מאמר לסיום הזוהר - שיעור 5
בדורנו הגיעה האנושות לפתחה של הגאולה השלימה. וכעדות לכך זכה ספר הזוהר שכולל את כל 125 המדרגות הרוחניות לפירוש הסולם. סימנים רבים נוספים מעידים על כך שדורנו הוא דור המשיח, סמנים שבעל הסולם לא ראה בפועל, אלא ברוח הקודש. העולם מתעורר בפועל לרוחניות. האנושות מגלה עד כמה העולם ריק, ואין ביכולתה לענות על השאלה המהותית, מה הטעם בחיים? החברה האנושית יודעת היטב כיצד לבלבל את האדם שלא לחשוב על חייו, או על שאלות כגון מה הטעם בחייו, אבל אין ביכולתה לתת תשובה.
אדם שמתעורר לרוחניות מגיע בסופו של דבר ללימוד חכמת הקבלה. בהדרגה, פותח לו הלימוד את הלב ואת המוח להתפעל מהמציאות הנסתרת. הוא מרגיש את המציאות הנסתרת ובהדרגה מצרף אותה לעולמו. כך, ביחס לעולמם של אנשים שלא הגיעו לאותם המצבים, הולך עולמו ומתרחב.
בעל הסולם אומר שהזמן מיוחד כי קיבלנו את ארץ ישראל בנתינה מלמעלה. עצם העובדה שהבורא הביא אותנו לארץ ישראל ונתן לנו אותה, היא סימן לכלים רוחניים ולתכונות שהבורא נתן לנו בהתאם, כדי שנוכל לתקן את עצמנו. הבורא פתח לנו פתח לתיקון וכל היתר תלוי בנו. הבורא עורר בנו את הנקודה שבלב, ועתה כל המסלול פתוח לפנינו. דבר שכזה לא היה במשך אלפיים שנות הגלות, ולא במשך כל שנות קיומה של האנושות.
עכשיו הכול תלוי בנו. אלא ש"תלוי בנו" פירושו לגלות מתוך היגיעה שלנו את הנחיצות בתיקון, וזה לא פשוט. כי עם ישראל שהיה בעבר בגובה הרוחני, נשבר. שבירתו של ישראל נעשתה מתוך הכרח ולאחריה גָלה העם בין האומות והתערבב בהן. בינה ומלכות התערבבו יחד: בינה במלכות, ומלכות בבינה. למעשה, עירוב הבינה והמלכות זו בזו, התחיל עוד בחורבן בית הראשון, עם היעלמותם של עשרת השבטים והמשיך בימי בית השני.
בסופה של המאה ה-20 סיים הכלי כולו להתערבב. כך קובע ספר הזוהר וכך כותבים מקובלים רבים. במאמר לסיום הזוהר, אומר בעל הסולם שמסוף מאה ה-20 מתחילים ימות המשיח, זמן התיקון.
עם ישראל חזר לארץ ישראל כבינה הכלולה ממלכות. עם ישראל נכלל מכל תכונותיהן של אומות העולם וקיבל מהן את דרגות העביות והקלקול. גם עם ישראל עצמו היה מקולקל, אלמלא כן לא היה מתחבר עם אומות העולם. ויוצא שעתה, במצבנו המבולבל והמקולקל, אנו נמצאים בארץ ישראל ככלים לא מתוקנים.
מצבנו המקולקל מתבטא בתרבות של אומות העולם שהבאנו יחד איתנו לארץ ישראל. תרבות היא אוסף מטרות אגואיסטיות של הרצון לקבל, ועם התרבות הזו אנו רוצים להמשיך. בעל הסולם כותב שמכיוון שאנו רוצים להמשיך באותה הדרך, ולא פותחים את ספרי הקבלה, וודאי שאיננו שייכים לארץ ישראל. להפך, אנו נמשכים חזרה לארצות הגולה, ונשמח אם יתאפשר לנו לחזור אליהם.
כך או כך, עם ישראל אינו שמח בארץ ישראל, ומפני שאינו ראוי לארץ ישראל והארץ מלכתחילה אינה מושכת אותו, הוא מקבל מכות. רק לאלו שהתעוררה בהם הנקודה שבלב ונמשכים לרוחניות, יש איזו מין הרגשה שכאן הוא מקומם. לפי השתוות ענף ושורש אין להם ארץ אחרת.
"והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם."
