מי נקרא עובד ה'
פרצוף הנשמות, הוא כלי שכנגדו אור. והכלי הזה היה כלי אחיד בדביקות עם הבורא, שנקרא "אדם הראשון נולד מהול", ו"נמצא בגן עדן", "יציר כפיו של קב"ה", "ללא שום פגם". "ללא פגם" נקרא, שהפגם הזה לא התגלה. אבל "נולד מהול", הוא כבר פגם, שלא היו לו כלים דקבלה. והדביקות שלו היתה "יציר כפיו של הקב"ה". כלומר, כל הדביקות שלו באה על ידי הכוח מלמעלה, כמו בעובר.
כדי לתת לאדם אפשרות, להביא את עצמו למצב הטוב ביותר, השלם, הנצחי, חייבים לתת לו, לגלות בו, מצב כנגדו, כנגד נצחיות, כנגד שלימות, כנגד הבורא, בכל עוצמתו, הנקרא "קליפה", ההפוכה מקומת הבורא. ולצורך זה הוכן מעשה שבירת הכלים, והנפילה לתהום עד לעולם הזה, שהאדם נמצא בו תחת שליטת הקליפות.
הכלי של האדם שהיה כעובר, נקרא "אדם הראשון לפני חטא". כלומר, היו לו רק כלים גלגלתא ועיניים, תכונות הבינה, שזה נקרא "גן עדן". ולא הרגיש את המלכות, כי האח"פ "נולד מהול", היתה עליו הסתרה וצמצום.
ומהו החטא? "חטא אדם הראשון" נקרא שנגלה המלכות, ויצאה לו קומה שלימה. גלגלתא עיניים ואח"פ נעשו עשר ספירות. אבל האח"פ, על ידי זה שהעלו מ"ן, משכו את האור העליון, אור אין סוף, שהיה בגלגלתא ועיניים חפץ חסד. והאור העליון שבא לפי המ"ן הזה, גרם לשבירה בכל הקומה של הכלי מלמעלה עד למטה. והכלים שלו נפלו, זאת אומרת, איבדו את המסך.
וכך נעשתה התערבבות של גלגלתא עיניים ואח"פ. אבל גם הכלים השבורים נשברו לפי אותו סדר, כלים גלגלתא ועיניים נשברו פחות מכלים של אח"פ. ובהתערבבות ביניהם הכלים הסתדרו לפי אותה קומה, לפי סדר מסוים, לפי דרגת השבירה, דרגת הפגם שבהם. והפגמים האלה לעומת האור, אומר בעל הסולם, הם מתחלקים לפנימיות וחיצוניות. קודם בישראל, ואחר כך באומות העולם.
בישראל, פנימיות נקרא "עובדי ה'", שמתחלקים לשתי רמות. פנימיים הם אלה שעוסקים בקבלה, לדעת את האלוקות בפנימיות. וחיצוניים עובדי ה' שלא עוסקים בפנימיות. וחיצוניות גם מתחלקת לפנימיים וחיצוניים יותר. ומי הם ישראל? אלה שביסודם, הם נשמות שבאות מתוך גלגלתא ועיניים דנשמת אדם הראשון.
ואומות העולם, גויים, הם אלה שביסודם, נשמות שבאות מתוך אח"פ דנשמת אדם הראשון. והם מתחלקים לשתי רמות בלבד, לפנימיות ולחיצוניות. לפנימיות שייכים כל אלה שקרובים לישראל, שיש להם נטייה להתכלל בישראל, ומוכנים להתכלל בהם. ולחיצוניות שייכים המחריבים והמזיקים. אבל למעשה כולנו נמצאים בערבוביה, גלגלתא עיניים בתוך אח"פ ואח"פ בתוך גלגלתא עיניים.
אלא יש עיקר ויש טפל. לכל אדם מגלגלתא ועיניים יש תוספת מאח"פ, שגרמה לחלק שלו להישבר. אבל האח"פ הוא רק תוספת. והעיקר אצלו הוא היסוד שלו, המצע שלו, שבא מגלגלתא ועיניים. וההפך, בכל חלק מאומות העולם, היסוד שלו הוא אח"פ, שמצורפת אליו תוספת מגלגלתא עיניים. לכן לכל אחד מותאמת שיטת תיקון משלו, זמן אחר לתיקון וסדר שונה של תיקון. מדוע? כי בכל אחד יש חלקים מגלגלתא ועיניים.ומפני שסדר התיקון הולך תמיד מקל לכבד, אז קודם מתקנים גלגלתא ועיניים, ולאחר מכן עוברים לשכבות העַביוּת הגדולות יותר של הכלי הכללי.
"ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב" לישראל, לגלגלתא ועיניים, יש מלכתחילה תנאים של תיקון ג' קוים, כדי להיות מתוקנים בחפץ חסד. לכן הם נחשבים "לפנימיות העולם,וע' אומות," היינו, האח"פ, כלים דקבלה, "נחשבים לחיצוניות העולם."
והאמת היא, שכלים דקבלה הם העולם, בשבילם נברא העולם. וישראל בכלל לא נחשבים לאומה. אלא הקב"ה, אומר הכתוב, רצה לתת להם את התורה, כדי שיתקנו את הכלים דקבלה. אבל כמו שהם, היה בלתי אפשרי לתקנם, לכן בינה נכנסת למלכות ומתחילה לתקן. ואותה בינה שנכנסת למלכות היא נקראת "בני ישראל". כך לומדים גם בעולם הנקודים וגם באדם הראשון, שחלק הבינה שנכנס למלכות הוא חלק הכרחי, אבל שאינו שייך לבריאה, כי בריאה, "בר ממדרגה", הכוונה היא למלכות, לכלים דקבלה.
ובישראל, שנחשבים לפנימיות העולם, "וכן בישראל עצמם יש פנימיות," שהם "עובדי ה' יתברך השלמים וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת ה' יתברך. וכן באומות העולם עצמם," שנחשבים לחיצוניות, "יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה."
