ארבע גורמים מפעילים את האדם במלואו, את כל המערכת שלו. אלה הם ה"מצע" ו"דרכי התפתחות המצע", וה"סביבה" ו"דרכי ההתפתחות הסביבה" כמו שהם משפיעים על האדם, היינו על המצע שלו. האדם שרוי בתוך ארבעת הגורמים האלה והם קובעים מי הוא, באיזה צורה יתפתח ובאיזה כיוון.
גורם נוסף, שבו האדם יכול וחייב להתערב, נקרא חברה. באמצעות החברה האדם יכול לשנות את עצמו ולקבוע את עצמאותו. והנה, כשהאדם נמצא במסגרת החברה עליו להביא בחשבון שני נתונים נוספים: היחס שלו כלפי החברה, והיחס של החברה כלפיו. כלומר, מי צריך לקבוע למי את ההתנהגות, את הדרך, את המטרה ואת המעשים – האדם או החברה?
היחס בין האדם לחברה נחלק לשתי רמות: "אחרי רבים להטות" ו"אחרי יחיד להטות".בעניינים רוחניים, כלומר בכל הנוגע להתפתחות האישית של האדם, האדם הוא שמחליט בעצמו לפי הכלל "אחרי יחיד להטות". ולא זו בלבד שאדם מיוחד יכול להיבדל מהחברה, אלא שהחברה עצמה מחויבת לשמור את הייחודיות של כל יחיד. בעניינים חברתיים כללים, החברה היא שמחליטה על דרכה, ואדם צריך להכניע את עצמו כלפיה לפי הכלל "אחרי הרבים להטות". שתי העקרונות האלה נמצאים הן ב"השגחה הכללית" והן ב"השגחה הפרטית".
חוכמת הקבלה מורה לאדם את חוקי הטבע העליון, כיצד החוקים פועלים עלינו, וכיצד אנו יכולים למצוא איזון עימם כך שנהיה נצחים ושלמים כמו הטבע. לשם כך אנחנו זקוקים לשיטת הקבלה. כדי לפתח באדם "הכרת הרע" במצבו הנוכחי ולהכיר עד כמה הוא בלתי מושלם, ניזוק ופגום, עליו לפתח בעצמו ובתוכו מערכת ביקורת כלפי מצבו, מצב החברה והמטרה.
חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהאדם חייב להיות כל הזמן באבחון של "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" - שהאדם, המעשה שלו והמטרה צריכים להיכלל יחד כאחד, כלומר, יש איזשהו מצב אידיאלי הנקרא "עולם אין סוף" ובו אנו נמצאים. כל אחד נמצא בעולם אין סוף, עם הכלי שלו, עם האור שבתוכו ועם כל יתר הנשמות בחיבור גמור. כולם יחד, מלאים באור אין סוף בצורה שלימה ונצחית.
במצבנו הנוכחי, כשאנו רוצים לתאר את עצמנו באיזשהו מצב מתקדם יותר ביחס לאין סוף, גם המצב המתקדם במקצת חייב לכלול בתוכו בקנה מידה קטן את כל הנתונים שבאין סוף. כלומר, כל הנתונים חייבים להיות, אבל רק במידה שהאדם מסוגל לחבר אותם יחד, לתאר אותם כנמצאים בו והוא בהם, באין סוף. כלפי המצבים האלה, האדם חייב לפתח ביקורת.
בנקודה זו אנו נתקלים באחד מהמאפיינים המייחדים את חוכמת הקבלה מדתות ושיטות אחרות, והוא הביקורת שחוכמת הקבלה מחייבת את האדם להיות בה. כתוב "אין לדיין מה שעיניו רואות" (סנהדרין א ע"ב). בחכמת הקבלה האדם חייב לפקוח את עיניו ולהאמין, רק למה שהוא מקבל, רק למה שמתקבל על ליבו. גם את הלב האדם צריך לבדוק, האם הוא לא משקר לעצמו, האם הוא לא רודף אחרי מטרות מדומות שהחברה, הפרסום והעולם כולו מכתיבים לו? אם האדם מסוגל לגלות את ליבו ובהתאם לכך בודק את עצמו את המטרה ואת מצביו, עליו להתקדם בוודאי לפי הכלל "אין לדיין מה שעיניו רואות". או אז הוא מקיים באמת את התנאי, "אין כפייה ברוחניות" ומתקדם רק לפי הרצון.
"אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ" (נזיקין י"ט ע"א) ו"נשמת אדם תלמדנו", הם מכללי ברזל שבחוכמת הקבלה. בלי שמירה על הכללים האלה האדם אינו מתקדם. התקדמות תיתכן רק על ידי רצון חופשי, בבירור חופשי ובביקורת תבונתית עמוקה. לכן כותב בעל הסולם על "ביקורת כגורם הצלחה. ואי ביקורת כגורם להתנוונות".
עתה ניגש לביאור הפרק "מורשת אבות".
"גם כל הפרטים מהתמונות, אשר הרצון לקבל הזה כוללם, שגדרנו אותו תחת השם "מצע", או סיבה א', שמשמעותו כוללת, כל אותם הנטיות והמנהגים וכדומה, שירש מאבותיו ואבות אבותיו, המצוירים לנו כמו שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם, שהיו מצויים בשעתם, ועומדים זה תחת זה, - שכל אחד מהם הוא טפה תמציתית ממולידיו, שבטפה הזאת, הגיע לכל אחד כל הרכוש הרוחני של מולידיו, לתוך המוח המארך שלו שנקרא סובקונשינס. באופן, שהיחיד הנמצא לפנינו, יש לו בסובקונשינס שלו כל אלפי הירושות הרוחניות, מכל היחידים המוצגים באותה השלשלת, שהם מולידיו ואבותיו.
ולפיכך, כשם שפרצופיהם של כל יחיד ויחיד, משונה זה מזה - כן דעותיהם משונות זו מזו. ואין לך שני בני אדם בעולם שיהיו דעותיהם שוות זו לזו. כי לכל אחד יש רכוש גדול ונשגב, אשר הורישו לו אלפי אבותיו, ולאחרים אין אף שמץ מהם."
בכל אדם יש משהו מיוחד ואסור לו לטשטש את ייחודו בשום אופן. להיפך, האדם דווקא חייב לפתח את ייחודו. כולנו צריכים לשמור ולתת לכל אחד אפשרות להבליט ולפתח את "מורשת האבות" שלו. מורשת האבות היא חומר המקורי של האדם, משם היא נובעת.
שאלה: מהן ה"ירושות רוחניות" שהאדם מקבל מהדורות שלפניו?
כל ההשגות וההרגלים שהאדם רכש במהלך שנות חייו בעולם הזה, הופכים ממושכלות לנטיות בשעת הסתלקותו מגופו. יוצא שבגלגול הבא האדם נולד עם נטיות טבעיות אחרות ועליהן מתלבשים רצונותיו כ"מורשת אבות", כמצע. הנטיות החדשות בלבוש מורשת האבות מוגשים לאדם כדבר חדש. אמנם שיש לו מורשת אבות, היא מלובשת בנטיות החדשות שהוא רכש בגלגול הקודם. כך, בכל גלגול, יוצא כלי מקורי בלבוש חדש.
שאלה: מה האדם צבר בגלגולים הקודמים חוץ מסבל?
ברצון לקבל שבאדם נמצאות כל הרשימות שהצטברו בו בדרך ממעלה למטה. הרשימות האלה, הן שמפתחות את האדם ומביאות אותו לתיקון. השאלה היא מה לוחץ על האדם. גם אם נדמה לנו כי הסביבה והחברה מפעילים עלינו לחץ, יציאת הרשימות שבתוכנו היא שלוחצת על האדם. הרשימות שכל הזמן מתחדשות מלמעלה לוחצות, וכל אחד מרגיש את הלחץ אחרת ביחס לסביבה ולמטרה.
יש בעולם אנשים שמתפלאים לשמוע כי רע למישהו, מבחינתם הכול בסדר גמור, הם לא מרגישים שום רע. יש כאלה שעדיין רודפים אחרי התענוג ויש כאלה שכבר לא איכפת להם מהתענוג, הם מיואשים מהמרדף אחרי התענוג. כל רצונם הוא לא להרגיש את התענוג. ויש כאלה שאחרי הכול עוד מחפשים רוחניות.
כולנו נמצאים לכאורה באותו העולם, באותה מציאות, אבל מפני שהרשימות שבכל אדם שונות, כל אחד מאיתנו מרגיש אחרת מחברו. לא מדובר על ההבדלים באופי ובאורחות חיים, אלא על הבדלים בתפיסת המציאות, איך המציאות מורגשת מטוב מאוד ועד רע מאוד. ותפיסת המציאות תלויה ברשימות. הרשימות, "מורשת האבות", הן שקובעות לאדם את המעמד הרוחני שלו.