זו התוצאה משבירתו של עם ישראל ונפילתו לאובדן ההרגשה הרוחנית ולאיבוד האורות. במצבנו הנוכחי אין עולם רוחני, אין בורא, אין "טוב ומטיב" ואין מטרת הבריאה - אין שום דבר רוחני. במידה רבה את מקומן של ההרגשה, ההבנה, החיוּת וההשגה הרוחנית שהאדם היה חי בהם, תפסה הדת העממית. בימינו עם ישראל מבצע פעולות ריקניות מתוכן שמחזיקות אותו במצב של דומם דקדושה, ואינו משתדל לצרף להן פעולות של תיקון הנשמה, כדי להגיע באמצעותה למטרת הבריאה.
כתוצאה מכך, ומתוך שאנו מושפעים מהתכללותנו באומות העולם, יוצא שאנו נמצאים בארץ ישראל במצב נבזה והפוך מההגדרה של ארץ ישראל כרצון האל, כרצון הבורא, כתכונת ההשפעה שצריכה להתגלות בארץ ישראל.
"הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה."
אי השייכות של עם ישראל לארץ ישראל מורגשת בכל דבר, אפילו בגשמיות. מצבה הגשמי של הארץ הוא ביטוי להעדר כוח חיותה הרוחני. אמנם יש בארץ חלב ויש גם דבש, אבל כוונת הכתוב היא לשגשוג אמיתי ולא לפריחה מלאכותית, גשמית.
התיקון לא יבוא כתוצאה ממאמץ לבנות בניינים יפים או לייסד חברה יפה עם אנשים יפים. אלא, כמו שבעל הסולם אומר, רק מתוך שנגיע ל"לשמה". ו"לשמה", פירושו, לרכוש את הכוונה על מנת להשפיע על כל מעשינו. אם נתקרב ל"לשמה", ומכל שכן אם נשיג אותה, יימַשכו האורות והכוחות מהשורש הרוחני למטה לענף הגשמי ויסדרו את כל המציאות בעולם הזה בהתאם לשורש הרוחני. אז הכוח העליון ישרה בארץ שתהיה באמת "ארץ ישראל".
כל עוד לא נתקן את מעשינו ב"לשמה", כמו שתכונת הבינה צריכה להיות בכלים הרוחניים שנשברו, לא יעזרו לנו תחבולות חיצוניות בעולם הזה. וגם לא תיקונים בארץ ישראל הגשמית. על תחבולות כאלה נאמר, "שוא תשועת אדם"(תהילים ס), הן לא יכולות להצליח, כי העולם הזה מונהג מעולם העליון, וכל מה שיש בעולם הזה משתלשל מלמעלה. התיקונים חייבים להתרחש בדרגה הרוחנית, העליונה - וביכולתנו לעשותם. כתוצאה מהתיקונים בדרגה הרוחנית, יתוקן גם העולם הגשמי, מידה כנגד מידה.
שאלה: מה נדרש מהדור שיושב בארץ ישראל וקיבל את הארץ?
הדור שיושב בארץ ישראל עוד לא קיבל את הארץ. הארץ ניתנה לו מלמעלה, ועתה עליו לקבלה. עם ישראל צריך להתחיל לתקן את עצמו במובן של ארץ ישראל, כך שכל רצונותיהם של יושבי הארץ יכוונו להשגת מטרת הבריאה, ישר לאל. אין דרך אחרת.
כיוון כל הכוונות להשגת המטרה יביא להשתוות הצורה ולשוויון בין האדם לשורשו הרוחני. כתוצאה מכך יחזור חזרה מהשורש אור לתיקון האדם ואור לתיקון העולם. גם העולם הזה יעלה לדרגת הבינה. הן בפנימיות הטבע של עולם הזה והן בפנימיות האדם יפעלו כוחות הבינה. ודאי שנהיה בריאים יותר, שמחים יותר וחזקים יותר. ארץ ישראל תזכה לפריחה של ממש, כמו בימים עברו.
ארץ ישראל היוותה מקור להרבה חומרי גלם שבמשך הזמן נעשו הכרחיים לקיום האנושות. היום הארץ אינה מניבה דבר. אמנם שבלתי אפשרי למדוד זאת, כי את כל הדרוש לקיומינו אנו מיצרים בצורה מלאכותית.
כך או כך, עיקר השינוי כתוצאה מהתיקון יהיה בדרגת האדם, בהרגשת האדם את הסביבה. דרגת האדם היא שצריכה להשתנות, ואותה אפשר לשנות רק מלמעלה.
"אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה."
