אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הדור האחרון / עקרונות החברה העתידית / היציאה מהאגואיזם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

היציאה מהאגואיזם

"מחמת תאות הרכוש, נמצא אשר הקומוניזם האלטרואיסטיאי אפשר שיבנה זולת בהקדמת הקומוניזם האגואיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו ליסד קומוניזם אלטרואיסטי מטרם המארקסיזם. אלא עתה אחר ששליש העולם כבר הניחו יסודותיהם על משטר קומוניזם אגואיסטי, אפשר להתחיל ליסד קומוניזם אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי".

בעל הסולם מרבה להביע את דעתו על משטר האגרוף, הקומוניזם האגואיסטי, כפי שניסו ליישמו ברוסיה ובמדינות נוספות. ראשי המהפכה ברוסיה חשבו שבעזרת כוח ההרגל יצליחו להקנות לאדם טבע שני. מהפכה זו לא הייתה שיגיון של אדם אחד, אלא התבססה על מגוון רחב של תאוריות. המהפכנים השקיעו מחשבה רבה בהצלחת המהפכה וניסו כל מסגרת אפשרית כדי להוכיח את הנחות היסוד שלהם. לצורך העניין נבנו מערכות הסברה מתוחכמות מאוד, וילדים אף הוצאו מרשות הוריהם כדי להתחנך מחדש, אלא שסוגיה אחת לא הובאה בחשבון.

המהפכה הקומוניסטית לא ייחסה חשיבות לכך שהיא מנוגדת לרצון הבורא. אין עיוות גדול יותר ביחס לטבע ולבורא מן הקומוניזם האגואיסטי והוא שגזר על רוסיה נזק וייסורים שאין דוגמתם. אך כידוע אי אפשר להגיע למצבים מתוקנים בטרם עוברים את מצבי הקלקול.

בימינו מתחיל העולם להכיר במצבו האנוש: איננו יכולים להגיע לביטחון ולשלום ואף לא לעצור את התפשטות הטרור העולמי, לבלום את השימוש בסמים ואת הרס התא המשפחתי. מושגי התרבות והחינוך הפכו ריקים מתוכן, המדע נקלע למשבר, ובכל התחומים ניכרת קריסה.
תכליתו של המשבר הכללי להביאנו למסקנה שהדרך היחידה שבה תוכל האנושות להינצל מהשמדה עצמית היא תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם.

אך אי אפשר לשנות את טבע האדם במשטר ובכפייה. תיקון הרצון לקבל יתאפשר רק אם לכל אורך התהליך יהיה לאדם "חומר דלק" לבצעו, ובסופו יזכה לשכר – דבקות בבורא.

אל לנו לתאר את הבורא כדמות המחייבת את האדם בעבודה בעבורה או בדבקות אליה. הבורא אינו כופה את האדם לבצע דבר-מה. הבורא אינו אלא תכונת ההשפעה בלבד – כך הוא מתגלה כלפי הנברא. תיקון יחס האדם לחברה ב"ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" פירושו להגיע לאהבה אלטרואיסטית, ולכך שהשכר יהיה ההשפעה עצמה. האדם מבקש יכולת להשפיע למען אידאל ההשפעה, אשר הוא מהות הבורא.

דעת העולם

באומרנו כי האנושות כבר מודעת כיום למצבה האנוש, אין הכוונה לכל בני האדם כי אם למעטים המפותחים שבהם. על פי מבנה הפירמידה, מרבית אוכלוסיית העולם אינה ערה להתרחשויות סביבה, וטרודה מבוקר ועד ליל בביצוע פעולות אוטומטיות על פי שטיפת המוח של החברה.

מיליארדי אנשים מכונים "בני אדם" על פי דמותם ולא על פי מהותם. בדומה למין החי, אין הם יודעים לשם מה הם חיים, אין להם דעה עצמאית ואף לא רצון להיות בעלי דעה שכזו. נהפוך הוא: רוב בני האדם משיגים תחושת ביטחון דווקא מתוך קיום פעולות, מנהגים ומטרות כלל-חברתיים. מטבעה, ההתחברות יחד מקנה ביטחון לכל פרט ב"להקה".