במצבנו הנוכחי, אין לנו רוחניות אחרת, אלא לקבוע את העולם הזה ביחס לרוחניות. למרות שאנו עושים זאת ללא מודע.
"אשר על כן, כל הרכוש הזה, נבחן לרכושו של היחיד, שהחברה מוזהרת לשמור על טעמוורוחו. שלא יטשטש בסיבת הסביבה שלו."
החברה הנכונה תהיה שונה מהסביבה שלנו, המודרנית. החברה המודרנית מלעיטה את האדם ללא הרף במטרות והישגים שעליו להגשים לכאורה. האדם בחברה המודרנית חייב להיראות בצורה מסוימת ולהתנהג בצורה מסוימת. לעומת זאת, בחברה הנכונה אסור להציב בפני האדם שום דמות או מטרה שיחייבו אותו להשתוקק אליה ולהיות כמוה. תוך כדי ביקורת ואבחון של מצבו, עליו להגיע לצורות הנחוצות לו דווקא. ולפי דרגת התפתחותו להתקדם.
כך צריך לנהוג גם בקבוצה קטנה של אנשים שלומדים קבלה. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי באותה הדרך נהגו כל קבוצות המקובלים. אסור ללחוץ על איש לעולם. אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה, יש להציג בפניו את התמונה שאליה עליו להשתוקק, התמונה שהמקובלים מציגים. הלחץ חייב לבוא מתוך האדם עצמו. המקובלים חוזרים ואומרים כי החינוך הנכון הוא רק על ידי נתינת דוגמה. ובמידה שהאדם מוכן לקלוט את הדוגמה, לעכל אותה ולהידמות לה, כך עליו להתקדם. האדם לבדו קובע את קצב התפתחותו.
לחץ חיצון לא יעזור, "אין כפייה ברוחניות". כל אחד צריך לדאוג לרצון הפנימי ביותר, רק הוא שולט שם. גם אם נרצה, אין ביכולתנו לקדם את האדם בהתפתחותו הרוחנית יותר ממה שהוא מבין, מכיר, מחליט ומבצע על עצמו. כל ההתקדמות שלנו בהשפעה זה על זה, יכולה להיות רק בנתינת דוגמה. כל חבר בחברה נותן דוגמה עד כמה הוא רוצה ללכת לקראת המטרה, לקראת ההשפעה, אבל בצורה לא מחייבת. זה הכלל "אין כפייה ברוחניות".
"אשר על כן", כותב בעל הסולם, "כל הרכוש הזה, נבחן לרכושו של היחיד". היינו, היחיד הוא שצריך להתקדם, עליו לסגל בעצמו את הרצון שלו להתקדם. ו"החברה מוזהרת לשמור על טעמו ורוחו. שלא יטשטש בסיבת הסביבה שלו". אסור שהסביבה תיתן לאדם דוגמה שאין לה שום קשר למטרה, כמו שעושה החברה שלנו, החיצונית. מהבוקר ועד הלילה שוטפים את מוחנו בפרסומות על מוצרי צריכה ומחייבים אותו להתנהג בדרכים מסוימות. מציגה החברה בפני האדם דוגמאות שמחובתו להידמות אליהן, מרגע לידתו ועד למותו. אם לא ידמה להן יחשב כבלתי מוצלח.
"אלא, כל יחיד ישאר עם שלמות מורשתו. ואז, הנגוד והסתירה שביניהם ישאר קיים לנצח, כדי להבטיח לנו לתמיד את הבקורת, ואת התקדמות החכמה, שהיא כל יתרון האנושות וכל מאויה האמיתיים הנצחיים."
דבריו של בעל הסולם נכונים הן ביחס לחברה הדתית והן ביחס לחברה החילונית. בשתי החברות גם יחד, מופעל לחץ על היחיד על מנת להכניס אותו למשבצת כלשהי ולחייב אותו לקבל צורה מסוימת, חיצונית ופנימית. מכאן ניתן להבין מדוע שיטת המוסר מנוגדת לשיטת הקבלה. האדם צריך לפתח שיטת מוסר בעצמו, ב"הכרת הרע" בלבד, בביקורת שהוא בעצמו מבצע, ולא להינזף על ידי אדם אחר. והמסקנה מהביקורת צריכה להביא את האדם לבנות את צורתו הבאה, הנכונה, המתאימה יותר למטרה. אם האדם אינו יכול לדמיין צורות קרובות יותר למטרה, אסור ללחוץ עליו מבחוץ. כי בלחץ מבחוץ אנו כובלים אותו ומונעים ממנו להגיע אי פעם לצורה הנכונה.
