הקדמה לספר "פי חכם" - שיעור 4
הספר "פי חכם" הוא ספר מיוחד, ונכתב על ידי בעל הסולם כטיוטא ל"תלמוד עשר הספירות". בהקדמה לספר כתוב, כי אדם שאינו לומד קבלה, אפילו אם הוא בקיא בש"ס ופוסקים וקדוש בכל המצוות, איננו מגיע לתיקון נשמתו. הוא חייב להתגלגל עוד ועוד, עד שיגיע ללימוד הקבלה ועל ידה יבצע את התיקונים שהוא חייב לעשות בעולם הזה. רק לאחריהם תושלם משימתו.
תהליך תיקון הנשמה הוא תהליך התפתחות הדרגתי, העובר על האנושות משך אלפי שנים. אנו מתפתחים מרצונות ותענוגים גופניים - אוכל, מין ומשפחה, לתענוגים אנושיים - עושר, כבוד, שליטה ומושכלות. בסיום תהליך ההתפתחות, האנושות באה למצב שמתעורר בה רצון מעבר לטבע שלנו ומעבר לעולם הזה, שבא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו בשאלות: "מה הטעם בחיים? ולשם מה אנו חיים?". בכל התענוגים ובכל מה שעברנו בחיים, איננו מרגישים שקיבלנו או גילינו את התשובה לשאלות האלה. אותן השאלות נשאלות בעצם ממקור החיים שממנו באנו, ואליו אנו חוזרים בסיום שבעים שנות חיינו, פחות או יותר, בעולם הזה.
עד בוא האנושות למצב שבו היא מתחילה לשאול את השאלות האלה, היא עוברת אלפי שנות התפתחות. בעל הסולם ומקובלים נוספים, שחיו בתקופות החל מהתקופה בה נכתב ספר זוהר ועד דורנו, מצביעים על התקופה הנוכחית כתקופה שבה ישנה דרישה מצד האנושות לכוח מיוחד שימשוך. התקופה הזאת נקראת "עקבתא דמשיחא". "משיח" הוא מלשון "למשוך". כלומר כוח שימשוך אותנו מהרגשת העולם הזה, ויגלה לנו בצורה אמיתית את העולם שבו אנו נמצאים וחיים.
איננו מרגישים את העולם האמיתי, כי אנו נמצאים בהרגשת הגוף בלבד. עלינו עוד לגלות את הנשמה שבנו. עלינו לגלות את כלי הקליטה הנוסף, את החוש שישי. דרכו נרגיש מציאות נוספת, שבניגוד למציאות שלנו, היא מציאות נצחית. האדם המזדהה עם ה"נשמה", כלומר האדם החי ומרגיש בתוך הנשמה דרך החוש השישי, הוא מרגיש את החיים שלו כנצחיים. החיים שם אינם נגמרים ואינם שייכים לגוף, לפיסיולוגיה שלו.
עלינו לגלות את זה עכשיו לעצמנו ואחר כך לכל האנושות. זאת בעצם המשימה של עם ישראל כלפי כולם, להיות "אור לגויים".
"ועוד סבה היתה לי מה שבאתי לביאור גילוי הזה, ע"ד שאיתא בזוהר "חייב אדם למילף זעיר מן שטותא" (אדם חייב ללמוד חלק קטן משישית) בסו"ה "כיתרון האור מתוך החושך", כי אחרי בלותי (אחרי זקנתי) במדינת פולין בעיר וארשא סגור ומסוגר בד' אמותי, דבר לא היה לי עם חשכת סביבותי, היתה לי עדנה, ונתישבתי בירושלים עיה"ק תובב"א." (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן)
בעל הסולם הגיע בשנת 1922 מפולין לארץ ישראל. הוא היה מקובל. רבו היה איש מיוחד -המקובל הרבי מפורסוב. הוא חינך את בעל הסולם וכיוון אותו בהתפתחותו.
כאשר ראה בעל הסולם שכבר אין לו מה לקבל מרבו, חשב לבוא לארץ ישראל ולמצוא מקובלים גדולים, קדושים, שיוכל ללמוד מהם ולהתפתח הלאה. הוא היה סך הכול די צעיר. רב"ש, הרב שלי, נולד בשנת 1907, והיה בן שש עשרה בהגיעם לארץ ישראל.
רב"ש מספר, שעוד בהיותם בפולין, בעל הסולם הגיע הביתה יום אחד, התיישב בכיסא ואמר: "אין לי כבר מה לעשות כאן. הייתי אצל הרב'ה שלי, וראיתי שאני חייב לחפש הלאה". הוא החליט אז לנסוע לארץ ישראל.
