"לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, עושים מעשיהם בהצנע לכת. ושיעור הצנע לכת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להתנהג בדיוק כמו האנשים שנמצאים בסביבתו, כמו כן הוא צריך לנהוג. כלומר, שלא יהיה יוצא דופן מהסביבה שלו."
מדובר על ההתנהגות החיצונית. שהאדם לא צריך להידמות להם בכל הקומה שלו, בפנימיות שלו, ובמחשבות שלו, אלא רק בהתנהגות החיצונית. ולכן זה נקרא "הצנע לכת", שהוא מצניע את הפנימיות שלו מְהם.
"כלומר, אם הוא מראה לחוץ, שהוא מקל בדברים הנוהגים בסביבתו, או שהוא מחמיר בדברים יותר ממה שנוהג בסביבתו, האדם הזה, עבודתו כבר לא נקראת בחינת "הצנע לכת", מטעם כי אנשים הנמצאים בסביבה אחת, אם אחד מהם משנה משהו מהסביבה, האדם הזה מושך אליו תשומת לב מהחברה, וכולם מסתכלים עליו. נמצא, שעבודתו היא לא בהצנע.
ואלו אנשים מרגישים טעם בעבודה מבחינת אור מקיף, המאיר לבחינת הכלל ישראל. וזהו כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", שפירושו, הגם שהאדם עדיין לא נטהר מאהבה עצמית, וכל עבודתו היא, בכדי שה' יתן לו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, מכל מקום הם נקראים "העובדים לשם שמים".
בעבודה זו האדם יכול לראות, איך שיש לו התקדמות. היות שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך בתו"מ, וממילא יש לו ממה לקבל חיות ושמחה. והוא יכול לקיים את מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וכידוע, שעבודה זו נקראת "קו אחד". כלומר, שאין האדם יודע, שענין לשם שמים הוא דבר, שצריכים לתת תשומת לב מיוחדת. אלא כמו כל הכלל, שיש להם אמונה בדברי חז"ל, שאמרו "לעולם ילמוד תו"מ, אפילו שלא לשמה, מתוך שלא לשמה באים לשמה". אבל שצריכים לתת עבור הכוונה הזו זמן ועבודה, אין אדם חושב על זה. היות שהאדם חושב, שזה בא מאליו, בלי עבודה מיוחדת לזה, כדברי חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן עבודה זו נקראת "קו אחד"."
האדם משקיע בקבוצה, בלימוד, הוא רוצה להגיע למטרה והוא מוכן לתת יגיעה. והוא חושב שההתקדמות שלו היא "לפום צערא אגרא", כלומר לפי היגיעה יקבל שכר. וכך הוא מתקדם. ולא נראה לו שיש בדרך דברים כלשהם, שהם באים כנגד ההיגיון והחשבונות שלו, בצורה לא ישירה, ולא בקו אחד, אלא על פי חשבונות אחרים. ובינתיים הוא ממשיך להתקדם, ונראה לו שכך תהיה הדרך, ועוד מעט הוא ייתן את כמות היגיעה בקבוצה, בלימוד, וכל זה צריך להביא אותו למטרה. ו"מתוך שלא לשמה יגיע לשמה". ומה שבא בכיוון אחד, עם היגיעה, עם החשבון, עם ההבנה, עם השכל שלו, עם ההיגיון שלו, נקרא "קו אחד".
"מה שאם כן אם האדם בא לידי הבנה, שענין לשם שמים הוא עבודה מיוחדת, שאין עבודה זו שייכת להכלל, אלא רק למי שקבל מלמעלה התעוררות, שגם הכוונה תהיה להשפיע, שזהו דבר מיוחד, ומתחיל לעשות בקורת, האם זהו ביכולתו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ועל עבודה זו יש התנגדות הגוף. היות שטבע של אדם הוא, שאין הוא מבין שום דבר, אם זה לא לתועלת עצמו."