לכן כותב בעל הסולם על העוול שעושים העמים המתקדמים לכאורה בשעה שהם כופים את תרבותם על עמים מפגרים לכאורה. הם מציגים בפניהם את הדוגמה שלהם להתפתחות, ובכך מונעים מהם לבטא את מורשת האבות שלהם בחופשיות ולהתפתח כפי שהם. כך הם כורתים את אותם השורשים במערכת הכללית של כל הנשמות ש"באדם הראשון", ולא נותנים להם להתפתח. הדבר דומה לעץ שיוצא מהאדמה, והאדם - מתוך רצונו לראות את העץ מתפתח בצורה אחרת - כורת אותו. מובן מאליו שהעץ לא יתפתח בצורה אחרת, העץ יכול להתפתח רק בהתאם לשורש.
לכן בדור דור ההבנה והדעה שעתיד לבוא, יוחלפו החינוך, התרבות וכל יתר המצאותיה של החברה האנושית, בצורות הפוכות ממש. החינוך האנושי הורס את נקודת העצמאות והביקורת של הילד ואת יכולתו להתפתח ולהיות מי שהוא.
"אחר שבאנו לידי הכרה, במדה מסויימת, בדבר האנכיות של האדם אשר גדרנו אותו במובן של בחינת כח, ו"רצון לקבל", שהיא בחינת הנקודה העצמית של בעל החי במערומו - גם נתברר לנו היטב, על כל גבוליו, מדת רכושו המקורי של כל גוף יחיד, אשר הגדרנו אותו במובן של "מורשת אבות", שפרושו הוא, כל כח הנטיות והתכונות שהגיעו לו בירושה לתוך בחינת ה"מצע", שהוא חומר ראשון של כל אדם, דהיינו טפה הזרעיית של מולידיו. נבאר עתה את ב' הבחינות שברצון לקבל"
למרות שהמצע הוא החלק העיקרי באדם, בנשמה, החברה יכולה לקלקל את התפתחותו כך שלא יצא ממנו כלום מלבד קלקול - איזה מין בן כלאיים השונה לגמרי מהאדם עצמו. השמירה על היכולת להתפתח בצורה עצמאית, ללא תלות באחרים, היא זכותו של כל אחד. מהחברה צריך לקבל רק את כוחות הנכונים כדי לפתח את מה שיש בנו כמורשת אבות.
("והנה עתה מצאנו הפתח, לפתור כוונת חז"ל, במה שאמרו, שבסיבת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות. – אולם להבנה יתרה אנו עוד צריכים, בענין האנוכיות ובענין מורשת אבות האמורים.")
ב' בחינות: א' ב"כח" ב' ב"פועל".
"בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.
"כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". –" ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" "הוא דבר שבמחשבה," דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.
אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה,"
אנחנו בסך הכול "כלים", וה"כלים" הם מי שמרגישים את מה שעובר עליהם. איננו יכולים לגלות כוח בבחינת כוח, אלא רק את פעולתו עלינו. את החשמל למשל אפשר לגלות רק אם נחבר כלי כלשהו לחשמל, וכוח החשמל שיפעל בכלי יצביע לנו על מציאות החשמל בכלי, אם על ידי תזוזה של חוגה או בהידלקות נורה.
את הכוח עצמו איננו מרגישים. אנו מרגישים רק את הפעולה של הכוח, אותה בלבד אנו יכולים לגלות ולמדוד. הכוחות עצמם הם הבורא - "עצמותו" שאינו מושג לאדם כלל. אנו משיגים רק את הפעולות של "עצמותו" עלינו, ולפעולות האלה אנו קוראים "בורא". גם ילד שקורא לאביו "אבא", מגלה אדם מסוים כאבא, רק ביחס אליו.
