חיוב הזהירות בחוקי הטבע.
"כולנו רואים מתוך הכרה פשוטה אשר מין האדם מוכרח לחיי חברה, כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל זולת ע"י עזרת החברה, ולפי זה צא ודמה לך את המאורע הזה, למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד הולך ופורש מהחברה למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורים גדולים משום חולשתו לספק לעצמו את צרכיו, הרי שאין לו שום רשות להתרעם על ההשגחה או על גורלו, ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו אלא מכריז ומפרסם את טפשותו, כי בעת שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי בין החברה אין לו הצדקה לפרוש ממנה למקום שמם, ועל אדם כזה אסור לרחם להיותו הולך נגד טבע הבריאה, והיות שיש לו עצה לחיות כפי אשר גזרה עליו ההשגחה, וע"כ הוא נטול הרחמים. והמשפט הזה מוסכם מכל חברי האנושות לבלי חולק."
בחכמת הקבלה אנו מתעסקים רק במחקר מדעי, ניסיוני, בטבע הסובב אותנו. כך זה מתגלה למקובלים. המקובלים חוקרים את המציאות לפי המשפט "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ע"ב). לכן הקבלה היא מדע לכל דבר.
בעל הסולם אומר שיש חוקים בטבע ולא חשוב אם אנו מכירים אותם או לא. שכן בין כך ובין כך חוקי הטבע פועלים עלינו. כשם שבדרגות הדומם, הצומח והחי פעולים עלינו חוקים, כך פועלים עלינו חוקים גם בדרגת המדבר, חוקים השייכים לחברה האנושית, ליחס האדם לעצמו, לחברה ולבורא. החוקים בדרגת המדבר שייכים למדבר שמעל דרגת החי, מעל החוקים השייכים לחיות ולבהמות. אם האדם מפר את אחד מחוקי הטבע בכל דרגה שהיא, אז כדרכם של כל החוקים המוכרים לנו, החוק פועל עליו ביחס לסטייה שלו, והסטייה מחייבת אותו לחזור ולקיים את החוק.
בטבע, לעומת זאת, הפרשי הלחצים והטמפרטורות מתערבים, משתנים ומתאזנים בהתאם לתנאי לחץ ואיזון שהטבע מסדר בעצמו. אלא במקום שבו ההרגשה צריכה לאזן את הניגודים מטעם המרגיש, כבר נדרשת עבודה מצד האדם. האדם צריך לעבוד כדי להבין מדוע הוא נמצא בסתירה לטבע ומה עליו לעשות כדי להסדיר השפעה מאוזנת של חוקי הטבע על עצמו.
לכן, אומר בעל הסולם, כי העובר על חוקי הטבע נמצא מיד בלחצים ובייסורים בכל הרמות, ואין לרחם עליו - הוא הפר את חוק הטבע. כמה מאיתנו חושבים כי ביכולתם לעבור על חוקי הטבע ואיכשהו לברוח מהתוצאות הבלתי נעימות. אולם, "חוק נתן ולא יעבור" (תהילים קמ"ח, ד). חוקי הטבע, הם חוקים מוחלטים. כל עוד החוקים האלה, הכוחות האלה, אינם מביאים את האדם לקיימם כפי שמקיימים אותם יתר הבחינות שבטבע, אין הם יכולים להסכים ולנוח ללא השפעה שלילית על האדם. כך אנו מרגישים במצבים שבהם אנו רואים את פעולת כוחות הטבע בגלוי, בדרגות דומם, צומח וחי.
בדרגת המדבר איננו רואים את פעולת כוחות הטבע בגלוי ואיננו מבינים את הסיבה. איננו יכולים לקשור בין פעולת הכוחות עלינו לבין הפרת חוקי הטבע על ידינו, כי איננו רואים את הכוחות. גם בגשמיות, אלמלא ראינו וידענו את כוחות הטבע, לא היינו מבינים את הסיבות למקרים שקורים לנו. בגשמיות אנו יודעים לפחות חלק מחוקי הטבע, החוקים שאנו מגלים בפיסיקה, בכימיה ובביולוגיה. לכן כשקורה לנו מקרה רע, אנו משערים שאיננו יודעים את פעולתו של חוק מסוים, ולפעם הבאה אנו חוקרים ולומדים את הלקח שלא לטעות.
לעומת זאת ברוחניות, כיוון שאיננו מגלים שום חוק מחוקי היחס של האדם לעצמו, לזולת ולבורא, לטבע הכלליּ, איננו חושבים שיש בו איזושהי חוקיות. אין לנו קנה מדה, נכון או שגוי, למדוד לעומתו את היחס שלנו ולראות האם הוא נכון.
אנו נמצאים בהסתרה, בהסתרה מהבורא, מהאלוקות, מהכוח הכללי של הטבע, מהחוק הכללי של כל המערכת בדרגת האדם, בדרגה האנושית. הסתרה זו היא שגורמת לנו את כל הצער.
ניתן לומר כי בדרגות דומם, צומח וחי, אנו וכל הבריאה, מתקיימים בצורה פחות או יותר נכונה. כל הבעיות שאנו גורמים לעצמנו ולטבע הכולל בדרגות הנמוכות מאיתנו, בדומם בצומח ובחי, נגרמות רק מתוך שאיננו יודעים את החוקיות בדרגת המדבר. איננו מבינים כלל שיש חוקים בדרגת המדבר. פעם אחר פעם אנו רוצים לסדר ולבנות את החברה האנושית לפי חשקנו: קומוניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, בורגנות וכו'. מתוך שהרצון לקבל גדל, מתעורר בנו החשק לסדר את החברה האנושית בצורה מסוימת, ואנו חושבים שזה נכון, למרות זאת לעולם איננו מצליחים. אנו מגלים שככל הנראה איננו יודעים את החוקים, כלומר שיש חוקים, אבל לעת עתה אין לנו את אפשרות לדעת אותם.
