דת ההשפעה והאהבה
"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמיםלחייו), של "ואהבת לרעך כמוך", שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות, שיבואו במסגרת הקומוניזם. אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה".
עקרונות החברה העתידית הנגזרים מן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" מכונים "דת". כדי להבין מונח זה כראוי ולבל נשגה בפירושו, נזכיר כמה מכינוייו האחרים המופיעים ב"כתבי הדור האחרון" (המובאים במלואם בנספח): "דת כולל לכל האומות", "הדת השוה לכל העולם", "הדת של ואהבת לרעך", "דת של אלטרואיזם", "דת האהבה". אם כן, באומרו "דת" כוונת בעל הסולם לשיטת תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם, כפי שניתן לראות גם במאמרו "מהות הדת ומטרתה".
כל המסורות והדתות במובנן המקובל אינן אלא מנהגים. חברת הדור האחרון תתייחס אליהן כאל מנהגים הרווחים באומה מסוימת והמלווים את חייו של החפץ בהם.
השפעה לבורא ויכולת האדם לשנות את גורלו ואת גורל האנושות ייתכנו רק על ידי השוואת הצורה לכוח העליון באמצעות יישום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". כל הפעולות שאינן כלולות בזה הן פעולות גשמיות השייכות לרמת העולם הזה. במהלך ההיסטוריה קבעה האנושות לעצמה מנהגים שונים, ומי שדבק בהם יהיה חופשי להמשיך לקיימם גם בדור האחרון. למנהגים אלה אין כל השפעה על המציאות והם דרכי ביטוי חיצוני לאופייה המיוחד של אומה ותו לא.
לאורכה של ההיסטוריה כולה נתפסו הדתות כמקשרות בין האדם והאומה לבין הכוח העליון. הן שימשו כפיצוי פסיכולוגי להרגשת חוסר הביטחון או כחיזוק לאומה. חברי הדור האחרון לא יזדקקו לדת במובנה ובשימושיה הנוכחיים. הדתות והמסורות השונות לא תהיינה קשורות כלל לרוחניותו של האדם או לנחמה פסיכולוגית כלשהי.
היווצרות הדתות
לפני חורבן בית המקדש היו כל בני עם ישראל מחוברים אל הכוח העליון והרגישו כיצד הוא נוכח בכל המציאות, הרוחנית והגשמית כאחת. האדם הצליח אז לראות מבעד לחייו הגשמיים כיצד הכוח העליון מפעיל את המציאות הגשמית. עם ישראל איבד יכולת זו עם התחזקות האגו, משום שהיא גרמה לכך ששנאת חינם תפסה את מקומה של אהבת הזולת. אף על פי כן המשיך העם לבצע את אותן פעולות גשמיות, שקודם לכן היו מחוברות לבורא דרך העולם הרוחני, ואף הוסיף לכנותן "דת ישראל".
מאז נותרו לעם ישראל מצוות חיצוניות, פעולות גשמיות ריקות מתוכן רוחני. פעולות אלה אינן מביאות את האדם להכרת הרע, דהיינו להרגשה כי חסר בהן דבר-מה, אלא להפך: הן מספקות לאדם גאווה ונותנות לו הכשר לראות את עצמו כצדיק, ואת עמו כמרומם מכל יתר האנושות. וכך, במקום שעם ישראל יביא לתיקון העולם ויהיה "אור לגויים", הוא שוגה בפירוש המושג "העם הנבחר" ותובע מכל העמים שיכירו בייחודו. כל אלה הם תוצאות החורבן ואיבוד הקשר עם הכוח העליון ועם חכמת הקבלה. בעל הסולם מכנה את התהליך הזה: "קלקלו בפירוש התורה והמצות" ("כתבי הדור האחרון", חלק ד, קטע ג, "אמונה בהמון").
במילים אחרות, לאחר איבוד הקשר בין עם ישראל לבין הכוח העליון, אותן פעולות חיצוניות, שהיו "מלובשות" בהשפעה לכוח העליון, "התלבשו" ברצון אגואיסטי וכונו בשם "דת ישראל". החיבור אל האגואיזם שהביא ליצירת דת זו הביא גם לידי התחזקות אומות העולם וליצירת הדתות האחרות: הנצרות והאסלאם. כיוון שבדת ישראל החיצונית קיים קשר בין השורש הרוחני לבין הענף הגשמי, הדתות האחרות נחשבות כ"חיצוניות" כלפיה.