עין רוחנית המביטה באנושות מבחינה שאין בה אלא דמות של אדם אחד אב-טיפוסי. רק יחידים מאוכלוסיית העולם, המצויים בעיקר במדינות המפותחות, מודעים לתהליך האנושי. הם כבר מבינים כי האנושותמצויה בדרך לאבדון, וכי המוצא היחיד ממנו הוא קיום על בסיס אהבת הזולת.

האליטה החושבת

האגואיזם הבוער מלבה את השנאה בקרב בני האדם ואת הרצון להשמיד זה את זה. אף שהמעבר מאגואיזם לאלטרואיזם נראה כצעד הכרחי, אין האנושות עוסקת בחיפוש דרכים לקניית טבע אלטרואיסטי, מפני שהדבר בלתי מציאותי בעיניה. אמנם יש בעולם הוגים הסבורים כי חובה עלינו לעבור משנאת הזולת לאהבת הזולת, אך אין הם יודעים כיצד לבצע את המעבר. יתר האנושות אינה מייחסת כלל חשיבות לדבר מאחר שאין בנמצא אמצעים לשינוי טבע האדם. משום כך מטשטשת האנושות בעיני עצמה את חומרת מצבה המר ומעדיפה להתעלם ממנו, בדומה לחולה אנוש שהיעדר התרופה למחלתו גורם לו להתעלם ממנה.

הצורך הברור בשיטה לשינוי טבעו של האדם מאפשר לחכמת הקבלה להתגלות. לאחר שהאדם הגיע להבנה "מה" עליו לעשות אבל אין הוא יודע "איך", לאחר כישלונו של הקומוניזם ברוסיה לכפות פתרון כוחני, בשלים התנאים לגילויה של שיטת הקבלה. הזמן נדחס והעולם משתנה בקצב מסחרר. תהליכים שנמשכו בעבר מאות שנים מסתיימים בזמננו בתוך שנים ספורות. רק מתחילה מגמה מסוימת, מיד מופיעה אחרת תחתיה. האנושות אינה מבינה לאן מועדות פניה ואין בידיה תאוריה או תשובה בדבר הצעד הבא.

האליטה החושבת המובילה את העולם – אנשי תרבות, חינוך, מדע, פילוסופיה וממשל – מתחילה להכיר בחומרת המצב: כל בני האדם ישובים בסירה אחת המתקדמת אל עבר מפל, בלא יכולת להיחלץ ממנה. המשבר הכללי מאפשר לחכמת הקבלה להוכיח את טיעוניה בפניהם.

העיתוי

כל תהליך גשמי נובע משורשו הרוחני, וכדי להבין מדוע בימינו דווקא מתרחשים הדברים, יש לעמוד על שורשם.

ישראל יצאו לגלות, דהיינו איבדו את תכונת ההשפעה האלטרואיסטית ונפלו לתכונת ההשפעה האגואיסטית, כדי להתחבר לדרגה האגואיסטית שבה מצויות אומות העולם. במהלך הגלות עוברת תכונת ההשפעה האגואיסטית מישראל לאומות העולם, וישראל נכללים מן האגואיזם של אומות העולם ומוסיפים להידרדר. הגלות מסתיימת כאשר התכללות זו מגיעה לסופה.

לאחר הגלות מתבררות מקרב אומות העולם הנשמות שנכללו במיוחד מתכונת ההשפעה האגואיסטית של ישראל. אנשים אלה חשים בנחיצות לתקן את תכונת ההשפעה המקולקלת המצויה בהם. נשמותיהם מכונות "נשמות הגרים" והן משתוקקות לתיקון ולהתעלות רוחנית. הצורך בקיומו של עם ישראל, בנפילתו הרוחנית ובגלותו אל בין האומות הוא רק בעבור תיקון נשמות אלה. מקרב אומות העולם ייוותרו נשמות שלא היו מסוגלות להתכלל מתכונת ישראל המקולקלת, והן יתוקנו בעתיד.

