שתי יצירות יש בתוך האדם, "האדם" ו"נפש חיה". כלומר אין הכוונה ששתי היצירות נמצאות בכללות המציאות, אלא בתוך האדם.
"מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה""רצון לקבל"" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומם צומח חי מדבר. ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: ""עפר מן האדמה"
הגוף שלנו עם כל מה שיש בו, הוא למעשה ה"עפר מהאדמה". "רצון לקבל" פשוט שאינו שונה מכל חי. בחלק שנקרא "עפר מהאדמה", האדם שווה לכל החיות והבהמות ואין לו יתרון עליהם, בנקודה זו הכול שווים.
"אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים".
חכמת הקבלה אינה מדברת על הגוף, על החומר, על צורך להחיות את תרכובת החומרים שבאדם ל"בשר חי". בעל הסולם כותב על אדם הנמצא כ"בשר חי", בדרגת קיום גשמית ובכל זאת, בצורה הזאת, חכמת הקבלה אינה מכנה אותו "אדם". מה חסר לנו אפוא כדי לעלות מעל חיי הגוף שלנו ולהיות אדם – מהי היצירה הנוספת שבנו?
"שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור."
הרצון לקבל בחיות ובבהמות הוא רצון פשוט. רצון למזון, למין, למשפחה, ללהקה, לכל מה ששייך לגוף המפַתח את הרצונות האלה. גם האדם, אילו היה חי בג'ונגל ללא סביבה אנושית, היה משתוקק לאלה התענוגים בלבד, לתענוגים גופניים ולא לתענוגים אנושיים.
הרצונות אנושיים לעושר, לכבוד, לשליטה ובהמשך הרצון למושכלות, מתפתחים רק על ידי החברה. הרצונות האלה כבר תלויים בהתפתחות האדם בתוך החברה. רצונות המתפתחים בתוך החברה שייכים ל"אדם" מפני שהאדם צריך לתקן את עצמו בחיבור עם יתר הנשמות, במערכת אחת של "אדם הראשון". אולם שכמדובר על נשמה אחת שאינה קשורה עם נשמות אחרות, רצונותיה הם כמו הרצונות של דרגת החי בלבד, רצונות למזון, למין ולמשפחה.
"וז"ש: ""ויפח באפיו נשמת חיים"", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון ""שמין"" לו את הקרקע, שהוראתה כמו ""ערך"" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, ""רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה. ושיעור הכתוב הוא: ""ויפח באפיו"" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל ""הרצון לקבל"" שלו כנ"ל.
מהצורות שמעל לרצון לקבל, הנקראות בחכמת הקבלה כוונות, מופיע "האדם" שמעל לדרגת הקיום הגשמית. לא חשוב אם הכוונה היא על מנת לקבל או על מנת להשפיע, כך או כך היא כבר שייכת למין האדם. הכוונות יכולות להיות רק כלפי הסובבים, כלפי זרים, כלפי מה שנמצא מחוץ לאדם, לא חשוב אם זו הסביבה או הבורא.
"ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל."
אם האדם באמת רוצה לקנות את הצורות האלה מהבורא ולהרכיבם על פני הרצון לקבל שלו, הוא מקבל "חיים" - חיים כ"אדם" ולא "כהולך על שניים".
שאלה: מה הקשר בין שתי היצירות שבאדם, בין הרמה של הפרודות המצטרפות זו לזו ברצון לקבל, ובין הרמה שבה מתפתח יחס?
תענוגים גופניים הם תענוגים ממזון, ממין וממשפחה. הרצון למשפחה אצל החיות והבהמות מקבל אמנם צורה אחרת, אבל לענייננו אין לכך חשיבות. גם האדם, אילו היה חי ללא חברה, לא היה נצרך אלא לתענוגים גופניים בלבד. מעל לתענוגים הגופניים נמצאים תענוגים אנושיים, תענוגים מכסף, מכבוד, משליטה ומעליהם התענוג ממושכלות.
את כל התענוגים הגופניים, עד לדרגת התענוגים האנושיים, הגוף מזמין. ואמנם שהדרגות העליונות משפיעות בהמשך על התענוגים הגופניים – כלומר החברה משפיעה על הרצון למשפחה, למין למזון וכו' – הרי שהתענוגים הגופניים מתעוררים באדם מצד עצמו, לפי הטבע.