בעל הסולם אומר כי כשם שהאדם מנתק את עצמו מהחברה ועוזב למקום מרוחק וסובל, כך הוא סובל גם בתוך החברה. זאת משום שהחברה אינה מספקת לו את מה שסביבה מתוקנת צריכה לספק.
"ואני יכול להוסיף ולהטעים את הדבר על בסיס דתי וליתן לו צורת משפט כזה "
כשבעל הסולם אומר "דתי", הוא בדרך כלל מתכוון להשפעה. כך הוא כותב בכתבי ה"דור האחרון" ובמאמר "מהות הדת ומטרתה". כלומר, חכמת הקבלה היא שנקראת "דת", ולא ה"דתות" שאנו נוהגים לכנותם בשם דת. אל הדתות האלהמתייחסים המקובלים כאל אוסף מנהגים שבני האדם קבעו לעצמם כדי להשלים בצורה פסיכולוגית את המחסור בתשובה לשאלה "לשם מה אני חי?", את המחסור בתשובה לכל הבעיות והמכות שהאדם מקבל בחייו.
אם כך, הצורה הדתית היא צורת ההשפעה, משפט ההשפעה.
"כיון שהשגחת הבריאה נמשכת מהבורא ית' שבלי ספק יש לו מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא שכל העובר על חוק מחוקי הטבע אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית"
הבורא הוא המשפיע. הבורא הוא חוק ההשפעה הכולל בתוכו את כל החוקים הפרטיים. החוקים הפרטיים נבדלים ומתחלקים כלפינו בלבד. זאת משום שאנו כוללים בתוכנו רצונות שונים - תרי"ג רצונות, כנגד תרי"ג החוקים שמשפיעים על כל רצון. אלא שהחוק הוא אחד. כוח אחד, כנגד רצון לקבל אחד.
"כי המטרה נבנית בלי ספק על כל חוקי הטבע ביחד אחד לא נעדר, כמו שנאות לפועל חכם שלא יחסיר ולא יעדיף כחוט השערה על פעולותיו המוכרחות אל המטרה. ונמצא אשר המקלקל חוק אחד הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית אשר הציב השי"ת". כי המערכת אינטגראלית, סגורה ושלימה.
כמו שבעל הסולם אומר במאמר "הערבות": אם אדם אחד קודר חור קטן בסירה, כולם טובעים. גם אם איבר קטן בגוף חולה, כל הגוף סובל. הסבל מתפשט בכל הגוף והמחלה משפיעה על כל הגוף, כי בכל אברי הגוף יש חלק מהעבודה של אותו האיבר. לא יתכן שחלק מסוים בגוף יהיה פגום והגוף יהיה בריא.
גם במאמר הערבות מסביר בעל הסולם כי לעולם איננו דנים את האדם, הן במצוותיו והן בעבירותיו, אלא רק במידה שהוא תורם או מזיק למערכת הכללית. רק בזאת נמדד המשקל הסגולי של כל אחד מאיתנו. כלומר איש אינו נמדד בפני עצמו, אלא עד כמה שהוא נכלל באחרים, ועד כמה שהוא פועל לטובה, או חס ושלום להיפך, לפי המיקום שלו במערכת הכללית של אדם הראשון. רק בהתאם לכך בוחנים את האדם.
לכן ודאי שאיננו יכולים לראות בעיניים שלנו את הסיבות למקרים שקורים לאדם בהתאם לפעולות, תוצאות והמצבים שהוא עובר. זאת משום אנו תמיד צריכים להביא בחשבון את המיקום שלו במערכת הכללית.
"ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו ברואי השי"ת אסור לנו לרחם עליו, כי חוקי הטבע הוא מחלל ומטרת השי"ת הוא בוזה."
כל הרע שקורה לכל אחד מאיתנו, קורה רק משום שאנו מפרים את חוקי הטבע. ועל כך אנו נענשים בוודאי. למעשה, אין זה עונש, אלא התגלות הסטייה של האדם מהחוקים שעליו לקיים לפי מידת התפתחותו. מילד בעולם שלנו איננו דורשים כמובן לתקן דבר. ואמנם הילדים אינם יכולים להזיק לעצמם במידה מרובה, אלא במקרים של תוכנית וכוונה מיוחדות. במידה שהאדם הולך ומתפתח, הוא חייב לקיים עוד יותר את חוקי הטבע שמסביבו, את החוקים שפועלים עליו. ובהתאם לכך הוא מקבל עונש.
כאמור, עונש פירושו התגלות הפער בין האדם, בין ההתנהגות שלו, לבין ההתנהגות החוקית. בעל הסולם אומר שהטבע הוא שופט שדן את האדם בּמקום, לפי מידת התפתחותו ובהתאם לכל התנאים. אדם מקבל את התגובה מיד ביחס לאי האיזון שהוא מגלה כלפי הטבע.
כלומר, יש בנו נתון ברור, בריא, מוחשי מאוד: איך, בכמה ובמה, אנו יכולים לתקן את עצמנו כדי להיות בכל פעם באיזון, ולהשלים את עצמנו. זאת בתנאי שאנו מתייחסים לכוחות שפועלים עלינו, כביכול נגדנו, ביחס מטרתי. הם פועלים עלינו כיוון שאיננו מקיימים את החוק הכללי. כתוב "הכל במחשבה יתברר" (זהר). הכול תלוי באופן שבו האדם מברר את מצבו, האם הוא מתייחס למצבו ביחס מטרתי.
