"הנה המדרש אומר (מובא בבעל הטורים) על מה שכתוב "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". וזה לשונו, "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות], שמראה להם פנים. "שנואה" אלו ישראל, שמסתיר מהם פנים", עד כאן לשונו.
ויש להבין, הלא זה בסתירה לכל המקומות שכתוב שה' אוהב את עמו ישראל. כמו שכתוב (מלאכי א') "אהבתי אתכם, אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי". וכמו כן אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". ויש לפרש זה על דרך העבודה."
הבוראיכול להתייחס יפה או לא יפה. לאומות העולם מתייחס יפה, ולישראל מתייחס לא יפה. מדוע?
"ידוע שבעבודהמדבריםהכלבגוףאחד. לכן יש לפרש מה שאומר "שתי נשים", שהם נמצאים בגוף אחד."
"בגוף אחד" הכוונה שיש נשמות ובין הנשמות אין הבדל, אלא יש הבדל באיזו רמה הנשמה נמצאת. נשמה שעדיין לא מדברת מתוך האדם, לא נקרא שהיא נמצאת באדם, כי האדם לא מרגיש אותה. כמו בני אדם שלא מרגישים שיש להם איזו שייכות לרוחניות, למטרת הבריאה, לאלוקות, למשהו יותר מהקיום הגשמי, הזמני הזה, הגשמי, ולכן הם בחזקת שאין להם נשמה.
האדם שהנקודה שבלב מתחילה לדבר אצלו, ומתחיל להרגיש דחף למשהו מעבר לקיום הגופני, הבהמי, הוא אדם שמתחילה להיות לו נשמה המראה את פעולותיה. וכאשר מתחיל לפתח אותה, הוא מגיע למצב שהרצון הזה לאור, לאלוקות, הנקרא "נשמה", מתפתח. והרצון הזה יכול להיות בשני מצבים, היינו, עם כוונה על מנת לקבל ועם כוונה על מנת להשפיע. רצון עם כוונה על מנת לקבל נקרא רצון של "אומות העולם", "גוי", "רשע", או "קליפה". ועוד כינויים רבים, לפי המצבים והדרגות. והקדושה, נקראת "ישראל", וגם בה יש הרבה דרגות.
אבל מדובר על אדם אחד, הנמצא בכל המצבים האלו, שחייב לעבור את כל אותם המצבים, בכדי להגיע לגמר התיקון של הנשמה. לכן כתוב: "שבעבודה מדברים הכל בגוף אחד". בגוף אחד הכוונה על נושא אחד. וכל השמות אברהם, יצחק, יעקב, רשע, פרעה, כהן גדול, עמלק, הם כמצבים של נשמת האדם, שמתקדם מרגע שהתעוררה בו הנקודה שבלב, עד גמר התיקון. לא מדובר כלל על הגופים, ומאיזה גוף נולד, לאמא יהודיה או לא. אלא רק על נקודה שמתפתחת אצל האדם כרצון לבורא, לאלוקות, לאור.
"זאת אומרת, שיש באדם ב' כוחות:
א) הרצון לקבל לתועלת עצמו,
ב) הרצון להשפיע, היינו לעשות הכל לתועלת ה'.
וב' אלו נקראים "שתי נשים". כלומר, שיש להבחין באדם בחינת "ע' אומות העולם" [שבעיםאומות העולם] וגם בחינת "ישראל". "אומות העולם" אנו מיחסים להרצון לקבל לתועלת עצמו, ובחינת "ישראל" אנו מיחסים להרצון להשפיע לה'.
ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא הנותן אותם, ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם."
"ה' הוא הנותן אותם"הכוונהשתחילה יש בנו רצונות, והרצונות הללו מתגלים בשני קווים. ומפני שבאנו משבירת הכלים, מחטא עץ הדעת, הרצונות הגולמיים המתגלים באדם הם כולם עם כוונה על מנת לקבל. וכאשר הוא מתקן אותם לכוונה על מנת להשפיע, נקרא ש"עשה תיקון". בדרך כלל האדם נמצא בין קו "ימין" ובין קו "שמאל", ומתקדם בקו אמצעי, עד כמה שמסוגל לתקן את הרצונות שלו בעל מנת להשפיע. לכן, תמיד האדם נמצא או כרשע או כצדיק, ומסתדר באמצע, בין שתי האפשרויות הללו.