המילה "בורא" מורכבת מצירוף המילים "בוא וראה". בוא, תראה ותגלה את התכונות של הבורא. מהן התכונות של הבורא? האדם אינו מגלה את הבורא בכוח. הוא מגלה אותו בפועל, על עצמו. הבורא משפיע עליו, מוליד אותו, ונותן לו. ומתוך כל הפעולות של הבורא עליו הוא יכול להגיד מיהו כביכול הבורא, עוד לפני שהוא מרגיש אותו. שאלה גדולה היא האם אפשר בכלל לדבר על הכוח ללא הפעולה. האדם לעולם אינו מרגיש את הכוח ללא הפעולה, אין לו שום קשר איתו.
שאלה: מה זאת אומרת שהתכונה של הבורא פועלת עלי ולא הוא?
כשהאדם אומר "הבורא מטיב", סימן שהוא מבדיל בין מי שפועל בו בין הפעולה עצמה ובין ההרגשה הטובה כתוצאה ממנה. אם כך, באומרו "הבורא מיטיב" האדם מתאר את מצבו. הוא מרגיש טוב במצבו, הטוב הוא תוצאה מפעולה חיצונית של מישהו, ואת אותו ה"מישהו" הוא קורא בשם בהתאם להרגשתו. אין כאן יותר מאשר קביעת מצב של האדם. על הכוח שפועל בו האדם לא יכול לומר דבר. הטבע שלנו מאפשר לנו לגלות רק את פעולת הכוח עלינו ורק אותו אנו יכולים לתאר.
"למעשה", אומר בעל הסולם, "לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום". כלומר, לא יכול להיות כוח בבחינת כוח. כוח הוא נתון וירטואלי. אמנם שהוא נמצא, אין באפשרותנו לדעת זאת, אי אפשר לגלותו. הכוח הוא צורה מופשטת. את הכוח אנו מגלים רק בפעולתו על גבי איזושהי תשתית.
למשל, קרן אור הנכנסת לחדרנו מבעד לוילון נתקלת בכל מיני חלקיקים שנמצאים באוויר, וכתוצאה מכך אנו מבחינים בה. אפשר אפילו לראות את האבק המרצד באוויר. דוגמה נוספת: מחוץ לאטמוספרה יש אור בשפע, השמש הרי לא שוקעת בחלל. אם כך, מדוע חשוך בחלל? מחוץ לאטמוספרה אין לקרני האור במה להיתקל, קרני האור אינן יכולות לפעול על משהו. אם נציב מסך מול השמש נראה אור לבן. אם נסתיר את המסך לא נראה כלום, חושך מוחלט. את האור נוכל לראות רק אם נפנה את מבטינו למקור האור, אבל אם נסיט את המבט מעט הצידה, שוב ישרור חושך. בעל הסולם אומר שאם הכוח לא פועל על משהו הוא אינו מורגש ואינו מגולה.
"כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול." הכוח נמצא בו בכוח ולכשיגדל יתגלה בו בפועל. לעת עתה, אפשר לשער איזושהי השערה לגביו, אבל לא יותר. "ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.
והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.
אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.
לכל אדם יש את כל הכוחות, את כל מה שנמצא במלכות דאין סוף. אנו מבינים זאת גם לפי הכלל הרוחני "כלל ופרט שווים". הדבר דומה לתמונה שכל קטע הגזור מתוכה מכיל את התמונה כולה אבל במידתו. תמונה שבה הקטעים הגזורים ממנה אינם חלקים מהתמונה הגדולה אלא מידות שלה. למשל, אם נחלק תמונת דיוקן למאה משבצות, נראה את הפורטרט כולו בכל משבצת, ולא חלקים ממנו. זה נקרא כלל ופרט שווים. כל חלק ברוחניות, אפילו הקטן ביותר, הוא מידה מכל הרוחניות וכולל בתוכו את כל הפרטים.
בעל הסולם אומר שכל פרט כולל בתוכו את כל העולמות - אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, את כל התכונות ואת כל הבחינות. השאלה היא עד כמה האדם יכול להבחין בהן. ההבחנות הם ביחס למקבל, אחד רואה חלק אחד ממאה ואחר רואה את כל מאה החלקים יחד. אלא שלאמיתו של דבר כל פרטי הפרטים נמצאים שם כולם. לכן המקובלים אומרים כי כל נשמה ונשמה כוללת את כל הנשמות. החוק "כלל ופרט שווים" הוא יסוד לכל יתר הכללים בחכמת הקבלה.