"וזוהי צורת המשפט לדעתי. ואני חושב שלא כדאי למי שהוא לחלוק עלי, על הצורה הזו שנתתי למשפט, מתוך שדברי המשפט אחד הם, כי מהו החילוק אם אומרים אשר המשגיח נקרא טבע דהיינו חסר דעה וחסר תכלית או לומר אשר המשגיח הוא חכם נפלא יודע ומרגיש ויש לו תכלית במעשיו, כי סוף סוף כולנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע"
לא משנה אם נקרא לחוב שעלינו לקיים מצוות או חוקים. לא משנה אם נקרא לו השגחה מהבורא או יחס מהטבע, כי בין כך בין כך אלה חוקים מוחלטים שאותם עלינו לקבל. אלא הבלבול שמביא אותנו לחשוב כי לא בטבע מדובר אלא בבורא, משלה אותנו שאולי הוא אינו החלטי כל כך, שאולי אנו יכולים לבקש ממנו והוא ירחם עלינו, שאולי הוא ישנה את החוקים שלו ולא יתייחס אלינו רע כל כך, לא במידה שאנו חייבים לקיים את החוקים אבל עדיין לא מקיימים אותם.
הבעיה במה שנהוג לקרוא דתות, היא ההיסמכות על הכוח העליון כרחמן - לא כטבע, אלא כמי שיש לו רצון לשנות את עצמו. זאת למרות שכתוב "אני הוי"ה אל שניתי", ו"חוק נתן ולא יעבור", ואף על פי שההיסטוריה האנושית מוכיחה כי אין בו רחמנות כלל. חכמת הקבלה קוראת לכוח העליון רחמן או אב הרחמן וכו', ביחס לתיקונים בלבד, כשאנו מבקשים ממנו תיקונים. ודאי שלא נבקש ממנו לשנות את יסודות הבריאה, את עצמוּת הבורא.
היחס הזה מצד כל הדתות כלפי הכוח העליון, הוא יחס מקולקל ביותר. הדתות מעבירות את הצורות האי החלטיוֹת שבאדם לבורא, ומייחסות אותן לבורא - כאילו הבורא אינו החלטי, כאילו הוא יכול להשתנות. והרי שינוי הוא גילוי של חוסר שלימות. כלום יתכן שבורא יאמר: "סליחה, עשיתי לך רע, אעשה לך טוב יותר". האם הבורא ישנה את הסדרים וחוקים שלו שבאים ופועלים כולם במערכת אחת סגורה שנמצאת בתיקון הסופי?!
לכן היחס שלנו לבורא או לטבע חייב להיות הדדי. ולא חשוב אם יש לו שֶׂכל או אין לו שכל, אם יש לו רגש, או אין לו רגש. עלינו להתייחס אליו מתוך הבנה כי היחס שלו אלינו לא ישתנה כל עוד לא נשנה את היחס של חוק ההשפעה לפי הנוסחה של ההשתוות הצורה.
שאלה: מה זה חוק ההשפעה?
"חוק ההשפעה" הוא תכונת ההשפעה שפועלת ושולטת בכל הכלי הכללי שנברא. אמנם כלפינו מחולק החוק למיליארדי נשמות פרטיות, אבל ביחס לחוק ההשפעה לא חשוב כמה נשמות יש – שבע מיליארד, עשר מיליארד או מיליארד אחד. כלפי חוק ההשפעה אין הבדל בפרטים, אלא כל הפרטים מחוברים ביניהם כרצון אחד וברצון האחד שולטת תכונת ההשפעה. הרצון נמצא בהשפעה למרות שהטבע שלו הוא קבלה.
בהשפעה הזו, בתיקון הזה שיש על הרצון, הרצון עצמו נמצא בהשתוות הצורה עם תכונת ההשפעה שהולידה אותו, שנקראת בורא. נמצא כי הכְלי המתוקן, הפעולה שלו והבורא שהוליד אותו ומתגלה בו, הם כולם השפעה. זה נקרא " קודשא בריך הוא אורייתא וישראל, חד הוא" (זהר, אחרי מות, רצ"ט).
שאלה: כיצד האדם ברחוב עובר על חוק ההשפעה?
מה בנוגע לאדם מהרחוב? כאמור, חוק ההשפעה אינו מתגלה כלפי "תינוקות", אלא לפי דרגת התפתחות האדם. לכן בימים עברו סבלנו פחות מכפי שאנו סובלים היום. במידה שאנו מתפתחים עוד יותר, ואמנם עתה אנו מתפתחים עוד יותר, כי הגענו לדרגה אחרונה של התפתחות, באותה המידה מתגלות הצרות, הכוחות שמבררים לנו את מידת הניגודיות שלנו להשפעה. הכוחות האלה שמתגלים בנו עתה, ימשיכו להתגלות בקצב מהיר מאוד ובצורה חריפה מאוד, כי אנו מפותחים יותר.
אין זה משום שאנו עושים יותר עבירות. יכול להיות שנעשה פחות עבירות וננהג בזהירות, אלא שלפי מידת התפתחותנו, אנו כבר צריכים לעשות תיקונים במקום עבירות. העבירות שביצענו בעבר לא היו חמורות, כי הם נעשו במהלך ההתפתחות, בטרם נגלתה הנקודה שבלב, לפני שנגלתה לנו האפשרות לעשות תיקונים. בהתאם לכך התייחסו אלינו כאל תינוקות.
