קומוניזם אלטרואיסטי
"הקומוניזם הוא אידיאה, כלומר מוסרי. על זה מעיד הסוף 'לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך'".
באומרו "קומוניזם" מתכוון כאן בעל הסולם לחברה האלטרואיסטית שהקימו מקובלים שתיקנו את עצמם בהתאמה לבורא על ידי האור העליון. החברים בחברה כזו מקיימים את התנאי החיצוני של "לעבוד כפי היכולת ולקבל לפי הצורך" מתוך רצון והכרה, ולא מתוך חיוב ופקודה.
"לכל מוסר צריך בסיס המחייבו. והחינוך ודעת הצבור, הוא בסיס חלש מאד, וההוכחה מהיטלר".
התנאי ליסודה של חברה נכונה הוא "לעבוד כפי היכולת ולקבל לפי הצורך". נשאלת השאלה, כיצד יהיה ניתן להביא לידי כך, שמוסר זה יתקיים מכוחו הפנימי של כל אחד ואחד ולא בלחץ של כפייה חיצונית.
בעל הסולם מכנה את דרך התיקון בשם "קומוניזם" מכיוון שזוהי הגדרתה של נתינה לפי היכולת וקבלה לפי הצורך. המונח "קומוניזם" מתאר יחס בין בני אדם המתנהל לפי העיקרון "שלי – שלך, שלך – שלך" ולא לפי עקרון "הצדק הטבעי", "שלי – שלי, שלך – שלך". בשל מאורעות העבר ברוסיה ובמקומות נוספים, דבק במושג קומוניזם שם רע.
אף על פי כן, החינוך במסגרת החברה העתידית חייב להביא את האנשים להכרה, שאין דרך אחרת מלבדו.
בעל הסולם שולל את האפשרות לכפות בכוח את רעיון הקומוניזם על החברה, שכן "אין כפייה ברוחניות". הכפייה האפשרית היחידה היא כפיית האדם על עצמו לכפוף את קומתו כלפי החברה כדי לקבל ממנה את ערכיה. ערכים אלה יעוררו את פעולת הכוח היחיד המסוגל לשנות את רצון האדם – "האור המקיף". ברצון החדש שלו יוכל האדם לקלוט שהתנאי היחיד לקיום בחברה הוא "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". אם כן, החלפת הרצון היא היסוד לכול. עתה יסביר בעל הסולם את הדרך לבצע זאת.
"הדת, הוא בסיס היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות רמה המוסרית של הצבור, להגיע להכלל 'לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך'".
כנהוג בכתבי הקבלה, המונח "דת" מתאר את שיטת התיקון המביאה את האדם לדבקות בבורא. כלומר, המונח "דת" בשימושם של המקובלים מתאר את שיטת הקבלה עצמה, להבדיל מן השימוש במונח זה לשם תיאור הדתות השונות שבעולמנו. בהקשר זה נציין כי המונח "תורה" משמש בפי המקובלים לתיאור "המאור שבה המחזירו למוטב", דהיינו האור המקיף המגיע על פי בקשת האדם לתיקון רצונותיו האגואיסטיים בהתאמה לתכונות הבורא.
המילה "דת" רומזת על דבר-מה המצוי מעֵבֶר לחיי העולם הזה. משמעות הדת היא חינוך האדם לכך שדבקות בבורא היא המצב העליון ביותר שיכול להיות לנשמה – כלומר לא רק לגוף ולא רק בחיים האלה, אלא לנשמה. כאשר הדבר חודר למודעות האדם, ודאי שיהיה מוכן לקבל רק על פי צרכיו ולתת ככל יכולתו, שהרי כך יגיע לשכר העליון ביותר, השכר הנצחי והשלם שהנשמה יכולה להשיג – דבקות בבורא.
רעיון ההשפעה
"יש לקחת הקומוניזם מן הפסים של 'שלי שלי ושלך שלך', שהוא מדת סדום, ולהעבירו אל הפסים של 'שלי שלך ושלך שלך' דהיינו לאלטרואיזם אבסולוטי. וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל, 'לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך'. וסימנה הוא, אם כל אחד ואחד יעבוד כפועל בקבלנות".