כל הכוחות נמצאים בנו, גם השביעה והתיאבון. ואמנם שהם מתגלים לנו באופנים שונים, זה ביחס לזה, כולם נמצאים בתוכנו בבחינת כוחות. מהכוח הם יוצאים לפועל, בכל פעם כוח אחר. זה ההבדל.
"אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו".
כל עוד הכוח עדיין לא בא לידי גילוי בפועל, הוא נעלם מהאדם כאילו לא היה בו ולא יהיה. מפליא לראות כיצד אדם שרק אתמול מירר בבכי כשבר כלי, יכול לצחוק ולשמוח ביום שלמחרת. הוא פשוט אינו זוכר. לאחר שאכלנו איננו מסוגלים לדמיין את עצמנו רעבים. ילדים הם דוגמה טובה לכך. מה שמתגלה מהכוח לפועל הוא הקובע, ומה שאינו מתגלה אינו נמצא כביכול. הכול בהתאם להשפעה על האדם.
כאן המקום לשאול, האם האדם יכול להוציא את הכוח לפועל, האם הוא מחויב לעשות זאת, ואם כן כיצד? האם בכל זאת אנו צריכים להרגיש במשהו את הכוחות שטמונים בנו ככוח, להבין ולאבחן אותם במידת מה? הרי ברגע הבא הם יתגלו. יכול להיות שבאפשרותנו לעשות איזושהי פעולה כדי לגלות את הכוחות האלה מראש. למשל, אם אדם חלה ואינו רוצה לאכול, אנו מעודדים לטייל או לטעום משהו חמוץ, אנו מספרים לו כמה בריא לאכול ומעוררים את תאבונו בתיאור טעמים וריחות. אנו מוצאים את התיאבון שבו מכוח אל הפועל, כי לצורך בריאותו הוא חייב לאכול.
יכול להיות שאותה הדוגמה נכונה גם כלפינו, אפשר שלצורך הבריאות וההתקדמות הרוחנית שלנו עלינו להוציא מעצמנו את הכוחות הטובים שנמצאים בנו, ולזרז את ההתפתחות. הכוחות האלה יכולים לתת לנו השתוקקות למטרה. האם יש לנו גישה לכוחות האלה? הרי בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו כלול מאין סוף. אילו יכולנו לעורר בעצמנו את הכוחות שנמצאים בנו באמת, היינו מגיעים לגמר התיקון, למצב שכולו טוב. השאלה היא, האם באפשרותנו לעשות זאת?
"המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה." הכוח מתגלה רק בשעת הפעולה. לפני כן איננו יכולים לגלות את הכוחות. לא יכול להיות אחרת. "ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל,"
דברים דומים אומרים כמה מהמדענים שמשתתפים בסרט "בליפ" ("What the bleep do we know" ). כדוגמה מובא בסרט סיפור על אינדיאני העומד על שפת האוקיאנוס ולא מבחין באוניות של קולומבוס המתקרבות לחוף. הוא לא רואה אותן כי אינו יודע מהי אונייה, אין בו תבנית של אונייה. רק אחרי שיכין את עצמו לתבנית הזאת, יראה שזו אונייה. רק אז הוא יוכל לדמיין לעצמו אונייה.
אם האדם אינו יכול לדמיין לעצמו איזשהו סוג של אוכל, אז כעיקרון אין ביכולתו לעורר בתוכו את כוח התיאבון. הדבר בולט במיוחד אצל ילדים תינוקות. הם צורחים, אבל אינם יודעים שהם רוצים לאכול. הם אינם יודעים מה הם רוצים, ולמה רע להם. אין להם ציור לרע, לסבל שלהם אין כיוון. אימם אומרת להם שהם חייבים לאכול, אבל הם אינם קושר את הצער שלהם עם האוכל.
"באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. (כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה.) - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.
בכל זאת נשארת השאלה, מי ראשון, האור או הכלי? בחכמת הקבלה אנו לומדים כי דווקא האור קודם לכלי, והוא שמגרה אותו מרחוק בצורה סמויה. רק לאחר מכן הכלי מתגלה ומתעורר כלפי אותו התענוג. צילום איטי של כדור אקדח שנורה לעבר חלון זכוכית, מורה כי החלון מתחיל להישבר עוד לפני שהכדור פוגע בו. אמנם שהדוגמה קשורה למערכות נוספות שלא כאן המקום לפרטן, היא מלמדת אותנו על קשר הפוך בין סיבה למסובב, בין הנושא ונשוא.
"ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון."