עד סוף המאה העשרים התייחסו אלינו כאל תינוקות. נתנו לנו קצת מכות, שלחו אותנו "לעמוד בפינה", אפילו צעקו עלינו. אבל היו אלה דברים פעוטים. מה כבר אפשר לדרוש מתינוק שאינו יודע דבר, שעדיין אין לו שכל והנקודה שבלב עדיין לא התגלתה בו מול הרצון האגואיסטי שלו. אי אפשר היה לדרוש מאיתנו שנעורר את עצמנו בעצמנו לפעולות נכונות, אלא רק להכיר את הרע. כלומר שלא תמיד אנו צודקים ולא תמידים אנו בסדר. כך התפתחה האנושות עד סוף מאה העשרים.
בימינו הנקודה שבלב מתחילה להתעורר. פירושו של דבר שהאדם הגיע לזמן הבגרות. עתה עלינו לקחת את הנקודה שבלב. יש לנו בחירה חופשית: הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך". עתה יש חשבון אחר עם האדם. מה שמתגלה בימינו, מתגלה כמכות של ממש. זאת משום שאיננו מממשים את הנקודה שבלב לעומת הלב. איננו משליטים אותה על הלב.
לכן המכות הן מסוג אחר, הן מטרתיות. בימים עברו המכות לא היו מטרתיות. האנושות לא שאלה לסיבת המכות - לא לסיבת המגפות, ולא לסיבת המלחמות. בימינו מתחילים לשאול מדוע, מה זה ומהיכן זה נובע. לכן המכות עמוקות הרבה יותר, מכות בדרגה האנושית.
דיכאון למשל: לפני מאתיים שנה גם אם האדם גווע מרעב, הוא לא היה בדיכאון, ואם היה לו כל טוב, ודאי שלא היה מאבד את עצמו לדעת. בימינו המקרר מלא, והאדם תולה את עצמו ליד המקרר. לפני מאתיים שנה, אם היה לאדם אוכל הוא לא היה זקוק לדבר מעבר לכך. זאת משום שהחיים לפני מאתיים שנה עדיין היו בדרגת החי. היום יש לנו הכול. אולם דרגת החי שבנו מלאה, ולא דרגת המדבר.
שאלה: האם הפרת חוק הטבע בימינו פירושה לא לממש את הנקודה שבלב?
בדיוק כך. לכן בעל הסולם אומר שהטבע מראה לנו את הניגוד לפי מידת התפתחותנו. כלומר הטבע אינו מראה לנו עד כמה אנו מפרים את החוקים בדרגה הגשמית כמו ילדים קטנים, אלא עד כמה איננו נמצאים ברצון להשפיע ממש, כנגד הנקודה שבלב.
לכן המכות הקרובות יהיו מסוג אחר לגמרי. האנושות לא תדע כיצד להתמודד איתן, יהיו אלה מכות מוזרות מאוד. עובדה היא כי גם בדרגה האנושית התחילו להתגלות מכות, הטרור העולמי למשל. לאדם לא יהיה איכפת להחריב את העולם, עד כדי כך. מדוע? כי אם מתגלה הנקודה שבלב, החיים הגשמיים אינם נלקחים בחשבון.
מכאן מובן מדוע המכות בדרגה הגשמית, הבהמית, יכולות להיות מכות נוראיות, ואילו כלפי דרגת האדם, המדבר, הן אינן כאלה. עלינו לשקול את המכה ולראות מה הכוח הסגולי שלה. אם איננו עושים תיקון קטן בדרגת המדבר, איננו מקבלים את המכה בדרגת המדבר, אלא בדרגת החי, היכן שאנו מרגישים. מכה קטנה בדרגת המדבר, הופכת להיות מכה גדולה מאוד בדרגת החי. זאת משום שאין חשבון עם הגופים, אין חשבון עם החי.
בעל הסולם כותב ששלושה רבעים מאוכלוסיית כדור הארץ יכולים להישמד ברגע אחד, והכול משום שלא עשינו צעד קטן בהתאמתנו לחוק הרוחני, צעד קטן מנקודה שבלב שלנו כנגד החוק הרוחני. איננו יודעים לשקול נכון עד כמה איננו תואמים לטבע. איננו שוקלים באותה הרמה.
דומה הדבר לאדם בוגר שטועה כמו ילד קטן. כשילד לוקח מידינו דבר-מה אנו צוחקים, כשאדם בוגר לוקח מאיתנו דבר-מה הוא יכול להיכנס לבית סוהר. ואלה רק דוגמאות קטנות על היחס בדרגה שלנו.
"וכולנו מודים שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש אשר יענישהו הטבע, ואסור למי שהוא לרחם עליו."
שוב, איננו מדברים על רחמים וגם לא על דינים. אנו מדברים על התגלות החוק. אמנם, מתוך הרגש שלנו אנו משייכים לחוק הטבע רחמנות או דינים. אבל בעל הסולם אומר לנו להתייחס לחוק כטבע. לבורא אין רגש, הוא מגיב בהתאם.
שאלה: האם האדם מסוגל להסכים שיש מערכת חוקים ולפעול לפיה, האם אי פעם נוכל להתייחס כך למציאות?
כך עליך להתייחס למציאות בבירור שאתה עושה. אם לא תעשה זאת, תטעה את עצמך. אם תדע כי אתה נמצא מול חוקי הטבע ותאמר "אם אין אני לי מי לי", אז תבין שאין לך ברירה, שאתה חייב להגיע להתאמה, להשפעה, לחברה האנושית המתוקנת. אם לא נגיע להשפעה, נהרוג את עצמנו, לא נגיע לשום דבר.
אנו מתייחסים לבורא כמו לטבע רק בהבחן אחד: הבורא אינו משנה את החוקים שלו. כדברי הכתוב "חוק נתן ולא יעבור" (תהלים קמ"ח, ד'). אפשר לשייך לבורא רגש ושכל, אבל לא במובן שהוא יכול להשתנות ולשנות את היוצרות, את מעשה בראשית.