יוצא שהתענוגים הגופניים הם תענוגים טבעיים. כמו שהם נמצאים בנו, כך עליהם להישאר. לא עליהם האדם צריך לעשות תיקונים, הם באים מצד הטבע - באחד יותר ובשני פחות. בכל אדם מתגלה טעם שונה, איש אינו מחייב אותנו לרצות מאכלים מסוימים או להעדיף טעם מסוים.
את הצורות האדם מקבל מ"אדם הראשון". אנו באים מ"אדם הראשון" שם היינו מחוברים כולנו יחד. בצורתנו הנוכחית איננו מחוברים יחד, וההפרשים בינינו הם הרצונות לכסף, לכבוד ולשליטה. דווקא באמצעות החלוקה, הפירוד והשנאה שבינינו עלינו להגיע משנאת חינם לאהבה. אם כך ברור שכל התיקון הוא כנגד הרצונות החברתיים, והצורות שמקבלים מהבורא הן צורות של השפעה ההדדית אחד לשני. למעשה, זו כל ההשכלה שלנו, זה כל התיקון.
התיקון צריך להיות בשליטה על שלושת הרצונות האנושיים לכסף לכבוד ולשליטה. את הצורות האלה האדם לומד מהבורא ובמידה שיכול לדמות את עצמו אליהן, הוא משיג את דרגת ה"אדם". אדם מלשון אֵדמה לעליון, לבורא.
שאלה: אם השנאה עדיין לא התגלתה, צריך להצטער?
לעולם לא צריך להצטער על דבר רע. אבל אם האמת אינה מתגלה, סימן שהאדם לא השקיע הרבה כוחות כדי להתקרב אליה. ככל שהאדם רוצה להתקדם למטרה, כך הוא מרגיש את המרחק ממנה. ואם האדם אינו מרגיש שנאה ודחייה מהאחרים, הרי שהוא עדיין לא מוכן לעבוד עליהן ולא מגלים לו אותן. לא לצריך לשמוח בגילוי השנאה לזולת, אבל הגילוי צריך לשמש לאדם כסימן שבכוחו לתקן את השנאה.
"וזהו שסיים הכתוב: ""ויהי האדם לנפש חיה"", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של ""רצון לקבל"" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.
וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה""רצון לקבל"" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם".
לאמיתו של דבר אפשר לסכם את כל הצורות במושג אחד: "כבוד", היינו הרגשת ה"אני". ה"כבוד" הוא ה"אני". הרי לשם מה האדם זקוק לכסף, לשליטה או לכל דבר אחר, אפילו למושכלות, אם לא כדי לקיים את ה"אני" שלו?!
לפי הטבע שלנו ה"אני" קיים רק כלפי האחרים, כי רק כלפיהם הוא יכול למדוד את עצמו. ככל שהאחרים נמוכים יותר בדרגתם ורבים יותר במספרם, ה"אני" היחיד נמצא מעליהם. ובזאת הוא מודד את כוח החיות שלו, את הכבוד. יוצא שהרצונות לכסף, לשליטה ולמושכלות נכנסים כולם תחת חשבון של "כבוד". את החיים מרגישים בהתאם להרגשת הכבוד העצמי, לפי המשקל של ה"אני".
הרצון לקיים את ה"אני" הולך ומתגלה לפי הטבע, מטעם הרצון לקבל. אבל מטעם הרצון להשפיע הוא מקבל צורה הפוכה: במקום להתעלות מעל כולם, ה"אני" משרת לכולם ובכך הוא מרגיש את כבודו העצמי ואת ייחודיותו. הוא מזין את כולם, משרת לכולם ודואג לכולם, ובכך ייחודו. בגילוי ה"אני" מטעם הרצון להשפיע יש גם "קליפה" ו"קדושה", זו כנגד זו. רק אז מתגלה איפה בדיוק הכוונה הנכונה, ואיפה לא. כך או כך, המהות של האדם היא כבוד.
שאלה: האם אפשר להגיד שהרוחניות היא שיטת עבודה אחרת בתוך הרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות?
הן ברוחניות והן בגשמיות מדובר על הרגשת ה"אני", הרוחניות והגשמיות נמדדות כלפי הרגשת ה"אני". ה"אני" נשאר, ה"אני" הוא החומר. ואופן השימוש ב"אני" בכוונה "על מנת להשפיע", או בכוונה "על מנת לקבל", הוא כבר הצורה. ה"אני" כל הזמן גדל, ואותו עלינו לכוון כמו סוס המונהג במושכות. השאלה היא לאן? הייחודיות נשארת. אדם שגודל, גודל דווקא באגו שלו, אבל באגו שמתוקן נכון. עליו להגיע עם כל הרצון הגדול שלו, להיות מיוחד כמו הבורא.
