אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "מהות חוכמת הקבלה"

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

מהתעמקות בהגדרה הזאת מובן, שחוכמת הקבלה היא החוכמה שמקיפה את כל המציאות וכוללת אותה בתוכה. כי אין חוץ מהאור שיוצא מהבורא, ובסדר סיבה ומסובב בונה, בורא, יוצר ומאציל את כל הכלים, את כל העולמות, הנשמות, ואת כל מה שבהם ואיתם.

הכול כלול באותה השתלשלות של כוחות עליונים, של אורות עליונים, שמשתלשלים מהבורא, וכוללים לא רק את הנבראים עצמם, שנולדים באותה השתלשלות, אלא גם את סדר הנהגתם, את סדר תיקונם, ואת סדר הגעתם לתכלית הבריאה. כלומר, חוץ מ"עצמותו", שבו אסור לגעת, כי אין לאדם אחיזה בו, אין בכל המציאות נושא, שלא יהיה כלול בחוכמה הזאת, הנקראת חוכמת הקבלה.

סדר ההשתלשלות הוא לא רק עניין כללי, אלא הוא גם מתפרס לפרטי פרטים ומגיע לעמקות כל הנבראים, על כל הכוחות שפועלים בהם, והתכונות שמהן הם מורכבים. ואין פרט, ולו הקטן ביותר, שלא נכלל בחוכמה הזאת. וכל יתר החוכמות חוץ מחוכמת הקבלה, אומנם שאי אפשר לומר עליהן שהן מחוץ לה, כי הן כלולות בה, הן חוכמות שהאדם ממציא, ורק במסגרת העולם הזה.

העולם הזה הוא אותו מצב בהשתלשלות הנשמות, שבו הן מגיעות לניתוק מהתמונה האמיתית, מהמצב האמיתי, מההשגה האמיתית של המציאות. והעולמות נמצאים באיזה סחרור, דמיון, מימד, שנחשב מתחת לחיים האמיתיים, שלפעמים קוראים לו חלום ולפעמים מצב פחות מדרגת מוות. והאדם שנמצא בניתוק מהעולם הרוחני, האמיתי, במציאות מוגבלת של חמישה חושים בלבד, מתוך המסגרת הקטנה והצרה הזאת, הוא בונה לעצמו חוכמות שעוזרות לו לשרת את הרצון לקבל ששולט בו, בתקווה למלא אותו, את הרצונות האגואיסטיים שלו.

על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, אפילו ב"לא לשמה", גם לא בחוכמת הקבלה האמיתית אלא במה שניתן בעולם הזה כדי למשוך את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב, כשמשתדלים ויוצאים להשגות עליונות, אמיתיות, נצחיות, ומגיעים לחוכמת הקבלה האמיתית, החוכמה על המציאות האמיתית ולא זו שמורגשת בחמשת החושים, במוגבלות של הרצון לקבל. אז רואים עד כמה כל יתר החוכמות שהאדם מפתח הן מוגבלות ולא אמיתיות. כלומר, הן לא יכולות לתאר ולהסביר לאדם את ההנהגה האמיתית, ואת הקשר האמיתי בין כלים לאורות, בין חומר לכוח, בין בורא לנברא.

לכן בסופו של דבר, הסדר הזה של השתלשלות הכוחות העליונים, הוא שיביא את הנשמות להשגות עליונות. ואז יתבטלו כל יתר החוכמות, ותישאר רק חוכמת הקבלה, שעל ידה האדם מגיע למטרה שבשבילה הוא נברא. שלמענה יצאו מהבורא מלכתחילה כל הכוחות האלה, כל האורות, בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, כדי להגיע שוב לאותה מטרה, ל"סוף מעשה במחשבה תחילה". [1]

וכך יוצא, שאפילו בעולם הזה, אין לאדם עיסוק אחר חוץ מהעיסוק בחוכמת הקבלה, באותה מידה שהוא מסוגל לעסוק בה. כי הוא נמצא בכלים אגואיסטיים, שבהם לא יכולים לגלות את חוכמת הקבלה, אלא רק אור מקיף. אבל אם על ידי עיסוק כזה בקבלה האדם מגיע להשגת העולם העליון, אז הוא מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה.

