על דרך משל: משום שאין זה מן הנמוס לבוא אל המלך פנימה, בלי איזה בקשה... אבל האמת שאין לנו עסק עם המתנה בערכה עצמה, אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר, בו ית'.
ועל דרך משל: בעבד שרוצה להתדבק במלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל ללכת בנמוסי המלכות. ומסדר לו ית' איזה בקשה. והמלך דוחה אותו.
האדם עם הנקודה שבלב, כל מה שבתוכו, הוכן לו מצד הטבע. כלומר גם הנקודה שבלב, מתגלה לו מלמעלה, ומלמעלה גם מסדרים שיתחיל להרגיש בה תשוקה למטרה, ויבין לקראת מה הוא משתוקק. ואז אותו רצון גולמי הופך לאיזו בקשה, שמובן לאדם פחות או יותר, לְמה היה חפץ להגיע. וכאמור, הכל בא מלמעלה, גם החסרונות הללו, וגם הבנתם. וכעת צריכים ללמדו את כל הדברים שחסרים לו, כדי להגיע ולהדבק במטרה: מהו טבעו, מהי המטרה, מה עליו לרכוש, ובאיזה סדר.
ובין מצבו הנוכחי, לבין המצב סופי, זוהי דרך שהאדם צריך לעבור בבחירתו החופשית. כי עד כה, היה הכל על חשבון המלך, ומה שיתגלה לו בסוף, זוהי שליטת המלך. אבל עתה הוא למֵד את כל חוקי המלכות, כך שיעמוד באופן חופשי ועצמאי מול המלך, כמו כן לקיים כל חוקי המלכות בעצמו. ואומנם שמעבירים את האדם מלמעלה דרך תהליך הלימוד, כעובר, וכתינוק שנולד ומקבל חינוך, ומגיע לגיל הבגרות, אבל נותן יגיעהמצד עצמומשך כלהשנים הללו, וקם בצורה עצמאית.
אם פיקח הוא, הרי הוא אומר למלך, אמתיות נקודת לבו, שאינו חפץ בשום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שרות, הפחות שבפחותים, ויהיה באיזה צורה שיהיה, רק להיות דבוק באיזה שעור עם המלך.
האדם מבין, שהמטרה היא להגיע לדביקות. ולזה אפשר להגיע, רק אם מתקיימות בו שתי הבחנות: עצמאות ודביקות. כלומר מחד, הוא נשאר בפנים עם הטבע שלו, חתוך ומבודד מהמלך, ונמצא בהתנגשות, ובהפכיות לו מצד הטבע. ומאידך, רוצה לקבל תכונות המלך על עצמו, כלבוש מעל טבעו, ובזה מגיע לדביקות. ואם אדם מבין, שעליו לגדול בצורה כזו, היינו בשני כוחות מנוגדים, אז הוא מבקש שכל תהליך הלימוד שיעבור עליו, יהיה כיצד לגדול בצורה נכונה, בשמירה על שתי ההפכיוֹת הללו, בנשמה אחת.
בקטורא חדא דלא יופסק (בקשר אחד שלא יופסק) ח"ו מאד. כרגע כבר גלה לנו המלך זה בצורה של דביקות, אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון, של נקודת הלב, דהיינו, התפלה, האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ"ל, אפילו ברגע קטן מכ"ד שעות המעת לעת.
כעת האדם בא ללמוד מתוך כך שמתחיל להיות רגיש, למה שעובר עליו בכל רגע ורגע. ואת כל הרגעים הללו מייחס לפניית המלך אליו. שאם יש זמנים, שנראה לו, שאין בהם כל צורך, זה מפני שהוא עצמו אדיש, ולא רגיש דיו, כדי לגלות שבכל רגע ורגע, מלמדים אותו בעצם, כיצד לרכוש את הצורות החיצוניות של התנהגות המלך אליו, ושבזה ידמה למלך.
אבל השפלים, מתוך נקודת לבבם, אינם משתוקקים לדביקות במלך עצמו, בגופא דמלכא (בגוף המלך) ,אלא במתנותיו המרובות ובשמעם דבר המלך, שמחלק מקנה וחיל בתענוגים נפלאים. אשר יזרמו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומות. אשר על כן, מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח"ו יהיה מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות וד"ל.