"אלא הכח הראשון, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא תיכף מעת הוולדו יש לו כבר הכח הזה."
כתוצאה מהשבירה. כי כולנו חלקי "אדם הראשון" שנשמתו נשברה, וחלק ממנה נמצא בצורה שבורה בכל אחד ואחד מאתנו.
"מה שאם כן הכח הב', שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי יגיעה. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ הוא מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים.
ויש להבין, מהי הסיבה שלא נותנים את הרצון להשפיע בלי יגיעה, והרצון לקבל כן נותנים בלי יגיעה. והתשובה היא, כי לצורך מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היה מוכרח לברוא בריאה, שיהיה בה רצון לקבל הנאה. כי בלי רצון אי אפשר להנות משום דבר. לכן נתן הקב"ה בהבריאה רצון לקבל הנאה.
זאת אומרת, אם לא היה להאדם בעת שנולד, אז לא היתה שום מציאות להיקרא בשם "נברא", כי זה מראה לנו ענין בריאה "יש מאין", היינו שנברא רצון וחסרון, שהוא רוצה למלאות חסרונו. לכן הרצון הזה בא תיכף בלי שום יגיעה. כלומר, אם לא היה הרצון לקבל, אז לא היתה שום התפתחות, שיהיה משהו בעולם, כי אנו לומדים הכל רק מכח הרצון לקבל, שהוא הדוחף אותנו ללכת קדימה. לכן בא הרצון הזה לנו בלי שום יגיעה.
מה שאם כן הרצון להשפיע, אין הבורא נותן לנו בלי שום יגיעה. כלומר, לאחר שכבר יש בחינת בריאה, וה' צריך לתת להנבראים מילוי, הוא נותן להם, מה שהם דורשים ואומרים שחסר להם איזה דבר,"
שאלה:אנו נולדים עם רצון לקבל קטן שניזון מהסטרא אחרא, ואת הרצון לקבל האמיתי, כלומר הרצון לרוחניות לא מקבלים בחינם אלא צריכים להתייגע כדי לקבל אותו.
ומצד שני, את הרצון להשפיע המקולקל שמגיע דרך בינה, כלומר הרצון להשפיע במסגרת העולם הזה, דרך האגו, אנו מקבלים ללא יגיעה. האם גם ברצון לקבל וגם ברצון להשפיע יש צדדים שצריך להתייגע עבורם וצדדים שלא צריך להתייגע עבורם?
האדם התפתח מדומם, צומח, חי, ומדבר. המדבר שבאדם ממשיך להתפתח כבר מיליוני שנים, בתהליך התפתחותי הדרגתי (אבולוציוני) שעדיין לא הסתיים. הרצון לקבל של האדם המתפתח במישור הגשמי, הוא על מנת לקבל בתוך האדם.
בתוך דומם, צומח, וחי, לא ניתן להגיד שהרצון הוא על מנת לקבל, כי אין מצד הנושא עצמו יחס לרצון שלו, כמו בהמה שפועלת לפי דחפים, לפי פקודות הטבע. ולכן אי אפשר להגיד שיש לה רצון על מנת לקבל. אלא רק רצון לשמור על עצמה, ולקיים את הפקודות שהטבע דורש מתוך הגוף שלה.
וגם כלפי הרצון שמתפתח בדרגת האדם, כלפי אנשים שמממשים את הרצונות שלהם, לא ניתן להגיד שיש להם רצון על מנת לקבל. כי לא מדובר על יחס האדם לרצון שלו, אלא על כך שהוא מבצע פקודות הטבע בדרגת האדם. אם יש לו רצונות לתאוות גופניות, כסף, כבוד, או מושכלות, זה כתוצאה מדחפים שאיתם נולד, החינוך שקיבל, והחברה האנושית שהשפיעה עליו שכך הוא רוצה, ולא שהוא בעצמו פיתח בצורה חופשית את הרצונות הללו, ואת צורת השימוש בהם.