עד היום מסתמכים כמה מחוקי המשפט בארץ על המשפט האנגלי והתורכי. בכלכלה אנו לגמרי תלויים בשוק המשותף ובאמריקה. ובעבודת ה', אנו עדיין מצויים בהכרה העממית הפשוטה ביותר, שעיקרה הוא עיסוק בפעולות החיצוניות "כמצוות אנשים מלומדה". בימינו עבודת ה' אינה מביאה את האדם לעבודת ה' האמיתית, לדעת את ה', כדברי הכתוב "דע את ה' אלוהיך ועבדהו" (דברי הימים א' כ"ח). עבודת ה' נתפסת כביצוע פעולות חיצוניות בהתאם לחינוך שהאדם קיבל. וככל שהאדם מסתפק עוד יותר בפעולות האלה, ומגביל את עצמו עוד יותר מלשאול ומלחקור, הוא נחשב לצדיק יותר ולאדוק יותר.
בימינו, "דע את ה' אלוהיך ועבדהו" אינו התנאי לעבודת ה', לידיעת הבורא במטרה להגיע להשתוות הצורה. לכן, בעל הסולם כותב שגם במשפט, גם בכלכלה, וגם בעבודת ה', אנו נמצאים תחת ידי הזרים.
"היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח."
מצד אחד איבדנו את כל אשר היה לנו, ולא נשאר לנו דבר. אנו נמצאים במדרגה הגרועה ביותר ובמצב הגרוע ביותר בארץ ישראל. מצבינו דומה למצב בזמן חורבן הבית, אבל בתוספת ההתכללות באומות העולם ובתרבויות הזרות. מצד שני הגענו לזמן שבו האורות מתחילים לעורר אותנו מלמעלה. ולפיכך הביאו אותנו לארץ ישראל, התגלה ספר הזוהר, וקומץ של אנשים מתחיל להתעורר לרוחניות.
יש ניגוד בין המצב הגשמי, כלומר בין רצונותינו, ובין האורות שבכל זאת פועלים עלינו מלמעלה. האורות מתעוררים למעלה, במה שנקרא "נתינה מלמעלה". אבל מלמטה אין עדיין יכולת לקבל.
"ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזוהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימותההשגה" ו"הגאולההשלימה".
והנה ביארנו היטב תשובת חז"ל על הקושי', איך אפשר להדבק בו שאמרו שפירושו "הדבק במדותיו" שהוא צודק מב' טעמים"
מטרת הבריאה, המטרה שלנו, היא השתוות הצורה לבורא לפי כל תכונותיו. את המצב הזה עלינו להשיג, בטוב או ברע, בדרך ייסורים או בדרך תורה. כתוב, "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" (ירושלמי פאה ג ע"א). כלומר, האדם צריך לחקור מיהו ומהו הבורא בתכונותיו ובמעשיו, ולהעתיק את תכונותיו ומעשיו של הבורא על החומר שלו. בכך האדם משתווה לבורא ונעשה כמוהו. אל לנו לפחד מהשתוות הצורה לבורא.
אבל איך אפשר להידבק בו? איך אפשר להיות כמו הבורא עד כדי דביקות? איך אפשר שבכל הפרטים שבו ושבי לא יהיה הבדל? הרי השתוות הצורה ברוחנית אינה ביטוי מילולי, היא אינה משאירה שום הבדל. גם בגשמיות שני אנשים יכולים להיות דומים או שונים, אבל אפילו שני תאומים זהים בכל זאת נבדלים זה מזה, לכל אחד מהם יש את גופו ומחשבותיו. אמנם שהם דומים, משהו בכל זאת מבדיל ביניהם ומחלק אותם לשניים.
ברוחניות אין דבר כזה. אם שני נושאים דומים ברוחניות, אם צורתם החיצונית היא צורה של ההשפעה - רוחניות היא צורת ההשפעה - אז הם מתחברים לאחד ואין להבדיל ביניהם. אפילו אם הם באים ממקורות שונים. ולא שבפנים הם שונים ובחוץ הם זהים, אלא אין ביניהם שום הבדל. במצבנו הנוכחי איננו יכולים לתאר את השתוות הצורה ברוחניות, כי ברוחניות אין גופים.
יהיה מי שיאמר כי הנברא נשאר בתוכו כרצון לקבל, ורק בחוץ הוא עטוף בכוונה על מנת להשפיע. בניגוד לבורא שכולו כוח ההשפעה. בתחילה זה נכון, אבל שהבורא והנברא משתווים לגמרי, אי אפשר להבדיל מי הוא הפועל. כשהבורא והנברא משתווים בכוונה להשפיע הם מתחברים יחד. קשה לתאר את השתוות הצורה בין הבורא לנברא, חסרות מילים. השפה שלנו, השפה של העולם הזה, לא יכולה לתאר מהי דביקות.
