מכבש ההתפתחות
על פי חוכמת הקבלה, כל מציאות "העולם הזה" כתובה כתסריט קבוע מראש, שאינו ניתן לשינוי. אם כן, מדוע התסריט הזה כה אכזרי, גדוש מלחמות, אסונות טבע, תאונות דרכים, מחבלים מתאבדים, מחלות וסמים? מה הטעם להכות בבני-האדם, אם מלכתחילה ברור וידוע שהתעוררותם הרוחנית תגיע בזמנה, ללא כל יכולת שליטה מצדם? מדוע פרק הזמן מרגע הלידה ועד לגילוי הרוחני הוא כה כואב?
כל מה שקיים ושקורה בעולמנו, החל מסבלה של כינה קטנה או של פיל עצום מחוסר יכולתם להשיג מזון, ועד למסות אנשים שמתייסרים עקב אינספור סיבות, מתגלגלות כל דרגות הטבע ומשתכללות באמצעות צבירת ייסורים וניסיון מרובה באגו, שכן כולם משתוקקים למלא את עצמם על חשבון האחרים, וכל אחד ואחד מיצירי הטבע מצוי במאבק מתמיד על חייו נגדם: צומח ניזון מהדומם, חי ניזון מצומח או מחי, והאדם ניזון מכולם.
מבנה זה נוצר על ידי החוק הכללי: "רצונו להיטיב לנבראיו", במטרה להביא את כל הנבראים לדרגה הגדולה והנשגבת שנקראת "דבקות בבורא". לכן על כל המציאות להתחיל מהקצה הרחוק וההפוך ביותר לבורא, ולהתגלגל שלב אחר שלב עד שתגיע להשתוות הצורה, כך שכל חלקי המציאות: דומם, צומח, חי ומדבר יגיעו להשתוות הצורה עם דרגת הבורא.
מדוע תהליך זה יוצא אל הפועל על ידי כוח חסר רחמים, חסר חשבונות, שאינו שואל איש לדעתו ואינו מתרשם מצערו של אף אחד? משום שזהו הטבע. אם מרגישים בכך ואם לאו, כל פריטי הטבע ואפילו דרגת הדומם, כל שכן דרגות צומח, חי ומדבר, מצויים תחת מכבש התפתחות אכזרי וחווים צער רב ותחושות רעות מאוד לכל אורך התפתחותן.
מדוע עליהם לחוש כה רע ולהיות בצער כל רגע בחייהם? מדוע הכוח העליון לא מפתח אותם בצורה יפה, טובה, יעילה ומלאת חיות? הכוח העליון לא יכול לעשות זאת, משום שהוא מוכרח להשאיר לנבראים בחירה חופשית בהתפתחותם.
זו הסיבה לכך שהוא מסתיר את עצמו, ומגלה רק את "סדרי ההתפתחות" שהוא מפעיל מלמעלה, אך לא את עצמו. סדרי ההתפתחות שהוא מפעיל עוברים על הבשר החי, וגורמים לכאב, דור אחר דור, בכל רצון שהולך ומתפתח בין הדורות, עד למצב שבו האדם זועק בסופו של דבר שאינו יכול לסבול עוד וחש שהוא חייב למצוא את המקור לכך שכה רע לו, שכן גם המוות לא יועיל לו.
האדם מבין זאת מתוך תת הכרתו, וזאת, בעצם, פנייתו הראשונה של אדם לבורא ולא לשום כוח אחר. זה לא קורה מתוך רצון טוב ולא מתוך הרגשה טובה, אלא רק כשהבורא נסתר.
האדם שממשיך להתפתח הלאה, מגיע בדרך כלשהי, שאף היא אינה מבחירתו החופשית, לקבוצה ולמורה שמסבירים לו את מטרת התפתחותו, ואם ברצונו לזרז אותה,עליו ללמוד ולהבין את תוכנם של כמה ספרים מיוחדים, ספרי קבלה, שעל ידי הלימוד בהםיעורר על עצמו כוח גדול ממעלה, כוח שבא מהכוח הכללי, כלומר אותו הכוח הגורם להתפתחותו.
