"כלומר שהגם מבחינת המעשה הוא עסק בתו"מ רק לשם שמים, אבל מבחינת הכוונה היא לתועלת עצמו. לכן נקרא זה "שלא לשמה". אולם חז"ל אמרו "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, מתוך שלא בא לשמה"."
מה זאת אומרת שעסק ב"מעשה", ולא עסק ב"כוונה"? שכל מה שהאדם עושה בלימוד, בחיבור בקבוצה, ובכל האמצעים שישנם לרשותו, הוא כדי להגיע לכוונה. כי העיקר היא הכוונה. וההבדל בין המצב שלפני התיקון ואחרי התיקון, הוא רק בכוונה שעל הרצונות. והרצונות כולם נמצאים בנו, ועולים ומתגלים לנו במידה שאנחנו יכולים להסדיר עליהם את הכוונות הנכונות. לכן שינוי הכוונה, היא המטרה.
אבל על הכוונה האדם לא בעל הבית. על זה כתוב "יגעתי ומצאתי". שהאדם מתייגע כמה שצריך, כמו שאומר רב"ש, שעשה ועושה כל מה שאפשר, והכוונה עדיין לא רצויה. אבל מקווה שעל ידי המעשים שלו, יבוא השינוי בכוונה. כי המעשים הם כן בידי האדם, מעשים כאלה שיביאו אור מקיף שישנה את כוונות האדם.
"והאדם צריך לומר "בתוך עמי אנכי יושבת". כלומר, כל אדם צריך לעבוד כמו הכלל כולו, אולם בלי תשומת לב מיוחדת האדם ישאר בשלא לשמה, ואף פעם לא יגיע לידי השגת מטרת הבריאה.
לכן, האדם צריך לומר אז, כתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, אני לא רוצה להיות בדרגת השפלות כמו הכלל, אלא אני כן צריך להגיע להשיג את מטרת הבריאה. וזה נקרא, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הבקורת, ולראות עד כמה שהוא מעדיף אהבת ה' על אהבת עצמו."
ההבדל הוא בכוונה. הוא משתמש בכל הרצונות שנמצא בהם או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע.
"הבקורת הזו עושה אותו לבעל חסרון, ומתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.
אולם כאן, במצב הזה, שיש מלחמה בין הרצון לקבל שבאדם, להרצון שיש עתה באדם, שהוא רוצה להגיע להשיג את הרצון להשפיע," וההבדל הוא בכוונה בלבד. כי הרצונות הם אותם הרצונות, אלא השימוש בהם נקרא, או "על מנת לקבל", או "על מנת להשפיע".
"לפעמים הרצון להשפיע גובר, ולפעמים להיפך, הרצון לקבל גובר. שזהו שנוהג אז ענין עליות וירידות. והאדם צריך לדעת, כי בזמן שהאדם נמצא במצב החסרון, אין לו ממה לקבל חיים, ואז אין לו חומרי דלק להמשיך בעבודה דתו"מ. לכן הוא צריך לעבור לקו ימין."
שרואה שבהחלט אין לו את הכוונה הרצויה. וכל המעשים שלו הם בשימוש הרצונות שעולים מתוכו, והם כולם "על מנת לקבל". גם בקבוצה, גם בלימוד, גם בחיים הרגילים ובכל מה שעובר עליו, הוא רואה ש"לעל מנת להשפיע" דרך הקבוצה לבורא, הוא לא מסוגל לחשוב, הוא לא מסוגל לכוון את עצמו, ולא מוצא בזה חומר דלק, או "מוטיב פּאוור", כמו שכותב בעל הסולם. אין לו דחף משלו לעשות זאת, הוא לא רואה את ההשפעה לבורא או לזולת, כמטרה המושכת והמאירה. ואז הוא נכנס לייאוש, מכך שאף פעם לא יוכל להגיע ל"לשמה".
והשאלה היא, האם באמת מכך הוא נכנס לייאוש, או שהייאוש שלו הוא מכך שלא רואה בה ערך לעצמו. שה"לשמה" שהוא חושב, היא לא "לשמה" ממש, אלא מחפש שמהמצבים האלה, יהיו לו עוד יותר רווחים.