יש כאן סתירה פנימית, הדברים אינם מתחברים יחד. לא ברור כיצד ה"אני" המיוחד מכל העולם, עומד מול הבורא, כמוהו? איזו עוצמה אדירה, חוצפה ותוקף דרושים לכך. אלא שמדובר על "על מנת להשפיע", על צורת ההשפעה. היא שהופכת את הקערה על פיה.
שאלה: האם כסף, שליטה ומושכלות הם אופני ביטוי של ה"אני"?
כסף, שליטה ומושכלות הם אופני ביטוי של ה"אני". הכבוד לכאורה קרוב יותר ל"אני", להרגשת הייחודיות.
שאלה: האם ה"אני" המתוקן שעובד בעל מנת להשפיע, בא לידי ביטוי בשלושת הצינורות האלה, או שהוא מוצא אופני ביטוי אחרים?
כסף, שליטה ומושכלות מסתכמים בכבוד, והכבוד הוא הייחודיות של ה"אני" העומד מול הבורא. אין עבודה בעל מנת להשפיע עם כסף או שליטה. חוכמת הקבלה אינה מדברת על דרגות אנושיות. מדובר על רוחניות, על עבודה עם כוחות הנפש.
"אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה". בעל הסולם מתאר תהליך שעובר על כל אדם. כיצד הגוף מתגבר לרכוש את כל העולם, ובחלוף הזמן נרגע, ונסוג מכך. "כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים".
אמנם שהכתוב אינו מסביר את הסיבה ל"ימי הירידה", המציאות מורה כי זהו גורלו של כל אדם בעולמנו. בסביבות שנת החמישים לחייו, נעשה האדם יותר ויותר רגוע ואור החיים שלו, האגו שלו, דורש פחות ומסכים עם היעלמותו המוחלטת. האדם מת כי הוא מסכים למות.
"כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין,". כלומר,הואעדיין חי, אבל לא מתוך הרצון שלו לחיות, אלא מפני שהגוף שלו עדיין קיים בדרגת החי. "לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה."
שאלה: האם אפשר לתאר באותה המידה את תהליך האבולוציה?
לא. האבולוציה היא התפתחות מתמדת של הרצון לקבל בדרגות הפשוטות של הדומם, צומח חי ומדבר - מרצונות גופניים לרצונות חברתיים, למושכלות, לנקודה שבלב וכו'. בהתפתחות הרצון לקבל אין שקיעה. האנושות חייבת להגיע לגמר התיקון הכללי. ואז, כשכל הפרטים מצטברים יחד לגמר התיקון הכללי, יעלם כל העולם הזה מהשגתם של בני האדם.
כל עוד מישהו מאיתנו עדיין נמצא בעולם הזה, הרי שגם חברו הקשור עימו בנשמתו במערכת של "אדם הראשון" יזהה את עצמו בעולם הזה, דרכו. רק כאשר יגיע גמר תיקון הכללי ייעלמו כל הכלים הנמוכים של העולם הזה ותמונת העולם הזה יחד איתם. איש לא ייכלל עוד באחרים, והעולם הזה, המדומה, יעלם כולו מהשגת כל הנבראים. אז יתגלה האינסוף.
הדברים עדיין לא התממשו בפועל ואמיתותם מוטלת בספק. ובכל זאת הייתי אומר כך: גם אם כל שבע מיליארד האנשים
שבעולם הזה יעלו לדרגת גמר התיקון, הם ימצאו בהרגשת העולם הזה והרגשת הדרך שעברו, כל עוד אדם אחד עדיין לא עלה- כל עוד הוא נשאר אחרון ועדיין מחכה. לכשיתחיל לעלות יימצאו איתו יתר הנשמות בכל דרגות העלייה עד שיסיים את עלייתו. כי כל הנשמות כלולות ברוחב, זו בזו ובנשמתו של אותו אדם. כאשר יגיע לגמר התיקון ויצטרף לכל יתר הנשמות שכבר הגיעו לגמר תיקון ייעלמו כל העולמות, ומיד יורגש גמר התיקון. אבל כל עוד אותו אדם עובר בדרך לגמר התיקון, כל היתר נמצאים יחד איתו בהרגשה, כי הוא כלול בהם.