אין זה המקום להרחיב בנידון, אך נציין כי השורשים הרוחניים של דתות אלה הן ה"קליפות" שעל "ג' הקווים": כנגד קו הימין, "אברהם", יצאה קליפת ישמעאל, האסלאם; כנגד קו השמאל, "יצחק", יצאה קליפת עשָׂו, הנצרות. דת ישראל הנוכחית ה"מלובשת" ברצון האגואיסטי היא כקליפה כנגד הקו האמצעי, "יעקב".
אמונות המזרח והפילוסופיה
אומות העולם לא יכלו להתפתח בכוחות עצמן אל מעבר לאמונה טבעית בעץ ובאבן, וכל רעיון אנושי מופשט יותר מקורו בקבלה. אמונות המזרח נוצרו כקליפה להשגת אברהם, כפי שנאמר "ולבני הפילגשים [...] נתן אברהם מתנות [...] וישלחם אל ארץ קדם" (בראשית כה, ו). אין הן מוגדרות כדתות, אלא כאמונות שכל אחת מהן מורכבת מאמונות רבות. גם הפילוסופיה מקורה בקבלה; חכמי האומות שאבו שברירי רעיונות מן הקבלה ומהם פיתחו לעצמם סברות שונות. במאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה" מסביר בעל הסולם, כי מקורה של הפילוסופיה במגעים בין תלמידי הנביאים לבין ראשוני הפילוסופים.
בעניין זה נזכיר כאן אמירה מעניינת של יוהנס רויכלין (1455–1522), הומניסט ובלשן גרמני, אשר שימש כיועצו האישי של קיסר גרמניהוהיה מקורב לראשי האקדמיה האפלטונית. בספרו "על האמנות הקבלית" אמר רויכלין: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה 'קבלה', שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית 'פילוסופיה'"
(Johannes Reuchlin, De arte cabbalistica).
כל מי ששאב ידע מן הקבלה פיתח אותו באמצעות רעיונותיו שלו, וכך הפכה החכמה האלוקית, אשר נתגלתה למקובלים מתוך "השגה רוחנית", יסוד לדעות ולאמונות אנושיות שונות ומשונות.
העולם הבא
כך הגדיר בעל הסולם את המונח "העולם הבא" באחת מהאיגרות שכתב לתלמידיו: "אגדור לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: 'בעלמא דאתי ובא'. כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש. והנך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו 'בהוה', או שכבר השגנו 'בהיה'. מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו 'בהוה', אלא שראוי לבוא לנו 'ביהיה'. דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה" (בעל הסולם, איגרת מר"ח כסלו, תרצ"ב).
כל הדתות מבטיחות לאדם כי יקבל שכר בעולם הבא בתמורה למעשיו בעולם הזה. הקבלה מסבירה כי העולם הבא, כפי שמפרשות אותו הדתות, אינו קיים כלל. המונח "עולם" מתאר מצב מסוים של האדם. לאחר שהאדם משיג את המצב הבא של השתוות הצורה עם הבורא, נעשה "העולם הבא" ל"עולם הזה" בעבורו, והמצב הבא שטרם הושג נקרא "העולם הבא". רצף המצבים הללו מהווה את סולם המדרגות, ובכל פעם האדם עובר בהם ממצבו הנוכחי למצבו העתידי, מהעולם הזה אל העולם הבא, עד הגיעו למצב הסופי הנקרא "עולם אין-סוף".
אם לא יצר האדם קשר עם הבורא במשך חייו בעולמנו, הוא חוזר לשורש נשמתו כ"נקודה שורשית" בלבד. אין הוא חש בקיומו עד שהוא שב ו"מתלבש" בגוף גשמי וחש את מצב החיוּת הגשמית. במשך חייו בעולמנו מקבל האדם הזדמנות לפתח את הנקודה השורשית ולהגדילה, עד אשר ירגיש בה את חלק הבורא הנצחי הנמצא בו. ואז, כאשר גופו הגשמי מת, הוא נותר עם הרגשת החיים הרוחניים שרכש במהלך חייו הגשמיים.
מחלוקות בין הדתות
אם כן, הדת האמיתית אחת היא – ההשפעה. פעולה ההשפעה מעמידה את האדם בגובה הבורא. הידרדרות עם ישראל מן הדת האמיתית, דת ההשפעה, אל האגואיזם היא הסיבה להתפתחות הפעולות הדתיות שאינן קשורות להשפעה.
