פב. כל העולמות
כל העולמות אשר אנו מבחינים בהם מדרגות רבות וכסויים רבים, הכל הוא בערך הנשמות, אשר המה הם המקבלים מהעולמות. לפי זה נבין לנו הכלל, "כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". כי שם יורה השגה, זאת אומרת, כל השמות והספירות והמספרים, הכל הוא בערך המקבלים. לכן יש לנו ג' הבחנות: א) עצמות ית', שמזה אין אנו מדברים כלל, כי המקום שאנו מתחילים לדבר הוא ממחשבת הבריאה, ששם אנו נכללים בכח, בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה". ב) מחשבת הבריאה, וזה אנו מכנים בשם אין סוף ברוך הוא, שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, והקשר הזה מובן לנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להטיב, אין לנו שום דיבור, לכן שייך שום תפיסה והשגה.
וכיון שכל הבחנות שישנם בהעולמות הוא רק בערך הנשמות, לפי זה יוצא שהעולמות בערך עצמם, אין לנו שום השגה, לכן גם המה נבחנים בשם עצמות ולית בהם שום השגה כלל. והנשמות, שהם מקבלים מהעולמות, נבחנים העולמות בערך הנשמות בסוד אין סוף. והטעם הוא, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, הוא מה שהעולמות משפיעים להנשמות. וזה נמשך מטעם רצון להנות לנבראיו, שזהו בחינת יחס משותף בין עצמות להנבראים, והקשר הזה מכונה בשם אין סוף כנ"ל. דהיינו, כי בזמן שאנו מתחילים לדבר מאור עליון, המדובר הוא מב' בחינות ביחד, זאת אומרת מהמשיג ומהמושג ביחד, דהיינו איך מתפעל המשיג מהמושג. מה שאם כן כל אחד בפני עצמו, אינם נכנסים תחת השם אין סוף, אלא המושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות. שהוא בחינה מחודשת, שהוא בחינת חלק מהכלל, בבחינה מה שנטבע בהנשמות בחינת רצון לקבל, שזה נקרא בחינת יש מאין (והבורא ית' ברא מציאות כזאת שאנחנו נרגיש כך).
לפי זה נמצא, שכל העולמות נבחנים לאחדות הפשוט בערך עצמם, ואין שום שנוי באלקות, שהוא סוד "אני הויה לא שניתי", ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות, וכל מיני לשונות הכי זכים, אינם נמצאים בהם עצמם, והכל נבחן בשם עצמותו ית'. אלא, כל הספירות וההבחנות באים ביחד אם אדם המשיג, את האור העליון, כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע, בסוד רצונו להטיב. ונתן לנו את החושים האלה, זאת אומרת, לפי מה שהחושים שלנו מתפעלים מהאור העליון, בשיעור זה נעשה לנו הבחנות רבות. אשר החוש הכללי שלנו מכונה בשם רצון לקבל, ובשיעור הקבלה אנו מבחינים הרבה חלקים ופרטים, עליות וירידות והתפשטות והסתלקות. כי הרצון לקבל כבר נקרא בחינת נברא, ובחינה מחודש יש מאין, לכן דוקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל, אז מתחיל הדיבור של החלקים בשיעור ההתפעלות. שכל זה כבר נקרא יחס משותף בין אור העליון להרצון לקבל, וזה מכונה אור וכלי. מה שאם כן באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, מטעם שאור בלי משיג, הנקרא כלי, עדיין נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור, משום שלא ניתן להשגה. ובמקום שאין השגה, איך אפשר לדבר מדבר שלא משיגים.
היוצא מזה, מה שאנו קוראים אור וכלי ברוחניות, בזמן שהם רק בכח נקרא בשם אין סוף, שמטרם הצמצום העולמות שנבחן לשורש. היינו, שבחינת כח יביא לידי פועל. ויש הרבה עולמות והבחנות המתחילים מהצמצום עד עולם עשיה, אשר שם נכלל הכל בכח, אשר המשיג ישיג אותם כך בפועל, אשר אצל המשיג נקבעים הרבה פרטיים האלו בפועל ממש.