יש להבין כי הרצון לקבל שנברא מכונה "אומות העולם", וכלפיו מכוונת מחשבת הבריאה להביאו לתיקון ולדבקות בבורא. "ישראל" הוא אמצעי בלבד, תכונה נבחרת, המסוגלת לתקן את הרצון לקבל, את האגואיזם, שבנשמות של אומות העולם.

היוצא מכאן, כי משך הגלות לא נקבע על פי נפילת ישראל לדרגות אגואיסטיות יותר ויותר, אלא על פי מידת התכללות אומות העולם בתכונת ישראל המקולקלת. דרך תכונה זו יוכלו האומות להרגיש צורך בתיקון ובהתעלות, או לפחות להרגיש בחומרת מצבם. בתום הגלות נדרש עם ישראל להתחיל לעסוק בגילוי חכמת הקבלה, הן לעצמו והן לאומות העולם, על מנת להראות לתכונת ההשפעה המקולקלת שבישראל ובאומות העולם, דרך ואמצעי לתיקון.

המקובלים צפו מראש את אורכו של התהליך, על פי טבען של תכונות ההשפעה והקבלה, ישראל ואומות העולם. הם הצביעו על סוף המאה העשרים כעל נקודת הזמן שבה תגיע ההתכללות שבין התכונות למידה המספקת להתחלת תהליך התיקון על ידי "האור המחזיר למוטב". רק לשם כך הוחזר עם ישראל לארץ ישראל.

הספקת צורכי האדם

"טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותןלכל אחד ואחד. ודעת הצבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כל אחד ואחד נתונות אך להשפיע לזולתו. כטבע כל חינוך המחשב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו.

אם רוצים לקפוץ על שלחן צריכים להכין עצמם לקפוץ הרבה למעלה מן השלחן ואז סופו לקפוץ על השלחן. אבל אם ירצה לקפוץ רק על רמת השלחן אז יפול למטה".

כל אדם שונה מחברו בתכונותיו המולדות ובצרכיו המיוחדים הנובעים ממבנהו הפנימי. אדם רגיל אינו מסוגל למדוד את הדברים הללו כלפי עצמו או כלפי הזולת. משום כך יהיה צורך למנות בעלי השגה מיוחדים המסוגלים להבחין בכך ולבצע חלוקה צודקת לפי נפש כל חי. בחברת הדור האחרון תגדיר החברה לאדם את המינימום הנחוץ לקיומו, וכיוון שהאדם יהיה מתוקן הוא יסכים לקביעתה של החברה.

בחברה זו המינימום הוא למעשה גם המקסימום. האדם המתוקן אינו זקוק ליותר ממילוי צרכיו ההכרחיים, כיוון שאת הסיפוק שלו הוא שואב מעצם היותו נכלל בחברה נעלה שכזו. לאמיתו של דבר, לא קבלת דבר כזה או אחר גורמת לנו סיפוק, אלא מידת החשיבות שאנו מייחסים לגורם שאליו אנו קשורים. הראיה היא שקבלת חפץ פעוט מאדם רם-מעלה ממלאת את האדם סיפוק גדול הרבה יותר מקבלת מתנה יקרת-ערך מאדם פשוט. עלינו להבין כי בחברת הדור האחרון הקשר לבורא נחשב לגדול מכול, והוא הממלא את נשמת המשיג אותו בשמחה.

השגה רוחנית

עתה נסביר כיצד יכול בעל הסולם לתאר לפרטי פרטים את מצב הדור האחרון.
כאשר מקובל מטפס במדרגות ההשגה הרוחנית, הוא עובר בכל שרשרת המצבים המצויה עד לגמר התיקון. בהגיעו למדרגת הדור האחרון הוא מתאר את כל המצוי בה. אין מדובר בחיזוי העתיד, אלא בתיאור המצב שבו הוא נמצא בעת כתיבת הדברים.

במאמרו "מהותה של חכמת הקבלה" מדגיש בעל הסולם: "וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה, 'כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומלה'. וכאן צריך שתדע שמלת השגה, פירושה המדרגה הסופית שבהבנה, והוא נלקח מלשון כי 'תשיג' ידך, דהיינו טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור כמו שהיה תפוס בידים, אין המקובלים מכנים אותובשם השגה".