זו הבעיה שלנו: כיוון שאין בנו יסוד מוצק, אנו מייחסים גם את השינויים שבנו לבורא. וזה לא טוב. אנו מחכים שהוא ישתנה. אבל מי ישתנה?! דומה הדבר לאדם שיושב על הגג ומחכה שכוח המשיכה ישתנה כדי שיוכל לעוף ולא ליפול.
דבר לא ישתנה. כך עלינו להתייחס לכל מה שנמצא לפנינו ביחס לתיקון.
שאלה: איך בסופו של דבר זה קורה בפועל. איך האדם מסכים עם קיומה של מערכת של חוקים ועם החיוב לציית לה?
בעל הסולם אומר כי עלינו להתייחס לבורא כמו לטבע. לא סתם הוא מדייק ומדקדק ומדגיש את הנקודה הזו. היא חשובה מאוד, היא מביאה את האדם למצב שבו הכול תלוי בו, כל המציאות נתפסת בו, לפי התיקונים שלו בכלים שלו. אם תשתנה, תשנה את הכול. אם לא תשתנה, פעם אחר פעם ילכו ויתגלו בך בצורה טבעית רצונות גרועים יותר. תרגיש את עצמך גרוע יותר ויותר.
ואין כאן יחס מיוחד מצד העליון כלפיך, כלפי או כלפי כל אחד אחר. אלא המערכת כוללת את כולם. המערכת מלכתחילה נמצאת בגמר התיקון. ובנו מתגלים הנתונים שאנו צריכים לתקן ולהשלים ביניהם. בנו מתגלים הנקודה שבלב והלב, רצון לקבל וניצוץ מהרצון להשפיע. אם בכל פעם שהם מתגלים בדרגה גבוהה יותר, נוכל לתקן אותם, אזי נתקדם למצב שבו אנו נמצאים באמת. נגלה אותו, נחיה בו. אם לא נתקן אותם, אז הפער בין נקודה שבלב ובין הלב - המצב שבו הנקודה שבלב והלב אינם משלימים זה את זה אלא עדיין מנוגדים זה לזה - יורגש בנו ככאבים, כייסורים.
תפסיק לחשוב שמשהו ישתנה, אם אתה לא תשתנה. יתרה מכך, החשבון נעשה איתך לא רק ברמה האישית, אלא ביחס לכל העולם. דהיינו, כלפי חוק השוואת הצורה שבטבע, אתה נמצא כנציג של כל העולם. כל העולם הוא הרצון שלך ואתה צריך לחבר את כל העולם אליך ולתקן את הרצון הכללי הזה. לכן בכל פעם שמתגלות לך המדרגות הבאות, מתגלה לך חוסר הקשר שלך עם כל העולם, שלא תיקנת אותו בעל מנת להשפיע.
היחס בין המדרגות הוא אקספוננציאלי ולא ליניארי. כלומר אין הוא גדל פעם אחר פעם בהבדלים קטנים, אלא בשיפוע חד מאוד ובקצב הולך וגובר. זאת מפני שבדרגה הבאה יחסר לך פי כמה קשר עם כל העולם, ביחס לדרגה הנוכחית. כלומר לא הרצון לקבל שבך יגדל בעשר אחוז, אלא אתה לא תספק תיקון לעולם בעשר אחוז. לכו עוצמת המכה שתקבל תגדל פי כמה וכמה.
אלא שאת החשבונות האלה, איננו יכולים לחשב. ואם לא די בכך אנו יכולים לקלקל אותם ולחשוב כי הם יכולים כך סתם להשתנות.
שאלה: אם אעמוד על מגדל ואקפוץ למטה, לא אטען שחוק המשיכה מעניש אותי, אתייחס אליו כגולם. אם כך, מדוע בעל הסולם משתמש דווקא במילה מעניש, כאילו יש כוונה מאחורי העונש?
לא משנה אם נאמר שהחוק מעניש אותנו או לא. בין כך ובין כך החוק נשאר חוק.
תלמיד: ובכל זאת מדוע בעל הסולם משתמש דווקא במילה מעניש?
כשילדינו מקבלים מכה מאיזשהו חפץ, אנו מרביצים בחזרה לחפץ ואומרים שהוא רע, כאילו החפץ נתן להם מכה. אנו משחקים כאילו לקיר או לארון יש בו רצון או נשמה, כאילו הוא רע והרביץ לילד. כזהו היחס שלך לטבע.
שאלה: מדוע אנו מקבלים מכות בדרגת החי על טעיות שאנו עושים בדרגת המדבר?
טעות בדרגה עליונה מקרינה את אי הסדר שבה לכל הדרגות התחתונות. האדם למשל שולט בעולם הזה ובגלל שהוא אינו מתוקן כל העולם סובל בדרגות דומם, צומח וחי. מצד הבריאה, אנו נמצאים בדרגה אחרונה בהתפתחות ב-ד' בחינות דאור ישר. דרגת המדבר היא ה"מלכות". כל יתר הדרגות: דומם, צומח וחי, הן הדרגות הקודמות: חוכמה, בינה, זעיר אנפין. כשדרגת המלכות מתקנת את עצמה, היא מעבירה את האור ממנה ומעלה בכל ה-ט' ראשונות. לכן כל העולם סובל.
אולם אנו, שאיננו רואים היכן אנו חוטאים בדרגת המדבר, מרגישים את החטא בדרגות המגולות לנו, בדרגות דומם, צומח וחי. במיוחד אנו מרגישים אותו בדרגת החי. גם בדרגת המדבר אנו מרגישים אותו במקצת, אלא במה ששייך לאנושות ולא לדרגת המדבר ממש.