זאת אומרת, הוא כבר מתחיל לראות שעניין היגיעה וקבלת השכר, לא כל כך מגיעים בצורה ישירה, בקו אחד. שלא כמו בעולם הזה, שככל שהאדם מתייגע, ברור לו שלפי זה הוא מקבל שכר, ביושר ובצורה הגיונית. ואילו כאן הוא רואה שזה להיפך. הוא יכול להשקיע המון כוחות, ובמקום זה לקבל הפרעות, קושיות, בעיות, וחוסר ביטחון, והאם זה נקרא "שכר", "זו תורה וזה שכרה"? עד כדי כך שהוא יוצא מהאיזון שלו, מההבנה שלו, ונשאר בחוסר אונים. ומתוך זה מתחיל להישבר ה"קו האחד" שלו.
"וכאן מתחילות העליות והירידות כנ"ל."
העליות והירידות הן לא ביגיעה, ולא בהבנה, אלא עליות וירידות ביחס האדם למטרה. כבר מתחיל להיות אצלו שינוי בכל הפרטים, שקודם לכן היו כמרכיבי הדרך. הוא כבר לא יודע בדיוק מהי יגיעה, שכר- מה יכול להיות השכר, סימנים נכונים, אמצעים, הכול מתחיל להשתנות. זה כבר לא כמו שהיה קודם. זה לא כמו בחיים הרגילים, שהעביר את ההבנות שלו מהחיים הרגילים כלומר, שפעל בצורה אגואיסטית כשרצה להשיג משהו, בכך שהבין שגם בעבודה הרוחנית הוא יתקדם כך.
עכשיו הוא מאבד לגמרי את הפירוש הקודם של מה חשב שהם הפרטים והמרכיבים בעבודה הרוחנית שלו, ורואה שהעבודה היא אחרת, יגיעה אחרת, שכר אחר, סימנים אחרים, אמצעים אחרים. והוא לא יודע איזה, אבל זה לא קו ישר כמו שהיה קודם. כלומר, אני, מטרה, יגיעה, "לפום צערא אגרא" כמו שכתוב, כל הפסוקים הם כביכול אותם פסוקים, אבל האדם מתחיל לראות שהם כבר מדברים על משהו שהוא לא לפי ההיגיון הקודם שלו, שהיה מושתת רק על האגו.
"נמצא, שהבקורת, שהאדם עשה על מעשיו, אם הם לתועלת הבורא או לתועלת עצמו, וכשהאדם רואה את שפלותו, איך שהוא מרוחק מהעבודה הזו, אז האדם צריך לתת תפלה לה', שיתן לו את הכח התגברות על הרצון לקבל לעצמו.
ואז יש לפעמים, שהגוף טוען, הלא אתה ראית, כמה פעמים שהתפללת לה' שיעזור לך, ולא קבלת שום עזרה. אם כן בטח עבודה זו היא לא בשבילך. עם טענות כאלה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהאדם במצב הזה נשאר כמת בלי שום חיות, וממילא אדם לא יכול להתקיים ולהמשיך בעבודה זו."
בעבודת האדם, כשהוא משתדל ללכת קדימה, מתגלה לו שהוא לא מצליח לבד. הוא עוד זקוק לכוח הבורא שיסייע לו, בעשרים אחוז, בשמונים, אולי במאה אחוז. כי בלי זה האדם לא מסוגל. ואז הוא צריך להתפלל לבורא שיעזור לו. אבל אנחנו רואים שיש הרבה אנשים בעולם, שמבינים שהכול "בעזרת ה'", "ברוך ה'" ושאי אפשר בלעדי זה. וודאי שאת היום צריך להתחיל בתפילה, לקרוא תהילים מהבוקר עד הלילה, וזה אמצעי בטוח להצלחה. בצורה כזאת מתקדמים יפה, וכל העולם מוכן לזה.
אבל כאן באה לאדם קושיה אחרת, הוא מאבד את הביטחון שזה עוזר. והוא יודע עד כמה שהוא צעק קודם לכן לבורא, וזה לא עזר. ומתחיל לראות בצורה ריאלית יותר, שהצעקות והבקשות האלו, לא עוזרות במצבו. אמנם יש דוגמא של ה"קיבוצניקים בנגב", שכאשר רוצים משהו, אז משיגים אותו. אבל זו עבודה בקו אחד, במישור האגואיסטי בלבד, שמתאימה לעבודה בעולם הזה, אבל לא בעבודה הרוחנית, לא כדי לרכוש מטרה רוחנית.