"וכן בעובדי ה' יתברך שבבני ישראל, יש לנו פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה," שעוסקים בלימוד הקבלה, "וחיצוניות, שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו,שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו". מהתכללות, כי הם כאילו לא נשברו.אלא לאחר השבירה, שנעשתה ערבוביה בין פנימיות לחיצוניות, איך הם מעורבים? בחינת ישראל כוללת במרכזה נקודה שבלב ומסביבה ע' אומות, מהתכללות אח"פ בגלגלתא ועיניים.
ו "אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו." לא גוף בשר, אלא ע' אומות, שסביב הנקודה שבלב, הנשמה. "אלאשאפילו בחינת אומות העולם שבו", אח"פ, מפני שהם נכללים בתוך גלגלתא ועיניים, הם "גֵר בישראל", הם "נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים אל הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל." התכללות אח"פ בגלגלתא ועיניים.
למה גם אלה שלא עוסקים בקבלה נקראים "עובדי ה' "?
"עובדי ה'" נקראים גם אלה שלא עוסקים בקבלה, מפני שהם עוסקים בעבודת השם. אמנם בחיצוניות, בצורה בלתי מושלמת, אבל הם עושים מעשים ומבקשים עליהם שכר שדורשים אותו מהבורא, וזה נקרא עובדי ה'. האדם עובד אצלו הבורא. הוא יודע שהוא עושה, לפי מה שאמר לו לעשות, ויודע שעל המעשה שעשה עליו לקבל תשלום, תגמול, ובא ודורש אותו.
לכן אי אפשר לומר שאין להם עבודת ה', רק שנקראת "דומם דקדושה". למה דומם? כי הוא לא בא לתקן את עצמו, אלא להרוויח לעצמו. ולכן כלפי רוחניות הוא נחשב לא זז, לא מתפתח. אבל דומם שנקרא "דקדושה", כי קושר את עצמו לבורא, כמבצע עבודה שמקבל ממנו תשלום. כך נקראים האנשים שלומדים מתוך הכוונה הזאת.
וגם בהם יש פנימיות וחיצוניות. כאלה שלומדים ורוצים תשלום בעולם הזה של כסף וכבוד, להיקרא רב גדול או להיראות רק כמו יהודי כשר ומקיים מצוות. או כאלה שדורשים יותר, אבל ללא שיפור פנימי, ללא דרישה בזמן הלימוד, שרוצים לקבל מלמעלה מאור המחזיר למוטב. לכן הם נקראים "עובדי ה'", אבל שעובדים לטובת עצמם.
האם יכולים להיות עובדי ה' בקרב אומות העולם?
אם מקרב אומות העולם יש אנשים, שמבצעים בצורה חיצונית, מה שהבורא דורש, זאת אומרת, לומדים תורה ומקיימים מנהגים בחיצוניות, ועל זה דורשים שכר, אז נקרא שהם מצטרפים לישראל, ושייכים לאותו חלק הדומם שבישראל.
כדי להיקרא דומם דקדושה, האדם צריך להתנהג לפי חוקי בינה של העולם הזה. וחוקי הבינה בעולם הזה, הם אותם תרי"ג מצוות שהאדם בכמה שמזדמן לו מקיים אותם, בלימוד, במסורת, באותו ביטוי חיצוני, גשמי. כי אין לו אחיזה בכלום, אלא זה מה שיש לו. ועליהם הוא דורש שכר, כי הרי בלי שכר אף אחד לא יכול לעבוד.
ובשכר שהאדם דורש, שם נמצאים ההבדלים. הדרישה הבוטה והגסה ביותר היא לרצות כסף. לאחריה קצת יותר זכה היא לרצות כבוד, ועוד יותר זכה לרצות ידע, והזכה ביותר לא לרצות כלום. שמלמדים את האדם, שצריך ללמוד כי לימוד תורה הוא כנגד כולה, וזו הרוחניות שלו.
זאת אומרת, כמו המשיכה הכללית של הרצון לקבל בעולם הזה, תחילה לתענוגים גופניים, ואחר כך לתענוגים אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות ובסוף רוחניות. כך דרגות הדרישה לשכר מהבורא, נעות בדומם דקדושה, מדרישה לכסף, אחר כך לכבוד, למושכלות ובסוף לרוחניות, שלומדים כי לימוד תורה הוא כנגד כולה.
והם כולם נקראים עובדי ה', כי הם מבצעים מה שהבורא דורש מהאדם, על פי הסברה שלהם, ומקווים לקבל על זה שכר. מה השכר? מה שכל אחד מהם רוצה. או כסף, או כבוד, או מושכלות, או אפילו יותר ממושכלות, סתם כוח ללמוד. שחושבים שהלימוד עצמו זה המעשה הטוב ביותר, ולא איכפת להם דף גמרא יותר או פחות, להבין או לא, להיות יותר מכולם או לא, אלא רק להיות דבוקים בלימוד.
ועד המאה האחרונה, המאה העשרים, רוב עם ישראל היה שייך לאותו סוג של עובדי ה', הנקרא דומם דקדושה. ורק מתקופת ההשכלה שהחלו לצאת מלקשור את המעשים עם הבורא, הם נעשו חיצוניות ישראל, זאת אומרת, שאינם קשורים עם בעל הבית. אבל לפני שהחלו להיות חילונים, לא היה מושג של "חיצוניות", אלא כולם היו עובדי ה'. בדרגות גשמיות של דומם דקדושה, או בדרגות פנימיות, שדרשו תיקון על ידי המאור המחזיר למוטב.
וגם עובדי ה' שרוצים לעשות תיקונים לטובת ה', רוצים שכר. אלא ההבדל הוא בין דרישה לשכר אגואיסטי, לטובתי, לבין דרישה שכר אלטרואיסטי, לטובת בעל הבית. אבל תמיד יש דרישה לשכר. לכן גם אלה וגם אלה נחשבים עובדים אצל בעל הבית, כי דורשים את השכר ממנו.
למה קיום מנהגים באומות העולם לא נחשב עבודת ה'?
