מהות חוכמת הקבלה | חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם | ספרים | הרב ד"ר מיכאל לייטמן | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / מהות חוכמת הקבלה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מהות חוכמת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה / חוק הכלל והפרט / ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים / שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה / שמות מופשטים / הממשיות שבחוכמת הקבלה / הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה / חוק השורש והענף בעולמות / שפת המקובלים היא שפת הענפים / מסירת הידע מהמורה לתלמיד / המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך"[1], אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[2]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת "הענפים", שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

[1] ויקרא כה, מז.

[2] השמטות הזוהר, בראשית, אות א. בראשית רבה פרשה י.

חזרה לראש הדף
Site location tree