"וכבואי פה עם הבריות ראו ראיתי בעוני עמי, עניות הדעת ושחוק הכסילים עלה עלי כקול הסירים תחת העיר לשקץ ולרמש על נשמת בית מאוינו,"
הוא לא ציפה שבארץ ישראל יהיה כזה חורבן, אפילו בהשוואה לחוץ לארץ. פולין דאז פרחה ברוחניות. היו בה דורות רבים של מקובלים, כמו מקובלים מקהילות קוצְק וגור, והיא היוותה מרכז קבלה. אבל עניות בדעת וברוח כמו שהייתה בארץ ישראל, הוא לא ציפה למצוא.
"מדברים סרה על ה' ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל"
כאשר בעל הסולם הגיע לישראל בשנת 1922, אנשים עוד אחזו היטב ביהדות. הם לא נכנסו לפוליטיקה ולכל מיני דברים מסוג הזה. אך למרות זאת, כבר אז, העוסקים בחוכמת הקבלה לא הבינו בה דבר.
"אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם,"
הם קראו ולמדו את הדברים בספר ככתבם, לפי ה"פְּשָׁט", ולא הבינו אפילו במקצת לעומקן הרוחני של המילים.
"וזכות הוא לפטפט פטומי מלים בדברים ככתבם באמונה שלימה שהם דברים קדושים שבזה תושלם עלינו כונת הבריאה, וכשיתרבו העוסקים בהדברים ככתבן באמונה שלימה, מיד ייתי מלכא משיחא (מייד יבוא מלך המשיח) כי יושלם בזה כל התיקון ותו לא מידי ח"ו. (וכלום לא יותר)
עד שפגשתי את המפורסמים שבהם,"
ה"קטנים" בארץ ישראל טענו, כי צורת הלימוד הזאת מספיקה להם, ושבאופן כללי יש להיזהר מחוכמת הקבלה. רבים מהם התנגדו ללימוד החוכמה, וחשבו שיש לעזבה ולהתרחק ממנה. לעומתם, היו כאלה שלמדו קבלה, חלקם מתוך ספר "חוק לישראל" בענייני פרשת השבוע ובספר הזוהר.
ואם כך נוהגים ה"קטנים", אז מה לגבי ה"מפורסמים"?
"המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר,"
המפורסמים שהיו אז, היו שקועים בלימוד מתוך כתבי האר"י והזוהר. הם ידעו ללמוד. הם כיבדו את הלימוד ורצו להיות שקועים בו. ככל שהוא התגלה בתוכם, הם היו מחוברים אליו בלב ונפש ללא שום זלזול או צביעות חס ושלום.
בעל הסולם איננו צוחק על אותם "מפורסמים"שכילו שנותיהם בלימוד כתבי האר"י והזוהר.
"והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ,"
ספרי האר"י היו שגורים בפיהם. כך הם הרגישו, וכך ראה אותם גם הקהל, היות וידעו את החומר בעל פה. הם ידעו את הכתוב בספר היטב כך שיכולת לומר מילה כלשהי מתוך הספר, והם יכלו להמשיך בעל פה עד סוף הספר. הם היו מסורים לזה, בהתאם למה שהתגלה להם.
"ושאלתים אם למדו אצל רב שהיתה לו השגה בפנימיות הדברים, וענו לי - חס מלהזכיר, אין כאן שום פנימיות זולת דברים ככתבם מסורים לנו ותו לא מידי ח"ו."
לטענתם אין במילות הספר משהו עמוק יותר, ואין להשיג בצורה ישירה מה שכתוב בו.
"ושאלתים אם הרח"ו (הרב חיים ויטל) ז"ל השיג פנימיות הדברים, וענו לי - ודאי לא השיג יותר ממה שאנו משיגים. ושאלתים על האר"י ז"ל עצמו, וענו לי - ודאי לא ידע פנימיות יותר הימנו כלום, וכל מה שידע מסר לתלמידו הרח"ו ז"ל וכן הגיעו אצלינו."
אין בלימוד יותר מידיעת הכתוב בספר. אין השגה פנימית, אלא רק לימוד. זהו ההבדל הגדול בין גישת "עמי הארץ" ובין גישת המקובלים האמיתיים.
שאלה: מבחינת מחשבת הבריאה, אנשים יושבים, משתוקקים, לומדים בספרים, מתאמצים במה שיודעים ויכולים. האם כל זה לא מספיק להם?
רב: להם זה מספיק. אולם כאשר בוחנים מדוע הדברים קורים כך מצד ההשגחה הכללית, הרי שאפשר לשאול באותו אופן, גם על רציחות וגניבות ויתר הדברים שקורים בעולם. כול זה שייך למערכת אחרת. הם היו במצב שלא יכלו לגלות את האמת במה שנמצא לפניהם. למרות היגיעה הגדולה, לא "פתחו" להם.