לכן, מתחילים לדבר על דרגת האדם רק מהנקודה שבלב. כי לאחר שהאדם מתייאש מכל הרצונות, ומרגיש שהוא לא יכול למלא את עצמו על ידי שימוש ברצונות הללו, אז יחד עם הייאוש כלפי העולם הזה, מתפתח בו רצון למשהו מעל העולם הזה. ועל זה כתוב, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר "קח לך".
כי כלפי התפתחות הנקודה שבלב- הרצון לרוחניות, האדם חופשי. ודאי שהוא מקבל דחף, אבל הוא בוחר אם לפתח את הרצון, על ידי דחפים ומכות, או על ידי התקדמות אישית שלו. ואחרי הרבה הכנות שעושה, אפשר לדבר על צד הקדושה וצד הטומאה, ואיך האדם מבדיל ביניהם. כי לפני שהאדם מבדיל, לא מייחסים דברים אלו לאדם כלל.
מאחר וכולנו היינו פעם כגוף אחד במערכת אחת של "אדם הראשון", ואחר כך נפלנו למצב, שבמקום להיות מקושרים זה עם זה, נמצאים בניתוק זה מזה, ובשנאה במקום באהבה,אז הכוחות האלה פועלים בנו, ואי אפשר להגיד עליהם שהם סטרא אחרא, שהם קליפה.
הכוחות פועלים בנו מפני שהם שבורים, אבל הם קליפה או קדושה, לפי קביעת האדם, לפי בחירתו, ומקום הימצאו. ואם הוא לא מבחין בהם, אז לא מבחין. אריה שטורף משהו לא נקרא שעושה עוול, שהוא רשע, ושהקליפה פועלת בו. אלא הטבע. ללא יחס האדם למעשים שלו, זה טבע, זו אלוקות. ובאלוקות לא מדברים על קליפה או קדושה, אלא על כוח הטבע.
שאלה:גם אם נתייחס לנקודה שבלב כנקודת האפס, האם אין סתירה בין מה שנאמר כאן, שהרצון לקבל הוא טבעי ונותנים אותו לאדם, לבין מה שלמדנו שכדי להגיע לרצון לקבל ישירות מהבורא נדרשת הרבה עבודה?
כל הרשימות מתעוררות, על ידי האור העליון שפועל על הרשימות. יש בנו את הרשימות הללו מהשבירה ומ"חטא עץ הדעת". האדם נמצא בהשפעת האור העליון, "אור מקיף". האור העליון פועל עליו, על הרשימות, והרשימות האלו מתפתחות בתוכו. האדם בכלל לא אחראי על זה ולא קובע כאן כלום.
קצב התעוררות הרשימות הוא בהתאם לעבודת האדם, לפי יכולתו לממש את הרשימות, ולקבוע יחס אליהן. או שמרגיש אותן נעימות יותר או נעימות פחות, קשורות להתפתחות שלו או לא קשורות. זו כבר העבודה שלו. אבל הן מתפתחות באדם ומתעוררות בו על ידי האור העליון, ובזה הוא לא קובע כלום. זה נקרא "לפני שאדם נולד", או בגשמיות או ברוחניות. לפני שיש לאדם רצון, והתעורר בו רשימו, הוא אפס. הוא לא קיים ברוחניות. לכן אומרים שהתפתחות הרשימות נעשית מצד הטבע, מצד הבורא. האדם בזה לא קובע כלום.
וגם בדרך שלנו, צריך מכל הרצונות, המעשים, התפעלויות, ומה שקורה לנו, לברור מה תלוי בנו. זו העבודה הראשונה והחשובה ביותר. אם האדם מברר מה שבא מהבורא ומה תלוי בו, הוא רואה שתשעים ותשעה אחוז ממה שקורה לו, בא מלמעלה, בכוונה לכוון אותו למטרה, וש"אין עוד מלבדו", ו"טוב ומיטיב". ונשאר לו רק קטע קטן מאד, בו הוא יכול לקבוע את היחס שלו להתפתחות שלו, וזה נקרא "כל העבודה שלו".