כלומר, מהגדרת היסוד של חוכמת הקבלה שבמאמר הזה מתבאר, שאין לאדם במה לעסוק יותר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בחוכמת הקבלה. מפני שכל השורשים העליונים שיוצאים מהבורא כוללים בתוכם את כל המציאות.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק נקרא תנאי, ששולט מהמדרגה העליונה על המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה, כשהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

אבל החוק תמיד פועל, ותמיד הוא פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות לקיים את המדרגה העליונה, כלומר להידבק במדרגה העליונה, או לא לרצות לקיים אותה.

החוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר, שגם בכל רגע ורגע, וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". [2]

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, כשלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים דרך כל המצבים, ממצבים ההפוכים מהמטרה אל המטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להימצא מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שהחוק הזה מחייב, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח, ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון שלהם. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידת ההסכמה, שנותנת לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה, בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא כמו כל פרט אחר בבריאה, בלי יוצא מן הכלל. כל פרט בבריאה נמצא תחת השפעתו השלמה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו ואין שום פרט שיכול לצאת משליטת הבורא. לא שבתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא בתוך מה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

למשל, האדם לא חושב איך הגוף שלו מתקיים, איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, המערכת פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול רצונות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

והבועה הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסתה של תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר בינה נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת, מחשבה של השפעה, מולידה באדם את הרגשת החופש, את ההרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסתה של תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק בקטן, כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל באופן עצמאי, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול, והוא משתמש בו כך.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, בראש שלו, לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות האלה הם כל החיים שלו, עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

יוצא שחוק הכלל הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. אבל לא לעשות את הפעולות בפועל, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון. [3]

כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם. אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן. היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך". [4] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג" [5], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם ישן נושן" [6], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

מה ההבדל בין כלל ופרט?

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. עליהם להוביל את האחרים, או להכין עבורם משהו. על כך, בעל הסולם לא מפרט יותר. וזה לא בהבנתנו. הרי גם את המדרגה שנמצאים בה אנחנו אף פעם לא מבינים, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים, שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שנאמר, שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך" [7] ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. הבחירה שבידי האדם היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית, וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.

למה הקבלה מתייחסת לרגשות בשפה יבשה של פרצופים ועולמות כמו הכימיה?

השיטה של מדע הכימיה לגרום לרגש היא לחבר אלקטרודה למוח או לטפטף חומר, כדי שהאדם ירגיש אוהב או שונא, וכמו הקבלה גם הכימיה מדברת על הסיבות לרגש ברמה אחרת ממה שהאדם מרגיש.

יש עולם, כלומר, יחס של האדם, שהוא מתייחס אל העולם כדבר שנמצא מחוץ לו, כמו כימאי. אלא שהכימאי שעורך ניסוי, גם לפני הניסוי, וגם בזמן הניסוי ולאחריו, גם עליו נעשות פעולות מבחוץ. ורק באופן שבו הוא תופס את העולם, תלוי העולם שבו הוא נמצא ואותו הוא מבטא. אבל למרות שהוא מתייחס לניסוי כמשהו מחוץ לו, גם הוא עצמו נמצא בתוך הניסוי.

כלומר יש עולם, שהאדם מתייחס אל עצמו, שבו נעשות הפעולות, וכך מסתכל על העולם. חוכמת הקבלה לא רוצה לדבר על הרגש, אלא על הסיבות לרגש. שאם האדם רוצה לעשות את הפעולות של חוכמת הקבלה על עצמו, אז הוא מגיע מרמת הניסוי לרמה של התוצאות, לרמה של הרגשה.

בקבלה האדם רוצה שהפעולות האלה יעברו עליו. ואם הוא רוצה, הוא מביא אותן אליו. הוא מעתיק אותן מהעליון, מיישם אותן, מבצע אותן, על עצמו. ואז הוא מרגיש גם את הפעולה וגם את התוצאה. הוא כביכול עולה מדרגת הפעולה לדרגת ההרגשה. הוא חי בהרגשות, ברצונות, ולא בפעולות עצמן.