ודאי שכל הדברים שקורים הם מאותו כוח עליון. על האדם לדעת את המערכת, את התוכנית ואת התוכנה לפיה היא פועלת. קודם הדברים האלה חייבים להתגלות כחוסר, ואחר כך הם מתגלים כאמצעי לתיקון. זאת הדרך היחידה.
עלינו להבין כי זהו מצב מר מאוד. מצב כזה מביא מקובל גדול כמו בעל הסולם לכדי בכי כאשר הוא רואה שזהו מצב חורבן.
האנשים האלה מעוררים רחמים, כי הם משקיעים את עצמם בצורה אמיתית עד כמה שהם יכולים. הם חיו לפני שמונים שנה, בתקופה שונה לגמרי מהתקופה שבה אנו חיים היום. הם חיו אז ללא ביטוח לאומי, ללא שר אוצר וללא כל הדברים אתם אנו חיים היום. הכול השתנה מאז. אז הם חיו לפי ההזדקקות, אכלו חתיכת לחם אחת ביום פחות או יותר, והיו שקועים בצורה אמיתית בלימוד. הם עבדו ואף אחד לא סיפק להם דבר. גם הרב'ה חי באותו אורח החיים שהיה אז, ויחד עם אנשים רבים מירושלים הם עבדו בסלילת כביש המוביל מירושלים לחברון. אלה היו העבודות אז. אם הם לא היו עובדים, לא היה להם מה לאכול, בשונה מהיום שמחלקים לכולם. חוץ מכך שהם עבדו, הם היו שקועים בצורה רצינית בלימוד הזוהר.
"וצחקתי מאד עליהם, דא"כ איך נתחברו הענינים בלב האר"י ז"ל בלי שום הבנה ודעת, וענו לי - אשר חיבור הענינים קיבל מפי אליהו ז"ל, והוא ידע הפנימיות באשר שהוא מלאך. וכאן שפכתי חמתי עליהם כי אפס בי כח הסבלנות לעמוד אצלם."
באותם אנשים אין השגה רוחנית, ניחא, כי הם בגדר "לומדים". אך לטענתם, גם לאר"י לא הייתה השגה רוחנית. הוא בכל זאת כתב, כי בא אליהו הנביא, איזושהי "רוח", אמר לו תכתוב כך וכך, והוא כתב. לשיטתם, האר"י היה מעין מעבר בין אליהו הנביא לבין הספר.
הם שוללים את יכולת האדם להגיע למציאות רוחנית, לִחיות בה, לחוות אותה ולהיות בשני העולמות גם יחד. הם לא מבינים שאדם הוא יותר ממלאך.
"והנה בראותי אשר שטותם זה מצא שורשים כמעט בכל העוסקים בחכמה זו בזמן הזה, אוי לאזנים שכך שומעות, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", וכבר שפך הזוהר הק' מרה על כחשהחטאים בנפשותם לומר שאין סודות פנימיות בתורה, כמו"ש בפ' "וירא" דאם אורייתא אתי לאחזאה סיפורין ודברי הימים" (שאם התורה באה להראות סיפורים ודברי הימים).
ה"חומש" עבורם מספר על ההיסטוריה של עם ישראל, על הדברים שהעם עבר החל מתקופת אדם הראשון. הם רואים בו ספר חינוך ומוּסר.
"הרי נמצא ג"כ בין יתר האומות סיפורים ודברי הימים כאלה, ואמרו ז"ל שהמה מקצצים בנטיעות דנוטלין מלכות בלחודוי (שלוקחים מלכות בלבד) ע"ש. ומה היו אומרים בעלי הזוהר בראותם תרבות אנשים חטאים הנ"ל להכחיש שאין שום חכמה וסברא בדברי הזוהר וחכמת האמת עצמם, שברזין דאורייתא עצמם (שבסודות התורה עצמם) אומרים שאין שם דעת וסברא מגולה בעוה"ז,"
בכך שהם חושבים שאדם בעולם הזה איננו מסוגל להגיע לרוחניות, לִחיות אותה, הם חותכים אותו מתהליך ההתפתחות ומשאירים אותו בדרגה הגופנית.
"אלא פטומי מילים בעלמא, (סתם תרכובת של מילים) הרי באו לכבוש השכינה הקדושה ח"ו בבית המלך פנימה, אוי להם כי גמלו רעה לנפשותם."
לטענתם אסור להיכנס ולנגוע בקבלה. היא איננה מיועדת לכולם, ויש להיזהר בה. אם אתה נכנס לעומקם של הדברים הנוגעים לרוחניות, זה יכול להזיק לך ולאחרים.