האדם לא בוחר את דרגות ההתפתחות, את מצבו הנוכחי, או את מצבו בשלב הבא. הדרגות האלה כבר נקבעו מראש. הוא קובע רק את היחס שלו להתפתחות. כך הוא לומד איך הבורא מפתח אותו, ומכיר אותו ואת הראש שלו, מה שנקרא "מחשבת הבריאה", ומזה לומד להיות כמוהו. "ממעשיך הכרנוך" הנקראים "עבודת השם", לא עבודת האדם. האדם רק לומד מה הבורא עושה עליו.
וכל מה שבא מלמעלה, סטרא אחרא, קדושה, קליפה, גם אלו וגם אלו באים ממנו, ומתעוררים כלפי האדם, כדי שיתחיל להרגיש, לראות, ולהכיר את עצמו בין שני הכוחות המנוגדים הללו. כי על ידי כוח אחד האדם לא מסוגל להכיר את עצמו.
יש כאן "יש מיש" ו"יש מאין", תכונת הבורא, ותכונת הנברא, ועל האדם להיות ביניהם. לכן גם את הקדושה, הקליפה, הסטרא אחרא, והכוחות של פרעה, צריך ליחס לבורא שמעורר אותם באדם. ולא כמו ש"עמך" חושב, שיש עוד איזו רשות זרה, איזה אלוקים, איזה רע. אלא הכל בא ממקור אחד וצריך לראות את זה כטבע, המתעורר באדם כשני כוחות הכרחיים, שבעזרתם הוא מוצא את דרכו.
"מה שאם כן הרצון להשפיע, אין הבורא נותן לנו בלי שום יגיעה. כלומר, לאחר שכבר יש בחינת בריאה, וה' צריך לתת להנבראים מילוי, הוא נותן להם, מה שהם דורשים ואומרים שחסר להם איזה דבר, אז הקב"ה ממלא חסרונם."
אין לבורא מילוי מוכן, שלפי מה שהאדם רוצה הוא מקבל. אלא "מילוי" נקרא מה שהאדם רוצה, לפי התיקון שלו, לפי הכלים שלו. לכן הבעיה בכלים היא, לרצות שיהיה בדיוק אותו רצון ואותו מילוי, שיש בבורא.
"נמצא לפי זה, שכל היגיעה שהאדם נותן בתורה ומצות, היא בכדי להשיג את החסרון של הרצון להשפיע. כלומר, כמו שהאדם מבין, שבלי רצון לקבל תענוג אין האדם יכול לחיות בעולם, כלומר שאם האדם רואה, שאם אין לו מה לתת להרצון לקבל שלו שיכול להנות, בטח האדם יודע, שאין לו מציאות לחיות בעולם, כי בלי חיות הוא נגד מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו"
הבעיה בעולם, ובכל הדתות והאמונות, שמחלקים את הבורא לשניים. שיש שתי רשויות, טוב ורע, כוח טומאה וכוח קדושה, שביניהן האדם נמצא. ולא שיש לפניו רק כוח אחד יחיד ומיוחד.
כי אם יש שתי רשויות, אז האדם מתרוצץ בין שתיהן. ומתפלל לבורא אחד, ובורח מהכוח השני, הרע. יש לו למי לפנות שיעשה טוב, כי מישהו אחר עושה לו רע. כך האדם חושב ואם ננתק את המחשבה הזו מהאדם, הוא לא ילך לבית כנסת, ובכלל לא יאמין בכלום. כי לא ילך להתפלל למי שלפני רגע נתן לו מכה.
צריך לסדר את הדברים לפי אמיתותם. שכל הדברים האלה טובים ל"עמך", כדי שיהיו בהם עד שתתעורר בהם נקודת האמת. ואז אפשר להסביר להם לאט לאט, כמו שאומר הרמב"ם, את האמת, ובאיזה מציאות אנחנו חיים.
"אין עוד מלבדו", הוא עיקרון שכולל הכל, לפיו נשארת באדם רק נקודה אחת שהיא לבחון את היחס שלו. והנקודה הזאת נקראת "יש מאין". כל היתר לא שייך לאדם. הגוף שלו, כל הרצונות שבו, כל יתר הדברים, לא שייכים לו, הם לא שלו. הבורא מעורר אותם.