אבל גם הפעולות, שחוכמת הקבלה מדברת עליהן, אינן פעולות יבשות, אלא האדם עצמו יכול להכניס או לא להכניס בהן רגש. התיאורים האלה של "בחינה א'", "בחינה ב'", "מסך", "אורות", "רשימות", שנמצאים במצבים שונים, הם בדומה למוסיקאי, שמרגיש את המוסיקה לפי התווים, ויכול לשיר ולבכות מקריאת התווים. אבל מי שלא מבין תווים, רואה בהם רק נקודות קטנות עם זנבות, בלי להרגיש בהם כלום.

הכול עניין של שפה. לכן אי אפשר לומר על ספרי המקובלים, שהם כתובים בצורה יבשה, אלא הם לא מדברים אלינו. כי יש הבדל בינם לבינינו. בשביל אדם רגיל, תיאורים של מסך מסוים או כמות אורות מסוימת הם רק תיאורים של תוספת כמות. אבל בשביל מקובל, שנמצא ברמה של רגשות, התיאורים האלה הם משהו אחר. בעיקר, שהרגשות האלה אינם כלפי עצמו, אלא כלפי החיבור עם הבורא, ששם ההגברה שלהם היא לאין שיעור.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

האדם נמצא מול הבורא. זהו מעמד שהוא והבורא נמצאים בו תמיד. לא חשוב אם הוא מרגיש את המעמד הזה או לא, מרגיש יותר או מרגיש פחות, המעמד עצמו הוא תמיד אותו מעמד. אלא באדם בלבד תלוי עד כמה הוא מסוגל לגלות לעצמו, לפי התנאי של השתוות הצורה, את הבורא, את הכוח שלו, את ההנהגה וההשגחה שלו, את היחס שלו כלפיו.

לגלות אותו אנו חייבים ממצב שלא נמצא בבורא, ממצב שלא היה במציאות לפני שהאדם התייצב במצב המיוחד הזה, הנקרא מקום הראוי, מקום הרצוי, שהוא מצבנו בעולם הזה. [8] שממנו, מהנקודה הזאת ואילך, עלינו לגלות מי עומד לפנינו, מולנו, כנגדנו. מלבדו אין דבר אחר במציאות. היחס שלנו כלפיו, או היחסים בינינו, הם שבונים באדם את תמונת העולם. ומה שקורה לו, מה שעובר עליו בעולמו, הוא רק גילוי היחס של הבורא בנברא, בהתאם לאיך שהנברא מתאים, דומה, מבין, מחקה את הבורא. ובתהליך הזה בלבד נמצא חופש הבחירה שלו. כלומר, כשמציבים את עצמנו נכון וקוראים נכון את התמונה שעומדים מול הבורא, אז מגלים את היחסים בינינו, על ידי זה שמתאימים את עצמנו אליו, בהתאם ליחס שלו כלפינו. הגילוי הזה בלבד הוא הפעולה החופשית שביכולתו של האדם לעשות.

וכל יתר הפעולות, שנדמה לאדם שהוא עושה במציאות חייו, וחושב שבהן הוא משפיע או מקבל, הן פעולות שנובעות מתוך הרצון לקבל הטבעי, שקובע לו מראש את כל הדחפים, הרצונות והכיוונים. שהוא כלל לא מביע את עצמו, אלא הרצון לקבל בדרכו הטבעית, מביא את האדם להכרה, שעליו להבין, שהוא עומד מול הבורא, וחייב לממש את בחירתו החופשית.

ומה הן שתי הדרכים האלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה? הן לא שתי דרכים לעלות ולרדת כבסולם מדרגות. אלא הכוונה היא למעמד האדם מול הבורא, בשרשרת גילוי היחסים עימו, שהיא נקראת סולם המדרגות. שבכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, יש לו יכולת לגלות יחס יתר של הבורא אליו, ובהתאם, יחס יתר של האדם לבורא. והגילוי הזה הוא נקרא לרכוש את המדרגה הבאה. וגילוי הולך וגובר של היחסים האלה ביניהם, כמו בין שני בני אדם, הוא נקרא לעלות בסולם המדרגות.

