מאמר זה של רב"ש, הוא האחרון מכל המאמרים שכתב לתלמידיו. אנחנו היינו עדי ראיה לדרך בה הוא התחיל לכתוב. ביקשתי ממנו לכתוב כמה מילים, כדי לדבר עם אנשים חדשים שהבאתי מתל אביב, מהמכון של ברג. לאחר שנתתי שם מספר הרצאות, אנשים עזבו שם, והגיעו אלינו, לרב"ש. ארגנתי מהם קבוצה, ואז הוא אמר: "ספר להם משהו". שאלתי מה לספר, והוא התחיל לכתוב לי פתקים קטנים. מתוך הפתקים האלה, התחילו המאמרים הללו.
המאמרים נכתבו, גם לגברים, וגם לנשותיהם, כי היו שאלות רבות. זו הייתה קהילה לא רגילה. אנשים זרים, חילונים, שהגיעו מבחוץ כדי ללמוד, בחורים שהתחתנו בזמן הלימוד, והיו בעיות שונות, חזרה בתשובה, האם לקבל את היהדות, או לא, ובאיזו מידה. האם צריכה להיות מסגרת כזאת או לא, האם חובה להתחתן וכיצד. אמנם את כל הדברים האלה, מקובל חייב לברר לעצמו, אבל בקבוצה זה היה ממש בירור בפועל, על כל החיים הפנימיים והחיצוניים כאחד.
במשך השנים 1984 עד 1991 כאשר הרב"ש נפטר, הוא כתב כל שבוע את המאמרים הללו. אפילו שנסענו לטבריה, ורצינו לסיים מאמר במהירות, אז הוא לקח איתו מכונת כתיבה, ואיכשהו הוסיף וכתב. בדרך כלל זה לא קרה, אבל לפעמים כן.
במאמרים האלה, הוא פתח את כל המצבים, כל הדרכים, השבילים, שבהם יכול למצוא עצמו מישהו שנכנס לדרך התיקון. האדם שנכנס לא יודע איך ללכת, כמו תינוק שעומד באמצע החדר. עזבו אותו כדי שיעשה את הצעד הראשון שלו בחיים, והוא בוכה ולא יודע מה לעשות. ומרגיש בפעם הראשונה שאיבד תמיכה, שהורידו אותו מהידיים.
כך האדם שנמצא בדרך הרוחנית לא רואה אותה, לא יודע על ידי מה להתקדם, מה לקבל כנכון ומה לא. מה נקרא קדימה, מה נקרא אחורה, ומה ייקרה לו. הוא נמצא בבלבול גדול כיוון שחסרים לו חושים רוחניים. לכן חייבים לספק לו, כמו לתינוק, תמיכה וביטחון. רק בדבר אחד, במקום בו הוא חייב לגדול, שם להשאיר לו פתח, שם להשאיר לו מרווח. ואפילו בסבל, ובבכי, הוא יהיה חייב לבצע את הצעד הזה, אבל כאשר מבצע את הצעד, הוא צריך לראות שאין לו ברירה והוא חייב לעשות אותו ולכוון אותו כך, שרק בצעד הזה הוא יעשה את הבחירה והמעשה שלו.
ולכן מאמרים אלו מסודרים בצורה בה רואים את האדם מלמעלה. המחבר רואה את האדם מלמעלה, ויודע מה יכול לקרות לו. בדומה לתינוק שעומד באמצע ולא יודע מה לעשות, שלא יתיישב כמו שבדרך כלל עושים תינוקות, שנופלים על הרצפה, כי זה הכי בטוח. ובשביל שלא ייפול, מסבירים לו שעכשיו יש לו בחירה לעשות צעד עם הפנים קדימה. למרות שזה עם בכי פנימי, וזה לא פשוט. יש התנגדות ובלבול, חוסר ידיעה, וחוסר כוחות.