מתוך הקיום האגואיסטי בנו לעצמם בני האדם דתות, המבוססות על תפיסות שגויות של היחס בין האדם לבין הכוח העליון, על פי הכלל "כל הפוסל [...] במומו פוסל" (קדושין ע ע"א). כל דת קבעה לעצמה את כלליה ומנהגיה לפי הבנתה. מכאן ברורה גם הסיבה למחלוקות בין הדתות: הבורא הוא אחד, וכל דת חושבת שהאמת בידה. אילו היו כמה "בוראים" לא היו מחלוקות, שכן לכל דת היה "בורא" משלה.
אם כן, התיקון הנדרש הוא לגלות שוב את העולם הרוחני העומד מאחורי העולם הגשמי, כך שלא יהיה הבדל בין העולמות והכול "יתלבש" זה בזה.
*
האמת שמאחורי הדתות עתידה להתגלות. גדילת הרצון לקבל מעצימה את דרישת האדם להבנת משמעות חייו ולהבנה כי העיסוק בחיצוניות במקום בתיקון הרצון הפנימי הוא פרי המצאת האדם. בעל הסולם אומר שבחברת הדור האחרון ישמשו מנהגי הדתות המסורתיות כסממני תרבות ותו לא בעבור מי שירצו להחזיק בהם. כל אחד יוכל להחזיק בתרבותשל עמו.
חברי הדור האחרון לא יראו בדתות המסורתיות כלי ליצירת קשר עם הכוח העליון או מקור לפיצוי פסיכולוגי למצוקות החיים. כל אשר ציפה האדם לרכוש בעזרת הדת – קשר עם הכוח העליון והשפעה על הגורל – יושג רק בעבודת המימוש של "ואהבת לרעך כמוך" בחברה מתוך מטרה להשתוות לכוח העליון. ככל שהאדם יעצב את החברה בהתאמה לכוח העליון, כן יהווה הכוח העליון מקור של שפע ושגשוג לכל אחד מחבריה. כל אחד מחברי הדור האחרון יבין מעל לכל ספק, שהשפע המתגלה בתוך הכלי הכללי שייך לכולם. או אז ייעלמו המחלוקות שבין בני הדתות השונות.
היחס לזולת ולעצמו
"חוקי הדת השוה לכל העולם הם:
א. שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך, עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם".
על האדם להתייחס לחברו כאל גופו עצמו, כשם שאם מתייחסת לבנה: היא מוכנה לעבוד ולמסור את חייה בעבור שלומו ואושרו. חוק האהבה הוא שמחייב את פעולתה והוא יחייב את האדם להתייחס כך לזולת ולאנושות כולה.
"ב. אע"פ שהוא עובד חרוץ, לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באֹפן שתהיה רמת חיים שוה לכל נפש".
כפי שמסביר בעל הסולם במאמר "השלום בעולם", כל אדם נולד עם תכונות טבעיות שונות וסופג חינוך שונה מהוריו ומסביבתו. כל אלה הם תנאים שבהם הציב אותו הכוח העליון. דבר מכל אלה אינו מושג הודות למאמציו של האדם. משום כך, אם אחד מוצלח יותר מן האחרים, החוק העליון מחייבו להחזיר את "מתנת האלוקים" שקיבל, על ידי השפעה לאחרים בכל האפשרויות שניתנו לו. לכן כל אדם רשאי לקבל לעצמו רק את הדרוש לקיומו. כל היתר אינו מיועד לו אלא למערכת הנשמות והגופים של הנבראים האחרים.
אותות כבוד וענישה
"ג. עם כל זה, אף על פי שיש דת, יש להוסיף אותות כבוד על-פי דת. שכל המהנה להחברה יותר יקבל אות כבוד חשוב יותר".
העיקרון הכללי והבסיסי, המוסכם על כל אנשי החברה העתידית, הוא ההשפעה לזולת. ההזדמנות להשפיע למישהו היא השכר הגבוה ביותר, שהרי בהשפעה לזולת האדם משתווה לבורא. אם כל הזדמנות להשפיע לחברה היא הזדמנות להתקרב לבורא, אין שכר ראוי ממנה.