היחס שלהם לקבלה נובע מכך, שהם אינם מבינים שקיים בקבלה אמצעי להגיע לרוחניות. שלשם כך היא ניתנה לנו, ושעל האדם, עוד בזמן היותו בעולם הזה, להגיע לתכלית הבריאה, לעולם "אין סוף".
שאלה: אנשים שלומדים ולא מתייחסים ללימוד כאמצעי להשגה רוחנית, לשם מה הם לומדים? מדוע הם משקיעים את עצמם בזה?
רב: הם לומדים קבלה ומשקיעים, מאותה סיבה שהם לומדים תלמוד בבלי - כי בכך הם מקיימים מצוות "לימוד תורה". בכך שהם לומדים ומשקיעים, כמו מונה שכל הזמן מחליף מספרים, הם מגיעים למצב שהם יודעים את הכתוב בספר ובעל פה. גם אם נתקע סיכה באיזושהי מילה בספר, הם ידעו מה כתוב בעוד עשרה דפים. מתוך כך שיודעים, וכמה שיותר, הם מקבלים שכר בעולם הבא, אחרי המוות. כך גם בכל האמונות והדתות - אדם הנמצא בעולם הזה, איננו יכול לתאר בחמשת חושיו, שיכול להיות גם חוש שישי, וכי עליו להגיע בעולם הזה, במהלך חייו, לרוחניות, ל"אין סוף".
הוא מתאר לעצמו שכר הבא לאחר מותו בלבד. הוא רואה כי העולם הזה איננו יכול להעניק לו חיים, וגם אם יתנו לו קצת כסף, או אפילו עולם ומלואו, בסופו של דבר הוא מת. הכול הופך פתאום חסר ערך. לכן, הוא מתחיל לתאר לעצמו עולם נצחי עם תענוג אין סופי, וקורא לו "גן עדן" שיכול להתקיים רק אחרי מותו.
ה"גן עדן" הזה הוא פיתוח פסיכולוגי שפיתחו הדתות, ואין בו משהו ייחודי ליהדות. אם נבדוק אצל יתר העמים, או אצל השבטים הפרימיטיביים כביכול, נוכל לראות שם את אותו עיקרון ללא קשר ליהדות, וללא קשר לנצרות ולאסלאם שהתפתחו מתוך היהדות.
כלומר האדם בצורה טבעית מתאר לעצמו שאם השכר הוא שכר טוב, הוא חייב לבוא לאחר המוות. הוא בא בתמורה ליגיעה בעולם הזה, שהיא היגיעה בתורה. הלימוד לפי מצוות לימוד תורה - נעבוד היום ומחר נקבל שכר, אומר תן היום יגיעה, ומחר, אחרי המוות, תקבל את גן העדן שלך.
הדבר הזה הוא הגיוני, ולכן הוא מחזיק את האנושות במשך אלפי שנה. אדם איננו יכול לתאר לעצמו שיש כלים, שיש בנו אפשרויות להתפתח, כך שכבר עכשיו נוכל לחוות נצחיות, רוחניות, "אין סוף", ללא שום קשר לעולם הזה. הוא איננו מתאר כי קיימת אפשרות שהעולם הרוחני יתלבש בעולם הזה, ללא הפרעה האחד לשני.
אפילו אותם "מקובלים", המתעסקים בקבלה ולומדים על העולם הרוחני, ונקראים כביכול "מקובלים", טוענים כי מצב כזה איננו קיים ואל לנו לחשוב כך. לטענתם יש לנהוג ההפך, היינו רק ללמוד. בהתאם ללימוד שלנו - ככל שנלמד יותר ובמיוחד מספר "הזוהר", בנוסף לתלמוד בבלי וחמשת חומשי תורה, נקבל שכר גדול יותר.
אין התנגשות בינם ובין הקהל החרדי והם חיים בשלום ביניהם. רק שאותם אנשים המתעסקים ב"זוהר", בנוסף לתלמוד בבלי, טוענים שאפשר להרוויח יותר, אבל באותו מסלול. הם מצרפים גם את ה"זוהר" ל"חומש" ולתלמוד, וכך מרוויחים מהעיסוק הזה יותר. בכך הם כאילו עושים נחת רוח גדולה יותר לבורא, ומקיימים טוב יותר את מצוות לימוד תורה. (נהוג אצלם גם ללמוד באופן יומיומי בספר "חוק לישראל", שיש בו חלקים מספר הזוהר, מדינים והלַכות, מתלמוד בבלי, והוא מעין אוסף מקורות).
ההתנגשות קיימת בינם ובין אלה הטוענים שחוכמת הקבלה באה לתקן את האדם. להוציאו מהדרגה הפחותה לאין ערוך של קיום תורה ומצוות הרגילים, ולהביאו למדרגת קיום תורה ומצוות רוחניים. דרגת הקיום הרוחנית, היא תיקון הנשמה על ידי אור העליון, כדי להביאה למצב של כלי המקבל את ההתגלות האלוקית. כאן באה ההתנגשות בין המקובלים ובין ההמון והדת הרגילה.