ואז האדם מתחיל לראות, עד כמה ש"לא לשמה" הוא דבר גדול וחשוב. שמתחילים להגדיל לו כל פעם רצונות. ובעיקר רצונות לכבוד, על תלות בחברה. ומתחיל לראות, כמה שהוא לא מסוגל להיות למעלה מזה, ב"חפץ חסד".
"וענין קו ימין הוא בעצם קו אחד. כלומר, אותו סדר עבודה, שהיה לו בזמן שהיה עובד רק בבחינת המעשה, הנקרא "שלא לשמה", הוא צריך עכשיו ללכת. כלומר, אין עליו לתת תשומת לב, אם עבודתו היא לשמה, אלא עכשיו הוא צריך לומר, שאין הוא יותר חשוב משאר אנשים, וכמו ששאר אנשים שעובדים בשלא לשמה, יש להם סיפוק מהעבודה, והם במצב רוח מרומם, כמו כן הוא, שהוא יותר גרוע מהם, בטח שלא מגיע לו מקום יותר חשוב בעבודה.
כלומר, שאפילו בערך שאר עובדים, הוא עומד במדרגה יותר פחותה מהם, הן בכמות והן באיכות, הוא צריך לומר תודה להבורא, שנתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות, כי זוהי מתנה מאת ה', שזיכה אותו עם קצת עבודה בתו"מ, שגם זה לא מגיע לו. כי הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שאין להם שום קשר לתו"מ. ואז כשאדם מרגיש עצמו שהוא בשלמות, האדם הזה נקרא "ברוך". ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי בזמן שהאדם מרגיש עצמו לברוך, אז האדם מסוגל להיות דבוקבברוך, כמו שכתוב "כי ברוך מתדבק בברוך".
לכן דוקא ממצב הזה האדם מקבל חומרי דלק לעבודה. והיות שהאדם, בזמן שהוא עובד בקו שמאל, הוא במצב, שהוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", כלומר, שלא להסתכל על הכלל, אלא שהוא צריך להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, זה נוהג רק בזמן שהוא עוסק בקו שמאל.
מה שאין כן אח"כ הוא צריך לעבור לקו ימין, ולומר, שחז"ל אמרו "מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן הוא באמת שפל רוח. אז האדם צריך לדעת, שאין הוא יותר חשוב מאחרים, אלא הוא שמח בזה, שנתנו לו מלמעלה רצון וחשק לעשות משהו בתו"מ. וזה שכתוב "ושמחת בכל הטוב", היינו אפילו כל שהוא, מזה האדם צריך לקבל שמחה.
ובהאמור נבין, מדוע הימין והשמאל צריכים להיות בסתירה בעבודה. וזהו מטעם, שהאדם צריך לעבוד בב' אופנים:
א) מבחינת השלמות. שאז הוא יכול לקבל חומרי דלק לעבודה, כי משלילה לא יכולים לחיות. לכן האדם צריך להיות רוב הזמן שלו בעבודת הימין. אולם בזמן שהאדם מרגיש סיפוק בהעבודה שלו, מי גורם לו שילך קדימה. הלא יש כלל "אם אין האדם מרגיש שום חסרון, הוא לא משנה את דרכו", כנ"ל, מטעם שיש לו סיפוק.
לכן צריכים לעבור לקו שמאל, לבחינת בקורת על המעשים שלו, אם הם עובדים בע"מ להשפיע. ומזה האדם יכול לראות, מה שיש לתקן, בכדי שיגיע להשיג את מטרת הבריאה. והחסרון שהאדם רואה בעבודתו, זה נותן לו ללכת קדימה. כלומר, אם הוא רואה, שאינו הולך בדרך הנכונה, אז בטח האדם רוצה לתקן עצמו, כי בזמן הבקורת האדם יכול לראות את האמת, היות אם הוא לא הולך בדרך האמת, אז נופלת על האדם הקללה, מה שכתוב (כי תבוא, שישי) "בנים ובנות תוליד, ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".