פעמים רבות מופיעות בדברי חז"ל אמירות כגון "כך היה אומר אברהם ליצחק" וכדומה. בעל הסולם מעלה שאלה: מאין להם? הוא מסביר כי "משום שאותם, שבאו להמדרגה, ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים, כמו שאברהם ידע וראה. לכן הם יודעים, מה שאברהם היה אומר. וכמו כן בכל הדרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, את כל זה היה משום, שגם הם השיגו את המדרגה. וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות, שכולם רואים המציאות. כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר, ומה שמדברים בעיר" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר "רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם").

שלבי התיקון

"יש להודות שקומוניזם אגואיסטי הוא שלב לצדק על דרך 'משלא לִשְׁמָהּ באים לִשְׁמָהּ'. אלא אני אומר, שכבר הגיע עת לשלב הב' שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז וודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'.

והחפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשמוש בכח שבקומוניזם האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלמת, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם.

ויש לחשוש מאד שלא יקדימו האימפריאליסטים לבטל את הקומוניזם מן העולם. אכן אם תתפרסם שיטתנו המושלמת בפועל, בוודאי ישארו האימפריאליסטים כמלך בלי חיל".

הבורא ברא את הרצון לקבל ושילב אותו עם תכונתו שלו, הרצון להשפיע. בעזרת השילוב הזה יוכל הרצון לקבל להיתקן, כך שכל מעשי הקבלה שלו יהיו ב"על מנת להשפיע". תהליך תיקון הרצון מורכב משני שלבים: תחילה הוא מוכן להשפיע על מנת לקבל, ולאחר מכן הוא מוכן לקבל על מנת להשפיע. בהתפתחותו של האדם מכונה השלב הראשון "לא לִשְׁמָהּ" והשלב השני "לִשְׁמָהּ".

כל התהליכים המתחוללים באדם באים לידי ביטוי גם בחברה האנושית בכללה, בדרך "כלל ופרט שווים". משום כך גם בהתפתחות החברה יש שני שלבים המתקיימים בזה אחר זה: קומוניזם אגואיסטי וקומוניזם אלטרואיסטי. הקומוניזם האגואיסטי לובש צורות שונות, החל מן הצורה המקולקלת ביותר כפי שהייתה ברוסיה ועד לצורות מתוקנות יותר. בסופו של דבר, תעבור החברה ממצב ה"לא לשמה" שלה, מקומוניזם אגואיסטי – למצב ה"לשמה", לקומוניזם אלטרואיסטי.

"ברור שלא יתכן חיי חברה תקינה ויציבה זולת שהסתירות שבבני החברה תהיינה נכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באֹפן שחברה טובה פירושה שיש בה רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי לעיל, שאין לייסד קומוניזם, מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע".

יש להבין לאשורו את המונח "רוב החברה". ייתכן שיש בחברה אנשים מעטים בעלי כוח, רצון או יכולת ביצוע מרשימה, אל מול המון פסיבי, חלש ובלתי מפותח. יש להעמיד את הכמות והאיכות של הכוח הטוב אל מול הכמות והאיכות של הכוח הרע. אפשר כי קבוצת אנשים קטנה או אפילו כמה אחדים, חכמים ופעילים, יוכלו להשפיע על התפתחות החברה לכיוון הטוב, וכל הקהל יצעד אחריהם.

כאמור, מקובלים הם שייסדו את חברת הדור האחרון. על פי שיקול דעתם, בהדרגה יצורפו לחברה אנשים שאינם בעלי השגה, המעוניינים להיות חברים בה. בחברה זו לא יהיה מקום לאדם שאינו מסכים להיכנע בפני החברה ולקבל את עקרונותיה. השפעת החברה על האדם תעזור לו להיתקן והחברה תלך ותגדל.