אם הבורא מעורר באדם רצון למים, אז האדם רוצה מים, ולמרות שזה לא רצון שלו הוא בהכרח רוצה להשיג מילוי לאותו רצון, ואכן משיג מילוי וממלא את הרצון. אבל האדם לא עושה דבר בעצמו. אלא פועל מתוך הרצון. הגוף שלו, המרץ, הגישה, האמצעים בדרך כדי להשיג את הרצוי, המילוי בעצמו, הם לא שלו, הכל עובר עליו.
אם האדם מבין את התהליך, ומתחיל לראות מהצד מה עובר עליו, נקרא שנמצא ב"נקודת השבירה". שהיא תחילת הנשמה. הוא מתחיל להסתכל על עצמו, כמו על איזה גוש, שהבורא עושה עליו עבודה, עבודת השם. והוא מתייחס לאותו גוש, כדי ללמוד ממנו מה הבורא עושה. ואז נשאר לאדם רק דבר אחד, לקבוע יחס. חוץ מללמוד מה הבורא עושה, לקבוע יחס, האם הוא מסכים עם מה שהבורא עושה או לא. ההסכמה הזו תלויה בהבנה, בהכרה, איך הבורא עושה, בשביל מה הוא עושה, מה המטרה שלו, והאם אפשר בצורה אחרת.
עד שהאדם מגיע למצב, שנקרא "צדיק". שמצדיק את פעולות הבורא עליו, ולאחר מכן על כל הנבראים. המיוחד בלהיות צדיק, שהאדם מכיר את הראש של הבורא את "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". הוא מגלה שפעולותיו הן להיטיב לנבראיו. בתחילה הוא חושב אחרת, כי רק מתוך דבר והיפוכו אפשר להכיר את הפעולות. וכל עבודת האדם היא לראות את כל הבריאה מהצד, לראות את עבודת הבורא, להכיר אותה, ולהבין אותה עד הסוף, ולכן להצדיק.
והיגיעה של האדם היא, להכיר מה שקורה. ולא שבונה ועושה משהו, אלא רק מכיר את הבריאה. וככל שעובר על המצבים הללו, אז לפני שמכיר אותם, נראה לו שהם רעים, ולאחר מכן שהם טובים. דברים מנוגדים כביכול מהבורא, שאחר כך מתייחדים. הכל לפי ההכרה שלו.
בעמקות החומר אין רע ואין טוב. אלא פשוט השפעה מוחלטת מצד הבורא. ומדובר על דרגות, מדרגות, שלבי ההכרה של האדם. לכן, אין כאן שום דבר שמשתנה, חוץ מפקיחת העיניים של האדם יותר ויותר עד שרואה את האמת.
שאלה:מדוע לאחר שהנקודה שבלב מתפתחת, כאשר האדם כבר יודע שלא יוכל לקבל מילוי משום דבר, לא מכסף, לא מכבוד, אז למרות שיש לו את הדחף לאלוקות, יש מצבים שזה בורח ממנו?
האדם שרואה שהוא לא יכול ליהנות מהעולם הזה, שהעולם נעשה תפל, ושלא נמשך לשום דבר, יכול עדיין להיות במצב הזה כמה שנים.
בזמן האחרון צעירים בשנות העשרה נמצאים בייאוש מוחלט, לא רוצים כלום, לא יוצאים מהבית, ולא מפני שיש איזו בעיה או מחלה. פעם זו היתה בעיה פסיכולוגית, או אפילו מחלת נפש. היום זה מצב רגיל. כך זה בדור הצעיר. בשנים האחרונות ההתפתחות היא בקצב מהיר מאד.
לאחר שהאדם מגיע לייאוש, עוברות כמה שנים, עד שמתחילה להתגלות לו נקודת דחף לחפש משהו מעבר לעולם הזה. וכשמתחיל לחפש, מתעוררת בו לפעמים נטייה כלשהי לעולם הזה בחזרה, לכל מיני תענוגים, לכל מיני מטרות. זה מפני שלא בירר לגמרי את הבירורים הללו, בזמן שהיה שרוי בכל הרצונות שלו בעולם הזה. ועכשיו יש לפניו שתי דרכים. או שייתן כוח, מרץ, קשר לקבוצה, ויברר את היחס שלו לעולם הזה מהר מאד, בצורה קצרה וסופית, שהעולם הזה לא בשבילו. או שלא יקשור עצמו ללימוד ולקבוצה, ויהיה עליו לרדת שוב לעולם הזה, לאיזו התעסקות. לדוגמא, יפתח עסק, יפשוט רגל ויחזור. בדרך כלל זה תהליך רגיל ומצוי, שנועד כדי לגמור את הבירורים בלבד.
