ההתכללות והתיקונים יבואו יחד.
זהו מושג הזמן. הנפילה משבירת הכלים ועד הדרגה אחרונה, נגמרה. בימינו אנו כבר מתחילים להכיר בכך שאיננו רוצים להישאר במצבים הגרועים ביותר.
שאלה: אם לאדם יש משיכה לרוחנית מה זה משנה היכן הגוף שלו נמצא?
במצבנו הנוכחי, אנו מרגישים את המציאות דרך הגוף שלנו, דרך רצונותינו הגשמיים. התרשמויות עוברות לרצונותינו מבעד לחושי הראיה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש, וכך אנו מרגישים את העולם בדרגה הגשמית. גם אם לא הייתה ארץ ישראל, הלבוש החיצון ביותר על הרוחניות הוא תמיד "העולם הזה". ואפילו אם יאמרו על תמונת העולם הזה שאינה גשמית, זה לא ישנה את העובדה שהעולם הזה הוא קרום נוסף, חיצון, על הכוחות רוחניים, שדרכו אנו מתקשרים.
חכמת הקבלה אינה מתעסקת בפעולות האדם. חכמת הקבלה מתעסקת ביחס הפנימי של האדם. מדובר על הלב, על תיקון הלב. בעל הסולם אינו כותב שלאחר החזרה הגשמית לארץ ישראל צריך לעבד את האדמה, או לעשות פעולות גשמיות אחרות. אם התעוררנו לחזור לארץ ישראל בבחינה גופנית, עלינו להבין שבכך מחזירים אותנו לארץ ישראל הרוחנית. אלא שעדיין איננו רוצים לחזור אליה.
שוב, הגופים שחוזרים לארץ ישראל הם סימן שהכוח העליון מתחיל להחזיר את הנשמות לארץ ישראל הרוחנית. ואנו, ברצון שלנו, איננו משתווים עם מעשי הבורא.
מלמעלה בא אור. המעמד של האור כלפי הכלי הוא כזה, שהכלי של האדם כבר חייב להיות איתו
במידה מסוימת של דביקות על ידי המסך. ומכיוון שהכלי עוד לא מוכן לדבקות, כי אין לו מסך, האור שעומד מולו ונאבק עימו מורגש בו כחושך. כי זה בניגוד לצמצום א'. האור מסתלק מהכלי, הוא נמצא רחוק מהכלי והאדם מרגיש אותו כחושך. זוהי הנתינה של הבורא מלמעלה. באמצעותה הוא מחייב אותנו לחזור לארץ ישראל בגשמיות.
בגשמיות כבר איננו צריכים לתקן דבר. חזרנו לארץ ישראל, כי האור הוא שעושה את כל התנועות. כל שעלינו לעשות הוא לתקן את הרצון ולהתאים אותו לאור. הרשימות שמתעוררות בנו עתה, צריכות רק להיתקן במסך. בעל הסולם אינו מדבר על שום דבר אחר.
את היחס בין ענף ושורש לא האדם קובע, גם לא את תנועותיו בעולם הזה. האורות באים מלמעלה ומזיזים את האדם כמו פיסת ברזל בשדה מגנטי. איש אינו יכול לדעת מדוע התעורר בו החשק לזוז, ואיך הגיע למסקנה שכדאי לו לזוז. איננו אחראים לכך. האדם רק צריך להכין את רצונו בהתאמה לנתינה מלמעלה. יש זמן של נתינה ויש זמן של קבלה.
שאלה: לציבור המתנחלים ולציבור הדתי יש אחיזה חזקה מאד בארץ ישראל. האם גם הם רוצים רוחניות?
האדם שאינו לומד את חכמת הקבלה כאמצעי לתיקון מתקשר לארץ ישראל רק בדרגת הדומם. קשה להסביר זאת, וקשה להבין. אפשר לטעות ולפרש את דברי כהסתייגות מהקהל הדתי, אלא שאין זה כך. חס ושלום. מי שרוצה לקיים את התורה של "בעלי הבתים", מי שחונך לתורה של ה"דומם דקדושה", אדרבא, שיקיים אותה. זהו מצבו. הרי כל המציאות היא סדר מסוים של כוחות ברצונות.
עם זאת, מתישהו בעתיד האדם הדתי יצטרך לגלות שאין די בכך, תקוותי שזמנם יגיע ובהקדם. הם ירגישו שכדי לקיים את הדבקות בבורא בכוונה ולא במעשה, עליהם לתקן רצונות נוספים. כי הדבקות בכוונה היא הרוחנית.
גם חובשי הכיפות הסרוגות, אנשי ארץ ישראל השלימה, מקיימים מעשים שקשורים לאהבת ארץ ישראל. אולם הם עדיין לא ביררו את מניעיהם בצורה בוגרת וברורה.
בירור כזה יתכן רק אם האדם מתחיל לברר את עצמו כלפי מטרת הבריאה. עם זאת, ודאי שהם מחזיקים בקשר חזק יותר עם ארץ ישראל מקהל החילוני. יש להם קשר לתורה ולאור בדרגת הדומם, וממנו הם מקבלים חיזוק. אי אפשר לומר שהקשר שלהם לארץ אינו תואם את רצונם.
הם עדיין מקיימים "מצוות אנשים מלומדה" בהתאם לחינוך שקיבלו ומתוך הרגל. העניינים האלה עוד דורשים בירור, מיהו דתי, מיהו חילוני, מיהו מקובל ומיהו תלמיד קבלה. זה לא פשוט. כך או כך, אסור לזלזל בשום דבר, אף לא באחד מחלקי מהאומה.