למרות זאת, הואיל ואנשי החברה נמצאים במצבים שונים, חלקם מתחילים וחלקם ותיקים, ובהם גם ילדים הזקוקים לחינוך, יש לעורר בחברה את כבודה של ההשפעה. יש להעלות על נס את ערך ההשפעה לזולת ולתמוך ככל האפשר בהבנת חשיבותה והערכתה. אמנם יחס של כבוד לתכונת ההשפעה לא יספק לאדם שכר פנימי עליון ולא יביא אותו לקשר עם הבורא, אולם אם החברה תכבד את פעולת ההשפעה, יקל לאדם להוסיף בהשפעה ולהתקדם בדרכו לדבקות יתר בבורא.
אם כן, על החברה לרחוש כבוד למצטיינים בהשפעתם לחברה. המצטיין עצמו אינו זקוק בוודאי לאותות כבוד, שכן את שכרו הוא מקבל מהבורא. אולם למען חינוך החברה כדאי שהאחרים יראו אותו כמצטיין וירצו ללכת בעקבותיו. השפעה אמיתית נעשית בצִנעה, ומבחינת טובתו האישית עדיף שהמשפיע יימנע מפומביות, אך טובת החברה מחייבת לרומם אותו כדוגמה לאחרים ועליו להסכים לזה. גם בכך תתבטא תרומת ההשפעה שלו לחברה – הוא מוכן להיות ידוע ומכובד בעל כורחו, לא להנאתו הוא אלא כדוגמה לאחרים.
"ד. כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה".
כל הנמנע מנתינה מרבית לחברה ייענש. על הענישה להיראות בבירור הן לעיני האדם והן לעיני החברה, למען תיקונו ולמען תיקונה. אין להתחשב בדבר מלבד השגת מטרת החברה – השפעה מרבית לזולת.
רמתו הרוחנית של האדם אינה העיקר אלא מגמתו: מתחיל, המשתוקק כלפי מעלה, זוכה לעידוד ולכבוד; הגדול ממנו המידרדר מטה זוכה לתוכחה. דעת החברה המבזה את התנהגותו של המתרשל היא היא העונש. החברה תענישו בכאב, כהורה כלפי בנו המתרשל, ובתקווה שבכך תעזור לו להתקדם ממצבו הקשה ולזכות לשכר האמיתי – השגת תכונת ההשפעה.
בחברה הנמצאת בדרגת הדור האחרון השקעת האדם בולטת וברורה. אוהבי הזולת נעשים רגישים במידה יוצאת דופן לאחר. מידת השתוות הצורה בין איש לחברו מתגלה מיד, ובקלות רבה ניתן גם לזהות אם סטה החבר מן הכיוון הנכון. בין חברי הדור האחרון יהיה חיבור ברמה גבוהה מאוד, הנחוצה להרגשת חסרונות הזולת ולמילוים. מתוך השגתם הרוחנית יוכלו אנשים אלה להבחין בין המצבים השונים שבהם נמצאים אנשי החברה.
חסרונות הזולת מורגשים במקום שבו כולם מחוברים יחד, מעֵבֶר לגשמיות. בני האדם מחוברים ברשת אחת ללא כל הבדל בין איש לרעהו. מעל לרמת הקיום הנקראת "העולם הזה" מחוברים הכול בשלמות. ברגע שבו מתרומם האדם במחשבותיו מעל ה"מחסום", הוא נמצא בחיבור עם כל האחרים. בתנאים אלה אין קושי לראות את מידת השתתפותו של הזולת ואת חריצותו.
כאמור, אותות כבוד יחולקו לשם מתן דוגמה לאנשי החברה ולא למען המצטיינים עצמם, אך הענישה צריכה להיות מכוונת כלפי האדם עצמו, שהרי מטרתה לתקן. אפילו כיום אנו מענישים את האדם כדי לנטוע בו הרגשה שתגן עליו מפני ביצוע חוזר של טעותו. בחברה העתידית מעשה שאינו טוב הוא מעשה "על מנת לקבל". האדם גרם נזק לעצמו ולחברה ולא הרגיש בכך, ולכן הרגשת הנזק היא היא העונש.
נשאלת השאלה, האם רשאית החברה להתערב בענייניו הרוחניים של האדם ולהענישו? ובכן, בהענישו את בנו מתכוון האב לטובת הבן: הוא רוצה לחדד בו את הרגשת הטעות, לסמן בעבורו את השגיאה ולקצר את תהליך הלימוד. אם לא ייענש הילד עתה, תכה בו המציאות במשך כל חייו עד שירכוש חכמה ויבין את חוסר הכדאיות שבמעשיו השגויים.