דור ההמשך

"אין שום תעמולה יכולה להבטיח משטר בכח על הדורות העתידים. ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הצבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת שמטבעו ללכת ולהתחזק, ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקבלו תחילה הדת ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון. ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.

ויש להבין, שאע"פ שהאבות קבלו עליהם הקומוניזם האלטרואיסטי מחמת שהם אידאליסטים אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קבלוה בכפיה ואונס כנהוג בקומוניזם אגואיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו ויבטלוהו.

ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הדת".

אם לא יצליחו האבות האידאליסטים להעביר לדור הבא אחריהם את אידאל הקומוניזם האלטרואיסטי, הוא יחדל מלהתקיים. העובדה שהאב אידאליסט אין פירושה בהכרח כי גם ילדיו ישתוקקו להתפתחות רוחנית. על האבות לראות את הדור הבא לאו דווקא בצאצאיהם שלהם, אלא בחברה האנושית כולה. עליהם לאתר את הבשלים לקליטת הרעיון האלטרואיסטי ולחנכם שימשיכו בדרך זו. עולה מכאן שאל לה לחברה הקטנה להיות חברה סגורה.

זו הייתה אחת הטעויות של הקיבוצים בישראל. בני הדור הצעיר היו "אגואיסטים רגילים", בשונה מדור האבות האידאליסטים. האבות לא טרחו לאתר דור המשך מחוץ לגבולות החברה הקטנה, ומשום כך הלך הרעיון והתנוון, והקיבוץ האידאליסטי הפך לחברה אגואיסטית יותר מן החברה הכללית. השימוש האגואיסטי באידאלים של אבותיהם הוא שהפך את בני הדור הצעיר לדוגמה לפריחת האגו.

לו התעלו אבותיהם מעל הנטייה הטבעית למסור את האידאלים ואת הרכוש לבניהם דווקא, והיו מוכנים למוסרו לאידאליסטים כמותם, הייתה החברה האידאליסטית ממשיכה להתפתח. בדרך זו היא הייתה משמשת כדוגמה יפה בעבור החברה החיצונית הכללית, שבאותה עת שקעה ואיבדה לחלוטין את האידאלים שלה.

*

ההבדל בין הקיבוצים בישראל לבין המשטר הסובייטי שלאחר המהפכה ניכר בשליטה ובכפייה. מייסדי הקיבוצים קיבלו עליהם מלכתחילה את האידאל הקומוניסטי ואת היחס של "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת, במשטר הסובייטי היה רק קומץ קטן של אנשים בעלי אידאל קומוניסטי, והם ניסו לכפות את דעתם על כל העם.

העם הרוסי לא היה מפותח וחסרה לו הכנה פנימית לקליטת הרעיון האלטרואיסטי. הכפייה ברוסיה עמדה בניגוד גמור לכלל "אין כפייה ברוחניות", האומר כי לא ניתן לאנוס אדם להיות אלטרואיסט. במקום להתייחס לבני עמם באהבה, האידאליסטים הסובייטים התאכזרו אליהם.

יש להניח כי אילו תרו הקיבוצים בארץ אחר ממשיכי דרך אידאליסטים כמותם בתוך הקיבוץ ומחוץ לו ובונים מהם את הדור הבא, הם היו מגיעים להבנה כי לצורך תיקון מושלם וכולל הם זקוקים לעזרת הכוח העליון. לא בכדי טרח בעל הסולם לדון בנושא כה רבות, נפגש עם מנהיגי הדור ובהם דוד בן-גוריון, ונסע לארצות הסוציאליסטיות דאז. הוא ניסה בכל כוחו לקרב חברות סוציאליסטיות לקומוניזם אלטרואיסטי ואל ההבנה כי הכוח לשינוי טבע האדם צריך לבוא מהבורא.