ולמה ההשתלשלות הזאת נקראת השתלשלות מלמעלה למטה? מפני שהבורא מייצר לאדם את התנאים המתאימים לגילוי יחס יתר מצד האדם. הבורא מזמין תחילה את האדם למעמד מסוים, שבו עליו לתת יגיעה לגילוי אותו מעמד, אותו היחס, ולאחריו האדם מגלה את הבורא, ומתחבר עימו בצורת חיבור חדשה. וזה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך את זה, ותתקדם אלי". [9] והאדם, או מתחזק ובוחר בדרך הנכונה, או שעוזב. ואז בהתאם לרצון לקבל שלו, מתגלגל שוב לאותו מעמד, אלא לאחר שהייסורים מחייבים אותו לכך, ולא בחירתו החופשית.

כלומר, או שהאדם בוחר בחברה טובה, שמסייעת לו בגילוי יתר יחס עם הבורא. בחירה חדשה, בחירה טובה, שעולה לו במאמצים רבים. כי עליו לבנות את החברה הזאת, להתבטל כלפיה, ולדאוג שתשפיע עליו יחס מיוחד, כיוון מיוחד והתפתחות מיוחדת - השקעה שהיא כולה נגד הרצון לקבל שלו. או שהוא בוחר חברות אחרות, ולאחר שבכולן מקבל מכות, ונשאר לא מסופק וממורמר, הוא מגיע לאותו מצב שחייב לבחור בחברה נכונה, אבל בדרך ייסורים. לאחר שמתגלגל, מגיע לאותה נקודה, לאותה הבחירה. אבל מרגע שבוחר בה, בוחר.

ומהי אותה בחירה בחברה? בחירה בגילוי יחס הבורא אליו, איך הוא מתגלה אליו ב"ייחוד הוי"ה אלוקים". [10] היינו, הבורא נותן לאדם תמונת עולם, תמונת יחסים כאלה בינו לבין האדם, שמותירה לאדם שתי אפשרויות. או לומר, שהכול בידי שמים, הכול מהבורא, או לומר "הכול אני". כלומר, שיש שתי רשויות. רשות אחת, רשות של הבורא בלבד, ולאדם אין שום בחירה חופשית. או רשות אחרת, שהבורא לא קיים, אלא "הכול אני".

ושני המעמדים האלה, שתי ההתייחסויות האלה כלפי העולם, הן פסולות. כי הן מנתקות את הקשר בין הבורא לנברא. או הבורא איננו, או הנברא איננו. והתקשרות, התקדמות לאיחוד ודבקות בין בורא לנברא, יכולה להיות רק אם שניהם קיימים, אך לא כרשות הרבים, אלא כרשות היחיד. אבל איך תיתכן התקשרות בין שניים כשכל אחד הוא כרשות היחיד, והרי זה סותר את זה? עושים זאת על ידי טיפול ב"קליפת נוגה". שאין כוח בורא בנפרד ואין כוח נברא בנפרד, אלא מה שאפשר מעבירים לצד הקדושה, ומה שלא, משאירים למטה.

כלומר, כל הגוף שבו מטפלים, ואותו מביאים לתיקון, מתחלק לשלושה שלישים: שליש עליון דתפארת, שליש אמצעי דתפארת, ושליש תחתון דתפארת. בשליש העליון ובשליש התחתון אין מה לטפל, כי שליש עליון הוא קדושה, ושליש תחתון הוא "סיטרא אחרא". אלא כל הטיפול הוא בשליש אמצעי דתפארת, שבו מקום הבחירה.

לכן בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי מי לי". [11] זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו". [12]

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכול וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שלא רוצה להצטרף לכוח האחד, לא של הבורא ולא של "האני", לא לשליש עליון דתפארת ולא לשליש תחתון דתפארת, אלא עוסק רק בבירור שליש אמצעי דתפארת, אותו חלק שמותר וניתן לו לברר, בו הוא מייחֵד "הוי"ה אלוקים".

