אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / מבט לקבלה / ממדע לקבלה / מסע בין עולמות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מסע בין עולמות

על פי הקבלה, בה בעת שעלה ברצונו של הבורא לברוא את הבריאה והנבראים, בוצע הדבר באופן מיידי, משום שמבחינת הבורא לא קיים זמן. ברגע שהיה בבורא רצון, הוא מומש, הושלם והכיל בתוכו את כל התהליכים והתיקונים עד ל"גמר התיקון". הכול כבר קרה, הכול קיים, הבורא מצוי במצב האינסופי, וכך גם אנו.

אם אנו שם, אז כיצד ייתכן שאנו מרגישים את עצמנו כאן? מדוע איננו חשים את המצב האינסופי, ובמקומו למעלה מחמשת-אלפים שנה אנו שרויים בקשיים בלתי פוסקים שכלל אינם דומים לטוב שהובטח לנו? האם הסתירה בין תפיסת הקבלה לבין מציאות חיינו מעידה על קיומם של עולמות מקבילים?

האדם בהחלט קיים גם במצב האינסופי. הבורא, הכוח העליון, החליט, אם נדבר לרגע בממדי זמן, משום שאין בידינו מילים אחרות לבטא זאת, הייתה בו מחשבה לברוא נבראים כדי להיטיב להם. מה עשה? ברא נברא שנקרא "רצון לקבל", רצון ליהנות, והביאו לדרגת ההנאה המרבית האפשרית, דרגת המאציל עצמו.

הדבר נעשה מיד כשעלתה בו המחשבה לברוא ולהיטיב, שכן מחשבת המאציל היא הפועל, הפעולה, האמצעי וסוף המעשה, היא הגורמת לכול וחותמת הכול. כנבראים איננו נכללים בתוך אותה מחשבה, וכמובן שאנו מצויים כבר באותו מצב מושלם, אך אין לנו אפשרות להעריך זאת או לדבר עליו, קל וחומר להרגישו, שכן אין לנו כל נגיעה בו.

כיצד, אם כן, אנו יודעים עליו? יש בינינו אנשים שנקראים "מקובלים", משום שהם מקבלים את כל הטוב והעונג, את אותו מצב סופי, שלמעשה רק הוא קיים במלוא מובן המילה, כלומר כפי שהבורא קיים. מקובל שהגיע לגמר תיקון, נמצא במצב הסופי, שווה לבורא, דומה לבורא, במצב כבורא, כמאציל.

הסיבה לכך שהאדם חש עצמו מקולקל, וכלל לא כמו המאציל או כפי מצבו האמיתי שאותו מתארים מקובלים, היא שהבורא בכוונה תחילה הביא את האדם למצב הטוב הסופי, ולאחר שברא את המצב הטוב הסופי, שם את הנברא במצב ההפוך ממנו. כך שמתוך המצב ההפוך עליו לגלות ולהכיר אט אט את המצב הנמוך שבו הוא מצוי כעת, ובמקביל להתחיל למדוד אותו כלפי המצב הטוב, הסופי. אז יוכל להשתוקק למצב הטוב הסופי, ולהגיע אליו לפי מידת השתוקקותו.

כיצד אדם למד מהו המצב הטוב ומהו מצבו לעומתו? על ידי לימוד. חוכמת הקבלה מדברת על מצבים מתקדמים, כך שמתוך הלימוד מתעורר באדם מעין רצון קטן להגיע לשם, רצון שהמקובלים, באמצעות ספריהם, מעוררים בו. רצון לאותו מצב טוב שאליו מתחיל התלמיד להימשך, ומתוך רצונו להגיע אליו, הוא מושך על עצמו הארה מהמצב הטוב.

הרצון שמתחיל להתגלות באדם, אף על פי שאינו רצון נכון עדיין, אלא "רצון בעלמא", כלומר כתינוק שאינו מבין, אך משתוקק, הוא שמביא להארה שמאירה לו מרחוק וכבר מעניקה לו הרגשה שברוחניות טוב ואילו אצלו רע, ברוחניות ישנן תכונות מסוימות, ואילו אצלו תכונות הפוכות. אז האדם מתחיל להרגיש שכדאי לו להגיע למצב הטוב, ובד בבד הוא חש שמצבו הוא רע, אגואיסטי, סגור ומוגבל.

צעד אחר צעד מתחיל האדם להכיר את המצב השלם, שבו הוא מצוי כבורא, כלומר הוא מתחיל להכיר את תכונות הבורא לעומת תכונותיו הנוכחיות. ולמעשה, לא את תכונות הבורא הוא מתחיל להכיר, אלא את תכונותיו המתוקנות, תכונות העָצמי המצוי בגמר התיקון, לעומת תכונותיו הנוכחיות.

מדוע על האדם להגיע לזה בכוחותיו הוא?