כיצד ניתן להסיק על הרוחניות מדוגמה על אוכל? הרי איננו מדברים על חתיכת עוף. את העוף אין בעיה לדמיין אפוי טוב עם רגליו כלפי מעלה מעופף לצלחתנו,אבל איך אפשר לתאר צורה רוחנית שאין לה שום דמיון, איך יכול להתעורר באדם חשק לצורה כזאת?
אם באוכל עסקינן, הרי שאפשר להכריח את האדם לאכול, אפילו בכוח. אחר כך הוא כבר ידמיין את האוכל כטוב או רע. אבל הרוחניות נסתרת ויכולה לבוא רק בהקדם הרצון מצד האדם. ואם אין לאדם תמונה לדמיין את הרוחניות מראש, איך יהיה בו רצון לרוחנית? האם אפשר להשיג את הרוחניות בלי הקדם של רצון, ללא כלי?! יוצא שאנו נמצאים במבוי סתום. השאלה היא האם יש מוצא מננו?
וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק".
בעל הסולם עדיין לא נותן תשובה. הוא רק אומר שאם הרצון לקבל שלנו לרוחניות ייצא לפועל, כלומר אם יתלבש בצורה המתאימה למימושו, כמו התיאבון שמתלבש באוכל, נרגיש את החיים הרוחניים. כשהתיאבון מתלבש בצורה של אוכל, האדם מממש את החשק שלו ומרגיש חיות גשמית. אם האדם יפגוש עם הרצון הרוחני שלו בצורה המתאימה למימושו, הוא ירגיש את החיים הרוחניים.
איך עושים זאת? בנקודה זו בעל הסולם רוצה להדגיש את החשיבות שבשמירת הרשימות שבאדם. הרשימות מתעוררות מתוך האדם בהתפתחות נכונה על ידי "חברה", "מדריך", ו"ספרים". הן מושכות אור כללי, חסר צורה, ומציירות בו בעצמן את הצורה הנכונה לכל אדם.
כמו המן במידבר, כל אחד מצייר לעצמו טעם משלו באור העליון המופשט. כל אחד לפי טעמו, לפי המצע שלו, לפי רשימותיו. אבל רק בתנאי שהוא מעורר את האור העליון חסר הצורות המוגדרות לעומת הרשימות, על ידי "מדריך", "ספרים", ו"חברה".
מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".
הרצון לקבל שנברא על ידי האור רוצה ליהנות, לקבל. כך הוא נברא, וזו תכונתו היחידה. ברצון לקבל יש התפתחות בדרגות הקבלה וההנאה. בהתאם לגודל הרצון ולפי השינויים בסוגי וגודל הנאה, נחלק הרצון לקבל הכללי ל"דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר". התענוגים שהרצון לקבל מגלה לעצמו נקראים ה"חיים" שלו, או ה"מילויים" שלו, ובהתאם להם הוא נחלק לדרגות א', ב', ג', ד', שהן הדומם, צומח, חי, מדבר. ארבע דרגות של הרצון ליהנות כנגד ארבע דרגות של תענוגים שהוא מגלה לעצמו.
לפי גודלו של הרצון לקבל, ניתן לראות עד כמה הדומם, הצומח, החי והמדבר פעילים יותר, עצמאיים יותר, מרגישים יותר, חושבים ומבינים יותר, שולטים בסביבה, וכו'. גודלו של הרצון לקבל הוא ההבחן העיקרי שבכל נברא ונברא, והוא שנקרא ה"מצע" של הנברא, החומר היסודי שלו. אמנם שהמצע צריך לקבל צורה מיוחדת בגמר התיקון, המצע עצמו חייב להישאר ולממש את עצמו במלואו. והאדם שנמצא ברצון לקבל הגדול ביותר מכל חלקי הבריאה - ההבחן הזה שבו - נקרא "עפר מן האדמה".
שאלה: איך והאם משתקמים חלקי המצע שהושחתו על ידי הסביבה?
כל אחד יכול לטעון כי המצע שלו הושחת. כל אחד יכול להלין על הוריו ועל הסביבה, על המדינה והתקופה שבהם נולד ועל החינוך שקיבל – כלומר, לא להתלונן על מי שהוא אלא על הסביבה שלו. אבל, האדם יכול להתלונן גם על עצמו, על תכונותיו המולדות ועל השכל שלו. אילו רק היה חזק יותר, אילו יכול היה לעמוד על דעתו ולהחליט... אבל האופי שלו חלש. לכל אחד יש אין ספור טענות.