בעל הסולם אומר שלהידבק בו פירושו "הדבק במידותיו". ומהם מידותיו? כמוהו, כמוך. אבל "כמוהו, כמוך" הוא מצב של שוויון, של דומות, ולא של דבקות. אם כן, מדוע ברוחניות להיות דומה פירושו להידבק? אם בגשמיות אי אפשר להגיע ליותר מדומות, הרי שברוחניות הדומות נעשית לדבקות, היא הופכת את השניים לאחד. דביקות פירושו שכל אחד נכלל בשני כך שהשניים נעשים לאחד.
"א. כי דביקות הרוחנית אינה בקירוב מקום אלא בהשואת הצורה. ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית' אלא בסבת הרצון לקבל שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה חזרה מאלי' בדביקות הקדומה בעצמותו ית'. אמנם כל זה להלכה, אבל למעשה עוד לא תרצו כלום עם הפירוש הדבק במידותיו, שפירושו להפריד את הרצון לקבל המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע שהוא היפך טבעו.
איפה הבורא מושג? בכלי שבו מאיר אור "אין סוף". מי משיג את הבורא? ה"נקודה האמצעית",
לצורך העניין נתאר אותה כנקודה שבלב נקודת ה"אני". מה שהאדם מתאר לעצמו כרצונות וכאורות שבאין סוף, זה ה"בורא" שלו. והנקודה שבלב, נקודת היש מאין, נראית לאדם כ"האני" שלו. אם יבטל אותה ויזדהה עם הכלי שבו מושג הבורא, יתכלל בבורא. מהנקודה שבלב האדם צריך להתחיל את ההתקרבות שלו לבורא, זהו כל תפקידה.
יוצא שגם את הבורא אנו מתארים בתוך הכלי. הבורא אינו אור. אין אור. איננו יכולים להרגיש את האור. "אור" הוא התפעלות הכלי ממה שכביכול ממלא אותו. בחכמת הקבלה הבורא הוא תכונת ההשפעה שמורגשת בתוך הכלי, והמקובל מרגיש את עצמו ככלי שמגיע לתכונת ההשפעה. הבורא והנברא אינם רחוקים זה מזה, אלא בכוונה בלבד. הנברא כוונתו על מנת לקבל, והבורא כוונתו על מנת להשפיע. הם אינם מרוחקים כאור וכלי. גם הנברא הוא כלי והבורא הוא כלי, שניהם מורגשים בכלי.
לעולם לא נרגיש משהו מחוץ לכלים. כשהנברא מגיע לדביקות בבורא, ההבחנה של "בורא" ו"נברא" היא בדיוק אותה ההבחנה, אותה אבן המשקל. גם הבורא מורגש ככלי המתפעל מהאור, מתכונת ההשפעה שכביכול ממלאת אותו. וגם הנברא שרוכש את תכונת ההשפעה ומגיע להשתוות הצורה עם הבורא, מתפעל מהכלי שלו שפועל בצורת ההשפעה.
כך הבורא והנברא מתקרבים זה לזה כשני צורות של כלים. הבורא הוא דוגמה של הכלי המשפיע, והנברא הוא דוגמה של הכלי שתיקן את עצמו בהשפעה על ידי הדוגמה שקיבל מהבורא. אין הבדל ביניהם כשני מושגים. הנברא תופס הן את הבורא והן את עצמו, בכלים שלו. מתוך הכלים שלו הוא תופס את תכונת ההשפעה שכביכול נמצאת מחוצה לו כדוגמא, כתכונת הבורא. ומתוך הכלים שלו הוא תופס את עצמו כמשפיע.
האדם משיג מתוך הכלים. ולכן חוץ מהכוונה, שאותה הנברא מסדר לפי השתוות הצורה, כל יתר
הפרטים שבבורא ובנברא הם מאותו הסוג. מכאן אנו יכולים להבין כיצד הדבקות מעלימה כל הבחן בין ה"אני" לבורא בנברא.
הדבקות מושגת כשתכונת ההשפעה שהייתה מורגשת מחוץ לאדם משתווה לגמרי עם תכונת ההשפעה שמורגשת באדם כתכונתו. זה נכנס בתוך זה, ואין יותר שני מושגים. גם ההבדל הפנימי נעלם, לא מורגש שהבורא והנברא מיוסדים על בסיס שונה. במצב הדבקות כל ההבדלים בין הבורא לנברא נעלמים, כי האדם תופס רק מתוך הכלים.
"ומה שביארנו שהטובע בנהר צריך להחזיק החבל בחזקה, ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה באופן שלא ישוב לכסלו עוד, אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושי' לדוכתי', מאין יקח חומר דלק להתייגע בכל לבבו ומאודו רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו, כי אין אדם יכול לעשות תנועה בלי שום תועלת לעצמו כמו המכונה שאינה יכולה לעבוד בלי חומר דלק ואם לא יהי' שום תועלת לעצמו אלא רק נ"ר ליוצרו אין לו חומר דלק לעבודה.