אלו שעדיין אינם משתוקקים לפנימיות המלך, היינו להדמות לו בפעולותיו, ובתכונותיו, באהבתו לבריות, אלא משתוקקים לקבל מתנותיו, ולהרוויח לפי תכונותיהם (הטבע שלהם). כלומר שלא רוצים לרכוש על פני החומר שלהם, הרצון לקבל, את הצורה ההפוכה, צורת השפעה, אלא רוצים לקבל מילוי ברצון לקבל, ללא צורת ההשפעה. אז הם מגלים את פעולות המלך בצורה הפוכה, וכל התהליך שעוברים, מביא אותם ל"כסילות". עד כדי כך, שאם טועים, ולא רואים טעותם, ומוסיפים והולכים בדרך לא ישרה, אז מגיעים לאחר זמן רב למבוי סתום. ורק משם מתגלה להם, שצריכים לחזור ולשנות את יחסם מלכתחילה.
וודאי שבזה שמשתוקקים למתנות, יש להם מניעות. ואילו המשתוקקים לתכונת ההשפעה, ולהלביש על עצמם בצורה חיצונית את פנימיות המלך, להם אין מניעות, וכל הזמן מתפתחים, ולומדים, ומשגשגים. כלומר הכל תלוי באופן שאדם מתייחס לבורא, ומה מבוקשו. אם רוצה לקבל מחיצוניות הבורא, לתוך פנימיותו, זה נקרא "מתנות". ואם רוצה לקבל לחיצוניות עצמו, מפנימיות הבורא, אז נקרא שמשתוקק לדבקות בבורא, להידמות לו.
אבל "ברית אבות לא תמה", "והבא לטהר מסייעין אותו", ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'.
"ברית אבות לא תמה", נקרא שבטבע האדםישנם כוחות, הכנות, רשימות, מצבים בכוח, שאנו יכולים להסתמך עליהם. כי באנו ממקום גבוה, משורש נשמתנו הנמצא באדם הראשון, במקום הדביקות. וכמו כן ניתן להסתמך על אותם המקובלים שכבר תיקנו את המלכות הכללית, וסללו לנו את הדרך. שאדם הפוסע במשעולים הללו, מגלה שבהחלט יש כוחות רבים התומכים, מחזיקים, ומטפלים בו כבתינוק. ומתוך אותו החיפוש המלווה תמיכה, אדם מגלה לפתע את אותיות התפילה, היינו הפניה הנכונה לבורא, במה ולאיזו צורה לפנות. כלומר לתכונת ההשפעה, ש"להטיב לנבראיו" הוא דווקא בה. וכשפונה נכונה, אז רואה שהדרך הוכנה עבורו כ"ברית אבות".
וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.
צריך להבין, שכל המחיצות הן לא בחיצוניות, אלא בפנימיות האדם. ובזה שאדם פונה לבורא באהבה, כאהבת הבורא אליו, בזה הוא מבטל את כל החיצוניות והפנימיות, היינו את כל המחיצות. כי אין לאדם יותר מאשר לשנות את יחסו אל הבורא. כי שני הכוחות היחידים שקיימים בבריאה, הם בורא ונברא, ובין אם יחסו של העליון כלפי האדם הוא מגולה או נסתר, צריכים לתקן רק את יחס האדם כלפי העליון.
ואם האדם ישים לבו על מקום התיקון, שלמעשה, רק לזה הוא נצרך, אז תהיה תפילתו נכונה, ובכיוון הנכון, ומתוך כך יראה מה חסר לו, מה עליו לבקש, וממי לבקש. ואם מבקש את כוח האהבה, אז ודאי שבאותו הכוח, ואל אותו הכוח תהייה פנייתו. וכן את אותו הכוח הוא יקבל. ואז יראה שאין מחיצות מצד הטבע, היינו מצד הבורא כלפיו, ואין כל כוחות חיצוניים שמפריעים לו. אלא כל המניעות הן שלו עצמו.
ולמעשה אין אלו מניעות, אלא התנאים שמסייעים לו לגלות יחס נכון לבורא. שמתוך טבעו, לא יכול לפנות בצורה נכונה, אז מקבל בכל פעם התעוררויות, הגבלות והכבדות, רק באותן הנטיות, היינו באותן הפניות הלא נכונות. שבסופו של דבר, כל אלו צריכות להביאו, לבחור בכיוון ובאופן הנכון לקבלת עזרה מלמעלה. שיתוקן בו הרצון, ותתהפך האהבה, מאהבה עצמית, לאהבת הבורא.
והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.
יהודה ליב
על האדם להימנע מחשבונות רבים, האם הבורא עושה לו זאת, או הוא עצמו, אלא לעשות כל מה שאפשר, להיות תמיד בבירור, האם הוא מדביק כל רגע ורגע לבורא, או שהרגע עובר סתם כך, לפי אותו זמן תנועה ומקום. כלומר האם הוא נמצא בדביקות עם הבורא לפי כל יסודות חייו.
ואם הוא יוצא מהברור הזה, אז כשחוזר, צריך לבדוק האם הוא מצטער על הניתוק, או לא. כפי שלומדים ב"תלמוד עשר הספירות" (חלק י"ב), על "יום" ו"לילה", "השכמה", הכנה ל"קריאת שמע דשחרית", "קריאת שמע דיוצר אור", ו"תפילת מנחה". שאין אלו תפילות שמתפלל הקהל, אלא התעוררויות האדם לדבקות בבורא. שאינן בהתאם לזמנים שבעולם הזה, לפי אור וחושך, שמש וירח, אלא לפי הזמנים, היינו המצבים שעוברים על האדם, וכיצד משתמש בכל מצב ומצב.
שצריך "לישון", הכוונה שרואה שחייב להיכנס לזמן שינה כעת, כי שינה ברוחניות, נקרא שהולך לקבל כלים חדשים. ובמשך "היום" שיבוא אחר כך, כלומר האור, מידת הדבקות הבאה, הוא יתקן את הכלים ויתחבר לבורא עוד יותר. ולפני שהולך לישון ומתנתק, כביכול, מההכרה הרוחנית, אז עושה תיקונים מיוחדים כדי להישאר בדביקות, גם במצב של היותו מנותק, שנקרא "שינה".
"אחד משישים מהמיטה" נקרא שהאדם עושה תיקון מיוחד, קריאת "שמע" על המיטה, ואחרי כן יש לו "תיקון חצות", שלא כמו שבעולם הזה, אלא במצב שנקרא "תיקון חצות". ואחר כך הוא מוסר את המצב שלו ל"אבא ואמא", מדברים על "זו"ן דאצילות", מצב שאדם נמצא במצב כזה, ואז "אבא ואמא" שומרים ומתחיל אחר כך להיות קימה, אחרי שכלים שלו מתחדשים, ובמצב שהוא מנותק מהבורא, שנקרא לילה. ואז לפנות בוקר הוא מתחיל להתעורר, עוד לפני שבא האור, המגע עם הבורא, מוחשית הוא כבר מתחיל להתעורר לקראת האור.
לכן גם בגשמיות אנו מתחילים את הלימוד לפני עלות השחר, שבזה מראים נכונות, ומכינים עצמנו להתעוררות. וכשבא היום, אז האדם נמצא ב"עמוד השחר", וכבר עושה את כל התיקונים. כלומר הקו האמצעי הראשון שמסוגל לעשות, בזמן שמופיעים עליו כל הנתונים, ממגע עם הבורא שבא היום, נקרא " עמוד השחר".
וכך מתקדם בכל הזמנים, היינו בכל המצבים שהבורא מביא לו, בכל תנאי ואופני ההתגלות, שנקראים "יום". ואחר כך שוב בא הערב, שאז הקשר בכלים הללו מתחיל להיחלש ולהתנתק, משום שאדם מיצה את כל התיקונים שבכלים האלו, וחייב לקחת כלים חדשים, ושוב לתקנם למחרת. וכך יום אחר יום.
שאלת התלמיד: מצבי "בוקר" ו"ערב" באים מצד הבורא, והאדם רק מתאים עצמו לזה, או שהאדם עצמו גורם לזה?
הזמנים באים מלמעלה, לפי הרשימות. אבל זמנים אלו תלויים בעבודת האדם, ואם האדם לא מימש את המצב המיוחד שבו הוא נמצא, אז לא מגיע הרגע הבא. כי כיצד יבוא אם כולו צומח מהמצב הקודם?
שאלת התלמיד:אז המצבים האלה קיימים, והאדם רק קובע את קצב התגלותם?