רק שאז הוא לא יעורר על עצמו את אותה עוצמת מכבש שלחצה עליו קודם לכן, אלא עוצמת מכבש חזקה פי מיליון, שתזרז את התפתחותו לאין שיעור. כיצד לפתע הוא מסוגל לסבול, אם קודם לכן לא היה יכול לעשות זאת? הוא מסוגל לכך משום שעכשיו הוא מבין מדוע הוא סובל, מבין שלייסוריו יש הצדקה ומטרה, ובנוסף, הוא מצוי בתהליך הגיוני מסוים שנותן לו את הכוח לסבול.
כאשר האדם מלקט די ייסורים, יגיעה וידעשאגר בתוך עצמו, אז כוח עליון זה, שהיה "נעלם" וגרם לו להתפתח, אך בהסתרה, כלומר באופן נסתר ומרחוק, נפתח
כלפיו , ומראה לו שישנה אפשרות להתקרב אל כוח ההתפתחות.
אם אדם רואה את כוח ההתפתחות, הוא כבר מסוגל להתאים את עצמו אליו, ובאותה מידה הוא יכול להבין אותו, להרגיש אותו, להתאים את פעולותיו וצעדיו אליו, כך הוא חש תענוג גדול.
אם קודם לכן הרגיש שעשה את כל הדברים בניגוד לכוח ההתפתחות, עכשיו ודאי הוא חש שהוא עושה כל שבידו לעשות, לפי כוח ההתפתחות. כוח ההתפתחות נקרא "בורא" או "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו".
במידה שבה טבע האדם מתגלה כיותר ויותר הפוך מכוח ההתפתחות, ועם זאת האדם מצדו מסוגל להידמות לו, זה נקרא שהוא הולך ומתאים עצמו עוד ועוד לבורא, נדבק בבורא, עד שכל הכוחות, כל הרצונות, כל המחשבות, כל תכונותיו, על כל צביונם, מתאימים לכוח ההתפתחות במלואם, ואז מגיע האדם לגמר תיקונו.
כפי שהאדם מרגיש בטוב הולך וגובר, לפי מידת התאמתו לכוח ההתפתחות, כך כשהוא מסיים לחלוטין את תהליך התאמת עצמו לכוח ההתפתחות, הוא מרגיש שרוי בטוב אינסופי הן בהרגשתו, הן בהשגתו והן בהרגשת חיים נצחיים ושלמים נטולי פגם.
מלכתחילה האדם אינו קובע את תכונותיו, לא את מצבו הסופי ולא את הרצונות המתפתחים מתוכו ונפתחים בזה אחר זה, כלומר האדם לא קובע את כל דרכו. הוא יכול לקבוע רק הסכמה עצמית ללכת יחד עם כוח ההתפתחות, עד כדי כך שכביכול יקדים אותו וילך עוד לפניו.
כיצד אדם יכול להקדים את כוח ההתפתחות?
מה שמקדם את האדם הוא רצונו להשיג את מחשבות ואת תוכניות הבורא לגביו, ולבצען בעצמו. מכאן יוצא, שמה שיש בידו זו רק השתתפות רצונית מצדו, שכן אם ירצה ואם לאו, מה שאמור להיעשות – ייעשה, כלומר כך או כך אותו הדבר יקרה. אלא שאם האדם משתתף ורוצה בזה, הולך לקראת זה, הוא משיג את המדרגה, מבין, למד את הכוח העליון ונמצא יחד איתו.
האם אפשר לדמות את האדם לזרע שחייב סביבה מדושנת בזבל, מתחת לאדמה, ללא קרן אור, כדי שיירקב ואז יצא מתוכו הצמח?
אנו בהחלט מצויים כזרע, ואף במצב הנמוך ביותר, אך בסוף התהליך חייב כל אחד ואחד מאיתנו להיות ליהלום. אם הגענו להסכמה שכך היא דרך ההתפתחות, כבר יש ביד האדם אפשרות להבין ולהכין את עצמו, כלומר ללכת לקראתה מרצונו או לשבת ולחכות עד שיחייבו אותו לכך מלמעלה.
כאשר מחייבים אותו מלמעלה, המצב נעשה בלתי נסבל עבורו, אך אם הוא הולך לקראת זה בעצמו, אם קיבל מודעות שכדאי לו לפעול והוא חפץ לפעול, אז הדבר נעשה רצוי עבורו ומורגש בו כטוב מלא תענוג.