והתשובה היא שכל משיג רוממותו ית' כראוי, הרי ההשפעה שהוא משפיע אליו מתהפכת להיות קבלה כמו"ש במסכת קידושין (דף ז.) באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה ומתקדשת,"
הבורא והנברא נפרדים זה מזה בשינוי צורה. והבורא מעורר את הנברא בעקיפין, בנקודה שבלב, לחזור אליו ולהשיג את תכונתו. אולם אם כנגד הנקודה שבלב עומד הלב על כל רצונותיו ומושך את האדם לכיוונים שונים, כיצד ניתן לעבוד עם הנקודה שבלב, על פני הלב, ולא להמשך לעבודה עם הלב?
האדם יכול להתקדם לעבר הבורא, רק אם הבורא יהיה גדול בעיניו. במידה שהבורא יהיה גדול יותר, האדם ימצא יותר חומר דלק לעבוד עם "חלק אלוק ממעל", עם הנקודה שבלב. אין שום אפשרות אחרת להימשך קדימה. לאדם יש נקודה שבלב, ולב. עליו להחליט מי מהם חשוב יותר ומי פחות. אבל איך אפשר להתרשם מהבורא כחשוב יותר מהעולם הזה, בשעה שהבורא נסתר?
מצד אחד נמצא העולם הזה עם כל התענוגים שבו, ומצד שני נמצא העולם הרוחני, הבורא. אילו הבורא היה מגולה, האדם היה עוזב מיד את העולם הזה ומשתוקק לעולם הרוחני, כי בעולם הרוחני היו נגלים לו יותר תענוגים מאשר בעולם הזה. אבל התענוגים בעולם הרוחני נסתרים. הבורא נסתר. ולאדם נגלה דווקא ההפך – נגלה לו העולם הזה. לכן השאלה שמלווה כל תלמיד מתחיל בחכמת הקבלה היא כיצד ניתן לשנות את סולם הערכים שלו?
דבר אחד ברור: האדם נמצא בכלים שלו והכלים שלו רוצים ליהנות. אם הרוחניות לא תמשוך אותו יותר מהגשמיות, הוא יישאר דבוק לגשמיות. ולהפך, אם יתברר לו שברוחניות יש יותר תענוג מאשר בגשמיות, הוא ימשך לרוחניות.
אם נחכה עד שרוחניות תתגלה לנו יותר מהגשמיות, יכול להיות שהיא תתגלה, אבל בדרך
ייסורים. אדם שמחכה נדחף מהעולם הזה לכיוון העולם הרוחני על ידי ייסורים. כדי להידחף אל העולם הרוחני שלא לפי מסגרת הזמן, כלומר אם האדם רוצה לדחוף את עצמו בעצמו אל העולם הרוחני, הוא זקוק ל"אור מקיף". הוא זקוק לכוח כלשהו שיאיר לו את חשיבותה של הרוחניות. כי את התענוגים מהרוחניות אי אפשר להאיר.
כך, כתוצאה מהארת האור מקיף, האדם מתחיל להעריך את הרוחניות כחשובה. למרות שבכלים שלו אין לו חשיבות לרוחניות. אם ישאלו אותו מדוע הרוחניות חשובה לו, הוא לא ידע להסביר. הוא ימשך לרוחניות בלי שום הצדקה מהרצון לקבל. הוא יאהב את הרוחניות ולא ידע למה. כזאת היא התוצאה מהשפעת האור מקיף על האדם. הדרך הזאת, כשהאדם מתקדם על ידי האור המחזיר למוטב, נקראת "דרך תורה".
כך או כך, הרוחניות צריכה להצטייר בנו כחשובה יותר מגשמיות. ולאמיתו של דבר, האדם מתקדם בשתי הדרכים יחד, גם בדרך ייסורים וגם בדרך תורה.
"וכך הוא אצל השי"ת, שאם משיג רוממותו ית' אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו, והוא די מספיק לחומר דלק לעמול ולהתייגע בכל לבו ונפשו ומאודו כדי לעשות נ"ר אליו ית', אבל זה ברור שאם עוד לא השיג רוממותו ית' כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת לא נחשבת אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת."
חשיבות הבורא היא הבעיה. אילו הבורא היה חשוב, ניתן היה להגיע להשתוות הצורה איתו. הבורא היה משפיע לאדם, האדם היה משפיע לבורא ומשיג את תכונת הבינה. אבל היות והבורא אינו חשוב בעינינו, איננו יכולים להשפיע לו, ואין פתרון. הבורא לא ייראה חשוב לאדם, לפני שאדם יבנה בתוכו ערכים אחרים לחשיבות בורא.