התוכנה הכללית של המציאות מסדרת אותנו כך שכל אחד מאיתנו נמצא בבחירה חופשית. כל אחד עם ה"חבילה" שלו ולא חשוב מהי: אחד חכם, שני חזק, שלישי רמאי, גנב או צדיק. האדם, מתוך סך כל הנתונים שבו, נמצא ב"נקודה האמצעית" וממנה הוא יכול להתקדם לרוחניות. לא חשוב מה התנאים שבו, טוב יעשה אם ישכח אותם ולא יתחשב בהם. אסור לקחת בחשבון את טבע האדם ואת אופיו.
אדם הרוצה ללמוד ולהתקדם לרוחניות, מתקדם מהמישור של העולם הזה כלפי מעלה. כבר אין לו עניין להתקדם במישור של העולם הזה, המישור שבו נמצאות כל התכונות המקוריות שלו. אילו היה פועל בעולם הזה, ודאי שהיה צריך להיות חכם יותר, לפעמים צדיק ולפעמים רמאי. אלא שכלפי הרוחניות כל הדברים האלה אינם פועלים - לא חוכמה, לא תבונה, ולא צדקות, ולא רמאות, שום דבר. ברוחניות כל הדברים האלה שווים לאפס. ברוחניות האדם כבר לא זקוק לתכונותיו הגשמיות הייחודיות שאיתם נולד. אף אחת מהן לא תעזור לו. הכוחות ברוחניות שונים לגמרי והחשבונות אחרים. ההתקדמות היא לא לפי אותם הנתונים.
לכן אין לנו על מה להלין. אדם שרוצה להצליח בעולם הזה, מתלונן מדוע אין לו את הנתונים הדרושים. אבל כלפי הרוחניות יש לנו את כל הנתונים. עלינו להתחיל ולעבד את כל מה שיש בנו מאבותינו לקראת המטרה, לקראת הרוחניות. אז נראה עד כמה כל הנתונים האלה נמצאים בנו בהתמזגות מצוינת.
אל לנו לחשוב שלמי מאיתנו חסר אי פעם משהו כדי להתקדם בצורה המועילה ביותר. ההשגחה הכללית מסודרת כך שבכל רגע ורגע אפשר להתחיל בבחירה החופשית. אם רק נבחר בהתקדמות למטרה, לא נהיה תלויים באיש או בכל דבר אחר.
שאלה: האם לרצון שבנקודה שבלב יש לבוש של צורה?
לרצון שבנקודה שבלב אין לבוש. אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב נמצא ב"עולם הזה" אבל הרצון שלו מופנה למקום כלשהו שאינו במישור של העולם הזה. הרצון שבנקודה שבלב הוא רצון למקום אחר, אלא שאיננו יודעים לאן.
איך נדע? על ידי "סביבה". על ידי סביבה האדם מעורר על עצמו "אור מקיף". האור מקיף נמצא אמנם במנוחה, אבל מתוך שהאדם מעורר בתוכו רצון יותר גדול על ידי הסביבה, הוא מרגיש את האור פועל עליו ביתר כוח. ואז, מה"רשימו" שלו, הוא מתחיל לצייר תמונות, צורות ותופעות מיוחדות באור. הוא מדמיין את ה"אוכל", וכנגד זה מתעורר בו תאבון. הכוח יוצא לפועל.
יוצא שבלי סביבה שמעוררת באדם את הרצון ומעמידה אותו כנגד האור מקיף, הוא לא יכול לעשות כלום. בנקודה הזו האדם צריך כוח נוסף. וכשהאדם מעורר כוח נוסף, הרשימו שלו עומד מול האור בצורה כזאת שהוא כבר מתאר לעצמו מהו המצב הרצוי. באיזושהי צורה הוא כבר יכול לתאר את המדרגה הבאה. התיאבון והמאכל נמצאים במצב שמאפשר לאדם לממש את התיאבון.
כך או כך, יש להמשיך ולדון בנושא. בקריאה ראשונה קשה להבחין בהשלכות הרבות מדבריו של בעל הסולם על כל העניינים שבעולם הזה, עד כמה הכתוב בעד או נגד החיים שלנו. מהדברים עולה כי יש מה לתקן בחיים שלנו. נקווה שהתיקון יבוא.