*

בעל הסולם עומד על ההבדל התהומי בין הנחלת אידאל אלטרואיסטי לבין הנחלת אידאל אגואיסטי. במהלך ההיסטוריה היינו עדים לכפיית דתות ותרבויות על עמים נכבשים. הכובשים החדירו דת, חינוך, מוסר ומנהגים משלהם לבני העם הנכבש, ילדים ומבוגרים כאחד. כל עוד הדת החדשה מחזקת את ביטחון ההמון ומספקת לו פיצוי פסיכולוגי, הוא מקבל אותה ואף הופך אדוק יותר מדור לדור. האגואיזם הטבעי תומך בכך. דוגמה בולטת לדבר היא החדרת הדת הקתולית באכזריות רבה לפולין. כעבור זמן מסוים של קיום באונס ובכפייה נעשה העם הפולני לעם הקתולי האדוק ביותר בעולם ואימץ בחום את הרגלי הדת הקתולית.

לעומת זאת, חינוך אלטרואיסטי אינו מיועד לאדם שאינו בשל לכך. ניתן למסור את שיטת התיקון רק למי שמוכנים אליה מתוך התפתחות נשמתם. גם אז, יש ללמדה ברכות, ללא שמץ של אונס, תוך הקפדה על כך שכל הרוצה לעזוב את המסגרת האלטרואיסטית, יוכל לעשות כן בכל רגע.

מכיוון שהרוחניות אינה עוברת בירושה, הן היום והן בתקופה שעד גמר התיקון, יהיה על המקובלים להפיץ את חכמת הקבלה ולמשוך לחברתם את מי שיראו בה מילוי לנפשם. המצטרפים החדשים הם שיביאו לגידולה של החברה המתוקנת. מלבד זאת יהיה עליהם לאפשר לאחרים להכיר "מרחוק" את מטרת הבריאה ואת שיטת התיקון. בכך ההבדל בין דת ההשפעה והאהבה לבין הדתות שפיתחו בני האדם לעצמם לאחר נפילת עם ישראל מדרגתו הרוחנית. למרבה הצער, גם כיום ניתן להבחין בכוחניות, בניסיונות הקהל ומוביליו לכפות את שמירת הדת ומנהגיה על בני העם כולו, מעשה המלבה את השנאה בין חלקי העם השונים.

*

גמר התיקון הוא גמר תיקון הרצון מאגואיזם לאלטרואיזם. מכאן שהתקדמות לעברו יכולה להיעשות רק מתוך רצונו של האדם. האם שימוש בכוח חיצון יוכל לשנות את רצון האדם?

ובכן, כאשר מדובר במעבר ממילוי אגואיסטי אחד למילוי אגואיסטי אחר, הדבר אפשרי. יש דרכים רבות לבצע זאת – החל מכפייה, אונס ודיכוי, דרך שכנוע עצמי והרגל, ועד למסעות פרסום מעוררי חשק. אך בכל הנוגע לשינוי טבע האדם, נדרשת הכנה פנימית לכך. אם התעוררה באדם השאלה "מה הטעם בחיי" והוא מבין כי במישור העולם שלנו לא ימצא תשובה, יוכלו המקובלים לסייע לו. יהיה עליהם ללמדו כי בעזרת שינוי הרצון מאגואיסטי לאלטרואיסטי יוכל למצוא את התשובה.

בתחילה יחפוץ בכך האדם בצורה אגואיסטית, דהיינו כדי להגיע אל המילוי הנצחי, וזהו שלב ה"לא לשמה". לאחר שהוא מתעמק ברעיון ומזמין על עצמו את האור המחזיר למוטב, הוא מתחיל אט אט להבין שהרעיון האלטרואיסטי עצמו נעלה לאין-ערוך מכל חשבון אגואיסטי פרטי, והוא רוצה לדבוק בו. זהו שלב ה"לשמה".

אור ולא כוח האגרוף

"מה שאני אומר שאין להנהיג משטר קומוניסטי מטרם שיהיה רוב אלטרואיסטי, אין הפירוש שיהיו כן מבחינת אידיאה בחפץ לב, אלא הפירוש הוא שיקיימו זה מחמת הדת בצירוף דעת הצבור וכפיה זו סופה להתקיים לדורות מחמת שהדת הוא הכופה העיקרי".