האדם נמצא ברצון לקבל, ומי שחשוב לרצון לקבל הוא מי ששולט, מי שנותן תענוג. בצורה כזאת הבורא לא יתגלה. גילוי הבורא יתכן רק בתנאי שהרצון לקבל יהיה מכוסה וירצה להשפיע. לכן האדם מבקש מהבורא להראות לו את חשיבותו כדי לקבל כוחות להשפיע, כי אחרת הוא לא מסוגל לתת.
"אני רוצה לתת, אבל בפועל איני יכול. אני מסוגל לתת רק למי שחשוב, ולכן אני חייב לקבל ממך חומר דלק. הרצון לקבל שלי לא עובד אחרת. הוא זז רק אם ממלאים אותו בחומר דלק, ואת חומר הדלק אני רוצה כדי להתקדם לכיוונך. שהתנועה תהיה רק אליך". אם האדם מבקש בצורה כזאת, הבורא פותח את עצמו ונותן לאדם מרץ לעשות תנועה לקראת ההשפעה.
אדם שלומד קבלה אינו מתנתק מהרצון לקבל, הוא לא חי בעננים. ברור לו כי הרצון לקבל לא יתפקד אחרת. הרצון לקבל חייב לקבל מילוי, צריך להאכיל אותו ולהשקות אותו, צריך לתת לו הכול. אם האדם מבקש כוח לעבוד עם ה"חמור" שלו רק כדי לנוע לכיוונו של הבורא, הוא מקבל חומר דלק בשפע. הוא לא מרגיש שום בעיה. והחמור רץ.
שאלה: מה זה "למסור כל לבבו ונפשו לה' יתברך"?
הלב הוא כללות הרצונות, והנפש היא הכוונה על מנת להשפיע. אם כך, "למסור כל לבבו ונפשו לה' יתברך" פירושו שכל הרצונות יתוקנו בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע. שכל הגוף של האדם, כל המערכת שלו, תעבוד רק בהשפעה, ובכך הוא ידמה לבורא. זוהי התכלית. אם בטוב או ברע, עלינו להגיע אליה.
הבעיה היא חומר דלק. אם האדם מבקש חומר דלק כדי להניע את עצמו לקראת פעולת ההשפעה, הוא מקבל. אם במקום חומר דלק הוא מבקש תענוג ומילוי לרצון לקבל, הוא מרגיש חושך וייסורים, שמנערים אותו לחזור ולחשוב על חיים ועל מהותם.
שאלה: מה חומר דלק של אדם לבקש חומר דלק?
חומר הדלק לבקש חומר דלק הוא השאלה מה טעם בחיים, הרגשת האין ברירה, חוסר הסיפוק האגואיסטי מהחיים, אי ההבנה והעדר השליטה, חוסר ההתמצאות הכללי בחיים. כדי לבקש חומר דלק למטרה האדם צריך להרגיש שבלי הבנה, שליטה, כיוון ומטרה, החיים אינם ממלאים אותו. צריך להתעורר בו רצון להרגיש את החיים הנצחיים, מעל הטבע, ולא ש"מחר נגמר הכול".
מחשבות והבחנות כאלה דוחפות את האדם לשאלה "מה הטעם בחיי?" וכשהשאלה מתעוררת הוא חייב למצוא תשובה. כי ללא תשובה טוב לו למות מאשר לחיות. בלי מענה שיספק אותו, הוא אינו מסוגל להמשיך לחיות ולתפקד. ומתוך הרגשת האין ברירה הוא מגיע לפיתרון.
הפתרון פשוט וטבעי. כשהאדם מגיע להרגשת תסכול וריקנות הוא לא יכול לזוז. בימינו יותר ויותר אנשים נמצאים בייאוש, חלקם מטופלים בתרופת הרגעה, אחרים מתמכרים לסמים ואינם קמים מהמיטה. הסיבה לייאוש היא העדר חומר דלק. בימינו אין לאדם חומר דלק כי אין דברים חשובים לפניו. עם זאת, תחושת הריקנות והייאוש מכוונת מראש כדי להקל על האדם לבחור בחשיבות הרוחניות ולהעמיד אותה לפניו, להכיר בכדאיות שבחשיבות הבורא ולנוע לקראתה.
אילו הבורא היה גלוי, האדם היה רץ לקראתו בדיוק כמו שרדף אחרי תענוגים אחרים. אבל הבורא נסתר. אם התעוררה באדם הנקודה שבלב ועל ידי הקבוצה והלימוד הוא מעורר את עצמו לבקש מהבורא להראות לו את חשיבותו לא כתענוג אלא כדי לברוח מהעולם הזה לכיוונו, הבורא מראה לו את חשיבותו.
בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו".
"ולפיכך בכל פעם שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי, כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק"
האדם לפי טיבעו מסוגל לעשות משהו לטובת מישהו, רק אם הוא מקבל בתמורה פיצוי הולם. פועל, למשל, יודע שכדאי לו להתייגע בעבור בעל הבית, כי יקבל ממנו שכר. ואם הוא מחשב ומוצא שהיגיעה אינה כדאית תמורת השכר, הוא לא עובד. ובכל זאת, אם מתגברים הייסורים ואין מה לאכול בבית, נלך לעבוד אפילו בעבור משכורת נמוכה.
יש מי שעובד כי העבודה בעצמה חשובה, מה שנקרא "אומנות". במקרה כזה לא אכפת לאדם מהי המשכורת. הוא עובד כי הוא מוצא מילוי בעבודה. ויש מי שעובד כי בעל הבית חשוב לו, ואינו דורש מבעל הבית שום דבר. הוא מוכן לשרת את בעל הבית, כי בעל הבית חשוב בעיניו. החשיבות של בעל הבית היא חומר הדלק שלו וכל המילוי, הוא לא רוצה שום דבר בנוסף לה. להפך, אם בעל הבית ייתן לו כסף, הכסף יקלקל את היחס שלו אליו. הוא כבר לא יקבל את אותו התענוג. הכסף ימחק לו את התענוג מחשיבותו של בעל הבית.
החיים מלמדים אותנו כי בכל מקרה החשיבות היא חומר הדלק, בין שהחשיבות היא לתשלום, לעבודה בעצמה, או לשם מי האדם עובד. יוצא שאנו צריכים להחליף את החשיבות, להחליף את הערכים.
"כי אין אדם יכול להזיז אבר בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו, ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק שלא יוכל לעשות זאת בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.
ובאמת השגת רוממותו ית' בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה כמו שאמרו באדם חשוב אינו דבר קשה כלל, והכל יודעים גדלות הבורא ית' שברא הכל ומבלה הכל בלי ראשית ובלי אחרית שלרוממותו אין קץ ותכלית"
ואם האדם שמע על גדלות הבורא, במה גדלות הבורא יכולה לעזור לו? הרי לעומת הידיעה התיאורטית על גדלות הבורא עומד העולם הזה. וכנגד הרצון לקבל שלו בעולם הזה האדם מרגיש אין ספור תענוגים או ריקנות וייאוש, עד שלא איכפת לו מכלום. כך או כך, הבורא נסתר ואין ממנו אות וסימן, איש אינו יודע האם הבורא קיים או לא?! יש האומרים כך, ויש האומרים אחרת. האם אפשר למצוא מילוי לחיים במצב כזה?!
הרי בסופו של דבר, האדם מחפש מילוי בחייו. יש מי שהמילוי שלו הוא השכר שהוא מקבל מהחיים, יש מי שהמילוי שלו הוא חשיבות החיים, ויש מי שהחיים עצמם חשובים בעבורו, או מה שהוא יכול לגרום בחייו לאדם אחר - לילדיו או לחברה. לערכים כאלה ואחרים מחנכים אותנו. כך או כך, האדם מחפש מילוי. אבל איך הוא יכול לקבל מילוי אם התענוגים שבעולם הזה כבר נסתרים ממנו והוא לא מרגיש אותם כחשובים, ובנוסף לכך הבורא נסתר?
"אלא הקושי שבדבר הוא כי ערך הרוממות אינו תלוי ביחיד אלא בסביבה, למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה ולא יכבדוהו אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם, ולהיפך מזה אדם שאין לו מעלה כלל אלא הסביבה יכבדוהו כמו שיש לו מעלות מרובות האדם הזה יהי' מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה."
אדם יכול להיות גדול כמשה רבנו, רבי שמעון ובעל הסולם בגוף אחד. אבל אם הסביבה אינה מכבדת אותו, ואיש אינו מתייחס אליו בחשיבות, אף אחד לא יוכל להתייחס אליו בחשיבות, אפילו אם ירצה בכך. גם אם ידע שהוא משה רבנו. אם החברה שיליד האדם מזלזלת באדם מסוים, גם האדם יזלזל בו.
האדם אינו קובע את ערכיו. כמו היחס של החברה לערכים מסוימים, אמיתיים או מדומים, כך היחס של האדם. גם אם נכבה את הטלביזיה והרדיו, נאטום את אוזניים ונעצום את עיניים, לא נצליח להימלט מהשפעת הסביבה. השפעת הסביבה פועלת במסגרת כוחות הטבע. אין כאן עניין של שמיעה או ראייה. אדם שמנותק מהחברה בחושיו הגשמיים, עדיין נמצא איתה באותה הרמה הרוחנית שנקראת "העולם הזה". המחשבות והרצונות משוטטות בעולם.