המנהגים של אומות העולם אינם לפי ענף ושורש, לפי חוקי הבינה, או לפי הקשר שנוצר בין בינה ומלכות על ידי צמצום ב'. אלא מנהגים שבאים מתוך המלכות עצמה, מהרצון לקבל בלבד, לא שקשור עם הבינה. אותם מנהגים שהטבע דוחף את האדם. למרות שגם בהם ישנם חלקי בינה, אחרת האדם היה נשאר לא מפותח. אבל כמנהגים שנובעים ממלכות, מלכות שנפלו בתוכה ניצוצות של בינה. ולא מבינה שמלכות הצטרפה אליה.
לכן הם מנהגים שבאים מתוך האדם באופן טבעי, מתוך הרצון שלו. ואינם שייכים לחוקי הבינה, לתכונות הבינה. הם לא נקראים "מצוות" לפי ענף ושורש, ואינם הולכים לפי העיקרון "הוא ושמו אחד", או "ישראל, קוב"ה, אורייתא, חד הוא". מצוות ברוחניות באות, מרצון לקבל שיש בו חלק הבינה. והאור העליון מפתח את חלק הבינה שבתוך הרצון לקבל. ומתוך ההתפתחות הזאת מגיע המסך. ואז יש גלגלתא עיניים ואח"פ, שעובדים יחד, בעל מנת להשפיע.
התיקון הזה של הרצון לקבל על ידי הבינה, נקרא "עשיית המצווה". הוא נעשה מתוך בינה שמתחילה לשלוט על האח"פ, על הרצון לקבל. ובשליטתה היא משתמשת בחלק המלכות הזה, ברצון לקבל שנמצא ומצטרף אליה, בהשפעה כמו בינה. והתיקון הזה שעושים, הוא נקרא "עשיית מצווה". תיקון שאפשר לעשותו רק על ידי מאור המחזיר למוטב, שבא על ידי לימוד חכמת הקבלה. כך עושים ברוחניות עובדי ה' הפנימיים.
ועובדי ה' החיצוניים, הם לוקחים מה שכתוב בספר על מנהגים פנימיים, שצריך לבצע בגוף הפנימי, ברצונות, ומבצעים אותם בגופם החיצוני, הביולוגי, ודורשים על זה שכר. זאת אומרת, העבודה שלהם היא עבודה שלא נותנת פירות. כי הם מחזיקים את עצמם בדרגת דומם דקדושה. "דקדושה" נקרא, שהם מבצעים בחיצוניות אותם מנהגים של הקדושה, ומקשרים את מעשיהם לאותו בורא כביכול, אבל בדרגת הדומם, כלומר, שלא מתפתח.
בכוונות שלהם הם לא מבדילים למען הבורא או למען עצמם. אלא עובדים ב"הוא ושמו אחד" וב"אין עוד מלבדו" לטובת עצמם, ללא תיקון. לאותו בעל הבית כמו עובדי ה' הפנימיים, אבל בדרגת דומם. כי אין שום תועלת במצוות האלה, חוץ מזה שהן מחזיקות אותם בדרגת הדומם. אלא כמו שכתוב, הכל בא מהדומם והוא עצמו לא משתנה.
לכן העם היהודי התקיים מעבר לכל היגיון היסטורי. ולא התבטל על ידי העמים, ולא נעלם מן העולם, למרות גודלו האפסי וניסיונות ההשמדה שעבר. כי החזיק את עצמו בבחינת הדומם. אבל במאה האחרונה, מפני שדרגת הדומם לא הספיקה יותר והחלה יציאה ממנה, מתרחשת בעם התבוללות (שמלמעלה לא יתנו לה לעבור בקלות). אבל בהיסטוריה משך כל הגלות קיבלו חינוך בדרגת הדומם, שהיו מלמדים את האדם הכל כולל צורת קיום המצוות. וזה נקרא "הכל בא מהדומם".
ואם היתה פורצת באדם יחיד הנקודה שבלב, הוא יוצא לעובדי ה' הפנימיים. אלא שגם בתוך הדומם יש נקודה שבלב, אבל היא "בטמירו" עד שיגיע זמנה. כי דומם הוא גוש גדול שלוקח זמן, עד שהסבל מרדיפות והשמדות הולך ומצטבר בתוכו, בתוך העובי שלו, למצב שמאפשר מלמעלה, להתחיל לעורר בו את הנקודה שבלב. מצב שלא תלוי בו.
ואז מתחילים לשאול "מהו הטעם בחיינו?" ולהגיע להיות עובדי ה' בפנימיות. אבל לפני שהחלקים האלה של הדומם, מגיעים להיות עובדי ה' בפנימיות, הם צריכים "להירקב". לעזוב את דרגת הדומם דקדושה ולאבד בכלל את הצורה. לכן הם הופכים להיות חילוניים למיניהם. ורק אחר כך, כמו מגרעין שנרקב באדמה, מתחילה להתעורר בהם הנקודה שבלב, והם מתחילים לצמוח.
האם באומות העולם יש מי שנחשב דומם דקדושה?
האדם, שמקיים את המנהגים שנהוגים בעמו, ומכוון את עצמו לדרוש מהאל שלו שכר של פרנסה וכבוד, הוא לא נקרא "דומם דקדושה" מפני ש:
א) מנהגיו הם לא כנגד ענף ושורש, כהעתקה בגשמיות של מצוות רוחניות.
ב) הוא עצמו, בשורש נשמתו, לא בא מגלגלתא ועיניים שאח"פ הצטרף אליהם, אלא מאח"פ. שרק במקרה הטוב כבר הצטרפה אליו גלגלתא ועיניים.
דומם דקדושה נקרא אותו חלק המלכות, שכובש ופועל בינתיים על חלק הבינה שבו. אבל הוא בא מחלק הבינה ולא מחלק המלכות. לכן דומם דקדושה יכול להיות רק ישראל, כי הוא מגיע מגלגלתא ועיניים שבאדם הראשון. ומי ששורש הנשמה שלו מאח"פ ולא מגלגלתא ועיניים, הוא לא יכול להיות דומם דקדושה.