הצעד שעל האדם לעשות איננו צעד פיזי, אלא צעד פנימי, רגשי, נפשי. זה מאמץ הרבה יותר גדול ממשהו שאפשר לעשות במאמץ הפיזי. אמנם שגם על מאמצים פיזיים, חייבים לתת לגוף פיצוי כלשהו כדי שיהיה לו יותר טוב במצב הבא. אבל יכולים לשכנע את הגוף, אם נותנים לו מטרות, שיהיה לו יותר טוב, יותר קל, שתהיה לו מנוחה, כבוד, או שליטה על המצב.
ברוחניות אנחנו לא יכולים להראות לגוף, שבצעד הבא יהיה לנו יותר טוב. שכאשר נעשה את הצעד, אז הגוף ירגיש יותר טוב. לא הגוף החיצון, אלא הרצון הפנימי שלנו. כאן עלינו לבנות מערכת שלימה, חדשה, של התנהגות עם הגוף הפנימי שלנו, עם הרצון. רק אחרי שבונים את המערכת הזאת, את הסביבה הזאת, (כמו שלגוף הפיזי שלנו יש סביבה, גם לגוף הפנימי, לרצונות שלנו יש סביבה משלהם.) אז יכולים לפנות אליהם, לרצונות שלנו, ולהתחיל עבודה ארוכה בשינוי הערכים. שערך ההשפעה, יהיה מעל ערך הקבלה.
על האדם קודם להתחיל בדרגות של "לא לשמה", שכדאי לו להיות יותר המשפיע, כי בזה הוא הולך ומרוויח יותר "עולם הזה", "עולם הבא", שמחה, פחד, בטחון נגד בושה, עד שהאדם נכנס לחברה. דרך החברה הוא כבר יכול לקבל ערכים יותר מופשטים מכיוון שהחברה משפיעה אותם על האדם, ואז להתחיל להתקדם ל"לא לשמה" יותר אמיתי, יותר קרוב ל"לשמה". ואפילו יכול לעשות את היחס בין שחושב על הרווח שלו, ובין שחושב על רווח הבורא מהמעשים שלו, ועל התוצאה הטובה שתהיה לבורא ממעשיו. שזה כבר נקרא ממש "לא לשמה".
הצעדים האלה הם צעדים מאוד חשובים. יש בכך דרך ארוכה, וכאשר פותחים את החלק הזה בדרך, רואים עד כמה שהוא עשיר, עד כמה שהוא מיוחד. וצריך להתמצא בכל השלבים בדרך של "לא לשמה". בדומה לאדם שנכנס ליער, ובתחילה אינו רואה דבר, בגלל שיש חושך. אחר כך העיניים שלו מתרגלות לחושך, והוא מתחיל לראות שאלו עצים, ואלו אבנים בדרך, כאן אי אפשר לעבור, וכאן יש שקע, או גבעה. האדם מתחיל לראות ולבדוק את עצמו במקום החדש, ולראות בו הרבה דברים בִּמקום החושך.
כך ב"לא לשמה" מגלים לאט, לאט את הדברים. רוכשים את היכולת לראות בתוך החושך הזה, מפני שהולכים ורוכשים יותר יחס להשפעה. היער, החושך, הופך להיות למשהו שבו ממש רואים, לא בצורה ברורה, אלא כמו שמתרגלים לראות בחושך. כאשר מתאמצים לעשות את הצעד, לראות במעשה ההשפעה את האור, ומתרגלים לכך, דרך המאמץ מתרגלים להיות שייכים יותר להשפעה. וכשעושים מספיק יגיעה אז "יגעתי ומצאתי". "החשיכה כאורה יאיר", ועוברים ל"לשמה".
כאשר מדברים על מהות המאמרים האלו, אפשר לבנות מחקר שלם, מה רב"ש עשה בפנים, באיזו שיטתיות הוא פותח לנו את הדרך, כפי שלא עשה אף מקובל לפניו. הרב"ש היה כמו בעל הסולם במצב המיוחד של "עת לעשות". גם התלמידים שלו כבר היו מדור התיקון. לכן היה יכול לבטא את עצמו בצורה הנכונה לדור התיקון וכך הוא עשה. נקווה לקרוא אותם בגישה הנכונה, ואז המאמרים הללו מאוד יעזרו לנו.