אדם שלומד קבלה ואדם שלא לומד קבלה עולים לאוטובוס, והאוטובוס מתפוצץ. מה יהיה ההבדל בתפיסתם את האירוע? האם זה שלומד קבלה ייחלץ מאותו פיצוץ מטעם זאת שהוא עוסק ברוחניות, או שיעבור אותם ייסורים כמו האחרים?
לרוב, מי שלומד קבלה לא זקוק לבעיות כה קשות, כי למעשה, כל הדברים הרעים הללו באים על מנת לעורר את האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו ומהו אותו הסבל שמורגש בו, כלומר כדי להביאו לבחירה חופשית ולהתקדמות לעבר המטרה, שאליה דוחף הכוח המחייב את הבריאה כולה.
לכן אדם שלוקח את הכוח לידיו כביכול, ומממש בעצמו, היינו משתוקק בעצמו להגיע לשם ואפילו במידה חלקית, כבר מסכים במידת מה להתפתחותו על ידי העליון, ולשם מה לעליון לשלוח לו עוד ועוד ייסורים?
ודאי שעדיין מדובר באדם לא מושלם, שטרם הגיע לגמר תיקונו, טרם זכה לכך שבעקבות עבודתו הרוחנית כל העולם יגיע לגמר התיקון, ובעולם עדיין אין שלום או שלמות, שגם בזה הוא נושא באשמה חלקית, אך הוא כבר לא זקוק לסימנים חיצוניים או לכך שהכוח המחייב יפעל עליו באופן כה אכזרי.
האם הקבלה מבטחת את העוסקים בה מפגעי החיים?
לא, הקבלה היא לא תעודת ביטוח. הקבלה היא שיטה שבאמצעותה מגיעים הן האדם והן האנושות לחיים שלמים ונצחיים. אין ביטוח עד שמגיעים לסוף הדרך, שכן הכוחות הדוחפים את האנשים במטרה להביאם אל הטוב המוחלט, הם כוחות הרע, היינו כוחות שמורגשים בנו כרע.
הקבלה לא מספקת הגנה גופנית לאדם מפני הפרעות, כוחות רעים או ייסורים גדולים, אך בכל זאת, במידה שבה הוא מסכים ללכת יד ביד עם הכוח שמפתח אותו, ואף מבקשלהקדים אותו, כך הוא מונע מהכוח המחייב לפעול עליו בצורה קשה.
מכאן, השליטה היחידה שביד האדם היא להאיץ את הסבל בחייו, ובמקום מאה שנות ייסורים, לעבור את אותו הסבל בשנה אחת?
ודאי. לעבור אותו בשנה אחת, ולא בהרגשת ייסורים. המציאות לא צריכה להשתנות, כי מציאות חיינו היא דומם, אלא התפתחותו הפנימית של האדם הופכת מהירה מאוד, ואז אינו זקוק למשוך אותה על פני מאות שנים.
אדם שחש בדחף הראשון ללמוד קבלה, עומד, למעשה, בקו האפס, שממנו הוא מתחיל את הדרך. בפועל, הבורא מסדר לאדם סביבה רעה, כדי שעל ידי הכוחות הסובבים אותו, הכוח המחייב יביא אותו להתפתחות, ואם הוא מחפש במקום סביבה רעה סביבה טובה, אז על ידה הוא יתפתח מהר יותר. לכן כותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שאין אמצעי אחר להתקדמות אלא סביבה טובה.
האם גם אסונות טבע נועדו לעורר את האנושות לשאלת מהות קיומה, או שאלו אירועים מקריים, שנובעים מתוך פעילות הטבע השגרתית, ולא ניתן לשלוט בהם?
ראשית, עולה השאלה באיזה עולם אנו חיים. הרי אנו מתקיימים בעולם שכולו תוצאה של פנימיותנו. מחוץ לאדם ישנו אור עליון בלבד, כפי שמספרים אנשים שחווים מוות קליני ועוברים את גבול המוות. אי לכך כל הדמויות, החפצים, האנשים וכלל היקום שמתראה לעיני כל אחד ואחד מאיתנו הם תוצאה ממצבו הפנימי.