ודאי שגם מאותו האדם העולם הזה לא יעלם, כל עוד לא סיים את תיקונו. הרי כל כליו כלולים זה בזה. כל עוד האדם לא סיים לתקן את החלק האחרון מהכלי כולו - גם אם ב99 אחוז מהכלי הוא כבר מתוקן - הוא עדיין נמצא עם חלק אחד מהכלי בעולם הזה.
עם זאת, שוב יש להסתייג ולומר כי כך נראים הדברים בכוח. נקווה לראותם מתממשים בפועל.
שאלה: בזמנינו יש איזושהי דעיכה, אנשים מתאבדים, כבר אין כוח חיות. האם הדעיכה הזאת אינה אותה הדעיכה שעליה כותב בעל הסולם?
אדם זקן, שאיבד את הטעם בחיים, דועך ומת. לעומת זאת, השאלה "מה הטעם בחיים?" הנשאלת בשלב הנוכחי של ההתפתחות, היא פתח כניסה לרוחניות. כך כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
בזמנינו האדם אינו מוצא סיבה לחיות במישור העולם הזה, לא בתענוגים גופניים לא בתענוגים האנושיים ואפילו לא במושכלות. לכן מתגלה לו המטרה האמיתית, הנצחית, שאין דבר מלבדה. המטרה קשה להשגה, רחוקה, ואינה מובנת, ובכל זאת משהו מתגלה לאדם.
הגילוי צריך לבוא מתוך ייאוש, אם המטרה אינה מתגלה כתוצאה מייאוש חזק, האדם לא יאבחן נכון שהוא מוכן ללכת לקראתה. המטרה רחוקה ואינה מושגת בקלות, כדי להשיג את המטרה האדם צריך להיות בטוח שהעולם הזה כבר לא יכול למלא אותו.
כך מתגלה לנו כעת. בעתיד הקרוב יתגלה לנו יותר ויותר חוסר היכולת להתמלא מהעולם הזה. בכל יום מתגלים דברים חדשים, והגילויים מצטברים.
שאלה: בעל הסולם מצייר תמונה שהשכל יכול לתפוס ולהסכים איתה...
בעל הסולם לא כתב את מאמר "החירות" כמקובל, אלא כאחד האדם, כסוציולוג, כאדם שכותב על החיים. הוא כתב על האגו, כפי שהחיים מלמדים אותנו עליו.
שאלה: איך האדם יכול למצוא דחף להתקדמות אם התמונה ידועה מראש, אם הכול יודעים מה מצפה להם?
האדם לא יכול לעשות דבר כנגד גורלו הידוע מראש. הזקן לא יכול להיות צעיר, כוח החיות שלו נֵכְבָה, והוא לא רוצה יותר. קשה לו. ולכן כל רצונו הוא להחזיק את עצמו בפחות כאב ולהקל את חייו. פחות לזוז, פחות מכל היתר, ובסופו של דבר למות. זו ההתקדמות הטבעית של הרצון לקבל.
שאלה: ומה לגבי אדם שלומד קבלה?
המקרה של לומדי קבלה שונה. אדם שנפתח לו פתח ללמוד את חכמת הקבלה, לא מת כמו אדם רגיל, הוא לא נרגע. יש לו רצון נוסף, יש לו רצון שמתפתח ובוער בו מעל לרצון הגוף, והרצון הזה הוא שמחייה אותו. ברצון הזה, שנקרא נשמה, הוא חי במידה שהגוף מחזיק, במידה שהתוכנה העליונה מחייבת אותו לעבוד בגלגול הזה. אחר כך, באמצעות גופו, מנתקים אותו מהקשר עם האנושות בדרגה הגופנית. זה כבר לא החשבון שלנו.
עם זאת, לא יתכן מצב שבו המקובל מסכים למות מאין ברירה. לא יתכן שהמקובל יסכים להפסיק את עבודתו מטרם שהוא והאנושות כולה הגיעו לגמר התיקון. הרצון של המקובל מתחדש כל הזמן.
בגשמיות הרצון אינו מתחדש. מאמצע שנותיו, כשהאדם מסיים את שנות הארבעים לחייו ונכנס לשנות החמישים, הכול כבר מתחיל ללכת אחורנית. גם אם יהיה מי שיטען אחרת, כבר אין זו אותה רוח חיים. רק ברוחניות מתחדשים רצונות באדם מבוגר.