"הכתוב אומר (תבוא, מפטיר) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". יש להבין במה שאומר "ושמרתם, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". משמע מכאן, שענין עשיה, הוא כדי שע"י זה "תשכילו את כל אשר תעשון". נמצא, שענין עשיה הוא כמו הכנה, שבסגולת עשיה נוכל לבוא להשכלה, מה שאנו עושים. משמע, שיש כאן להבחין ב' ענינים בעבודה:
א) בחינת מעשה, כמו שכתוב, ועשיתם אותם.
ב) ענין השכלה שיש בהמעשים, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון". ולכאורה זהו בסתירה, כי מצד אחד משמע, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". ואח"כ כתוב "למעןתשכילו את כל אשר תעשון". משמע, שהעשיה היא רק אמצעי, שנוכל לבוא לידי הבנת השכל ודעת.
הנה הזה"ק אומר, שיש להבחין ב' בחינות בתרי"ג מצות:
א) בחינה א' הוא מכנה בשם תרי"ג עיטין (עצות),
ב) בחינה ב' הוא מכנה בשם תרי"ג פקודין.
וההבדל ביניהם הוא, כי "עצות" נקרא, שהדבר הזה אינו ענין מטרה, אלא זהו רק עצה, איך להגיע להמטרה. אם כן קשה להבין, איך אומר, שהתרי"ג מצות הם רק עצות, ואח"כ הוא אומר, שהם נקראים תרי"ג "פקודין".
וכפי שמפרש בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) וזה לשונו "וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים התרי"ג מצות בבחינת פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."
יש לנו "תרי"ג רצונות". כאשר מתקנים רצון כלשהו כדי להשתמש בו בעל מנת להשפיע, זה נקרא "עושים תרי"ג עיטין", עושים אחת מהעצות. וכשמתקנים את הרצון הזה בעל מנת להשפיע, אז לפי חוק השתוות הצורה, הוא מתמלא באור שנקרא "פקודה", פקדון.
מה זאת אומרת שהרצון מתמלא באור, האם האור נמצא מבחוץ ונכנס פנימה? לא. אותו הרצון שהרגיש קודם את עצמו, שתיקן את עצמו, מרגיש עכשיו את תכונת ההשפעה, את האור. זה נקרא ש"נגלה האור בתוכו". זאת אומרת הפיקדון היה גם קודם בתוך הרצון, רק לא היה גלוי. זה נקרא ש"אכלתי ישן נושן", ש"האור נמצא במנוחה מוחלטת". הבורא נמצא בתוך הנבראים, רק נסתר. לפי התגלות התיקונים, פותחים את הרצון שבו נמצא אותו הפיקדון.
"ונמצא, בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד".
לכן, לפי מה שמפרש שם בהסולם, יש לפרש בפשטות, כי הוא אומר וזה לשונו "כי בכל דבר יש פניםואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינת אחור.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, איך כתוב "ושמרתם, ועשיתם אותם". שמשמע, שעיקר הוא המעשה, ואח"כ הוא אומר "למען תשכילו". היינו, זה שאני אומר לכם "ועשיתם" אותם, זהו רק הכנה כדי להשיג את המעשים. נמצא, שהעיקר הוא ההשכלה, ושכל, ודעת, ולא המעשה." "מעשה" זה התיקון, והתוצאה מהתיקון, קניית התכונה עצמה, נקראת "תוצאה".