אם אנו שואפים לראות עולם טוב יותר, ולחוש עד כמה טוב הוא האור, עלינו להתקרב אל האור. ההתקרבות לאור היא אך ורק לפי השתוות הצורה עמו, משום שבמקום שבו אין ממד של מקום, הקרבה היא קרבה נפשית בלבד, שנקבעת לפי המידה שבה האדם קשור אל אור העליון וקרוב אליו מבחינה פנימית. חוכמת הקבלה כולה עוסקת רק בלימוד האדם כיצד יש להתקרב ל"אור", כיצד להיכלל בשלמותו ובנצחיותו.
אור, נקרא "בורא", והוא מתייחס אל האדם בצורה קבועה, מוחלטת, שלימה, באהבה בלתי פוסקת ומחוסרת גבולות. אלא שהאדם נברא מלכתחילה בצורה הפוכה לו. צורה הפוכה פירושה, בתכונה ההפוכה לתכונת האור, כלומר באופן שבו האדם רוצה לקבל הכול לעצמו, מבלי לקחת בחשבון דבר שנמצא מחוצה לו.
כולנו מוטבעים בתוך האגו שלנו, שהולך וגדל ללא הרף. במהלך גלגולי חייו עובר האדם בכל רגע ורגע התעוררות של רצון אגואיסטי גדול יותר, שתובע מילוי חדש ובכל מחיר, מבלי להתחשב בדבר. בכך מצוי האדם בשינוי תכונות מול האור העליון, ויוצא שככל שהאדם הופך אגואיסט יותר לאורך ההתפתחות ההיסטורית, מעמיק גם הפער בינו לבין האור העליון, וכתוצאה מכך מורגש בכל אחד מאיתנו כייסורים קשים יותר.
הרצון האגואיסטי לקבל הנאה ותענוג נחלק באדם לרמות רבות, כאשר ככל שהאנושות עולה מדרגת אגו אחת לדרגת אגו מתקדמת, גבוהה, ואי לכך גם אכזרית יותר, כך בא האדם למעמד מנוגד יותר לאור העליון. כתוצאה מזה מתרחשות התפרצויות בעולמנו, מלחמות, מגפות, אסונות טבע, מהפכות וכן הלאה.
התפרצויות אלו חלות על כל רמות הטבע: ברמת הדומם, לדוגמה, זה מתבטא ברעידות אדמה, שיטפונות, התפרצויות הרי געש או סופות דוגמת הצונאמי. ברמת הצומח בשריפות ענק המכחידות אזורים מיוערים שלמים, ברמת החי זה מתבטא בהתנפלות ארבה, במגפות בקר ועופות, וכולי. וברמת המדבר זה קורה במגיפות שבאות על האדם, במלחמות ובמהפכות. כל אלו באים כתוצאה מהופכיות האדם לאור העליון, כאשר באנושות זה מורגש במיוחד. בסופו של דבר, על כלל המקרים הללו להצטבר לשאלה אנושית אחת גדולה: מהי הסיבה לכל האסונות?
ככל שהאדם מתקדם ונעשה חכם, פעיל ומפותח יותר מפרא האדם, כך הוא נעשה גם סביל ואומלל יותר. הוא חש פחות ביטחון מכפי שחש איש המערות לפני עשרת-אלפים שנה, ופחות מאושר מאותו פרא שרקד סביב המדורה, אוחז בידו חתיכת בשר. הוא חש תענוג מועט יותר מאותו איכר שכל רכושו היה פיסת אדמה, בית דל ובני משפחתו. האדם המודרני, שלכאורה נועד ליהנות גם מתרבות, ממוזיקה, מציור ומתיאטרון, מהתפתחות המדע והטכנולוגיה, מהרפתקאות וטיולים, בסופו של דבר חש שכל אלו מביאים אותו לריקנות רבה יותר.
כתוצאה מהייסורים מתחיל האדם לשאול מחוסר ברירה: למה זה כך? שאלה זו רק עתה החלה מתעוררת באנושות, אף כי עוד רחוק הזמן שבו שאלות כגון זו יהיו נפוצות בעולם וידוברו בכל כלי התקשורת, שלשם כך צריכים לבוא עוד אסונות גדולים ואירועים קשים. אך אפשר גם שיהיה להיפך, במקום אסונות יבוא האור המאיר מלמעלה, והאדם כבר יראה עד כמה מצבו הנוכחי הוא אנוש.