כדי שישתוקק בעצמו לטוב. מלבד זאת שהבורא ברא אותו בגמר תיקון, על האדם לרצות להימצא שם, וכשאדם משתוקק למצב טוב זה, הוא מתחיל, כביכול, לברוא בעצמו את המצב הטוב, ומתחיל להפוך את עצמו לטוב ומתאים יותר למצב המתוקן.

ממצבו הנוכחי הגרוע, לוקח האדם ומעביר את עצמו אט אט אל המצב הטוב, על ידי שיפור תכונותיו. התוצאה הסופית של התהליך היא, שהאדם נכלל באופן עצמאי, במלוא הקומה השלמה שרכש, בגמר התיקון. זוהי קומה גדולה פי תר"ך פעמים מזו שהיה מרגיש לו הגיע למצב הטוב ללא יגיעתו, הכרתו ורצונו.

במילים אחרות, אדם שנמצא במצב הסופי והיחיד שברא הבורא, נמצא שם כנקודה. כאשר הוא מגיע לשם על ידי הכרתו ויגיעתו, מתוך מצב הפוך לחלוטין, הוא בונה מהנקודה קומה שלמה, גדולה פי תר"ך פעמים מהנקודה הראשונית. כך האדם רוכש עצמאות, הבנה והכרה בבורא, ונעשה כמותו.

זו הסיבה לכך שמצבנו הנוכחי הוא שלילי, אך המצב הוא כה מטריד רק בנקודה הסופית, הנגדית לשלמות. וברגע שאדם מחליט להתחיל להכיר את מצבו האמיתי לעומת המצב השלם, ובוחר להתקדם ולפסוע במדרגות ההתפתחות, הוא מיד מתחיל ללכת לקראת השלמות, והדרך אליה מלאת התפעלות. זאת דרך אחרת, שבה חייו אינם ריקניים כחייהם של אלה המצויים בחוסר תכלית.

כדי להביא את הנבראים למצב המושלם, יצר המאציל סדר מסוים בהחזרת הנשמות למצבן המתוקן. כך שחלק מהנשמות תופס בקלות יחסית את הרעיון, שכן אלו נשמות מוכנות מטבע בריאתן להתחיל להתקדם לקראת המצב המתוקן. וחלק מהנשמות, לפי המבנה שלהן כבדות יותר וקשות תפיסה לגבי הרעיון הרוחני. ולכן הנשמות ה"קלות" להליכה ולהתקדמות צריכות לעזור לנשמות שכבדה להן הדרך.

נשמות שמתעוררות בקלות להבנת הדרך, נכנסות לתוכה מיד ומגלות רצון לשפר את עצמן בהתאם למאציל, נקראות נשמות "ישראל", וחלק הנשמות שמתקשות להיכנס למסלול ולהגיע מהצורה הנגדית אל הנכונה, נקראות נשמות "אומות העולם".

שני סוגי הנשמות מצויות מלכתחילה במצב מנותק מהמאציל, אך בנשמות "ישראל" ישנן כאלו שנמצאות בהשגת המאציל, השגת התכלית, וכבר הולכות ומרגישות בדרך. אלה המקובלים, שמגישים ליתר נשמות ישראל את הידיעה הזו, את ההסבר והעזרה.

המקובלים חייבים להוביל את נשמות ישראל אל התכלית, ולפי מידת התקדמותן, תוכלנה נשמות ישראל להיות אור לגויים, כלומר לעזור גם לנשמות אומות העולם להגיע לתכלית. כשתגענה כולן לסוף, ייכללו כל הנשמות יחד בתמונה ובקומה הסופית, ויתחברו לאחד כל חלקי הנברא, "אדם הראשון", אותו נברא יחיד שברא הבורא.

המקובלים מסבירים שהדבר דומה, למעשה, למשא כבד שיש להעבירו ממקום אחד למקום שני. ולשם כך יש לחלק את המשא להרבה מאוד חלקים ולהעבירם לא בקפיצה אחת ממקום למקום, אלא בצעדים קטנטנים ובחלקים קטנטנים, ואז מתאפשרת העברת המשאמקצה לקצה.

כך בדיוק עושה איתנו המאציל, וזו הסיבה לכך שאנו מצויים בתהליך שאורך אלפי שנים, ושכולל בתוכו המוני אנשים, כלומר נשמות, וכל דור ודור אינו אלא אותן הנשמות ששבות לעולם, לאחר שהתקדמו צעד או שניים, ושוב הן מתלבשות בגופים חדשים, כלומר לוקחות משא חדש, ושוב מתקדמות צעד קטן, "דור דור ודורשיו", כלומר כל דור ומשאו.

כיצד פועלת ההתקדמות הזו?

הנקודה הסופית היא בסך הכול נקודה, כאשר על ידי פעולות נכונות, האדם מוסיף לנקודה זו את משאו חלק אחר חלק, ובכך בונה את הנקודה סופית. האדם מתמלא במשא אחד ומעביר את עצמו בחלקים למצב השני. למעשה הוא מתחיל לעבור לשם מבחינה רוחנית, מתקדם ומעביר את כל משאו בהדרגה, עד שכל נשמתו עוברת לשם. ורק אז האדם רואה ומרגיש שעבר, משום שאילו ראה זאת באמצע ה"מסע", סביר להניח שהיה מסתפק בחלק מהדרך בלבד.