שאלה: מה הם גורמים בצורת הלימוד הזאת?
רב: בצורת הלימוד הזאת הם מוחקים ומנטרלים את האמצעי היחיד להתפתחות הרוחנית, ובכך גורמים מוות לתהליך ההתפתחות כולו. כאן טמונה הבעיה. בעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר, כי במיוחד בגלל האנשים המתעסקים בתורה והופכים אותה ליבשה, כמו אנשים אלה, דווקא דרכם העולם מתמלא בייסורים. הוא מתכוון לאותם אנשים הנקראים "מקובלים", אבל כותבים קמעות, ומוכרים כל מיני דברים, בהתחלה מים קדושים, אחר כך חוטים אדומים, ובסוף נמצאים בישיבות "מקובלים" בירושלים ולומדים תורה בצורה יבשה.
"וחז"ל אמרו שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה - עשאוני בניך שיר בבתי משקאות וכו', והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף, ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם שבאמונה שלימה המה עושים, ועליהם הכתוב אומר "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון,"
אברהם היה הראשון שחיבר אליו תלמידים ובנה קבוצת מקובלים שגדלה למימדי עם. היא נקראת "עם", אך זוהי בעצם קבוצת מקובלים. קבוצה מקובלים שעברה את "גלות מצרים", את אותה ההתהוות הנוספת שהביאה אותה להתגלות הרוחניות במימד גדול יותר, ולקבלת ה"תורה". היא הגיעה אז לדרגת "מוחין דחיה" שנקראת "בית המקדש הראשון", וחיה בהרגשה ובהשגה של העולם הרוחני העליון.
אם בתקופה הזאת העם היה נטבע בגויים, ב"אח"פ", ומעלה אותו לתיקון, לדרגת "בית ראשון", הם היו נשארים בהשגת העולם העליון. אך הם נפלו בחורבן בית המקדש הראשון בשל העביות שהתווספה להם, מדרגת "מוחין דחיה" דרך שבעים שנות גלות עד דרגת "בית שני", ל"מוחין דנשמה".
כל המדרגות הרוחניות החלו להיעלם כבר בזמן ההוא. תוספת הרצון לקבל, האגו שגדל ופרץ, ניתק כבר אז את האדם מרוחניות ומהרגשה רוחנית. היא נעלמה כבר בתקופת "בית ראשון", כי הם התנתקו מ"מוחין דחיה", מאור החוכמה. בתקופת בית המקדש השני, הייתה באותם מעטים שהיו בהשגה רוחנית, רק "מוחין דנשמה", רק מידה קטנה של הארת חוכמה. חלק גדול מהעם כבר לא היה שייך לרוחניות, ורק חלק קטן, שהיה עוד לפני החורבן, נשאר בהשגה רוחנית. גם אלה שנשארו בארץ ישראל, כמו הצדוקים, הקצינים וחלקים אחרים שהיו בעם, כבר לא היו שייכים לרוחניות.
החורבן היה חורבן עצום. הוא התרחש בגלל שהפסיקו, על ידי הרצון לקבל שפרץ בהם, לחשוב, להבין, להשיג כי חוכמת הקבלה, חוכמת התורה, נמצאת בפנימיות, בהשגת המציאות העליונה. בהרגשת סְפֵרָה נוספת למציאות של העולם הזה, שבה נמצאים כל הכוחות והתוכנית הכללית של המציאות. הם הפסיקו להיות בקשר עם אותה סְפֵרָה, והפסיקו לראות אחרי תמונת העולם הזה את הכוחות המנהלים את העולם.
המצב הזה קיים עד ימינו, וכתוצאה ממנו הם ממשיכים לטעון היום כי לא ניתן להשיג את הכוחות המנהלים את העולם, וכל שכן לשלוט בהם בעצמנו. אך למעשה, האדם חייב להשיג את הכוחות הללו ולשלוט בהם בעצמו. כל הייסורים והצרות בעולם הזה, הם רק כדי לדחוף אותנו להשיג את הכוחות האלה. אם לא נשיג את העולם העליון ודרכו ננהל את העולם הזה, יבואו עלינו צרות. הכוחות השליליים הם רק כדי לגלות לנו מה נחוץ לעשות, הם "עזר כנגדו".
"ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא (דווקא בימות המשיח) שהוא זמן תכלה דרזין דאורייתא, (זמן קלקול סודות התורה) וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה, אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה אשר ידעו שיש חכמה בישראל,"
כאשר "ישר-אל", היינו מי שרוצה להגיע לאלוקות, לרוחניות, מפעיל את הרצון שלו, הוא מגיע לחוכמה, לדרגת "מוחין דחיה" שאבדה עוד בתקופת בית המקדש הראשון. בכך הוא משיג את החוכמה העליונה, את תוכנית הבריאה.