אמנם, גם בעולם שלנו אפשר למצוא כמה פוליטיקאים מבוגרים שעדיין רודפים אחרי כסף וכבוד, אלא שזהו מרוץ חסר הגיון והכרה. החיים בלבלו אותם, ההשגחה העליונה מנהלת אותם לפי הכלל "לב שרים ומלאכים ביד ה'". ההתנהגות הזאת מכוונת מלמעלה, היא אינה אב טיפוס. גם המדענים המבוגרים שממשיכים לחקור ולגלות בשיא המרץ, הם יוצאים מהכלל. השגחה עליונה רוצה לסדר דרכם משהו בעולם. הרוב הוא שקובע, ולפי הרוב, בני האדם הולכים ונכבים בזקנתם. המקובל, שכל הזמן מתחדשת בו רוח החיים, לא יכול להירגע. למה לו למות, אם יש עדיין רצונות חדשים. הרצון דוחף אותו קדימה כל הזמן.
תלמידיו הזקנים של בעל הסולם, אלו שהמשיכו ללמוד עם הרב"ש, לא התעייפו מדבר. הם היו חזקים ממני. קשה לתאר כמה ייסורים וצרות עברו עליהם, ובכל זאת איזו רוח חיים הייתה בהם. אחד מהם היה חולה בסוכרת נוראית, ובמשך כל היום נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי. עד כדי כך היה מצבו קשה, שאת התרופות שבהן טופל שמר על השולחן בקערת פירות גדולה. מצבו היה פשוט נורא, וכך הוא הגיע לשיעור. הגוף לא נתן לו, אבל בפנים הוא בער. עיניו דמעו כתוצאה מהמחלה, ופיו היה יבש כל הזמן, הוא הרגיש רע מאד, אבל מיד כשהשיעור התחיל הוא התמלא רוח חיים. כל יתר הזקנים היו כמוהו.
האדם חי מרצון, גם הגוף חי מרצון. הרצון הוא הכול, הגוף שלנו הוא לבוש. אפשר לייאש את האדם עד כדי מוות ואפשר להחיות את המתים רק אם נעורר בהם רוח חיים. דבר אינו תלוי בגוף עצמו. במחשבה וברצון אפשר להירפא או למות.
"והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו". האדם "בימי שקיעת החיים" לא הגיע לגמר התיקון, לא בחיים גשמיים ולא בחיים הרוחניים. הוא אינו מוותר כי סיים את עבודתו ואין לו עוד מה לעשות, "אלא הם מחמת יאוש." גם בדרך הרוחנית, אדם מיואש נקרא אדם מת.
"כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב."
זהו גורלו של אדם בעולם שלנו. עתה נגש בעל הסולם לברר את השאלה, איך להיגאל מהמוות?
"ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו ""חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות"" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים ""גוי קדוש"" כמ"ש בסוף מאמר הערבות."
ביטול הרצון לקבל מתבטא בשתי צורות, "ממלכת כהנים", ו"גוי קדוש". שתי הצורות האלה דומות בהתאמה ל"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כלומר לא לגרום רע לאחר - היינו לצמצם את האגו - ול"ואהבת לרעך כמוך", כלומר לא רק לצמצום האגו אלא גם לגרום טובה לחבר. יוצא שמעבר לשנאה נמצא מקום נייטראלי הנקרא ה"בִינה". ומעבר לבינה נמצאת צורת ההשפעה לזולת הנקראת "לקבל על מנת להשפיע".
"וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם."
זהו המצב ברוחניות. כזה היה מצבם של סכום נשמות ישראל ב"אדם הראשון" - הנשמות שהן ישר–אל, בדומה לבורא. באדם הראשון יש גם נשמות שאינן מגולות, "נשמות אומות העולם", חלק האח"פ שבאדם הראשון. ודווקא הן הנשמות החשובות ביותר - כל אור החוכמה הוא כלפיהם. אלא שתחילה התגלו רק הכלים דהשפעה. והכלים דהשפעה היו באהבה זה לזה, בסכום כל הנשמות ככלי אחד.
שאלה: איך אפשר להשפיע ובו זמנית להחזיק בקניין פרטי?