האדם נמצא במצב שנקרא "עולם הזה", וצריך להגיע למצב שנקרא "גמר התיקון", ובין שני אלו יש מאה עשרים וחמש דרגות. והרשימות של האדם מתעוררות ככוח מהמדרגות שאליהן הוא צריך להגיע, מגמר התיקון ומטה. שבכל דרגה יש כלי, שהאדם יצטרך לתקן ולמלא, וזה נקרא "מדרגה", "מצב", "פרצוף".
כלי זה נמצא בתוך האדם בכוח, היינו לא ככלי, אלא כרשימו. וכשאדם מוכן לקבל את הרשימו הזה ולממש אותו, אז מתגלה בו הרשימו, והאדם מרגיש רצון חדש. שכעת עליו להבין, ולעבד, ולייחס אותו לבורא, ולבוא למצב שרוצה תיקון בעל מנת להשפיע. ולמלא את הרצון, זו נקראת "השפעה", שהכלי מגיע לדבקות בבורא. כי כלי מלא בעל מנת להשפיע, מהווה מצב של השפעה לבורא, שבזה האדם והבורא נדבקים, ונעשים שווים באותה המדרגה.
ואז מתגלה לאדם מצב עליון יותר, היינו כלי ריקני יותר. דרך אחוריים דעליון, שנמצאים בגלגלתא ועיניים דתחתון. כלומר מתגלות רשימות המדרגה הבאה, שהם "גלגלתא ועיניים" שלו, ב"אח"פ דעליון", והוא מתחיל לעבוד בזה. האח"פ דעליון, נראה לו כרחם, שבתוכו האדם נמצא עם רשימותיו. ובתוך ה"רחם", היינו בתוך אותו העולם, הוא מתחיל לתקן ולגלות את עצמו כמצוי בעביות שורש.
ובמידה שגדל, יוצא מיחס של זרע ועובר בתוך הרחם, בעביות שורש, ומתחיל להיות בעביות א', כלומר ב"לידה" ו"יניקה" כלפי העליון. שאז כבר לא נמצא בתוכו, אלא מחוצה לו, וביחסים מיוחדים, שכבר נותן ומקבל משהו. עד שגדל ושוב מתגלה בו רשימו מדרגה עליונה יותר, באח"פ דעליון, ושוב מתחיל התהליך. וכך קורה מאה ועשרים וחמש פעם, כאשר כל מדרגה מתחלקת לתתי מדרגות נוספות. והמצב הסופי מגיע רק כשהאדם מגיע לדביקות בכל נשמתו המקורית.
אבל בל נטעה לחשוב שזוהי דרך משעממת, משום שהתהליך, כביכול, חוזר על עצמו. ואף שחוכמת הקבלה, מספרת על כל מצב באותה שפה, באותם המושגים: עיבור, יניקה, מוחין, אורות, כלים, פנימיים, חיצוניים וכולי. עדיין ההרגשה והגילוי הם בכל פעם באופנים חדשים לחלוטין. כי בכל פרט ופרט, יש עולם חדש, מצבים, יחסים והבחנות חדשות. ולכן זו הרפתקה שאינה נשנית במאום על קודמתה.
שאלת התלמיד: העבד שמשתוקק להידבק במלכו, והמלך החושק להגדיל את עבדו. הם היינו הך, או שני מצבים שונים?
ההתעוררות תמיד באה מלמעלה. השאלה היא, כיצד מגיב עליה האדם. שאם מממש נכון את ההתעוררות הקודמת, אז מיד מגיע אליו השלב הבא. ואם לא עשה זאת, אז יש לו כבר תסבוכת, משום שהעירו לו מלמעלה, והוא טעה. כי את הטעות, לא יכולים להראות לאדם מלמעלה בצורה ישירה, אלא צריך לגלות את הטעות בעצמו, וזה מה שמביא לריחוק הזמן. מהיכן יש לאדם כלים להבחין אם פעל נכון או לא? הטעות היא ללכת שלא למעלה מהדעת. וכיצד יכול לדעת שהלך בתוך הטבע? לכן יש כאן עניין של מאמץ, שהוא למעלה מביקורת, ואם האדם טועה בו, אז יש לו מזה לימוד ארוך, לגלות היכן טעה.