"וסבה זו לקחה בי חלק גדול בין יתר הסבות העקריות שבגללם באתי לידי ביאורי זה.
*הג"ה: וצריך שתבין בכל תכלית וכל מטרה שהיא פשוטה בתכלית הפשטות, אמנם כל החידוד והחכמות והרבות הענינים מתהווים בההכנה עד שבאים להמטרה. עד"מ כשרוצה אדם לשבת בבית צריך לחכמות וחידודים בצורת התוכנית ובצורת ההמצאות ובכמות ובאיכות החדרים והקנינים, וסוף מטרתו אינה אלא בחי' פשוטה - לשכון שם. וז"ס הכתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שהוא מחשבה פשוטה בלי מושכלות וריבוי כלל ובלי חידוד אלא רצון פשוט.
ודע שכל החידוד שיש במושכלות המה לפי רוב הטעויות הראויות ליפול בדבר האמת, אמנם דבר האמת בעצמו הוא פשוט בלי חידוד כלל.
ויש סוד בזה אשר זהו עיקר החומה של ברזל המפסקת ביננו ואבינו שבשמים, כי יש לך דברים הנסתרים מחמת גודל עומק ורום שבהם, ויש לך דברים הנסתרים מחמת דקות (הנמרצת), עד"מ כזבובים הפורחים באויר שאינם נראין לעין מפני דקותם.
וכיון שאורו ית' אור פשוט כזה, אשר שכל האדם שאינו מרגיש זולת שיעור של מהות ע"כ אינותופס פשוט, כמו דברים קטנים מזה השיעור שצריך לכלי ממש שבראיה, כי עומק רום ועומק רוחב הגם שאין כולם נתפשים אבל מושג לך עכ"פ זה המקצת הקרוב, משא"כ דברים הדקים דומה לך כמו שאינם במציאות כלל כי אינך משיג אפילו מקצתם."
הרצון הפשוט שמתגלה באדם חייב להביאו למטרה. אם אדם לא ישמע אף אחד אחר, אלא רק את הלב שלו, ולפי הלב, עד כמה שאפשר, בצורה בלתי תלותית בשום דבר אחר, יתפתח, הוא יגיע לרצון הנכון להתפתחות הרוחנית. הוא יתפתח, רק אם לא יגביל את עצמו ולא יאסור על עצמו דברים ש"הקהל", הסביבה, מטיפים לו שהם כביכול אסורים. רק מתוך הלב הוא יכול להתפתח למצב הנכון.
גם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם אומר, שאדם מתחיל מהשאלה "מה הטעם בחיי?". כל השאלות האחרות - האם אסור או מותר ללמוד קבלה? האם לא כדאי קודם ללמוד את כל התורה, את הש"ס והפוסקים ולהיות "קדוש בכל המעשים"? האם צריך להיות נשוי ומעל גיל ארבעים? - הן חסרות חשיבות אם נשים עינינו לשאלה אחת והיא "מה הטעם בחיי?".
אם ניגש לחיים מתוך השאלה "מה הטעם בחיינו?" וודאי שנמצא את התשובה הנכונה. אל לנו להתפעל מ"חוכמות" שמביאים "מקובלים" למיניהם. שכאשר שואלים אותם על חוכמת הקבלה: האם מותר או אסור ללמוד? איך ללמוד ובשביל מה? הם עונים תשובות שאינן שייכות כלל לקבלה ונובעות מחורבן בית המקדש הראשון. אם האדם מתפתח בצורה ישירה מתוך לבו, מתוך השאלה "מה הטעם בחיי?", הוא מגיע למטרה, כי היא מחוברת בצורה מדויקת לסוף דרכו שבעולם "אין סוף". אז, יתברר לו הלימוד, הסביבה ויתר האמצעים הנדרשים לו, כדי להתחיל להתפתח מרגע זה ועד סוף התפתחותו ב"עולם אין סוף" בצורה טבעית, כמו אברהם אבינו.
במדרש רבא כתוב על אברהם אבינו, שהתחיל לשאול מדוע בנויים כך השמש, הירח, הכוכבים, המזלות והאנשים על פני הכדור הארץ. הוא התחיל לחקור עם השאלה "בשביל מה האדם חי?", והגיע לתשובה ולהתגלות הכוח העליון. רק על זה הוא כתב, ומתוך כך קיימת חוכמת הקבלה.