האח"פ לא שייך לקדושה, לפני שמתקן את עצמו. וישראל שייך לקדושה, אפילו אם עוד לא תיקן את עצמו במסך, אלא בקיום חיצוני של המצוות, כי זה נובע מתוך המוצא הפנימי שלו. הכלי הרוחני הרשימו, שנמצא בכל אחד ואחד מורכב מגלגלתא עיניים ואח"פ. ובו נקבע מה עיקר ומה טפל. אם גלגלתא ועיניים זה המוצא שלו ואח"פ רק הצטרף, או אח"פ שהצטרפה אליו גלגלתא ועיניים.
האדם שדורש מהבורא תשלום, אבל אצלו גלגלתא ועיניים הם העיקר והאח"פ רק מצטרף, הוא נקרא "דומם דקדושה". אבל האדם שבו האח"פ הוא העיקר, הוא עובד לפי האח"פ, ולא יכול לפנות ישירות לבורא הזה שמחובר לבינה. אלא צריך לקבל אליו גלגלתא ועיניים, ועל ידם לקדש את האח"פ שלו, ואז הוא יפנה לאותו בורא.
העבודה שלו הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר מועילה, ונותנת תענוג רב יותר לבורא. כי גלגלתא ועיניים נשברו רק כדי לתקן את האח"פ הזה. אבל מלכתחילה אין באח"פ הזה מצב שנקרא "דומם דקדושה". אלא ב"גֵר", אם הוא מתחבר לגלגלתא ועיניים ונעשה כגלגלתא ועיניים, בחינת ישראל, אז הוא דומם דקדושה.
ההבחנה בין יהודי לגוי היא לא בחיצוניות, אלא לפי שורש גלגלתא עיניים ואח"פ שנמצא באדם, שמתבטא ברצון ובדרישה שלו. אין נתק בין רוחניות לבין מה שקורה לנו בעולם הזה. רוחניות לא קיימת מעלינו, בלי קשר למה שרואים ומרגישים. היא קובעת מי אני ומה אני. היא קשורה אלינו לתוך רצונותינו, ולא לגוף הפיסי.
בגוף אפשר להחליף בין ישראל לאומות העולם, בכל האיברים כולל מוח ולב. אבל אי אפשר להחליף רצון, שהוא כל הפנימיות של האדם. הרצון מתלבש על הגוף. לכן החלפה של איברי הגוף לא מחליפה את הרצון. האדם יכול לצאת מהרגשה ולהחליף את ההרגשה בתוך עצמו וכלפי עולמו. אבל לא את הרצון, על הרצון הוא לא בעל הבית.
הרצון הוא כעין ענן פנימי בתוכנו, שהוא לא אני. רק האור בונה אותו ורק האור משנה אותו. והאדם עצמו לא יכול לגעת בו, אלא רק דרך האור, דרך הבורא. האדם הוא עבד של הרצון. הרצון הוא הכלי שלו. והכלי הזה בנוי מגלגלתא עיניים ואח"פ. יש שמוצאם מגלגלתא עיניים ויש שמוצאם מאח"פ. ואלה שמוצאם מגלגלתא ועיניים, לא צריכים להיות רבים בעולם.
כמו בינה לעומת מלכות. בינה מאוד חלשה ומלכות הרבה יותר כבדה, מסיבית, גדולה. אבל מפני שבינה קשורה לאור העליון, דרכה מגיע כוח גדול שמשנה ומתקן את המלכות במסך, והיא הופכת להיות כמו בינה. הרצון הוא הנשמה. והנשמה מתראה לפי הרצונות. והרצון שבנו אינו בשליטתנו. אלא משהו פנימי ומאוד מופשט, שאין לנו נגיעה בו, אלא רק דרך הבורא.
למה לאח"פ אין קשר ישיר לכוח העליון?
בכל אדם, שנולד מזרע אברהם, יצחק, יעקב, נקבע מראש כחלק עיקרי ברצון, הכנה לתיקון ג' קווים. ואדם שאין לו הכנה כזאת לא יכול להיות עובד ה'. אלא אם הוא מצטרף לאותו חלק שיש בו הכנה לתיקון קווים, שנקרא "נקודה שבלב", "גלגלתא ועיניים".
אם הוא לוקח אותו חלק, מאמץ אותו לעצמו ומתקן את עצמו, אז הוא עובד ה'. ועוד הרבה יותר מישראל. גוי שמגיע לתיקון, עושה תיקון פי כמה וכמה יותר גדול מכל אחד מישראל. ובכך גורם הנאה לבורא פי כמה וכמה יותר גדולה מישראל. כל מטרת הבריאה היתה לתקן כלים של אח"פ. אבל בשביל זה הוא צריך לקנות תכונות של בינה.
יש לו תיקון כפול. לספח לעצמו את הבינה ולאמץ אותה על המלכות. תחילה לתקן את המלכות עד דרגת הבינה. ולאחר מכן עד דרגת הכתר, שמקבל על מנת להשפיע. והעבודה הזאת היא פי כמה וכמה יותר קשה. אלא אם ישראל מתקנים את עצמם, וכך עושים הכנה באומות העולם, בתוך המלכות, שהחלקים האלה מתוקנים.
ואם ישראל לא מקדים ועושה את התיקון, אז גלגלתא עיניים נשארים שבורים בכל הנשמות, גם בישראל וגם באומות העולם שנכללים בהם גלגלתאות ועיניים שבורים. ואומות העולם הם לא מסוגלים לתקן אותם בעצמם, ולכן באים לישראל בדרישה לתיקון. וזה המקור לאנטישמיות.
האם גם בגֵר קיימת דרגת דומם דקדושה?
בכל אדם ואדם יש חלק מבינה וחלק ממלכות. אם הוא רוצה לעשות תיקונים, עבודה, דרישה, לפי חלק הבינה שבו, הוא נעשה כישראל, כי מתקן את עצמו. אבל אם בדרגה לטובת עצמו, שרוצה כסף, כבוד, מושכלות, או לימוד מופשט, הוא נחשב "דומם דקדושה", כי נעשה כמו "דומם דקדושה" של ישראל, אבל עם האח"פ, עם עביות של אח"פ, ולכן הוא נקרא "גר". ובתורה כתוב: "ואהבת את הגר", שהוא חלק גדול וחשוב אפילו אם הוא מצטרף לדומם דקדושה. כי זה אדם שעשה תיקון.