האדם רואה שהפניה לבורא כפי שהייתה קודם לכן, כדי להשיג את המטרה, כלומר שהבורא יהיה כשותף להשגת המטרה, זה לא עובד. הוא מגיע למצב שלגמרי מפסיק להאמין, שגם בכוחות עצמו וגם בעזרת הבורא, יוכל להשיג משהו. כבר לא מדובר על זה, שאפילו בקיומו של הכוח העליון, הוא מתחיל להטיל ספק.
"ודרך זו נקראת "קו שמאל" בעבודה. כי יש כלל "כל דבר שצריך תיקון נקרא שמאל"."
זאת אומרת, כאן מראים לו את הדברים השליליים. ומה עם קו ימין?
"לכן בעבודה, אסור לאדם לעסוק בדרך זו, היינו לעשות בקורת, אם העבודה שלו היא בשלמות. אלא כמובא ("סדר עבודה", אות ט'), שאומר שם, "שבעבודה דשמאל מספיק חצי שעה ביום".
ועיקר עבודת האדם צריכה להיות בקו ימין, הנקרא "שלימות". היינו שבעבודה זו צריך האדם בלי בקורת, לראות אם עבודתו היא בשלמות. אלא האדם צריך לומר, שאפילו שמעשי בתו"מ אינם בשלימות, מכל מקום אני נותן תודה לה', שנתן לי שכל ורצון, להיות לי קצת אחיזה בקדושה."
כלומר לא למחוק את כל ההפרעות, כמו אלה שאומרים "ברוך ה'" כאילו שאין כלום. אלא להיפך, על פני כל ההפרעות, על פני העביות הזאת שמתגלה, להגיע לשלמות עם הבורא. וזה נקרא עבודה ב"קו ימין", שבאה על פני "קו שמאל". שאת קו שמאל לא מוחקים, את הביקורת, העביות, חוסר הביטחון וחוסר ההבנה. אלא על פני כל מה שמתגלה בשמאל, אוחזים עכשיו בשלמות.
השלמות היא מתוך כך, שכל קו שמאל בא מהתגלות הרצון שלנו, האגו שלנו, מהאור העליון שבאמלמעלה. הבורא גילה לנו את קו שמאל. ואת קו השמאל שהבורא גילה, אם האדם מייחד לגילוי הבורא, אז הוא כבר נמצא עם קו שמאל, בקו ימין. זאת אומרת, ימין נבנה דווקא משמאל. אם אין קו שמאל, העביות שלו, האופנים שמתגלים בו הפרעות, האדם לא יכול לבנות ימין.
"ימין" הן תכונות הבורא, תמונת הבורא, דמות הבורא, כלומר הכוח המשפיע, באיזו צורה האדם מבין אותו, באיזו צורה הוא מתגלה לו. הוא מתגלה על פני ההפרעות, צורת ההפרעות, והאופן שהן מתגלות. אם האדם מגיע להצדקה של פעולות הבורא, לשמחה, ועל פני ההפרעות הוא יכול להצדיק את הבורא ולהידבק בו, אז צורת ההפרעות האלה, שאותן האדם עטף בהבנה, הכרה, והודאה לבורא על מה שעשה, יחד שתיהן, ההפרעות, שהן קו שמאל, והעבודה שלנו בלהצדיק אותם, נותנות את הצורה הזאת, "קו ימין".
בתוך ימין יושבת שמאל כולה, עם כל הצורות שלה. ולכן כתוב "ממעשיך הכרנוך". ממעשיו של הבורא, שמגלה לנו את קו שמאל, הוא מגלה לנו את הרצון שלנו שברא, עם כל ההפרעות של הרצון הזה. ומה הן ה"הפרעות"? הפרעות בהשגת אותה המטרה, עבור מי שרוצה להגיע מלכתחילה להשפעה, עבורו הן הפרעות. עם כל מה שהבורא מגלה, מהעבודה שלו, "הכרנוך". אנחנו רק הופכים את ההפרעות האלו, ומקבלים את דמות הבורא. לכן נקרא שמילוי הבורא שמורגש הוא "מסך ואור חוזר", וזוהי דביקות על פני העביות. ולא שקיימת דמות ל"המשפיע".