"והתשובה היא כנ"ל, שעיקר הוא המעשה. כלומר, שבלי המעשים לא יכולים להשיג שום דבר. אלא בסגולת המעשים נוכל להגיע לידי דבקות, הנקרא "השתוות הצורה","
מדוע המעשים הם העיקר, הרי תמיד העיקר היא התוצאה, מה חשוב המעשה, אם אפשר להגיע לתוצאה בלי המעשה. הרי האדם לא הולך לגנוב, או לעשות משהו לא יפה, כפי שניתן לחשוב. האם הוא יכול להגיע למצב, שיהיה בדביקות עם הבורא בלי מעשה. כתוב: "לא הם ולא שכרם". אלא העניין הוא שבזמן שהאדם מתקן את עצמו, דווקא על ידי המעשה עצמו הוא קונה תכונה חדשה.
בעולם הזה במקום אחד עובדים, ובמקום השני מקבלים שכר. אדם יכול לקבל כסף וליהנות ממנו אפילו אם הוא לא עובד. נניח שיש לו דוד עשיר, ששלח לו ירושה, אז הוא יכול ליהנות. ברוחניות זה בלתי אפשרי, כי היגיעה בהשגת הדבר היא שעושה את הכלי, עושה את הטעמים. היגיעה מלמדת את האדם איך להשתמש בהשפעה, איך ליהנות ממנה. בלי היגיעה, אותו הדבר שלאחר מכן האדם ייהנה ממנו, לפני היגיעה הוא ייראה לו בלתי נסבל, דוחה, כי זו השפעה. רק על ידי היגיעה מתחילים להעריך אותה, לאהוב אותה וליהנות ממנה. כי המעשה הוא זה שעושה את כל הקשר בינו לבין השכר שהוא מקבל.
לפני המעשה, מה שמקבלים בסוף לא נראה כשכר אלא נראה כעונש. רק המעשה הופך לאדם את הדבר הנבזה בעיניו, הדוחה, ההפוך, לרצוי. לכן אי אפשר בלי עצות, בלי מעשים, להגיע לפיקדון, לפקודות, לתוצאה. לכן "יגעתי ומצאתי", בלי היגיעה אי אפשר כי היגיעה בונה את האדם לאותו התגמול.
"כי מהשלא לשמה באים לשמה. לכן עיקר הם המעשים. ובמעשים עצמם יש להבחין ב' הבחנות:
א) המעשיםבעצמם, כשהם עדיין בבחינת אמצעים. היינו שהם רק הכנה, שע"י יוכלו להשיג את הכלים דלהשפיע. ולאחר שהשיג ע"י המעשים את הכלים, הנקראים "רצון להשפיע", הוא משיג אח"כ את האור, המלובש בהמעשים.
זאת אומרת, שכל המעשים שעשה מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, למרות שגם אז היה האור מלובש בתו"מ, אלא שהיה בתור פקדון מלובש בתו"מ. כלומר שלא היה באפשרותו לראות מה שיש בהתו"מ, משום שעדיין לא היו לו הכלים, המתאימים להאור. מה שאם כן אח"כ, שזכה לכלים דהשפעה, הוא מקבל האור המלובש בתו"מ, אז רואים, שגם לפני שהוא זכה לראות, היה האור מלובש בתרי"ג מצות, אלא שהיה שם בתור פקדון."
האדם לא יכול לגלות את מה שהיה נסתר ממנו. גם עכשיו אנחנו נמצאים ב"ים של אור", והבורא נמצא איתנו בדביקות ובחיבוק מצידו, אלא שאנחנו לא מרגישים. על ידי היגיעה אנחנו קונים הרגשה, למצב שבו אנו נמצאים, לאין סוף. הכל משתנה כלפי האדם. וחסרה לנו לזה, רק כוונה. זו התוספת לכל התכונות שישנן בנו. התוספת הזאת מקנה לנו תחושה חדשה לעולם החדש, למצב החדש, היא ולא יותר. שום דבר לא משתנה חוץ מההסתר שעובר מאיתנו.