מי עובד ה'?
מי שנוכחות הבורא בעולם מחייבת אותו לעשות מצווה, הוא נקרא "עובד ה'". "דתי" או "חילוני" נקבע, לא לפי כיפה על הראש, אלא אם לוקח על עצמו לעשות רצון בעל הבית. ולא חשוב באיזו צורה הוא דורש שכר מבעל הבית.
למה דתיים מתייסרים בעולם הזה פחות מחילוניים?
בן אדם שנמצא בדרגת דומם דקדושה, מרגיש שהוא עובד אצל בעל בית, בעל הבית שהוא נצחי ושלם, ומרגיש את עצמו בשלימות ונצחיות בבחינת דומם. ולכן לא מרגיש את כל הייסורים שעוברים על כולם, אלא מתקיים במידת קשר עם בעל הבית הנקראת "דומם" ("דומם", "צומח", "חי", הם שמות שמתייחסים למידת הקשר עם בעל הבית).
ולכן מצדם כל העולם יכול להשתגע מרוב דאגה מה יקרה מחר, או לסבול ממלחמות ואסונות אקולוגיים, אבל להם, לקהל הזה ששייך לדומם דקדושה, כלום לא מזיז, כי הוא סומך על בעל הבית אפילו במקרי מוות. וזה כיסוי ללא תחליף. כי דומם הוא דומם, כלום לא נוגע בו. עד שהנקודה שבלב לא קופצת בו מבפנים. אבל מבחוץ הוא לעולם לא יהיה שייך, אלא יישאר בדרגת דומם.
לכן אלה שמתקדמים ומשתנים צריכים להבין, שמישהו מחינוך של דומם דקדושה לעולם לא יבין אותם. כי אצלו החינוך מושתת על יסוד של דומם דקדושה, שמרגיש שלם וטוב לו, ומעוגן ומוגן בתוך החינוך שלו, בתוך מצבו המושלם. ורק שם מרגיש ביטחון ויסוד ומילוי.
רק אם מבפנים קופצת בו הנקודה שבלב, אז הדומם יכול להתחיל לפיה לנוע. ומכאן צריך להיות מובן איך להתייחס לקהל החרדי בכללותו. לא צריך לנענע אותם, לזרוק סיסמאות בקבלה או לזלזל בהם, אלא לרחם עליהם. כי מדובר בסוג תפיסה וחיבור לאלוקות, שלא יבין את הקבלה. ואסור לשים מכשול לפני עיוור. אלא צריך להבין, שהרצון הזה של האדם, נמצא בו וגדל על ידי טיפוח מלמעלה, וכך צריך להתייחס אליו. ואי אפשר לבוא אליו עם הכלים של קבלה, ולהיכנס בו כמו עם מברג או מפתח. אלא רק דרך האור אפשר לעשות את זה. אם נעשה תיקון פנימי בנו, דרך האור הוא ישפיע עליהם.
באיזו מידה מצטרפים אומות העולם לישראל הפנימיים?
באומות העולם יש מי שמרגיש קירבה לדומם דקדושה, ומצטרף לעובדי ה' החיצוניים. אבל מבחינה היסטורית הגענו לתקופה של התעוררות הנקודה שבלב בכללות. ומתוך ההתעוררות הזאת ישנה הצטרפות לעובדי ה' הפנימיים, גם מקרב ישראל וגם מקרב אומות העולם. אבל עדיין רבים ממשיכים להצטרף לחיצוניות.
האם להצטרף לעובדי ה' הפנימיים זו קפיצת מדרגה?
לנו לא ידוע מהי ההתכללות שיש בין הנשמות. לכן בעיניים חיצוניות נראית ההצטרפות הזאת כקפיצת מדרגה. אבל אם היה כך, אז סדר ההצטרפות היה צריך להיות מחילוני, לעובד ה' בדומם, בחיצוניות, ורק בסוף עובד ה' בפנימיות. אלא יש התכללות בין הנשמות, וכל נשמה שייכת לחלק אחר בנשמת אדם הראשון בהתכללות מיוחדת משלה. ולכן אי אפשר לראות מהיכן כל אחד ואחד ולמה עכשיו הרצון הזה מדבר בו.
אלא השאלה היא בכלל, איך אדם מאומות העולם מתעורר, לפני שאחרון ישראל מתעורר, הרי ישנם בישראל גלגלתא ועיניים שרק אליהם מצטרף האח"פ. והם צריכים קודם להרגיש משיכה ולהיכנס לעבודת ה' הפנימית, ורק אחר כך אומות העולם. אבל רואים שלא קורה בדיוק כך. אלא יש מאומות העולם רבים שמצטרפים לפני שישראל מתעורר. אפילו בימים ההם באו מאומות העולם ולא מישראל, אונקלוס, או רבי עקיבא, שתלמידיו היו רבי שמעון, רבי יהודה הנשיא ועוד רבים אחרים. כל תורת הקבלה ומה שנכתב בספר הזוהר ובגמרא יצא מרבי עקיבא, שבא מאומות העולם.
לנו לא ידוע איזו התכללות יש בין הנשמות, בין גלגלתאות ועיניים לאח"פ, ולאיזה חלק הם שייכים בכללות המבנה של אדם הראשון. כי אם באח"פ הקטן ביותר, נפל חלק מגלגלתא ועיניים הגדול ביותר, אז אמנם הוא מאומות העולם, אבל בצורה יחסית, סגולית, יש לו חלק גדול מאוד מישראל. משום שיש ערבוביה בכל צורות היחסים בין גלגלתא לאח"פ. ואז למרות שהאדם בא מאומות העולם, אבל יש לו דחף של גלגלתא עיניים, והוא מגיע לעבודת ה' יותר מהר מישראל.
"ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו," כל אחד מישראל, כל מי שיש בו בערבוביה, כנתון, כמצע שלו, גלגלתא ועיניים כעיקר ואח"פ כתוספת. "מגביר", עושה כבר עבודה בעצמו, את חלק הגלגלתא ועיניים שבו, שיהיו גלגלתא ועיניים גדולים לעומת האח"פ שבו.
"דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף", אם משתמש באח"פ רק לפי דרגת נחיצות בעולם הזה, וכל הכוונה שלו נמצאת בגלגלתא ועיניים, אז "כמ"ש (בפרקי אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם", שהפנימיות, גלגלתא עיניים, עולה לעומת האח"פ, ופוחתת החיצוניות, אז הוא גורם "שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה", שמתגבר חלק הגלגלתא ועיניים.
"ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל." חלק האח"פ ירד. וגו"ע יעלו בחשיבות ובהכרתם כלפי בני האדם, כי מדובר רק כלפי המקבלים. זאת אומרת, אדם אחד שמגביר פנימיותו, מגביר את פנימיות כל העולם. גם כלפי עם ישראל וגם כלפי אומות העולם, הפנימיות עולה והחיצוניות יורדת. ואז כל העולם, שנקרא גם "נשמת אדם הראשון", מתחיל לנוע לכיוון של השתוקקות לבורא.
"וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו."
"ואם, חס ושלום להיפך שהאדם הפרטי מישראל מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו", מעלה את החיצוניות שבו, ומוריד את הפנימיות שבו, "על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות" שלך, "שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו," שכל העולם יורד, כל נשמת אדם הראשון יורדת. "שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה חס ושלום."
עליית הפנימיות הוא המצב הטוב, וירידת הפנימיות, מצב הרע. הטוב והרע תלוי בישראל ולא באומות העולם. בהתגברות "אומות העולם" על "ישראל", כלומר, בהתגברות הרע באנושות, בחוקי הטבע, בכל תחומי החיים, בכלכלה, בבריאות וכו', מי אשם? אותו כל אחד ואחד מישראל שמעדיף חיצוניות על פני פנימיות. ואומות העולם לא קובעות בזה שום דבר. אלא הם כתוצאה מהמאמץ של ישראל, נמצאים או למעלה או למטה.
מי יותר חשוב לתיקון אח"פ או ישראל?
העניין הוא, שקודם צריך להיות מתוקן חלק הבינה, ואחר כך הבינה מתקנת את המלכות. או את עצמה בתוך המלכות, או את המלכות בתוכה. האור העליון לא יכול להשפיע כאור מקיף על מלכות עצמה. מלכות נשארת ריקנית. היא לא יכולה לקלוט את האור העליון לשיפורה עצמה.
הרצון לקבל הוא לא משתנה, הוא רוצה רק להנות. ולא מבין מה האור העליון דורש ממנו. הוא בא אליו ודורש ממנו לתת. הוא לא מבין את השפה הזאת, מה הוא אומר לו. אם יהיה לו חלק הבינה, שנמצא בקשר עם האור, ויסביר לו מה זה נקרא לתת, אז הוא יקבל, אבל על ידי בינה הוא יהיה כנותן. אבל לעולם הוא לא יבין בחלק המלכות שלו שהוא נותן, או שכדאי לתת.
לכן עד שישראל לא עוברים את התיקון, אין בכלל מה לדרוש מאומות העולם. הם כלים של אח"פ, שהאור העליון לא יכול לשנות אותם. אלא בהתכללות בין בינה ומלכות משתנה הכוונה שמתוקנת על המלכות. אבל בינה מתקנת את המלכות, בינה עושה את הכל.
כרגע לא דנים מה עבודתו של כל העולם לעומת ישראל. אלא צריך להבין רק מטבע הבריאה. ע' אומות שמסרבות לקבל את התורה שמביא להן הקב"ה, בטוענה שהן לא יכולות ולא רוצות, זה הטבע שלהם. אח"פ לא יכולים להשתפר על ידי מאור המחזיר למוטב. המאור לא פועל על המלכות עצמה. אלא הוא פועל על הבינה שתרכוש את המלכות, שהיא תשלוט על המלכות. לכן הכל תלוי במעשי בני ישראל.
האם רבי עקיבא שהתגייר השפיע על התיקון יותר מרבי שמעון?
אי אפשר לומר יותר או פחות, כי זה תלוי ביחס הסגולי שנוצר בין בינה למלכות בכל אחד. יכול להיות גרם אחד של מלכות ולעומתו חלק גדול של בינה. ויכול להיות גרם אחד של בינה, שהצטרפו אליו עשרה קילו של מלכות. קשה להסביר התכללות במונחים אחרים, אבל אי אפשר לשקול אותה בצורה פשוטה. כי ההתכללות היא כל פעם שונה.
איך יכול להיות שהקב"ה בא לע' אומות העולם, ולא ידע שיסרבו לקבל את התורה?
מדובר על מדרש, ולא שהקב"ה בא ובאמת שואל את אומות העולם. אלא בצורה כזאת המדרש ממחיש, שהתורה, הכוח המתקן, לא יכול לתקן את הרצון לקבל בצורה ישירה. כי ברצון לקבל אין מה לתקן. הוא חומר שעובד בצורה נכונה, הוא רוצה להנות, הוא רוצה למלא את עצמו.
אם רוצים שיעבוד בצורה אחרת, צריך לצרף אליו את ישראל, את חלק הבינה שבו. שיעשה לו מסך, יתן לו ט' ראשונות. ואז הרצון לקבל יעבוד כביכול אחרת. אבל לא שהוא יעבוד בצורה אחרת, הוא תמיד יעבוד כמו שהוא. הוא לא יכול להיות משהו אחר חוץ מלקבל, להנות, אלא תלוי איך משתמשים בו. והשימוש בו תלוי בט' ראשונות.
לכן ט' ראשונות, הן שנותנות את האופי לרצון לקבל. ואם הן מתוקנות קודם, אז אפשר לדבר על להגיע לתיקונו של הרצון לקבל עצמו. אבל אם ט' ראשונות, תכונות הבינה, בחינת ישראל, לא מתוקנת, אז אין למי לפנות. כלומר, בישראל תלוי מצב העולם לטוב או לרע.