על כן מה שקורה זה להיפך, ככל שהאדם מתקדם אל הסוף, כך הוא מרגיש יותר כאילו אין בידו דבר, כאילו לא עשה דבר ולא הצליח. ההרגשה הזו נועדה לדחוף אותו לסיים את המסע, שכן לקראת הסוף, המשא הופך כבד יותר ויותר, משום שגם המשא עצמו נחלק לחלקים קלים יותר ולחלקים כבדים, קשים יותר.

אפשר לדמות זאת לטלפון, שבאמצעותו ניתן להעביר את האדם, כלומר את כל המידע, את כל האנרגיה הרוחניתשל האדם, כל חלקי הגנום שלו, עד שהאדם כולו נמצא שם.

כיצד ניתן להעביר את חלקי האנרגיה הרוחנית שלנו למציאות חדשה?

רק על ידי ההשתוקקות למצב המתוקן. הידיעה על הימצאותו של אותו מצב יכולה לעזור לאדם, אך מידת הרצון, מידת ההשתוקקות להעביר את עצמו מהמצב הנוכחי לשם, היא הקובעת. לפיכך, ספרים שמדברים על המצב הסופי ומספרים כיצד להעביר את עצמו למצב זה מועילים לאדם, ואלה הספרים היחידים שהוא צריך באמת.

מה בא קודם, הנקודה שמאירה לאדם או האדם שצריך לבוא לידי ההתעוררות כדי לגלות שהנקודה שלו מאירה?

ראשית צריכה להיות אתערותא מלמעלה, היינו התעוררות מהבורא. האדם עצמו לא מסוגל להתעורר, שכן הוא מתנהל ממש בדרגת חי ואינו יודע דבר, עד שמתחילה להתעורר בו הנקודה, ולפיה מתחיל גם הוא להתעורר.

האם ככל שהאדם עובר כברת דרך ארוכה יותר, כך הוא מזניח יותר את קיומו בעולם הזה?

האדם לא מזניח את קיומו בעולם הזה, להיפך, הוא מתחיל לגלות שהקיום שלו בעולם הזה מובנה באופן מועיל בתוך מערכת, שבונה את התקדמותו, שכן העולם הזה הוא הבסיס הנכון ביותר שממנו ניתן לזנק מעלה, "לשגר" את עצמו למצב הסופי. למעשה, זהו ממש שיגור.

אז האדם אמור להיעזר בעולם הזה כפלטפורמה, כתחנת שיגור, כדי להעביר את עצמו לממד אחר?

אדם חייב להישאר בחייו הגופניים במציאות הזו, אך עליו לגלות שאת החלק הרוחני שלו עליו להעביר למקום אחר, היינו לגמר התיקון. זהו חלק שכלל לא שייך לגופו, ועליו להעבירו ממצבו הנוכחי למצבו הסופי, בעודו בחיים גופניים בעולם הזה, ללא שום שינוי במערכות העולם הזה. שכן החלק שעליו להעביר, לשגר, נקרא "נשמה", וכאמור, כלל אינו שייך לעולם הזה.

לאחר שאדם העביר את האנרגיה הרוחנית שלו בשלמותה לממד אחר, מה הטעם בקיומו עלי אדמות? האם הוא מסיים אז את תפקידו?

כאשר אדם מגיע לגמר תיקון, מתרחשים בעולם הזה שינויים כה מהותיים, כך שהחיים שמחכים לו הינם חיים במערכת רוחנית מתוקנת, חיים שלמים. שכן עצם ההימצאות בד בבד בגוף פיזי בעולם הזה ובחיים פנימיים, חיי הנשמה בגמר התיקון, היא שמקצרת את הפער בין שני העולמות, שני סוגי המציאות. וכתוצאה מכך גדלה קומת האדם מקצה מציאות אחת עד לקצה מציאות שנייה.

האדם מקבל אז יכולת להכיר במחשבות המאציל, ואת המאציל עצמו. המעמד שבו אדם חי בגוף הפיזי ובה בעת במצב רוחני שלם, מקנה לו יכולת להכיר את כל המערכת גם מצד המאציל, שזה המצב שקיים מחוצה לנו, בדרגה גבוהה מדרגת הנברא.

אך מובן שאם נשמה הגיעה לגמר תיקונה, היא אינה חייבת לשוב ולהתגלגל עוד, שכן כל גלגוליה בהיוולדה בגוף חדש, נועדו רק להעביר עוד חלק מהמשא מעלה. לכן אם היא סיימה להעביר, "לשגר" את עצמה למצב המתוקן, כבר אין צורך שתשוב בגלגול נוסף, שכן לא נותר לה דבר להעביר.

חזרה לראש הדף
Site location tree