אדם בצורה טבעית יכול להגיע להתגלות הכוח העליון. בצורה טבעית הוא מגיע גם לקבוצה, ללימוד, לספר. ה"נקודה שבלב" שלו מובילה אותו, כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי או מגנטי. היא מביאה אותו למקום איזון, למקום שבו הוא יכול להתחבר.
בעל הסולם צוחק מהאנשים האלה כי הם נמצאים עדיין בשקר גדול, אך באותו זמן גם בוכה בגללם, כי הם גורמים נזק גדול לעם ישראל ולכל העולם.
שאלה: האם השאלה "מה הטעם בחיי?" היא טבעית והלימוד הוא אמצעי מלאכותי לעורר ולחדד אותה כדי שהאדם יחיה בה כל הזמן?
רב: במצב הנקרא "אין סוף", הבורא שהוא האור, נמצא יחד עם הנברא, עם הכלי. הוא ממלא את הכלי. המצב הזה הוא מצב יחיד וקבוע שנברא מצד הכוח העליון. איננו יודעים מה היה לפניו, מה יהיה אחריו, ולמעשה אנו נמצאים בחוסר הכרה כלפיו.
איבוד ההכרה כאן מצד החולה הוא ברמות שונות, והאדם נמצא גם כעת במצב של עולם "אין סוף". הוא נמצא שם בחוסר הכרה, אחרי חמש דרגות העלמה שהם העולמות - א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.
מתחת ל"מחסום" האדם במצב של איבוד הכרה מוחלט. בכך שהוא נמצא בגוף, הוא נמצא מתחת למחסום, בתוך מציאות משלו הנתפסת בחמישה חושים. היא איננה שייכת למציאות האמיתית, ולכן נקראת "מדומה". היא איננה קיימת באמת. גם הגוף והעולם שאנו רואים לעינינו נראים לנו כך,כי בצורה כזאת הם מצטיירים בחמשת החושים שלנו.
חמשת החושים שלנו, מקורם בחמישה חושים שיש בכלי, בחמש דרגות "עביות". חמשת דרגות עביות - שורש, א', ב', ג', ד', גורמות להעתקה בדרגה התחתונה ביותר לחמשת החושים - ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. לכן האדם מרגיש בתוך חמשת החושים, את העולם הזה.
חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לחזור לאותה הכרה.
שאלה: האם הלימוד הנכון של חוכמת הקבלה צריך להביא את האדם למצב שהוא כל הזמן ישאל את עצמו את השאלה "מה הטעם בחיי?"
רב: בחוכמת הקבלה אנו לומדים על מצבנו בעולם הרוחני. דרך חמשת החושים, ובעזרת הזיכרון והשכל שנבנים על ידי אותם חושים, האדם בעולם הזה, לומד באמצעות ספרי הקבלה על עולם "אין סוף".
אם אנו לומדים כמו אותם ה"מקובלים" למיניהם, שלשיטתם כתבי האר"י על העולם הרוחני נכתבו ב"רוח הקודש", כלומר שבאה איזה "רוח" או אליהו הנביא אמר לו והוא כתב, והאר"י בעצמו לא הבין ולא השיג דבר, כאילו לא היה נמצא בחיים ובחושים שלו בעולם הרוחני, אלא כך אמרו לו והוא כתב; אם לומדים לפי התפיסה הזאת, חותכים לאדם לגמרי את הדרך להגיע למטרה. הוא ממשיך לחיות בעולם הזה כמו שחי קודם לכן, וכך עובר לו הזמן.
אך אם הוא לומד בצורה נכונה את חוכמת הקבלה, הוא מעורר על עצמו אור מקיף. אם הוא לומד בספר קבלה, וחושב שאין בו יותר ממה שכתוב, כלומר אם איננו חושב שהוא צריך להגיע על ידו לדבר גבוה יותר, אז הוא לא מצפה ולא משיג מהלימוד דבר. אבל אם הוא יודע שהספר הוא אמצעי, הוא פונה אליו כדי לקבל בחזרה מעולם "אין סוף" אור מקיף, אור המחזיר למוטב הנקרא "תורה". בלימוד כזה האדם לומד "תורה", ולא חוכמה לפי כמות דפים ומילים.
כל אחד מאותם ה"מקובלים" בקיא מאוד בלימוד כמויות של דפים ומילים, ויודע בעל פה עד כדי כך שאתה מרגיש מטומטם לעומתו, בשל בקיאותו העצומה. אבל אין לו תפיסה פנימית, כי הוא לא דרש אותה בזמן הלימוד. כאן טמון ההבדל בין מי שדורש מהלימוד ויש לו כוונה בזמן הלימוד, ובין מי שלא דורש, או שדורש חוכמה ורק לדעת מה כתוב בספר. לכן בעל הסולם אומר בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, שהיגיעה היא תוך שלוש עד חמש שנים, בכמות ובאיכות.