שאלה: דרגות דומם, צומח וחי מקיימות את חוקי הטבע. אם אריה טורף כבשה, אין בכך עבירה על חוקי הטבע.
הדומם, הצומח והחי מקיימים את חוקי הטבע. אולם היכן שאדם כלול בהם, משפיע עליהם ומקרין עליהם, הם אינם מקיימים את חוקי הטבע.
שאלה: גם האדם בדרגות דומם, צומח וחי מקיים את חוקי הטבע.
אוטומטית.
שאלה: אם כך, היחיד שאינו מקיים את חוקי הטבע, הוא האדם בדרגת המדבר.
כן.
שאלה: רק האנשים שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר, אינם מקיימים את חוקי הטבע.
רק מי שיש בו נקודה שבלב מתחיל להיות "מדבר". כשמתחילה הנקודה שבלב, מתחילים לדרוש מהאדם. לפני כן האדם סובל כבהמה.
שאלה: אם כך, מדוע אנו פונים עם הפצת חכמת הקבלה לאנשים בדרגת דומם, צומח וחי. מדוע אנו מזמינים אותם ללמוד על התיקון, על חכמת הקבלה ועל הכרת הרע? הרי הם מתוקנים. המקולקלים היחידים הם אלה שהתחילה לגדול בהם הנקודה שבלב ואינם יודעים מה לעשות איתה.
אתה צודק. כך גם בעל הסולם מסביר את עניין פנימיות וחיצוניות בסוף ה"הקדמה לספר הזהר". תחילה צריכה להתעורר הפנימיות, היכן שבאמת עוסקים בתיקון. רק לאחר מכן יתעוררו החלקים החיצוניים יותר.
אנו מפיצים את חכמת הקבלה בתקווה ובהכנה שבעלי הנקודה שבלב ימשכו אליה. למי שאין נקודה שבלב, ההפצה שלנו לא תאמר דבר. יש מיליארדי אנשים בעולם בלי נקודה שבלב. איננו מתכוונים ללמד אותם. יכול להיות שהם יתעוררו ויבינו. בכתבי "הדור האחרון" בעל הסולם מסביר שגם אנשים ללא נקודה שבלב יבואו ויציעו את עזרתם, תהיה להם נכונות לעזור. מתוך הסבל שלהם בלבד הם ירגישו שחכמת הקבלה היא הדבר הנכון. יתרה מכך, בעל הסולם אומר כי אפילו מי שיאמר: "אצלכם יותר טוב, תנו גם לי להצטרף", יוזמן להצטרף, ובלבד שיקיים את החוקים של הדור האחרון.
לא אנו מחליטים כיצד האדם יאמץ את חכמת הקבלה, את השיטה לתקן את עצמו בהתאם לטבע. אלא הצורה שבה מתעורר בו הרצון, הנקודה, הכרת הרע, היא שקובעת. הצורה שבה הרצון דוחף אותו ומגדיר את זהותו ביחס לטבע: עד כמה הוא מנוגד לטבע, ועד כמה אינו מנוגד. זו עבודה פנימית, אישית, של האדם. איננו יכולים להתערב בכך.
גם מי שלומד קבלה אינו מתערב במעשיהם של חבריו ללימוד. גם לומדי הקבלה מפיצים זה לזה את חכמת הקבלה, אלא שהם עושים זאת במאמץ מוגבר ומרוכז יותר. כך או אחרת הפצת חכמת הקבלה אינה נעשית תחת לחץ. לא מחייבים את האדם לקיים את כל התנאים, אלא רק לפי מידת התפתחותו.
עלינו לפעול כך שמי שיש לו נקודה שבלב, יתחיל לתקן את עצמו לפי המטרה, איכשהו להתייחס לתיקון, ומי שאין לו נקודה שבלב, ישמע על חכמת הקבלה. מתוך סקרנות הוא ייקח לידיו ספר קבלה - למרות שבדרך ככל אנשים ללא נקודה שבלב אינם לוקחים לידיהם את ספרי הקבלה – יקרא בספר ויחשב שהדברים נכונים ומתי שהוא יתממשו.
אלא שאדם כזה, גם אם יסבול סבל רב, לא יוכל לעשות את התיקונים הנכונים. הוא יכול לעשותם רק אם יקרא על הסבל שלו בספרי הקבלה. ואם יעשה זאת, אפילו שהנקודה שבלבו טרם התעוררה, בכל זאת, מתוך הסבל בלבד, הוא כבר יוכל להשתייך לתיקון הכללי.
לכן כדאי לפרסם את השיטה. בהפצת החכמה אנו חוסכים לאדם את דרך הייסורים ומונעים ממנו מכות. דרך הייסורים אינה דרך, אלא דריכה במקום ומכות שניתכות.
"הרי שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו רק במוטיב, שלדעתם המוטיב הוא הכרחי, ולדעתי הוא מטרתי."
תלוי איך אנו מתייחסים להשגחה. אפשר להתייחס להשגחה כמי שמחייבת אותנו לקיים את חוק הטבע, ולא יותר. ואפשר להתייחס אליה לפי המטרה. אז אנו מבינים שהיא לצורך התפתחותנו. בעל הסולם אומר שזהו ההבדל בין שיטות המוסר לבין חכמת הקבלה. כלומר האדם יכול להתייחס להשגחה מאין ברירה, או מתוך רצון.
"וכדי שלא אצטרך מכאן ואילך להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו, טבע ומשגיח, אשר אין שום חילוק בקיום החוקים כמו שהוכחתי, ע"כ מוטב לנו לבוא לעמק השווה ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך, כי היינו הך הם, ולא נאריך במלות על לא דבר."