חייב להיות קניין פרטי, כי מתוכו האדם פועל כיחידה פרטית כדי להשפיע לכל העולם. כל אבר בגוף של"אדם הראשון", פועל מתוך דביקות בבורא - הנמצא לכאורה מחוץ לו - ומתוך הכלי שלו הוא נותן לכולם. לא יכול להיות אבר באדם הראשון ללא קניין פרטי. כל אבר באדם הראשון משתמש בכל הכלים שלו, ועומד ומגן על שלו. יש לו כוח הגנה כנגד כל הכלים שלו הוא יכול לעמוד מולם. המצב הזה נקרא בשפת הקבלה "זה מול זה בקומה שווה".
ב"פרצוף זו"ן" בעולם ה"אצילות", נמצאים "זעיר אנפין" ו"מלכות" זה מול זה בקומה שווה. הוא משפיע והיא מקבלת. לא יכול להיות ניגוד גדול מזה, ובכל זאת שניהם מתקיימים יחד כי ה"כלי" הוא "מסך" ו"אור חוזר", ולא רצון לקבל. איך כלי יכול לוותר על קניינו הפרטי, אם קניינו הפרטי הוא כל העוצמה שלו להשפעה?!
"וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם,"
כלומר כל אחד גידל את הרצון לקבל שלו עד כדי כך שויתר עליו. וכשהאדם מוותר על הרצון לקבל שלו, הרצון האגואיסטי מתהפך לכוח חיבור. האדם עושה מאמץ להתחבר כנגד הרצון לקבל, והכוח המושך הופך לכוח מחבר. זה אותו הכוח, אין כוח הפוך. האגו עצמו הוא שמתהפך על ידי הכוונה. האדם לא קונה כוח כמו הבורא, האדם לעולם לא יכול להיות המשפיע. הבורא הוא המשפיע. האדם הופך את כוח הקבלה שלו, את כוח המשיכה שלו, ל"המשפיע".
"א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש."
אין לנו אפשרות לרכוש את החיים הנצחיים אלא מתוך השתוות הצורה לנצחיות שהיא ההשפעה. כי הקבלה תמיד נגמרת. נותנים לנו חיים. מהילדות ועד גיל ארבעים אנו נמצאים בעלייה ובתקווה ואחר כך מתחילים לרדת ולהסכים עם אי יכולתנו לקבל משהו ברצון לקבל, וליהנות. איני בטוח בכך, אבל אולי זו הסיבה לאיסור על לימוד קבלה לפני גיל ארבעים, מטרם שהאדם מתייאש ורואה שאין לו לאן להמשיך בחיים האלה אלא לרדת לקראת המוות.
אולם אם האדם מתחיל להימשך לעבר אגו חדש, רוחני, לרצונות חדשים, רוחניים, ל"רצון להשפיע", הוא לא מגיע לרוויה לעולם. כי העיקר הוא להוסיף רצון. גם בגמר התיקון אין לו מנוחה. כתוב "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (זרעים סד ע"א). בגמר התיקון נמשכת ההתפתחות לאלף שמיני, תשיעי ועשירי. איננו יודעים דבר על הדרגות האלה, המקובלים לא מספרים עליהן. אבל, גם אחרי גמר התיקון יש עוד ועוד מה לעשות. הרצון לקבל לעולם אינו נגמר, וצורות ההשפעה מתחדשות עליו כל הזמן.
שאלה: יש אנשים שדווקא אחרי גיל ארבעים מתחילים לחיות, הם בוחרים במקצוע חדש, מטיילים מסביב לעולם, יוצאים לדרך חדשה.
נכון, אבל כל הפעולות האלה הן בריחה. אנשים המשנים כיוון באמצע החיים, התייאשו מממטרה שאותה רצו להשיג. מאין ברירה הם עוצמים את עיניהם, מסמנים לעצמם מטרה כלשהי, וחיים למענה.
לפני כמה שנים כשעוד גרתי בבני ברק ליד הרב ברוך אשלג, פתח אחד משכני תיבת דואר בתחנה המרכזית בתל אביב. כשראיתיו יוצא ובא מביתו יום אחרי יום שאלתי אותו מדוע לא יקבל את הדואר בביתו. "אלמלא תיבת הדואר" ענה לי השכן " לא הייתה לי סיבה לצאת מהבית. כך אני יוצא מהבית, נוסע לתחנה מרכזית, מקבל את הדואר וחוזר הביתה". כך מצא לעצמו אותו השכן מטרה, הייתה לו סיבה שחייבה אותו לקום וללכת.