זִכרו את תשובתו של רבי יוסי בן קיסמא לאדם שהציע לו לעבור לגור בעירו: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה". למה ענה רבי יוסי כפי שענה? כי פחד שיקלקלו אותו. לכאורה יכול היה לעבור לעיר אחרת ולהסתגר בביתו. הרי די היה לו בספר, פרוסת לחם ומים. קפה ויתר מיני הקלקולים עוד לא היו קיימים בתקופתו. על פניו, יכול היה רבי יוסי לשבת בחדרו וללמוד, להימצא בעולמות שלו.
אלא שלא כך הם פני הדברים. אם האנשים מחוץ לקירות ביתו של אדם חושבים על שטויות, הוא יושפע ממחשבותיהם. גם אם לא ישמע את אותם ולא יראה אותם. איננו צריכים להימצא בקשרי חברות עם האנשים שנמצאים בסביבתנו, לערוך איתם סעודות ולהשתתף בשמחותיהם, כדי להיות מושפע ממחשבותיהם.
היחס שלנו לאדם מסוים כחשוב או כעלוב, תלוי רק בחברה. ולא רק היחס לאדם, אלא גם היחס לבורא. לא האדם קובע האם הבורא קיים או לא, האם הוא טוב או רע, חשוב או בלתי חשוב, הכול תלוי בחברה.
הבעיה היא שתלותנו בחברה נסתרת מאתנו. אילו יכולנו לראות בחוש שאנו תלויים ושייכים לחברה במאה אחוז, שאיננו יכולים לעשות דבר ואין מקום לתכסיסים ותחבולות, אפשר שהיינו מוצאים פתח מילוט. אבל, איננו יכולים לגלות זאת, וגם לא לברוח.
שאלה: איך סביבה יכולה להעלות גדולת הבורא, אם עבור כל פרט בסביבה גם הבורא נסתר?
על השאלה הזו נענה בהמשך הדברים. בשלב זה, אנו מדברים רק על השפעת הסביבה על האדם. האדם מושפע במאה אחוז מהחברה, ולא באחוז אחד פחות. אין לאדם שום יכולת לבקר את התלות שלו בחברה.
שאלה: אם לכל אחד מאזרחי המדינה לא תהיה חשיבות של תכונת ההשפעה, גם לי לא תהיה חשיבות של תכונת ההשפעה?
על הפיתרונות נדבר בהמשך. יש עולם, יש מדינה, יש סביבה, יש משפחה ועבודה, האדם נמצא בכל מיני חברות. אבל קודם כל עלינו לדעת כי אנו תלויים בסביבה במאה אחוז. כמו שהסביבה תחשוב, כך אנחנו נחשוב. ואין תנאים נוספים.
נשאלת השאלה איך האדם יכול לסדר את חייו כך שבמקום להיות נואש, חסר אונים, חלש, מוכה ומיואש, הוא יתקדם למטרה ויגלה אותה בטוב ובשמחה, ישיג אותה ויעזור גם לאחרים להגיע לנצחיות ולשלמות, לאין סוף? איך אפשר לעשות זאת, בשעה שהאדם נמצא בעולם הזה, קבור תחת כל המחשבות וערכים של החברה? איך בכל זאת אפשר להיחלץ מהערמה הזו של דעות ומחשבות שהאדם קבור תחתיה?
כל המחשבות של האדם וכל המחשבות על המחשבות שלו, ניתנות לו על ידי החברה, אם במודע או שלא במודע, מאחרי הקלעים. הסביבה שולטת על האדם שליטה מוחלטת. ואם יש סדק בחומה של החברה שמקיפה את האדם, סדק שממנו האדם יוכל לצאת ולברוח, הסדק הוא הנקודה שבלב.
על פיתוח הנקודה שבלב אומר בעל הסולם שהבורא שם את ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו "קח לך". כלומר, לאחר שהתעוררה באדם הנקודה שבלב, הוא יכול לקנות ערכים חדשים באמצעות החברה ולשנות את החשיבות. כמו כלב שמריח את דרכו, הוא יכול לבחור את הכיוון הנכון. הבורא עורר בו את הנקודה שבלב, והראה לו את הכיוון. עכשיו, עליו להתחיל לבנות את החשיבות לכיוון הנכון.
עלינו לבנות סביבה חדשה שתשלוט עלינו ותיתן לנו חומר דלק להשפיע לבורא. וזהו עניין הקבוצה והסביבה ליד אדם שלומד קבלה ורוצה להגיע למטרה.