ויש לפרש על דרך העבודה, "בנים ובנות" אלו הם מעשים טובים של צדיקים, כמו שנאמר על מה שכתוב "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". והקשו "אלה תולדות ...", היה צריך לכתוב את שם הבנים שלו. ולמה כתוב "נח איש צדיק". אלא "למד, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים".
ובהאמור יש לפרש "בנים ובנות תוליד". היינו שאתה תעשה מעשים טובים, אבל, כשאתה רוצה לראות, איזה מעשים טובים שעשית, לא יהיה לך מה לראות. אבל, הלא עסקת בתו"מ, ומכל מקום אין אתה מרגיש, שעשית משהו בעבודה. ויש לשאול, הלא עסקת בתו"מ, איפוא נעלמו מעשים טובים שעשית.
תשובה, "כי ילכו בשבי". פירוש, שהם הלכו בשבי אל הקליפות. לכן נעלמו מן האופק, ואין אתה תוכל לראותם. וזה נותן לאדם דחיפה, שיחפש עצות איך לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. ואאמו"ר זצ"ל אמר, לאחר שהאדם עושה תשובה, אז כל העבודה שלו, שנפל לתוך הקליפות, הוא מוציא אותה בחזרה אל הקדושה, בסוד הכתוב "חיל בלע ויקיאנו".
אבל מטרם שעשה תשובה, נעשה מהעבודה שלו בחינת ים דס"א, בסוד הכתוב "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". ואמר, שהן חיות קטנות והן חיות גדולות, שהיה לאדם בזמן שנאבדו ממנו, זה נופל לתוך ים הזה. אלא אח"כ הוא לוקח הכל בחזרה.
ובהאמור יוצא, שצריכיםאתשניהקוים. ודוקאבזהשהםבסתירה, הםנותניםהתוצאההדרושהמהם, בכדילהגיעלמטרתהבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". ועוד יש לדעת, שענין ימין, שהיא בחינת שלימות, האדם יכול להשתמש עמו רק בזמן, שהוא יכול להשפיל את עצמו. מה שאין כן קו שמאל, שבו הוא יכול לשמש דווקא בזמן, שהוא בבחינת גאווה."
לשני המצבים הללו יש מקום, וצריכים את שניהם. אחרת לא נוכל לאסוף את היגיעה, הנקראת "חיל בלע", שהכל נבלע בים הגדול של סטרא אחרא. זאת אומרת, עד שאדם לא ממלא את היגיעה שלו בעל מנת לקבל, שבהכרח הוא עובד בעל מנת לקבל, אז לא ממלא את הסאה שלו. ולכן לא יכול להיות שיופיע כוח התיקון מלמעלה, ויתקן את כל היגיעה שלו, שהיא תהפוך לכוונה על מנת להשפיע.
אלא לאחר ש"בנים ובנות תוליד" ואין תוצאות, אבל בכל זאת ממשיך בדרך, רק עם ההתמדה "בתורה ומצוות", בכל האמצעים שעוזרים להתקדם, למרות שלא רואה שמתקדם - אם הוא נמצא בכל המצבים האלה, "כי ברוך מתדבק בברוך", אז זוכה לזה ש"יגעתי ומצאתי", ו"חיל בלע ויקיאנו". שכל ההשקעה שלו, במָקום שהיא "נבלעה", היא מתעוררת ומביאה לו את המדרגה הרוחנית.
והכל דווקא מעבודה במתח בין שני המצבים. שלא בא קו אחד ואחר כך קו שני, אלא ימין ושמאל מורגשים כנמצאים בהתנגדות זה לזה. והאדם שמתייגע חייב לראות את עצמו בשיפלות, וחייב גם לעלות את עצמו ל"גאווה", "ויגבה ליבו בדרכי ה'". ולמרות הריקנות, להרגיש את עצמו ב"ברוך מדבק בברוך". וכל המצבים הללו, שעוברים ומתקבצים בבת אחת, רק כלפי הבחנות שונות, הם בונים את הפרצוף דקדושה העתידי, שבו כל אותן ההבחנות נמצאות יחד. ודווקא מחיוב ושלילה בעבודה המשותפת, המחוברת במערכת אחידה לדבקות בבורא, ככתר שמכתיר על כל העבודה, בכך האדם מגיע לתוצאה הרצויה.