בפני האנושות פרושות שתי דרכים כיצד להגיע מהר יותר לבירור השאלה מדוע אנו סובלים. האחת היא לעבור ביתר תאוצה את המכות, ומתוכן לראות עד כמה מנוגד האדם לאור העליון, אף כי אינו רואה אותו, אלא שואל עקב המכות. והשנייה היא למשוך את האור העליון, ואז תיווכח האנושות שדי במכות שקיבלה עד כה, וכי עליה לעשות משהו בעצמה. ואז בעזרת אותו האור יראה האדם כיצד לשנות עצמו, כדי להגיע לטוב שעליו מספרים מי שעברו מוות קליני.
האסונות שמתרחשים לאחרונה באסיה, וביניהם הצונאמי – כולם תוצאות יחסו של האדם לטבע של עצמו, טבע המדבר, ולא לטבע החי, הצומח או הדומם, היינו לכדור הארץ. שכן כל אלו קטנים לעומת השפעתו הרעה של האדם במחשבותיו.
חוק פשוט פועל כאן, ככל שעוצמת השפעתו של דבר מה חזקה יותר, כך היא נעלמת יותר. פצצת האטום, לדוגמה, לעומת הפצצות הרגילות, היא קטנה יותר, ואף הגלים המתפשטים ממנה אינם נראים ואינם מורגשים, אך האסונות שהיא גורמת הם נוראים ביותר.
כך גם המחשבה מביאה לאסונות גדולים עוד יותר מתוצאותיו של פיצוץ אטומי, שכן היא הכוח ההרסני ביותר שיש באדם. זאת משום שהיא שייכת למערכת הרוחנית הפנימית ביותר באדם. וזו דרגה גבוהה בהרבה מדרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבתוך האדם. זה כוחה של מחשבה.
האדם, למרבה הצער, מתוך מחשבותיו הרעות על העולם ועל האחרים, גורם לשינויים גם בדרגות הנמוכות שבטבע וגם בגבוהות, לכן, אף כי שנדמה לאנושות שבעיות העולם נובעות מכך שהאדם צורך יותר חמצן או שורף יותר מדי דלק, זה לחלוטין אינו נכון.
גם המדענים, שטרם גילו מהי הסיבה האמיתית לכך, כבר רואים שלא כך הוא הדבר, ולפי מדידת הכמויות הנשרפות הם מבינים שלא זו הסיבה שמביאה לעולם אסונות. כל האסונות בהחלט באים מתוך יחס נפשי רע של האדם, כלומר יחס אגואיסטי, שמביא את האדם לחשוב רעות על העולם ועל בני-אדם אחרים.
אם כן, מה צריך לעשות? להיות אופטימיים? לחשוב חיובי?
לא צריך להיות אופטימיים, שכן אין לנו לגבי מה להיות אופטימיים. עלינו להביא למודעות האנושות שהפיתרון לבעיית הקיום, למצבנו העגום, הוא תיקון עצמנו לטובים יותר, על ידי שיפור טבע האדם. רק אז ימתין לנו עתיד טוב, שבו נהיה מאושרים יותר. אחרת אסונות דוגמת הצונאמי יתרחשו בזה אחר זה, עד שהאנושות תוכל להגיע לשאלה: מדוע אנו סובלים? ותמצא באטיות ומתוך ייסורים גדולים את המענה לשאלה.
האם האסונות שהאנושות חווה נכתבו מראש ויתרחשו בכל מקרה או שניתן למנוע אותם?
האסונות לא נקבעו מראש. אם נביא צפה לפני שלושת-אלפים שנה שיקרה כך וכך באחרית הימים, הוא לא קבע שזה אכן יקרה, אלא כתב זאת כתנאי, כלומר: "אם לא תשמעו, ותפעלו באופן זה או אחר, אז יתרחשו מאורעות מסוימים". לכן אסונות כלל אנושיים אינם כורח המציאות.
הדרך האנושית יכולה להיות דרך תורה או דרך ייסורים. דרך תורה פירושה, למשוך את האור המחזיר למוטב מלמעלה על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד. ואילו דרך הייסורים היא להמשיך להתקיים כפי שנוהגת האנושות כעת, מבלי לחשוב על דבר פרט לשימוש באגו, כך שהשימוש עצמו יביא מכות כאלה, שהאדם כבר ישתוקק להיפטר ממנו.