מזה נבין מה שאנו אומרים שהשם ית' יעזור לנו, או שהשם ית' ישלח לנו רפואה או ישועה או שהשם ית' נתן לנו במתנה, השם ית' שלח לי מסחר טוב וכדומה, יש בזה ב' הבחנות: א) הבורא ית', ב) דבר הנמשך ממנו. הא', נבחן לעצמותו ית', שבזה אסור הדיבור מטעם שלא נשיג אותו, וב', הוא הבחינה הנמשך ממנו, זה נבחן לאור המתפשט, הנכנס להכלים שלנו, היינו להרצון לקבל שלנו. וזה נבחן לאין סוף, היינו הקשר שיש להבורא ית' עם האדם התחתון מה שהבורא ית' רוצה להנות, שהרצון להנות, נבחן לאור המתפשט ממנו שבסופו מגיע לרצון לקבל, זאת אומרת שהרצון לקבל, מקבל את אור המתפשט, נמצא האור המתפשט הוא נבחן בשם אין סוף. אשר אור המתפשט הזה הבא לידי התחתון, הוא בא ע"י כסויים רבים, אשר התחתונים יוכלו לקבלם על ידם. ונמצא, אשר כל הבחנות והשנויים הם נעשו דוקא בהמקבל, זאת אומרת, לפי ערך שהוא מתפעל מהישועה. וכל השמות וההבחנות הרבות שיש בהעולמות, הם נקראים אל ערך מה שהתחתון מתפעל, אשר אז נבחנים בחינות רבות בכח, אשר התחתון יתפעל מהם בפועל.
דהיינו, שהמשיג והמושג באים ביחד כנ"ל, שבלי משיג אין שום צורה להמושג, דלגבי מי יקבל הצורה. כלפי משיג, הלא אינו בעולם, וכלפי מושג בעצמו, איזה צורה שהם מקבלים דבר זה לא ניתן להשגה. לכן, אם אין לנו השגה בעצמותו ית', ואין חס ושלום שם לדמות שום חושים, אם כן, איך אנו יכולים להגיד שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו, אם בעצמותו אין לנו שום השגה. אם כן אין לנו ממה לדבר, רק מחושינו, עד כמה שאנו מתפעלים מהאור המתפשט. וזה דומה כמו שאנחנו מביטים על שלחן, אז לפי חושינו אנו מרגישים שזה דבר קשה, בחוש המישוש, וכן יש לומר מדת אורך ורוחב וכו', והכל לפי החושים שלנו. אבל אין זה מחייב, שהשלחן הזה יהיה נראה באותו הצורות שאנחנו רואים, בעיני מי שיש לו חושים אחרים, דהיינו בעיני מלאך שבטח שהוא מביט על השלחן אין לו בהשלחן הצורות הללו, אלא הוא רואה לפי חושיו. לכן אין לנו לומר ולקבוע שום צורה על השלחן בערך המלאך, מטעם שאין אנו יודעים את חושיו של המלאך.
היוצא מזה, כמו שאין לנו שום השגה בו ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו ית', רק אנו משיגים בהעולם מושגים בערך חושינו והרגשתנו, וכך היה רצון הבורא ית', שאנחנו נשיג כך בהעולמות העליונים. וזה פירוש שאין השתנות בהאור, אלא כל השנויים הוא בהכלים, היינו בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון והחושים שלנו.
נמצא לפי זה, אם הרבה אנשים מסתכלים על דבר רוחני אחד, מכל מקום כל אחד משיג אחרת, לפי הדימיון והחושים של כל אחד ואחד. וכמו כן באדם אחד, גם ישתנה אצלו דבר הרוחני ההוא לפי מצביו. לכן הוא בעצמו מרגיש כל פעם צורה אחרת, והכל הוא מסיבת שהאור הוא פשוט ואין לו שום צורה, אלא כל הצורות הוא לפי ערך המקבלים.