את הגושפנקה לענישה בדור האחרון מעניקה החברה. נציג החברה, הבטוח כי יעשה את הדבר מתוך אהבה וצער על חברו, יפנה אל המתרשל ויוכיח אותו. על החברה להחדיר במתרשלים את ההרגשה, כי תגובתה נובעת מהחיבור בין אנשי החברה. אם חברה יודעת להעניש בדרך הנכונה, היא מרפאה את עצמה במהירות.
כשם שהגוף הביולוגי מתעורר כלפי תא חולה או מזיק ופועל להבריאו, או לחלופין לסלקו מן הגוף, כך תגיב מיד חברת הדור האחרון על כל פעולה שלילית של מי מחבריה. זו דרך התנהלות אידאלית של חברה המושתתת על החוק הרוחני. בפעולה שלילית מזיק האדם לחברה כולה, בין שרצה בכך ובין שלאו. אם אין האדם רואה את הנזק שבפעולתו, על החברה לסייע לו לראותו, וכך הוא יזדרז לתקן את עצמו, שהרי בפעולתו הרעה הזיק לחברה ובעקיפין גם לעצמו.
אותות הכבוד, העונשים, חינוך הדור הצעיר וכל יתר מערכות החברה העתידית מעידים כי רק מקובלים יכולים לייסד חברה שכזו. חברת הדור האחרון תוכל להיות מיוסדת רק על אלה החיים על פי חוקי העולם העליון ושואפים לקדם את האנושות כולה יחד איתם אל דבקות יתר בתכונת ההשפעה.
זה המקום להדגיש כי לא יהיה כל צורך בפעולות מלאכותיות להקמת החברה, כיוון שהתהליך כולו מנוהל על ידי הבורא. בני האדם אינם נדרשים להחליט החלטות כלשהן כי אם לזרז את תהליך ההתפתחות. המערכת כולה נעה לעבר גמר התיקון ובהדרגה מגלה את עצמה כלפי מרכיביה. כך מקבלים בני האדם מחשבות, ואפשרויות חדשות נפתחות בפניהם.
קידום החברה
"ה. כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת החיים של העולם יותר ויותר, באֹפן שכל באי העולם יהנו מחייהם ויהיה להם חדות החיים יותר ויותר".
נשאלת השאלה: מה הצורך בהעלאת רמת החיים? האם לא יוכלו בני האדם להסתפק בקיים? ובכן, התשובה לכך שלילית. על האנושות להגיע למצב שבו תתגלה ההשפעה בצורת שפע השופע בעולם כולו.
"ו. וכמו כן ברוחניות, אלא ברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק בזה אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך".
החברה העתידית תמנה אנשים מיוחדים והם יקבעו את האידאולוגיה שלה. ההתפתחות הכללית של הציבור, ובייחוד זו של המפותחים שבקרבו, תקבע את הצורך בכך. חברי הדור האחרון יצטרכו לתת את דעתם על ענייני חינוך לערכי החברה החדשה: כיצד לקדם כל אחד מחבריה ואת כולם יחד באהבת הזולת עד לגמר התיקון.
על פי החלטה מיוחדת יוכלו אנשים נבחרים להקדיש את זמנם לפיתוח מערכות, שיאפשרו לחברה לשגשג מבחינה רוחנית בקצב מהיר יותר. זו משמעות דברי בעל הסולם, "לתת את חלק כושר עבודתו לחיים רוחניים". ודאי שאין פירוש הדבר כי החברים האחרים אינם עוסקים ברוחניות, שכן העיסוק הפנימי האישי של כל אחד מאנשי החברה ברוחניות הוא הוא העיקר.
זה המקום להסביר כי השפע או המחסור המתגלה בעולם החומר אינו פועל יוצא של מאמציו הגשמיים של האדם. השפע מגיע אך ורק כתוצאה מהשתוות הצורה לרוחניות. מכאן מובן כי לא העבודה המשותפת והמאומצת במשך רוב שעות היממה תגרום לשפע, אלא מאמציו הפנימיים-רוחניים של האדם. כאשר בני האדם לא יהוו עוד חיץ של ברזל בדרכו של האור העליון, הוא יוכל להשפיע ביתר עוז על החומר. החומר עצמו יעלה בדרגה ויתקיים בצורה אחרת ובכל רמות הקיום שבטבע יורגש שינוי לטובה: בדומם, בצומח, בחי, בבריאוּת וביחסים שבין בני האדם.