זאת אומרת, לא לפחד מהמצבים ההופכיים ומהמחשבות שמתרוצצות בראש, שהן מנוגדות. אלא ההפך, להשלים איתן תחת המשימה האחת, דבקות בבחינת הברוך.
שאלה: מקודם אמרת שעל הכוונות אנחנו לא אחראים, אלא צריכים לעשות מעשים שיביאו אור מקיף, והוא ייתן לנו את הכוונה הנכונה. השאלה היא האם יש כמה סוגים של מעשים, ומהם בדיוק מעשים?
רב: "מעשים" הם מה שכתוב: "כל מה שבידך ובכחך לעשות עשה". מעשים נקראים "אמצעים". יש רצון ויש כוונה. רצון מתעורר באדם לפי רשימו פנימי, והאדםלא קובע את סדר יציאת הרשימות. רצון נקרא המצב הפנימי של האדם והמצב החיצוני שלו, כלפי החברה, הסביבה, המשפחה והעולם. הכל יחד נקרא במושג "רצון". הרגשת המציאות, הרגשת ה"אני" ו"עולמי".
היחס ל"אני" ו"עולמי" כלפי המטרה, כלפי דבקות בבורא, נקרא "כוונה". זאת אומרת, איך שאני משתמש ב"אני" ו"עולמי" כלפי הבורא, נקרא "כוונה". על הכוונה האדם לא בעל הבית, אלא היא תוצאה מהשפעת הבינה, מהשפעת האור העליון, שמביא לרצון תיקון. שנקרא גם אור ע"ב ס"ג, אור המחזיר למוטב, או האור המברר את הכלים.
הכל מפעולת האורות. אבל האורות פועלים, לפי הנכונות והמוכנות לכך מצד האדם. שיש לו כלים, דרישה שהאורות יפעלו. זאת אומרת, צריכה להיות דרישה קודמת, כלי שקודם לאור. החיסרון, העלאת המ"ן, צריכה להיות קודמת לפעולה מלמעלה. אחרת מה יכולה להיות "פעולה", אם האור נמצא במנוחה מוחלטת. והוא לא פועל, אלא רק על החיסרון שהאדם צריך בעצמו להמציא.
והחיסרון הזה שמתעורר באדם ומתווסף לרצון שמגיע כרשימו מלמטה, שהאדם מוסיף רצון, יחס משלו, תלוי בהשפעת החברה על האדם. הוא בעיקר מהשפעת החברה על האדם. מפני שהאדם נמצא במערכת אחידה עם יתר הנשמות. ואם הוא מעורר את הקשר שלו עם יתר הנשמות, שהוא כבר נמצא איתם בקשר, כי זו המערכת דאדם הראשון, רק הרגשת הקשר נעלמה ממנו כתוצאה מ"השבירה". אם הוא משתדל לעורר את הקשר הזה שנסתר ממנו, מתוך ההתעוררות הזאת שלו, מתוך היגיעה שלו, המאמצים שלו, הקשר הזה באמת קצת מאיר לו, ומכך הוא מרגיש חיסרון, שהוא לא נמצא בו.
והחיסרון הזה, להיות בקשר עם האחרים, הוא כבר העלאת המ"ן האמיתית. זה החיסרון האמיתי. ואם החיסרון הזה מתווסף לרצון שבא על ידי הרשימו, אז מגיע לרשימו החיסרון הנכון.
ואיזה חיסרון מתווסף אליו? החיסרון להיות בקשר עם כל המערכת דנשמות, כדי לגלות בה, בכל המערכת, את הבורא, את הקשר עם הבורא.