הכול נמדד לפי הרצון, דהיינו לפי מידת התיקון בחברה. קומוניזם אינו יכול להתקיים בחברה אלא אם כן רוב חבריה מסוגלים לקיימו. בדבריו של בעל הסולם, "וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל", כוונתו למוכנות הנובעת ממידת התיקון של אנשי החברה.
עלינו להבין מדוע אומר בעל הסולם "רוב הציבור". בכל חברה אנושית ניתן למצוא עשירון "אלטרואיסטי". עשירון זה אינו נולד מתוקן, אך הנטייה לאלטרואיזם טבועה בו מטבעו; למעשה זהו "אלטרואיזם אגואיסטי". האנשים הנמנים עם עשירון זה מקבלים תענוג מכך שהם משפיעים, ותענוג זה מחייב אותם להשפיע. בדרך כלל הם מתנדבים בבתי חולים, במוסדות טיפוליים ובארגוני סעד. תמיכה בנזקקים היא דרכם הטבעית של ה"אלטרואיסטים" לקבלת תענוג.
כנגדם, קיים גם עשירון הפוך, שאינו מסוגל לתפוס מהי נתינה. טבעם של אנשים הנמנים עם עשירון זה אינו מאפשר להם לקלוט את רעיון ההשפעה. כשם שהאלטרואיסטים האגואיסטיים אינם מסוגלים להבין כיצד יכול אדם לחיות בעבור עצמו בלבד, שהרי נתינה לאחרים היא תענוג בעבורם, כך בני העשירון האחר אינם מסוגלים להבין מהי נתינה לזולת. משום כך אומר בעל הסולם "רוב הציבור".
אנשים שמטבעם אינם מסוגלים לקלוט את רעיון ההשפעה, אך מביעים רצון להיכנע בפני החברה ולהצטרף לשורותיה, יתקבלו גם כן לחברת הדור האחרון. כלומר, אל חברה זו יוכל להצטרף כל אדם שיסכים להיכנע בפני רעיון ההשפעה. אמנם לאנשי העשירון ה"אלטרואיסטי" יהיה קל יותר להצטרף לפעולות התיקון משום שהם מבינים את התועלת העצמית שבנתינה, אך לאחר מכן יהא עליהם להיתקן בעזרת האור המקיף ולהפוך לאלטרואיסטים אמיתיים.
יש לזכור כי בתנאי הקיום של הדור האחרון תוביל הכרת הרע את רוב בני האדם בכיוון הנכון. רובם יבינו שכל צורת קיום אחרת תוביל את האנושות לחיים מלאי ייסורים ולהשמדה עצמית.
"מטרם שהציבור יגיע לרמה מוסרית הזו, אסור להלאים הרכוש. כי כל עוד שאיננו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הצבור, לא יהיה להם חֹמר דלק לעבודה".
"אין כפייה ברוחניות" ולכן אין לבצע כל פעולת דיכוי נגד הרצון לקבל. ראשית יש לדאוג לתיקון, ורק לאחריו יש לבצע שינויים בחברה. רק בהתאם למידת התיקון יהיה ניתן לשנות את דפוס המחשבה של מערכות החברה מ"שלי – שלי, שלך – שלך" ל"שלי – שלך, שלך – שלך". אין צורך לבצע שינויים מלאכותיים בחברה, שכן האנשים המתוקנים ישנו אותה בהדרגה בהתאם לתיקונם וללא כל לחץ חיצון. יש לפעול לתיקון פנימי בלבד: לגרום לכך ש"האור המחזיר למוטב" ישפיע עוד ועוד על החברה ויתקן אותה מהר יותר.
כל העולם משפחה אחת
"הקומוניזם, אם היא צודקת כלפי כל אומה, היא צודקת כלפי כל האומות, כי איזה זכות ובעלות יש על חמר גלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר. מי חקק חוק החזקה ומכל שכן שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד. במלה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה יהיה מקנה לאומה שלמה, וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בין לאומי: בין החמר גלם, ובין אמצעי היצור ובין רכוש המצטבר לכל האומות בשוה בלי הפרש בין לבן לשחור, בין צביליזרטי *לפרימיטיבי. ממש כנוהג בין יחידים של אומה אחת.
ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם, וכל עוד שיהיה איזה הפרש, לא יפסקו המלחמות".
יחסו של הכוח העליון אל בני האדם אינו משתנה והוא משפיע לכולם במידה שווה. יצירת חברה אנושית שאינה הומוגנית גורמת לעיוות ולחוסר התאמה בין מבנה החברה לבין הכוח האחד. מכיוון שאנו מתראים בפניו כגוש בלתי אחיד, הכוח העליון מעורר מתחים וסתירות בין החלקים השונים בחברה – קבוצות, פלגים, עמים או מדינות. השנאה הגוברת מביאה לידי מלחמות ולרצון להשמיד זה את זה.
מכאן מובן כי האנושות תוכל לזכות לשלום, לביטחון ולשלווה רק אם תתלכד לחברה אחת ללא כל הבדל בין העמים. ההתלכדות תביא אותה לידי השתוות הצורה עם הכוח העליון, והוא ימלא את כולם במידה שווה, בלא ליצור מתחים וסתירות.
למצב זו נוכל להגיע באחת משתי דרכים: על ידי הכרת הרע שבטבענו בדרך ארוכה ומלאת ייסורים, או על ידי הכרת הטוב שבטבע ההשפעה באמצעות חכמת הקבלה. לימוד הקבלה מסביר לאדם מהו טבע הכוח העליון, ומתוך זה מבין האדם את הצורך בהשתוות אליו. הבנה זו חוסכת ממנו את הצרות, את המלחמות ואת הייסורים הבאים באריכות הזמן וגורמת לו להשתדל להגיע מיד להשתוות הצורה עם הבורא ולהזמין את האור המקיף המביא לכך.
"כל העולם משפחה אחת היא, ומסגרת הקומוניזם צריך לבסוף להקיף כל העולם ברמת חיים שוה לכולם. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, דהיינו כל אומה שרוב צבור שבה תקבל עליהם הבסיסים באֹפן מעשי, ויהיה להם גורם בטוח לחמר דלק, יכנסו תיכף במסגרת הקומוניזם".
הפרטים והאומות שיבינו מהי הדרך לחיים נכונים יסכימו מחוסר ברירה לחלוקה צודקת. הם יעשו זאת בכפייה עצמית, ומתוך כך יגיעו להכרה שחוק זה נעלה מכל חשבונות הקבלה העצמית. מי שחולקים עם האחרים את הממון, את היכולות ואת חומרי הגלם, ישיגו בתמורה דבקות בבורא. כך הם יגלו כי עודפי המשאבים שנמצאו בידיהם ניתנו להם בכוונה תחילה על ידי הבורא, כדי לאפשר להם להעניק לחלק הנזקק שבאנושות.
הוא הדין לגבי האדם היחיד. מי שניחן בחכמה או בכוח יותר מן האחרים, חייב להבין כי הבורא שתל בו את הנתונים הטבעיים הללו, רק כדי שיוכל להשתוות לבורא באמצעות יחס לאחרים כאל גופו שלו.
במאמרו "מתן תורה" מסביר בעל הסולם את משמעות הדרישה מהאדם להתייחס לאחרים כאל גופו, על פי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". על האדם להשאיר לעצמו רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר עליו למסור לאחרים. אם בידו כרית אחת, עליו למסור אותה לאחר; אל לו לחלקה לשני חצאים או להשליכה כדי שלא תהיה לאיש מהם. זאת משום שלפי טבע בריאתו האגואיסטי היה האדם לוקח הכול לעצמו.
אותו חוק נוהג לגבי יחידים, לגבי עמים ולגבי מדינות. האנושות חייבת להגיע אל המדרגה הרצויה, שבה כל אומה תצרוך רק את הנחוץ לקיומה ואת כל היתר תמסור לכלל האנושות. המונח "קומוניזם בין-לאומי" מגדיר את המצב שבו מתייחסות האומות זו לזו על פי החוק העליון של "ואהבת לרעך כמוך". כל בני האנוש מתאחדים "כאיש אחד בלב אחד": כנברא אחד כלפי הבורא האחד. זוהי צורתה המתוקנת של האנושות ואליה יביא אותנו הכוח העליון – בטוב, או חס ושלום ברע.
*בן ציביליזציה.