בעל הסולם אינו רוצה להרחיב בנושא, כי בנקודה זו תמיד מתעוררות ספקות, בעיות ושאלות. למשל, איך יתכן שהמקובלים אינם מתייחסים לבורא כבורא מרגיש, חושב ומבין, בעל מחשבה ורצון, כמחשבת הבריאה. רבים מתפלפלים בשאלות האלה, ואין להם מושג על מה הם מדברים.
רק במקומות שבהם בעל הסולם היה חייב לציין כי עלינו להתייחס לבורא כמו לטבע, וָלא - נטעה, הוא עשה זאת, אבל לא יותר מכך. אילו הוסיף, היה בכך פתחון פה להעניש את המקובלים על היותם מטריאליסטים שאינם מאמינים בכוח העליון, והשאלה מהי אמונה הייתה עולה.
אי אפשר להסביר לאדם שלא נמצא בהשגה, מהו בדיוק היחס של המקובל לבורא, איך הוא נבנה. ודאי שהוא נבנה מתוך שהמקובל מגלה. העיוור, לעומת זאת, נשאר עיוור, דבר לא יעזור. לכן בעל הסולם אומר לנו לקבל את ההשגחה בצורה מטרתית. כלומר עלינו לקיים את חוקי הטבע, לתקן את עצמנו ביחס להם. ואז לא ניטעה.
שאלה: האם דברי בעל הסולם: "לדעתם המוטיב הוא הכרחי, ולדעתי הוא מטרתי", יכולים לשמש לנו כגישה להפצה. כלומר כלפי מי שלא התעוררה בו הנקודה שבלב צריך להגדיר את הטבע כחוק, וכלפי האדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב כמטרתי?
גם זה נכון. כך אנו מלמדים את ילדינו. גם להם איננו מסוגלים להסביר מדוע עליהם לעשות דברים מסוימים כך או אחרת. אנו פשוט אומרים להם "תעשו". ואם הם שואלים מדוע, אנו עונים "כך יהיה לכם טוב". לאחר מכן, כשיגדלו, יבינו למה.
רבות הן המערכות שהאדם מבין רק מתוך עשייה, מתוך קיומן. מדוע כתוב "נעשה ונשמע"? כי בלא להכין את הכלים, האדם לא יכול לגלות את התופעות שבכּלי. התיקון תמיד קודם להבנתנו מָה הוא התיקון. ניתן לומר שאם נתייחס כך לגישה המטרתית, גם היא תחייב אותנו, כמו חוק.
"ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה היא דורשת מאתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע, והנה אמרנו אשר הטבע מחייב את מין האדם לחיות חיי חברה וזה פשוט, אולם יש לנו להסתכל במצוות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההיא, דהיינו, מבחינת חיי החברה."
כשאנו חוקרים את חיי הנמלים, להקות הדגים או כל חיה אחרת, אנו מגלים חוקים ברורים. אמנם גם את החוקים האלה איננו יכולים לזהות בברור, אולם אנו מבחינים בחוקיות. אותה חוקיות ועוד יותר מכך, נמצאת בחיי החברה האנושית. אלא שאת החוקיות בין בני האנוש איננו מגלים כלל ואין באפשרותנו לקבל נכון את חוקי הטבע ולממש אותם. חוקי הטבע נמצאים בכל דבר, אין דבר שלא ימצאו בו חוקי הטבע. כשם שהחוקים נמצאים בדומם, צומח וחי, כך הם נמצאים כמובן גם בדרגת המדבר.
"וכשנסתכל בדרך כללית עלינו לעסוק בתוך החברה רק בשתי מצוות, שאפשר להגדיר אותן בשם "קבלה" ו"השפעה"
האדם עצמו רוצה להתעסק רק במצווה אחת, "קבלה". אולם מתוך שאנו נמצאים עם הסובבים אותנו, הדומים לנו, מובן לנו כי לנו אין ברירה אלא לתת להם משהו. כך נוכל לנצל אותם ולקבל מהם משהו כמנהג הסוחרים. אם כך, הקבלה וההשפעה בחברה האנושית, הן כולן קבלה. אלא במידת הכדאיות, אנו נותנים כדי לקבל ולהישאר ברווח גדול יותר מכפי שאנו צריכים.
כיוון שכל אחד מאיתנו זקוק למשהו אחר, יש מי שמוכן לקבל מאיתנו את מה שאנו זקוקים לו פחות ולתת לנו את מה שאנו זקוקים לו יותר. למשל, אם אני צריך אוכל יותר מכסף ובעל החנות צריך כסף יותר מאוכל, אנו מחליפים את האוכל והכסף זה בזה. הכול לפי החשיבות, לפי מה שחשוב יותר.
אלא שבעל הסולם אומר כי כלפי הטבע האמיתי, עלינו להיות בתכונת ההשפעה ובתכונת הקבלה האמיתיות ולא כמו היום, בחברה האנושית של זמנינו. עלינו לרכוש גם את תכונת הקבלה האמיתית וגם את תכונת ההשפעה האמיתית. גם את תכונת הקבלה האמיתית אין לנו. היא עוד צריכה להתגלות.
כך או אחרת, רק שתי הפעולות האלה יכולת להיות בנברא.
"דהיינו שכל חבר מחויב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה," שאם לא כן, לא יוכל להתקיים, "וכן מחויב להשפיע ע"י עבודתו לטובת החברה." שאם לא כן האחרים לא יוכלו להתקיים, כדי לתת לו, כדי שהוא יתקיים. "ואם יעבור על אחת מב' המצוות הללו",אם לא יהיה איזון בין מה שהוא מקבל לבין מה שהוא נותן, "יענש מבלי רחמים כאמור." זאת משום שהחברה היא מערכת סגורה, ולצורך קיומה יש בה כמובן מאזן כלשהו של קבלה ונתינה בין כל אחד מחבריה כלפי האחרים.