לכן, ישנם שני סוגים של קשר. האדם רוצה להיות בקשר עם יתר הנשמות, והקשר הזה נסתר ממנו, כדי להיות בפעולה הזאת בקשר, בדבקות לבורא. ובכך שהוא רוצה להיות בקשר לנשמות בהשפעה, הוא ידמֵה לבורא, שנמצא בהשפעה כלפי המערכת הזאת, וממלא אותה. וכך בפעולה שלו הוא מגלה את ההתאמה לבורא.
ואז הפעולה הזאת, של החיבור ליתר הנשמות ופעולת גילוי הבורא, היא אותה הפעולה. כי מבחינת האדם, היא רצון להשפיע, מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"ואהבת את ה' אלקיך".
בכך טמונה כל העבודה שלנו והמאמץ. כי רצון קודם שעולה מהרשימו, הוא רק נתון שאיתו ממשיכים, וכל היתר על חשבון האדם.
שאלה: לפי המאמר, שאדם מתקדם נכון מבחינה רוחנית אז הוא חווה חסרונות, ביקורת וסתירות, אז איך הוא עדיין קורא לו "ברוך מתדבק בברוך"?
הוא "ברוך" בכך שהוא הולך לקראת התיקון, ועם מי שהוא רוצה להיות דבוק, הוא נמצא בהבחן ברוך. "ברכה" היא תכונת הבינה, "חפץ חסד". כמו שכתוב, "צדיק באמונתו יחיה". זו תכונת הבינה, שהיא היסוד לפעולת ההשפעה, לטבע של הבורא. מה זה "ברוך מתדבק בברוך"? במה האדם יכול להידבק? היסוד של הדבקות הוא השפעה, בינה.
המשך שאלה: אבל הוא לא בהשפעה, הוא בסתירות.
ישנו המצב, ויש מה שמשתוקקים ורוצים מתוך המצב. אדם לא יכול להיות בדבקות, לפני שמשיג את הדבקות בפועַל, משיג את הכוונה על כל הרצונות שלו, ונמצא בהם בדבקות בפועַל. אבל לפי המטרה שלו, הוא יכול כבר עכשיו להגיד, שלמרות שעוברים עליו מצבים, ומרגיש את עצמו שיורד לתהום, בינתיים הוא נמצא בתהליך "חיל בלע". שמה שלא יעשה, הכל נבלע בתוך הים דסטרא אחרא, ולא יוכל לראות מכך שום תוצאה. אבל כל המצבים והתוצאות הללו הם "מבורכים", כי בסך הכל הם מרכיבים של אותו מצב, "ברוך מתדבק בברוך".
יתכן שהאדם עדיין לא מרגיש את זה, אבל הוא חייב לעבור אותם. איך יוכל להגיע לדבקות, אם לא יעורר על ידי היגיעה שלו, את כל הרצונות המקולקלים שנמצאים טמונים בו בפנים? הוא חייב להעביר אותם אחד אחד, להעלות אותם מהנסתר ולהתמודד איתם. על פני כל אחד ואחד, הוא צריך להיות במעמד "ברוך מתדבק בברוך".
איך אפשר לעבור לגילוי מבלי לעבור את שלבי ההסתרה? ההסתרה הזאת בונה את החסרונות, בהסתר רגיל והסתר כפול, שאחריהם האדם בסופו של דבר מרגיש את עצמו שנמצא ב"חושך מצרים". לפני כן הוא לא נמצא בחושך, הוא לא דורש "גאולה". אז המצבים הם רק מתגברים ונעשים יותר ויותר קשים. אבל במה קשים? בהרגשת הניתוק והריחוק מהבורא. לא שהם בעצמם יותר רחוקים, אלא זה רק בהרגשת האדם, בקביעת האדם. שאם קודם הרגיש שזה לא נורא, ואפשר לחיות בלי זה. אחר כך הוא רואה שאפילו כמה דקות של ניתוק הם עוול גדול בשבילו. וכך מתקדם. הכל קורה כלפי האדם, איך שהוא בודק ואיך שהוא שופט.