מבוא
השאיפה הפנימית בלימוד הקבלה
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה": ביהדות חל איסור ליצור אלילים, דמויות ולצייר תמונות. ביסודו של איסור זה טמון העיקרון הבסיסי ביותר של היהדות, לפיו כל מה שאנו רואים הוא רק פרי דמיוננו.
במשך הדורות אומץ עיקרון זה ביודעין, ולעתים אף בלי משים, על ידי רבים מאתנו, וזאת, לאחר שנוכחנו לדעת, כי היכולת לשנות את זווית הראיה, עשויה לשמש כלי יעיל בהתמודדות עם קשיים בחיי יום-יום, משום שזווית הראיה שלנו היא זו, שקובעת את תגובותינו, הרגשתנו ובסופו של דבר את מציאות חיינו. מהי, אם כן, המציאות האמיתית הסובבת את האדם?
לאחר אלפי שנים, שבהן הצפינה היהדות את הקבלה, רשאים מקובלים לומר כי אין כלל מציאות, פרט למשהו הקרוי בלשונם "עצמותו", הכוח העליון. כוח זה פועל על האדם בצורה כזו, שבהרגשותיו, מדמה אותו האדם לתמונת מציאות מסויימת, שאותה הוא נוהג לכנות "העולם שלי".
בהתאם לאיברי החישה, ולתכונותיו הפנימיות של האדם, הוא יכול לחוש ולראות תמונות שונות. כל תחושותיו הנן סובייקטיביות, וקיימות אך ורק ביחס אליו. באיברי תחושה אחרים, למשל של חי-זר, ייראה "העולם" שונה לחלוטין. יתכן שאיברי התחושה שלו שונים עד כדי כך, שהוא אמנם קיים "כאן", אך במימד אחר, ובלי להתנגש בנו באותו המרחב.
כל זה נאמר רק לשם הבהרת העובדה, כי כל תחושותינו הן אישיות, ועשויות להשתנות בחלוף הזמן.
ככל שתכונותיו של האדם מתקרבות לתכונותיו של הכוח העליון, הולכת התמונה הדמיונית של "העולם שלי" ומתקרבת לאמת מחד גיסא, ומאידך גיסא, היא מעוותת פחות על ידי התכונות האנוכיות של האדם. היות שתכונתו של הכוח העליון היא אלטרואיזם, הרי האדם הרוכש תכונה זו מתאחד עם הכוח העליון, וחש את המציאות כפי שהיא. הדרך היחידה שבה יכול האדם להתקרב לראיה הנכונה של המציאות, היא באמצעות לימוד הקבלה, מאחר שרק היא עוסקת במבנה המציאות, שאותו עדיין לא השיג האדם.
אך אין זה מספיק ללמוד רק את הכתוב, שכן זוהי קריאה של הלא ידוע. חייבים גם להתכוונן לראיה האמיתית, להיות מוכנים להתקרבות לתחושה אמיתית יותר, אשר בינתיים נסתרת מאתנו.
הכול נמצא באדם, בתוכו. מחוצה לו נמצא רק הכוח העליון, הבורא, שאינו מורגש בשום צורה. מה שאדם מרגיש הוא רק השפעה עליו עצמו, על אברי התחושה שלו, מצדו של הבורא. רק לפי תוצאת התחושות האלה, יכול האדם לנחש את מהות הבורא; ליתר דיוקלא "מהו", אלא כיצד הוא מתראה לאדם, כיצד הוא רוצה שירגישו אותו.
לכן לימוד הקבלה חייב להיות מכוון נכון, כלומר המחשבה צריכה להיות ממוקדת על כך, שנלמדות התכונות הפנימיות של האדם, אשר עדיין נסתרות ממנו.
כל העולמות, כל אותם פרצופים, ספירות, שמות, כל מה שמתואר בקבלה כל זה קיים באדם עצמו, ויתגלה בו על פי מידת תיקונו. האדם יגלה בתוכו את משה ואהרון, דוד המלך, וכן מלאכים, רשעים וצדיקים; את דרגות ההשגה הנקראות "ירושלים", "בית המקדש" וכו'. כל מילות התורה מדברות על כוחות האדם, ועל רמות התחושה של האדם את הבורא.
רק על כך מדובר בתורה, ורק על זה מדברים גם אנחנו בחיי היום-יום שלנו. הרי אנו מדברים על תחושותינו, וכאמור, מרגישים רק את השפעתו של הבורא. כל הסובב אותנו אינו יותר מאשר השפעת הבורא על כל אחד מאתנו.
לכן, כדי להרגיש את התמונה האמיתית של העולם, עלינו לשאוף, תוך כדי קריאת ספרי הקבלה, למצוא בתוך עצמנו את מה שעליו אנו קוראים בספר, שכן כל מה שכתוב קיים כבר בתוכנו, אך טרם נחשף.
בהתאם למידת השינוי הרוחני של האדם, הוא מתחיל להרגיש בתוכו את כל אשר מתואר בספר שממנו הוא לומד. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת ללימוד ממקורות קבלה אמיתיים: "זוהר" (רבי שמעון בר יוחאי), כתבי האר"י (האלוקי רבי יצחק לוריא), וכתבי הרב יהודה אשלג (בעל הסולם).
השינוי הרוחני שהאדם עומד לעבור הוא אחד הנושאים, שעליהם כתבו חכמי הקבלה, ודבריהם לא היו מועטים. רק לפיהם ניתן להשיג בדרך הבטוחה ביותר תיקון של תחושות, הרגשות ותכונות, ולהגיע לידי התעלות רוחנית.
האמצעי היחיד להתקדמות, הוא ללמוד תוך כדי מחשבה, כי בספר מדובר עלי, וכל זה קיים אי שם בתוכי. כל העולמות האלה, הפרצופים, כל אלה הן תכונותיי, אשר אני צריך לחשוף בתוכי.
ככל שארכוש שליטה על התכונות האלו, כן ארגיש בצורה מוחשית יותר, כיצד הבורא פועל בתוכי. שהרי "מחוצה לי", לעולם לא אוכל להרגיש אותו, אלא רק לפי פעולותיו בתוכי; "ממעשייך הכרנוך".
ומאחר שכולנו ביחד יושבים ולומדים את התכונות האמיתיות שלנו, שבינתיים אינן חשופות לעינינו, כולנו ביחד חוקרים את פעולת הבורא בתוכנו. כלומר, יש לנו מטרה אחת משותפת, ומחשבה אחת ושדה ניסוי אחד- אנו עצמנו.
לכן נוצרת שותפות של המטרה, המחשבה והשאיפה, שמהן נולדת עם הזמן תחושה של גוף משותף, של תכונות משותפות, תחושה שאין ישויות שונות אלא קיימת ישות אחת הנקראת "אדם", וקיים בורא יחיד שלה.
רק מתוך המחשבה המכוונת כלפי פנים, כלפי שינוי התכונות שלנו, כלפי חיפוש הבורא בתוכנו, רק במקום הקריאה הפשוטה בתורה, מתגלה ה"תורה תבלין", התורה כשיטה בעלת כוח של תיקון, הנקראת "סם החיים", כיוון שהיא מזרימה באדם את תחושת הבורא, את אור הנצח והשלמות.
לימוד בספרים האמיתיים של הקבלה, מושך את האור, "המאור המחזיר למוטב", ואז הבורא נחשף ומטרת הבריאה נגלית.
לכל תלמידי אשר טרחו ללקט ולערוך את החומר הכלול בספר זה, נתונה תודתי.
הרב ד"ר מיכאל לייטמן