שאלה: בעל הסולם מדבר על חברה כללית או על חברות קטנות?
בעל הסולם מדבר באופן כללי. לא משנה מאיזה צד נבחן את הדברים. מדובר בחוק טבע. לכן הוא פועל בכללות, בכל החלקים ובכל חלק בנפרד: באדם ובחברה, בקבוצות גדולות, בקבוצות קטנות ובחברה האנושית כולה. אם נבדוק חוקי טבע אחרים נמצא כי גם הם פועלים בדומה לכך. חוקים מסוימים פועלים למשל על גרגר קטן, על גוש גדול ועל פלנטות. אם נבדוק את החוק ביחס לשלושה אנשים, יתכן שנמצא רק ביטוי חלקי שלו ביחס לאלפי או מיליארדי אנשים, אבל בכל זאת זהו חוק.
שאלה: ידוע כי בחברה האנושית יש גזלנים ורמאים שאינם נותנים דבר לאיש. אם כך, נראה כי חוק הנתינה והקבלה אינו מתקיים בחברה האנושית?
החברה האנושית קובעת לעצמה את החוקים. איננו יודעים מהם החוקים אמיתיים בטבע. החברה מענישה את חבריה שעוברים על החוק שהיא עצמה קבעה באקראי, ולא לפי הטבע.
בעל הסולם אומר שהחוק קיים בטבע ומי שמפר אותו, מקבל עונש מהטבע ולא מבני אדם. בעולם שלנו מי שגונב מכולם, דווקא זוכה לכבוד. זה לא עונש מצד החברה.
שאלה: השאלה היא איזה עונש הם מקבלים מצד הטבע?
את העונש שמקבלים מצד הטבע איננו יודעים ואיננו רואים. זה עניין נסתר. אילו החוקים של החברה האנושית והמידה שבה אנו מפרים אותם היו גלויים, היינו כולנו בחזקת חיות. היינו מקיימים את חוקי הטבע בהכרח, ללא בחירה חופשית, ללא עבודה אישית, ללא התפתחות שכלית כיצד לקיים אותם כנגד הרצון. לא היה לנו רצון "לשמה" להתעלות מעל דרגת הבהמה, מעל לדרגת ההכרחיות.
אילו חוקי החברה היו מגולים, היינו כולם צדיקים גמורים, אבל ללא כל התפתחות שכלית. היינו מקיימים את החוקים, כי מיד עם הפרתם היינו מקבלים מכה. כך החיות מקיימות את כל החוקים.
חוקי הטבע בדרגה האנושית נסתרים מאיתנו. וחכמת הקבלה היא החכמה שמגלה לנו את חוקי הטבע בדרגת החברה האנושית. רק בכך היא עוסקת. הכלים שלנו מדברים רק על חוקי הטבע בחברה האנושית, רק אותם הם מגלים לנו. הרי אנו מתקנים את היחס שלנו לאנושות, ובכלים שבהם אנו קשורים לאנושות אנו מגלים תופעות. לתופעות האלה אנו קוראים העולם העליון, מצב נעלה יותר ממצבנו הקודם. ולהרגשה שאנו מגלים בתוך הכלים המשותפים אנו קוראים הכוח עליון, בורא או דביקות בבורא.
חכמת הקבלה היא הסבר על החוק השׁורֶה בחברה האנושית. היא אינה יכולה להיות דבר אחר, כדברי הכתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ע"ב). רק מתוך הכלים שלנו אנו יכולים לדעת, ובהם אנו משיגים את המציאות.
חכמת הקבלה מסדרת את האנושות ביחס נכון בין בני האדם - רק בכך היא מועילה לאנושות. בעל הסולם מסביר זאת במאמרים "מתן תורה" וה"ערבות". בנוסף לכך, בתוך הכלי המתוקן, ביחס המתוקן בינינו, אנו מגלים מימד עליון יותר, נצחי, כמו טבע עצמו. אנו משתווים עם הטבע בדרגה העליונה שלו, ומשום כך זוכים לנצחיות.
עד כדי כך אנו מזדהים עם הדרגה העליונה הזו, האנושית, שאיננו מרגישים עוד את הדרגה הפחותה יותר, הגשמית, הבהמית. גם אם הגוף מת, האדם אינו מרגיש זאת. הוא כבר חי בדרגה האנושית. שם נמצאים כל הרצונות, המחשבות וההרגשות שלו. הקיום בדרגה הבהמית הוא קיום הכרחי בעבורו. לכן כשהוא נפטר מהכרחיות, הוא אינו מרגיש את המוות. הוא מזדהה עם הנשמה.
"ואם יעבור על אחת מב' המצוות הללו יענש מבלי רחמים כאמור. והנה במצות הקבלה, אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף ומיד, ומשום זה לא תארע לנו שום הזנחה. אולם במצוה השניה שהיא "השפעה לחברה" אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת נשמרת כהלכתה"
להשפיע לחברה איננו רוצים. איננו יודעים כיצד לעשות זאת ואיננו מרגישים כי אנו נענשים על כך. לכן איש אינו מרגיש כי הוא מחויב להשפיע לחברה. איש אינו מרגיש כי ההשפעה לחברה היא חוק. לעומת זאת, גניבה אנו יכולים לזהות. אם אדם גונב מאדם אחר, אנו מענישים אותו מיד.
אם כך, עלינו להבין נכון את החוקיות שלפיה ההשפעה נמצאת לפחות באותה דרגת החובה כמו הקבלה.