תחילת הדרך היא ההכרה בטבע האדם האגואיסטי כהרסני. זוהי נקודת החלטה גמורה ובה מבין האדם שאם לא יתקן את טבעו, הוא נידון לחיים גרועים ממוות. כתוצאה ממנה יסכים האדם לאכוף על עצמו ועל בניו את המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. בנוסף, הרווחים הצפויים מן התיקון מושכים את ליבו של האדם – חיים טובים והשגת נצחיות ושלמות. וכך, מחוסר ברירה, הוא מתחיל ביישום החוק של "ואהבת לרעך כמוך".

תהליך התיקון בראשיתו נעשה בחוסר רצון, ובמהלכו מגיע כוח עליון המתקן את רצון האדם. יש לשים לב כי הכפייה שעליה מדבר בעל הסולם איננה כפיית האחר – איש את זולתו, דור אחד את משנהו או חלק האומה האחד את חלקה האחר – אלא כפיית האדם את עצמו. שלבי התיקון מובאים בדברי חז"ל בתיאור "קבלת התורה", תחילה בכפייה ולאחרמכן ברצון:

"ויתיצבו בתחתית ההר [...] מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם [...] אף על פי כן הֲדוּר [חזרו וְ] קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת פח ע"א).

לאחר שהאדם מודע לחובת התיקון, הוא מחייב את עצמו לקיים בכוח את עצות המקובלים השייכות לדרגה הבאה, הדרגה האלטרואיסטית. זוהי הדרך היחידה שבה ניתן לעורר את האור המחזיר למוטב, המתקן את הרצון הפנימי.

"שקר אומרים אלו, שהאידיאליזם טבע הוא באדם, או תולדה מחינוך, אלא שהוא תולדה ישרה מהדת, שכל הזמן שהדת לא נתפשט בעולם, בשיעור גדול, היה כל העולם ברברים בלי שמץ מוסר כליות. אלא אחר שנתפשטו עובדי אלקים, נעשו זרעם הכופרים אנשים אידיאליסטים. באופן שהאידיאליסט הוא רק מקיים מצות אבותיו אלא מצוה יתומה, דהיינו בלי מצַוֵוה.

ומה יהיה אם הדת יתבטל לגמרי מן העולם? אז יתהפכו כל הממשלות להיטלירים ששום דבר לא יעכב על דרכם, מלהוסיף טובת עמם בלי שיעור.

כי גם היום בממשלות אין יודעים סנטימנטים, עם כל זה יש למעשיהם גבול בין הדומם ובין האידיאליסטים שבמדינה. וכשיתבטל הדת, לא קשה יהי' להמושלים לעקור את האידיאליסטים הנשארים, כמו שלא היה קשה להיטלר ולסטלין.

וההפרש בין דתיים לאידיאליסטים, כי האידיאליסט אין בסיס למעשיו, כי לא יוכל לשכנע למי למה הוא מבכר הצדק ומי מחייב כך. אולי אינו אלא חולשת לב, כדבר ניטשה. אין לו שום מלה של טעם בפיו. ולפיכך הגבירו עליהם סטלין והיטלר.

אבל הדתי יענה בעזות, כי מצות אלקים הוא, וימסור נפשו".

בבסיסם של כל החוקים שקובעת לעצמה החברה האנושית נמצא עקרון דיכוי האגו והגבלתו, במטרה לצמצם את כוחו ההרסני. זוהי אותה צורה של טרור ודיכוי שהנהיגו משטרי סטלין והיטלר, אלא שעוצמתה פחותה. גם הקומוניסטים וגם הנאצים חשבו להגיע לחיים טובים ושלווים על ידי החדרה של סדר לחברה בדרכים אלימות.

בני האדם ימשיכו להמציא שיטות חדשות לתיקון טבע האדם ושיטות כוחניות יוסיפו להופיע, אם לא יקשיבו בני האדם להסבר שחיים שלווים על פני כדור הארץ ייתכנו רק בעזרת האור המחזיר למוטב. ההבדל בין הגישות השונות של האנושות ובין הגישה של חכמת הקבלה הוא באמצעי לתיקון: אור, ולא כוח האגרוף.

חזרה לראש הדף
Site location tree