שאלה:האם גם אחרי המחסום אנחנו לא עושים שום פעולה מצדנו?
זה לא שאין שום פעולה מצדנו לפני מחסום או אחרי מחסום. אנחנו תמיד משתדלים לעשות כל מיני פעולות. אבל האם אריה שרץ אחרי כבשה ורוצה לתפוס אותה וטורף אותה ואוכל, עובד או לא עובד? עובד. לא חשוב אם עשה מעשים רעים או טובים. האם תינוק שמתרוצץ בחדר ורוצה להכיר הכל, ועושה פעולות, ורואים כמה קשה הוא עובד, עובד או לא? מי נקרא "העובד"? באיזו רמה מודדים עבודה ויגיעה?
אולי כמו שמותחים קפיץ בצעצוע קפיצי, או מכניסים סוללה לצעצוע חשמלי והוא פועל, אז כך פועל האדם. או שהאדם יודע לפני זה למה ובשביל מה, ובוחר לעצמו מטרה שלא נמצאת בו, שלא הכניסו אותה בקפיץ, ונתנו לו מרץ, וממתק בסוף, כך שרץ לממתק בגלל שאותו הכוח מחייב אותו.
בעל הסולם מסביר, שיגיעה נקראת "מאמץ מעל הכח האנושי". אלו לא אותם דחפים שהאדם מקבל מבפנים, שמתעוררים בו על ידי האור, רשימות, אלא זה מה שנקרא "מקדם". התוצאה ממה שמתעורר באדם, שעל פני כל הרצונות, כל המטרות, וכל המוטיבציות שיש בו, הוא בוחר כיוון ומטרה, שלא קשורים בצורה ישירה למה שקיבל. והיא נקראת "למעלה מהדעת", למעלה ממה שהטבע שלו דורש, ואליה, למטרה הזאת, הוא מתקדם. ואז ניתן להגיד, שהאדם בונה את עצמו מעצמו.
בכל יתר הדברים אנו פועלים, מפני שחייבים לפעול. הטבע מחייב אותנו. בדומה לאדם שיושב כפי שיושב, עם כל הסיבות והגילויים איך יישב בצורה יותר נוחה, והגוף עושה חשבון, ומסדר עצמו בדיוק בתנוחה כזאת. הטבע מחייב אותו.
לכן, הדבר החשוב ביותר הוא לברר את כל העולם שלנו, כלומר, מה נמצא סביבנו, ולמצוא שם מקום של בחירה חופשית. אם האדם יכול לפעול שם, זה נרשם על חשבונו, שעשה משהו בחיים. ואם לא בירר את המקום של הבחירה החופשית ופעל שם, אז לא פעל כלל. זה מרכיב (אלמנט), שהבורא ברא אותו והכניס בו כל מיני כוחות, והכוחות האלו מתפתחים.
אי אפשר להגיד על צמח שמוציא מהאדמה נבט יפה, גבעול, ואחר כך מסתובב לשמש ונובל, שהוא בוחר במשהו. ובמה האדם שונה? בכך שנמצא באשליה. לכן, מדברים על שלבי הסולם הרוחני, ואומרים שרק לאחר הסתר כפול והסתר רגיל, האדם מתחיל לבנות את הנשמה שלו. "לבנות", כי היא לא נמצאת באדם מלכתחילה. הוא בונה אותה מאפס, באמונה, בכוח ההשפעה למעלה מהדעת, וכך הוא בונה את עצמו. וזה נקרא "להידמות לבורא".
האדם בונה מעצמו אותה צורה, כמו הבורא. וזה נַעַשַה בצורה חופשית, ובזה הוא "אדם". ולפני כן, כמו שכתוב: "כולם כבהמות נדמו". בהמות לא נאמר כגנאי, אלא הכוונה שמופעלים על ידי אלוקים, על ידי הטבע, ואילו האדם צריך להגיע להוי"ה. כלומר, להכרת הטבע.