"זאת אומרת, כמה אחיזה שיש לי, זה אצלי הון רב. מטעם שאני רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם שום נגיעה בתו"מ, לכן אני שמח בחלקי, בזה שנתנו לי קצת נגיעה. והיות שאני מאמין, שזה דבר חשוב, קצת נגיעה ברוחניות חשובה לי מכל חיי עוה"ז. רק אין לי זכות, שיתנו לי יותר ממה שיש לי, ועל שאר הזמן מבלבלין אותי עם כל מיני שטויות, ואין בכוחי להתגבר עליהם. לכן אני שמח כל היום, ויש לי מזה מצב רוח טוב. כי אני מכיר את שפלותי, לכן אני נותן תודה לה' על החלק הקטן שזכיתי."
כאן לא מדובר על כמה שנראה לאדם שהוא יוכל להידבק בבורא, בכוח ההשפעה על פני הפרעות, אלא מדובר על עד כמה שהוא שמח שיש לו אפילו את הנגיעה הקטנה ביותר, על פני ההפרעות, להיות דבוק בבורא. האדם לא זקוק להבנה של מה שקורה, והוא לא זקוק לידיעות על מה שנעשה. אלא אם על פני ההפרעות שיש לו, מספיק לו שלא להתנתק מכך שזה בא מלמעלה, זה נותן לו שמחה ומילוי, והוא לא זקוק ליותר. מה שנקרא "שנא את הרבנות", את הגדלות. שאם נקודת האחיזה הזאת נמצאת, אז הוא שמח, וחוץ ממנה הוא לא דורש כלום.
והנקודה הזו, היא נקודת הביקורת. שכעת הוא בהחלט דבוק למידת הבורא, ולאחר מכן יש כבר ביקורת והבחנות יותר פנימיות. כלומר האם הוא דבוק לזה כדי להיות דבוק לבורא, היינו כדי לשמח אותו? או כדי לפתור את עצמו מהרגשת הבעיות, הקושיות וחוסר הביטחון, בכך שהקטין את הקומה שלו, ונדבק. והבדיקה היא האם הוא מוכן לעורר את הרצונות שלו, ההפרעות שלו, כדי לתת דביקות יתר. זה כנראה שהוא ממשיך.
"ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תבוא א') "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה' אלקיך". ויש להבין, וכי צריכים לתת ציווי לאדם, שישמח, אם יש לו טוב. הלא מצד הטבע הוא, שמי שיש לו טוב, הוא שמח. מה שאם כן אחרת, אם אין לו טוב, יש לומר, שצריכים לתת פקודה, שיהיה שמח. אם כן, מה מרמז לנו מה שכתוב "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך"."
על האדם להגיע למצב שהוא מפרש נכון את מה שקיבל מהבורא, ומתעלה מעל ההרגשות, כמו שלמדנו, שקיים בירור של "מר ומתוק", ו"אמת ושקר". שיוכל לעלות לבירור אמת ושקר, ולשמוח באמת, על פני ההרגשות ולא חשוב אם הן טובות או רעות. לפעמים ההרגשות טובות, לפעמים ההרגשות רעות, את שתיהן הוא מקבל מלכתחילה כהפרעה, ואחר כך כעזרה, ועל פניהן הוא צריך להתעלות. שלא האחת ולא השנייה יהיו כתמיכה, או כאיזה מרכיב להחליט האם זה אמת או שקר.
ההרגשות הטובות, יכולות להיות הרבה יותר ערמומיות מהרגשות הרעות. ישנה עבודה לשני הכיוונים. ואנחנו רואים עד כמה שהאנשים טועים בדרך, מפני שמפרשים לא נכון דווקא את ההרגשות הטובות שמרגישים. זה שייך יותר לעבודת הכלל.
"ויש לפרש זה בדרך עבודה. היות שיש ענין עבודה של ימין ושמאל, כי ימין נקרא שלימות, כנ"ל, היינו בזמן שהאדם כבר התחיל ללכת בדרך להגיע להשגת כלים דהשפעה. זאת אומרת, שהוא כבר נכנס לקו שמאל, שפירושו, שרוצה לראות את האמת, אם הוא יכול לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה גורם לאדם עליות וירידות בעבודה, ומזה אין לאדם חומרי דלק, שיוכל להמשיך בעבודה, אלא הקו שמאל מראה לו את האמת, שלא ירמה את עצמו לומר שהוא כבר הגיע לשלמותו.