השינוי באמצע החיים נעשה מתוך הבנה שהמטרה החדשה לא תמלא את הכלים האמיתיים. בכלים האמיתיים מהילדות האדם רצה להשיג נצחיות, והמטרה החדשה היא כבר מטרה שקרית. האדם צריך למלא במשהו את החיים, הוא חייב לשכוח, ולכן הוא בוחר בכיוון חדש. הוא נכנס למשחק ומשחק אותו. יכול להיות שבעבורו מדובר באמת, אלא שזהו שקר. הוא שוכח, הוא משטה בעצמו לחשוב שזו האמת.
מה שאם כן, בילדות האדם רוצה וחושב שהשגותיו יישארו בו לנצח, הוא חי ולא מת. גיל המעבר הוא נקודת המפנה, בגיל המעבר האדם יודע שהוא עומד למות, שהוא לא נצחי, שאין קניינים נצחיים. אבל, אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב - בגיל המעבר או לפניו - הוא כבר קשור לנצחיות כמו ילד קטן, הוא חי כל יום בהתפעלות.
שאלה: למה אדם שהתייאש מלהשיג את מטרותיו לא שואל "מה הטעם בחיים" ומתעורר לרוחניות?
כי אין לו תשובה, אין לו קשר לתשובה. הנקודה שבלב מאירה לאדם ממקום מלא באורות, מהמקום שבו נמצאת התשובה. היא מודיעה לו כי יש מקום שאם יגיע אליו, ישיג שלמות וחיים נצחיים. את השלמות והנצחיות האלה כל אחד מאיתנו רוצה להשיג בחייו בעולם הזה, עד לגיל המעבר. אחר כך הוא רואה שאין זה כך, ונכנס למשבר.
אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב, היא קושרת אותו עם הנצחיות. כמו ילד שרוצה את החיים, שכל החיים עוד לפניו, שחושב שהחיים ימשכו לנצח, כך הוא רוצה את הרוחניות, ולא חשוב בן כמה הוא. אין לו שום משבר. כל הזמן הוא נמצא בהרפתקה ובהתפתחות.
שאלה: מהו הסיכום למאמר החירות?
הסיכום קצר. אין לאדם מה לעשות בחייו, אלא רק להגיע לחיים נצחיים, ל"חירות ממלאך המוות". הרי כך בעל הסולם מסכם את המאמר. הדבר אפשרי רק על ידי שימוש נכון בארבעת הגורמים שנמצאים באדם. עליו לסדר אותם כך שתהיה לו בחירה חופשית, כלומר למצוא ביניהם את הסדק הצר שבו נמצאת הבחירה החופשית ולממש את ההזדמנות.
על האדם להבין כי אין לו ברירה. האפשרויות העומדות לפניו הן חיים או מוות - נצחיות ושלמות או חיים שאין בהם שום תועלת מלכתחילה. הוא צריך לצייר לעצמו תמונה נכונה, כדי שיהיה לו מספיק כוח לבטל את עצמו בפני חברה. ומהחברה הוא צריך לקבל ערבות, כוחות, ידיעה על המטרה, גדלות המטרה והכרה בנבזות וחוסר האונים שבעולם הזה. עליו לסדר את מערכת הערכים שלו כך שתשמש לו כל הזמן ככוח להשקיע בחברה, ולקבל מהחברה פי כמה וכמה כדי להגיע לנשמת אדם הראשון כשהוא מחובר עם כולם "כאיש אחד בלב אחד". אז, אור התורה יתפשט בו וימלא אותו. אז הוא יגיע לחיים רוחניים נצחיים, לגמר התיקון.
גם "גמר התיקון" אינו סוף הדרך. המקובלים מספרים כי אחרי גמר התיקון התהליך נמשך עוד ועוד. אדם הנמצא בהתלהבות מהנצחיות ומהשלמות, אינו מתעייף. בעולם שלנו "עוד ועוד" פירושו עוד יגיעה, איננו רוצים לשמוע על "עוד ועוד". אבל מי שנמצא בהשפעה, אין לו שום קושי, אין לו גבול.
חכמת הקבלה מציעה לאדם נצחיות ושלמות. ועל ידי שימוש נכון בהזדמנות לחרות שניתנה לנו, ביכולתנו להשיג זאת. מאמר ה"חירות" הוא מאמר חשוב לאין ערוך. נקווה כי מילותיו של בעל הסולם יחיו בנו, ויביאונו לנצחיות ושלמות.