כדי להתקדם בצורה נוחה וטובה לתיקון, מה היחס שצריך להיות בין ישראל לאומות העולם?
התקדמות העולם בצורה טובה, נוחה, בטוחה ומהירה לתיקון, לא תלוי ביחס הכמותי בין ישראל לאומות העולם. אלא במאמץ הפנימי והאיכותי, שיש בכל אחד, ובכללות בגלגלתא עיניים ואח"פ. זאת אומרת, בין בינה למלכות יש התכללויות שונות ומגוונות, בינה יותר ומלכות פחות, בינה פחות ומלכות יותר, מכל מיני ספירות, בכל מיני אופנים, התכללויות ממש כמו עיגול, מכל הסוגים והמינים האפשריים.
והצורה המועילה ביותר לתיקון היא זו, שבכל התכללות בין בינה למלכות, בכל נשמה ונשמה, לעורר כמה שיותר את הבינה. לאחר ההתעוררות הראשונה שתלויה בבורא, וגם כבר תלויה בכלל הנשמות. לדאוג להפיץ ולהגיש לעולם את שיטת התיקון על ידי ספרים, ולעזור לו על ידי הכנה. והיתר תלוי באומות העולם. עד כמה שהם יוכלו בצורה היעילה, המועילה ביותר והנחרצת ביותר, להגדיל את הבינה על המלכות. ולהשתמש עם תכונת הבינה על המלכות. זו יגיעה שלא נמדדת באחוזים, כי היא איכותיים יותר מכמותית.
האם ישראל יכול להיות עובד ה' בפנימיות מבלי לעבור שלב של דומם דקדושה?
אלו שמתעוררים מתוך דרגת דומם דקדושה וקיבלו חינוך דתי, הם יחסית נשארים בחינוך הזה, אפילו שהם מגיעים לעבודה פנימית. הם נשארים רק יחסית, מפני שמתפתח בהם זלזול גדול בקיום מצוות מעשיות. כי הפעולות הגשמיות מאבדות את ערכן בעיני האדם. הדגש על החיצוניות עובר לדגש על הפנימיות. כמו שבעל הסולם מתאר את מי שמעדיף פנימיות על פני חיצוניות.
לכן האדם שמגיע לעבודה פנימית ועובד על תיקון פנימי, מזלזל בפעולות חיצוניות. כי אי אפשר לאחוז בשני הקצוות האלה יחד. ומשום כך קוראים לתהליך הזה להעדיף פנימיות על חיצוניות. ואפילו מי שמקבל חינוך דתי או חרדי, ויש בו כבר גירסא דינקותא, שקיבל מלידה טבע שני, שמחייב אותו לקיים מצוות מעשיות, גם הוא נחלש. כי בתוך האדם עצמו, הטבע היותר גדול שולט על הטבע היותר קטן. ולכן הטענה של הקהל הדתי, שהעיסוק בחכמת הקבלה גורם לאדם לעזוב את ההתעסקות בתורה ומצוות, היא מוצדקת. אבל אחרת לא נקרא שהאדם מעדיף זה על זה.
ואדם חילוני, שלא בא מחינוך דומם דקדושה, הוא מגיע לקבלה כדי לֵפַתֵחַ את הנקודה שבלב ולהגיע להתפתחות רוחנית. ובקבלה לא אומרים לו לקיים, כי אין כפיה ברוחניות. אלא רק מה ששייך לאותה מסגרת חיצונית, שמאפשרת התפתחות פנימית יותר מועילה וטובה, כמו שמירת שבת וכמה מצוות נוספות. שאחרת לא היה נדרש לקיים כמסגרת. אלא כל אחד ואחד היה מקיים לפי הרגשתו. כי מלכתחילה האדם בא כדי לפתח את הפנימיות שלו. ולכן לא מחייבים אותו במה שלא שייך לפיתוח הפנימי שלו.
וכך כלפי כל העולם, גם כלפי ישראל וגם כלפי אומות העולם. אלא לאחר שהאדם מתקן את הפנימיות שלו, מסיבות שונות הוא יכול להרגיש, שחסר לו משהו גם בחיצוניות. שהקיום בחיצוניות עוזר לו ומזכיר לו על הפנימיות, ואז ימצא לנכון לעשות בעצמו. אבל מבחוץ לא קובעים לו מה לעשות, אלא רק מסדרים לו תנאים לפַתח את הפנימיות, אם אכן הגיע למקום, שבו דואגים להעלות את הפנימיות על פני החיצוניות.
במי תלויה עבירה - בתהליך של הבורא או במעשים של בני העולם?
השאלה במי תלויה העבירה, או בבורא עולם, או בבני עולם, שעושים מעשים רעים, שגורמים לנו לקבל ממנו רע, היא שאלה על ההנהגה הכללית, שכדי לענות עליה צריך ללמוד על המערכת כולה. ובפרק הזה לומדים רק עניין אחד. כל אחד שמתקן את עצמו, מתקן את העולם. כל אחד שמוריד את עצמו, מוריד את העולם.
ובעתיד יכול לקורת, שדווקא תיקון בקבוצות גדולות, יגרום לעולם לרדת. בדומה לאדם שמשקיע בלימוד ומתקדם, וכנגד זה מרגיש נפילה וחושך. וקשה לא להבין מה קורה. אם יש בורא או אין, אם יש חוקיות או אין. כי אחרי היגיעה שנתן, לדעתו מגיע לו הרבה יותר, לעומת ממה שקיבל. לעיני האדם נראה שלא קיבל את השכר הנכון.
לכן אין טעם להיכנס לעניינים האלה. כי הם תלויים בשלבים שצריכה לעבור כללות העולם. יכול להיות שהאדם עצמו עושה מעשים טובים, והעולם נעשה בינתיים יותר חשוך, דווקא עקב מעשיו הטובים. אבל חושך שנועד לדחוף אותם להכרת הרע, שמביאה לתיקון. ואז החושך הוא מועיל, ולכן נחשב לטוב, כי בכך האדם מקדם את העולם.