"לכן אין זה סתירה, שמקודם כתוב, שעיקר הוא המעשה, כמו שכתוב "ועשיתם אותם". משום שבמעשה מתחילים ובמעשה גומרים. אלא שיש הבחן באמצע. כלומר, מטרם שזכה לבחינת כלים דהשפעה, או לאחר שזכה לכלים דהשפעה. זאת אומרת, ע"י המעשים הוא זוכה לכלים, ואח"כ ע"י המעשים הוא זוכה להאור. וזה נקרא "למען תשכילו את כל אשר תעשון". היינו שאח"כ הוא זוכה לבחינת "השכל וידוע אותי".
אולם צריכים לזכור, שמטרם שזוכים לכלים דהשפעה, רק כשרוצים לזכות לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, יש בעבודה זו הרבה עליות וירידות. כידוע, שלעבודה המכוונת להגיע לידי דבקות ה', הגוף מתנגד. ופעם גובר הטוב שבאדם, ופעם גובר הרע שבאדם, שזה מכונה "מלחמת היצר". כלומר שיש עבודהבבחינתהמעשה,שזהועבודתהכלל, שצריכים לכוון, שהמעשים שהאדם עושה, לא יהיו לשם כבוד, וכסף, וכדומה, אלא לשם שמים.
לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, עושים מעשיהם בהצנע לכת. ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג. כלומר, שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו. כלומר, אם הוא מראה לחוץ, שהוא מקל בדברים הנוהגים בסביבתו, או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה, עבודתו כבר לא נקראת בחינת "הצנע לכת","
האדם בהתנהגות שלו חייב להסתיר במה הוא עוסק בפנים, שלא יהיה קשר בין מה שהוא עובר בפנים, ובין מה שקורה לו בחוץ. בחוץ הוא חייב להיות כמו כל אזרח, כמו כל חבר של אותה הסביבה בה הוא נמצא. העליות, והירידות, וכל מיני השינויים שהוא עובר בפנים, שאינם שייכים לסביבה, (הסביבה היא בדרגת דומם). שלא יהיה מורגש בחיי היום יום, בכל רגע, בהתנהגות שלו שקורה לו משהו.
אפילו אם הם יהיו מורגשים, שיפרשו אותם בצורה שכביכול קצת רע לאדם, לא נעים לו כל כך, משהו עובר עליו, אבל שלא יקשרו את זה עם דברים פנימיים. וחס ושלום אם הוא יתחיל לספר על הדברים הפנימיים שלו, ולמה הוא עובר את המצבים. בכך הוא נותן לרצון לקבל של השני, לאחוז בתוך המאמצים הרוחניים שלו, והורס את עצמו. זה נקרא "הָשַקה" או "אחיזה לקליפות", לתת לעין רע לאחוז בו. זה אסור באיסור מוחלט למי שרוצה להתקדם.
לכן בצורה חיצונית עלינו ללכת תמיד בשביל הזהב, כמו כולם. אני לא שונה מכולם בהתנהגות שלי. בסופו של דבר אדם ממוצע. ואז חושבים שהיום הוא קצת ברוגז, בטח יש לו בעיות בבית או משהו אחר, שזה רגיל לכולם. שאנשים לא יקשרו את ההתנהגות עם מצבים פנימיים, רוחניים. רצוי שאף אחד לא ידע על זה. ואפילו אם יודעים שלומד קבלה, מה זה חשוב. האחד לא שייך לשני. העולם לא קושר את לימוד הקבלה, לכך שהאדם מתחיל להיות פתאום במתח, או עייף, או מיואש. אלא יאמרו שהתעייף, כמו כל אחד. כך צריך להתנהג.
שאלה: האם הכללים של צורה חיצונית צריכים להיות גם בקבוצה הפנימית. זאת אומרת לא להראות כלפי חוץ מצבים פנימיים בשום מקרה, או להתאמץ לא להראות?
בקבוצה כלפי החברים זה שונה. אסור לאדם להראות קשר, בין מצבים חיצוניים למצבים פנימיים. אם האדם צוחק, זה לא אומר שהוא נמצא בהתעלות רוחנית. אפשר גם תמיד לצעוק, כדי שלא יבדילו.