היגיעה העיקרית היא באיכות הדרישה בזמן הלימוד. אם השאלות: מה הטעם בחיי? היכן המטרה שאני חייב להגיע אליה? קיימות בזמן הלימוד, אז הלימוד הוא מטרתי ומביא להתגלות האלוקות. בין אם זה תוך שלוש, או חמש שנים ויותר, בסוף האדם מגיע להרגשה ולחיים רוחניים במלואם. במצב הזה, החיים והמוות בשבילו אינם רק מעבר, כמו אדם שמוריד חולצה ומחליפה באחרת. הכל תלוי בכוונה בזמן הלימוד. לימוד בכוונה נכונה מצד האדם, בקבוצה ובספרים נכונים, עם הדרכה נכונה, מביאים את התוצאה.
שאלה: האם בתקופתנו מתבטל הטעם בקיום מצוות ארצי לטובת קיום מצוות רוחני?
רב: בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון", שבימינו, כאשר על העולם להגיע כבר לגילוי רוחני ולחיים רוחניים, יש ללמוד קבלה, ובאמצעותה להגיע להתפתחות ולהתגלות. כל אדם יכול להישאר בדתו - אסלאם, נצרות, הינדואיזם או כל דת אחרת, ובאותו הזמן לגלות, על ידי חוכמת הקבלה, את העולם הרוחני. גילוי העולם הרוחני, איננו שייך כלל לאותם דברים שקיימים בעולם הזה. המצוות והדת הן בסך הכול מסגרת שהאדם בנה לעצמו, כדי לתת פיצוי כלשהו לחייו חסרי התועלת. פרט לכך אין בהן דבר, כפי שאומר בעל הסולם בתחילת המאמר:
"הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל."
כלומר כל מה שקיים בגוף וכל מה שהאדם עושה על ידי הגוף בעולם הזה, נרקב באדמה ולא נשאר ממנו כלום. אם האדם, מכל דת שהיא, איננו גורם באמצעות הקבלה, שהיא האמצעי להכרת הנשמה, לשינוי בנשמה, מתוך ה"נקודה" הנמצאת אצלו, ואיננו מפתח אותה להיות כלי קיבול שבו מתגלה האור העליון, אז מעשיו הם חסרי ערך. הוא לכאורה לא היה קיים בעולם הזה. סך הכול היה לו גוף והוא שירת אותו.
בכך שקִיַים תורה ומצוות בצורה ארצית, והיה בקיא בש"ס ובפוסקים ובתורה ובעל מידות ומעשים טובים יותר מכל בני דורו; בכל הפעולות הגופניות האלה, למרות שהיה צדיק בלב ונפש וקיים אותם מתוך מסירות ולא לשם רווח, הוא כאילו לא עשה דבר.
שאלה: האם כאשר עם ישראל יגלה את הרוחניות הוא יסיים את תפקידו?
רב: משימת עם ישראל היא לגלות את האמצעי, את חוכמת הקבלה, לכל העולם. לגלות שבאמצעותו כל העולם מגיע לנצחיות, לרוחניות. בדבר הזה אנחנו העם הנבחר. אם איננו מגלים את האמצעי לעולם, אנו ההפך מעם נבחר, ואז העולם קם נגדנו בחזרה. זהו המקור לאנטישמיות ולצרות שלנו. כלומר אנו אשמים בצרות שלנו ושל העולם, בגלל שאיננו מגלים את חוכמת הקבלה כאמצעי להצלה.
שאלה: מדוע חייבו המקובלים לשמור תורה ומצוות בצורה גשמית אם הדבר הזה רק מטעה ומרחיק מהדרך הנכונה?
רב: קיום תורה ומצוות בצורה גשמית היה חייב להתקיים בזמן הגלות, כדי לשמור על העם במסגרת תרבותית, חינוכית ומסורתית. אי אפשר להתעלם מכך, ובלעדי הקיום כאמור, לא היה מתקיים העם. קיום תורה ומצוות בצורה גשמית נקרא "דומם דקדושה". כלומר הוא שייך לקדושה אבל דומם. הוא איננו מתקדם. בקיום כזה, הוא לא עושה כלום בעולם הזה, אלא רק שומר את המסגרת, כמו נמלה שעובדת בצורה בלתי הכרתית.
שמירת המסגרת אין לבטלה, כי יש תקופות שהייסורים וההכרה בהם, צריכים להצטבר ולהגיע לכמות מסוימת המספקת כדי לעבור למדרגה רוחנית. עד אז, עלינו להתקיים תוך קיום תורה ומצוות בצורה גשמית. יש מקובלים בודדים בכל דור ודור, שמוסרים בתוך היהדות את החוט של הקבלה, וסביבם יש הרבה "דומם" שמתעסק בדברים אחרים.