אלא, בכדי שיהיה לו חומרי דלק לעבודה, את זה האדם יכול לקבל רק בזמן שהוא מרגיש שלימות בעבודה, שאז יש לו שמחה ממה שהוא עושה. אולם היות שימין ושמאל הם הפכיים זה לזה, כלומר או שהאדם מרגיש שיש לו שלימות, או שהוא בעל חסרון, ואיך אפשר להיות ב' הפכיים בנושא אחד.
והתשובה היא, הגם שהם בנושא אחד, מכל מקום הם בב' זמנים. כלומר שיש זמן שהאדם צריך להיות בשפלות, ויש זמן שהאדם צריך להיות בבחינת גאוה. וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודה יש תמיד ב' הפכיים:
א) כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". נמצא, שעיקר עבודת האדם היא, שהאדם צריך להשתדל, שהוא יהיה שפל ברוחו.
ב) כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". משמע, שהאדם צריך להיות בגאוה, היינו להשתדל להיות בעל גאוה, ולא להסתכל על הכלל, אלא הוא צריך להשתדל, להיות יותר גבוה מהכלל. נמצא, שגם על זה יש לשאול, איך יכול להיות ב' הפכיים בנושא אחד. אלא שגם שם צריכים לתרץ, שהכוונה היא על ב' זמנים, בזה אחר זה, שאז אפשר להתקיים שניהם.
אולם יש לשאול, ההפכיים הללו למה לי, כלומר בשביל מה אנו צריכים ההפכיות הזו, ולמה לא מספיקה דרך אחת, היינו או שפלות או גאות.
והתשובה היא כנ"ל, שאנו צריכים ללכת בב' קוים, בימין וכמו כן בשמאל, אף על פי שהם הפכיים זה לזה. כלומר, שדווקא כשהם בסתירה זה לזה, הם נותנים לנו את התוצאה, מה שאנו צריכים, בכדי להשיג את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאי אפשר לקבל את הטוב ועונג מה', מטרם שהאדם תיקן את עצמו עם כלים דהשפעה, שהוא ענין של השתוות הצורה.
לכן היות מצד הטבע, האדם נולד ברצון לקבל לתועלת עצמו, אז כשאומרים לאדם לקיים תו"מ, אז מוכרחים להגיד, שע"י קיום תו"מ יהיה לך שכר בעוה"ז ובעוה"ב, וכפי שיעור האמונה שלו בשכר ועונש, בשיעור זה האדם מקיים תו"מ. והגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא רוצה שכר מהקב"ה ולא מאנשים, כי הוא לא עסק בתו"מ, מטעם שאנשים יראו איך שהוא עובד, אלא כל עבודתו היא לשם שמים, אלא מטעם מצות ה', ומכל מקום זה נקרא "שלא לשמה"."
זו בעיה גדולה מאוד לעבור מעבודת "העולם הזה", לעבודה "לשם שמיים". כי האדם בנוי בכל הטבע שלו כך שהעיקר עבורו זה לראות את עצמו כמקבל, כמרוויח, כמי שזוכה להודאת הציבור, לתשומת לב, לאיזה פיצוי מהציבור, שמכירים אותו, רואים אותו, וזה מחזיק אותו, האני שלו מקבל מזה מילוי. יש אנשים שמוכנים להרוג את עצמם ולסבול כל החיים, רק כדי לזכות לזה שיכבדו אותם, ויכירו בעבודה שלהם בחברה. עבורם "העולם הבא" זה שאחרי שהם כבר ייפרדו מהעולם הזה, העולם הזה יזכור ויזכיר אותם.
לאדם שבדרך, קשה מאוד להתנתק מהמילויים הללו, להבין שהוא מזלזל בהם. הוא מוכן לתת כל יגיעה רק כדי שזה לא יקרה. במקום זה הוא רוצה לקבל שכר, שמשמעותו מחיקת עצמו לגמרי, ולהעלות את מידת ההשפעה לדרגות גבוהות יותר, בכך שהוא תורם ומשייך את עצמו לתכונת ההשפעה. ושם הוא נבלע ולא נשאר ממנו דבר, כי האני שלו הוא מאומה. וזה הקושי. כמו שרב"ש כותב כאן בקלות, שצריכים לעבור מזה לזה, יש בזה עבודה גדולה.