"טוב" לא נקרא שמרגישים יותר נוח, אלא שמתקדמים לקראת המטרה. ולקראת המטרה מתקדמים בקפיצות, בעליות וירידות, בהרגשת הטוב ובהרגשת הרע. וסופרים רק את הערך המוחלט של איך מתקדמים, ולא את ההרגשה. כי בהרגשה חייבים בכל מדרגה ומדרגה להיכנס לקו שמאל כדי להכיר את הרע, ואחר כך לעבור לקו ימין, ומהם להגיע לאמצע.
מהו אותו "זרע אברהם יצחק ויעקב"?
"זרע אברהם יצחק יעקב" זה הבחנה רוחנית, ולא גנים תורשתיים. אלא הכוונה היא, שבתוך הנשמה יש הכנה לג' קווים. הבינה השבורה שליד הרצון לקבל, ליד המלכות, היא המצע שבתוכו יש הכנה לג' קווים. שאם מאיר האור העליון, בינה יכולה לתקן את עצמה, ולצרף לעצמה את המלכות, בחוק של צמצום ב'. בתיקונים שנקראים "ברית מילה", "אטיפת דמא", "פריעה". תיקוני מלכות שלא עובדים עם המלכות, אלא עם מלכות שעולה ליסוד.
וההכנה הזאת קיימת בבינה, כתוכנית פנימית שלה כלפי המלכות. ולכן זה נקרא "זרע אברהם יצחק יעקב". מה המצווה הראשונה שעושה אברהם? "ברית מילה" - מפסיק להשתמש עם המלכות. ולכן מאותו רגע הוא נקרא "יהודי". כי יכול לצרף, לייחד עם הבורא, את כל יתר החלקים חוץ ממלכות. וכל אדם שיש לו בתוך הנשמה, את התוכנה לבצע את הייחוד הזה, הוא נקרא "זרע אברהם". אברהם הוא חסד, הוא חפץ חסד, חסדים בלבד.
והאדם שיכול להתחיל לצרף לעצמו את המלכות, הוא נקרא "זרע יצחק". יצחק הוא גבורה, מלכות, אבל לא מלכות עצמה. אלא שיכול לעקוד את עצמו, לקשור את עצמו, לצמצם את עצמו על ידי הכוח של אברהם, על ידי כוח הבינה, ולהצטרף לקו ימין, אבל בצורה שהוא עקוד, כבול באזיקים.
ו"זרע יעקב" נקרא, גם חלק הבינה וגם חלק המלכות, שמצורפים אחד לשני בצורה המועילה ביותר. והוא אמצעי, תפארת, תפארת ישראל. כל היופי, כל התוצאה הטובה, באה מיעקב, למרות שהוא קטן. למה קטן? כי לא עובדים עם כל המלכות, אלא רק עם חלק המלכות שמצטרף לבינה. ו"עשו" שעדיין נמצא בחוץ, יצטרף בגמר התיקון.
האם הרשימו הזה עובר מדור לדור כהבחנה רוחנית או בגנטיקה?
רשימות הן תופעות של הרצון. רצון הוא החלק הפנימי ביותר של הבריאה. וכל היתר על הרצון, נקרא "לבושים". התפיסה שאנו קיימים בגוף, היא תפיסה חיצונית לרצון. אבל הרצון עצמו נמדד בגודל העביות שלו. גודל הרצון שלו להנות מהבורא, מהאור, שהוא נקרא העביות של הרצון. וגם מהתפעלותו מן האור שמתלבש בו, הנקראת "רשימו דהתלבשות". שני הנתונים האלה, שבהם עוסקת הקבלה, הם הנתונים הפנימיים ביותר בבריאה, הכוחות, כוח הרצון, שיש באדם. רצון נקרא "כוח".
"ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו." כי כלל הוא כולל את הפרטים. "כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו", כל אחד ואחד לפי יגיעה שלו, "מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת," על ידם בלבד מביאים את האור העליון, שמתקן כל פרט ופרט, ואז "יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה."
"יציאה מהגלות" נקרא לעשות צמצום על המלכות, להתעלות מעל המלכות, שלא נמצאים תחת שעבוד המלכות, אלא עושים עליה צמצום מתוך הגלות. ולעשות צמצום אפשר רק כאשר האור מביא חוץ מתענוג, גם את הרגשת נותן התענוג, את הרגשת הבורא. כמו במלכות דאין סוף. מתי היא עשתה צמצום? לאחר שהרגישה את הנותן. והאור המחזיר למוטב חייב להביא לאדם את היכולת הזאת. וכל אחד ואחד שיכול לעשות על עצמו צמצום, נקרא שיוצא מתוך המלכות, מעל המלכות, יוצא מהגלות.
מהי "גאולה שלימה"? שמשתמש בכל המלכות כדי להשפיע. ולאדם אין כלי אחר. בינה אינה כלי דהשפעה. בינה היא רק התוכנית, האמצעים לתיקון המלכות. המלכות משפיעה, אין לה מה לתת לבורא, אם לא מתוך המלכות. מתוך הבינה אין מה לתת לבורא. בינה היא חפץ חסד, תכונה שלא רוצה כלום. רוצה טוב לכולם, אבל אין לה עם מה לעשות טוב, אין לה מה לתת.
כמו אותו איש עני ביער, שאין לו אפילו חולצה לתת. הוא לא רוצה כלום לעצמו ומחלק הכל לאחרים, אבל אין לו מה לחלק. כי כדי לחַלק צריך קודם לרכוש, ואין לו רצון לקבל. ואז איך יתכן שיהיה לו משהו בכיס, בתוך הכלי שלו. לכן מלכות מצטרפת לבינה ושתיהן הולכות יחד.
מתוך העיסוק בקבלה, מתקנים את הבינה והמלכות לאחר השבירה, וזוכים לצאת מתוך הגלות לגאולה השלימה,כלומר, שגם המלכות תיתקן. "(תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות." על זה כתוב ב"תיקוני הזוהר", אותו חלק מה"זוהר" שמדבר על גמר התיקון.