הוי"ה היא ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהבורא פועל בכל המציאות. ואלוקים הוא איך הבורא מתלבש בכל הטבע, אותו גילוי שהאדם מוסיף מלמטה למעלה. בכך מגיעות פעולות הבורא להתאמה עם פעולות הנברא, ונעשה הייחוד, הקשר, הדבקות, ורכישת המדרגה, אותה מציב הבורא כלפי האדם. ולאחריה שוב מתגלים תנאים למדרגה הבאה, וגם שם מוצבים לאדם אותם התנאים ואותן העבודות. אבל אין מדרגה אחת דומה לחברתה, מפני שהכול מתבאר ונעשה ברצון לקבל שונה, ואז יש לאדם תמונת עולם שונה.

וזה נקרא שתי דרכים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שאין לתאר אותן כדרך משתלשלת, אלא כמעמד בין האדם לבורא. שהבורא מציב תנאים, והאדם מקיים אותם, מגיע להשתוות הצורה, מברר את היחסים ביניהם. ושוב הבורא מציב תנאים, ושוב האדם מקיים אותם ומברר את התנאים ביניהם. וכך הולכים ומתגלים ביניהם היחסים יותר ויותר. וגילוי היתר הזה נקרא מדרגות, עד שהאדם מגיע לגילוי כל פעולות הבורא.

ולרכוש מדרגה נקרא כל פעם לבאר עוד יותר את היחסים בין האדם לבורא. על ידי מה? על ידי שהבורא נותן תנאים לאדם, וזה נקרא "מלמעלה למטה". והאדם מתוך בחירה חופשית עובד בתנאים האלה, ומגלה את היחס שלו לבורא, בהתאם, בדומה, ליחס של הבורא אליו. העבודה הזאת נקראת לרכוש את המדרגות, לעלות במדרגות.

בדומה ליחסים בין בני אדם. שהאחד מגלה שהשני חשוב לו, אבל שמערכת היחסים ביניהם ממש מקולקלת, ואין להם ברירה אלא לשפר אותה. ואז האדם חושב איך לשפר אותה, ובצורה הדרגתית, לאט לאט, בתחבולות שונות ובפעולות עקיפות וישירות הוא מנסה להתקרב אל חברו.

וכל פעם בהתאם להתקרבות שלו, השני דוחה אותו או פועל כלפיו, ובהתאם לכך הוא משתנה. אבל אין לו ברירה, הוא חייב לנסות. ומה השני רוצה? אולי הוא לא רוצה אותו, כמו בעולם הזה, ולכן דוחה אותו ומעמיד לו מכשולים, שלא יתקרב אליו. ואולי דווקא רוצה אותו, אבל שזה ידרוש ממנו כוחות להגיע אליו, כדי שהקשר הזה יהיה לו יקר, שבעתיד לא ישליך אותו מן הסתם.

רואים זאת אצל נשים, שיש להן טבע של הרצון לקבל, שהן רוצות שהגבר יחזר אחריהן. והחיזור הזה נקרא קניין. האדם משקיע כוחות, והדבר הופך לשלו, כאילו ששילם בעדו. והקניין הזה הוא הדדי. האדם משקיע כוח בבורא, מכניס בו כביכול את היגיעה שלו, וכך יש לו מקום שהשקיע, מקום ששייך לו. ואז הוא נעשה יקר לאדם, והוא קונה אותו. ובצורה כזאת הוא רוכש הבנות, השגות, מחשבות, של הבורא.

השגת המדרגות של היחסים בין בורא לנברא, היא השגה שבאה ביגיעה גדולה, והיא חייבת להיות כך. לכן נברא הרצון לקבל, שהוא נגד הקשר הזה. והאדם חייב למצוא תחבולות מיוחדות כדי להתגבר על ההתנגדות שלו לקשר הזה. ואין דבר בעולם שיש לנו התנגדות אליו, חוץ מהתנגדות להתקשרות לבורא.

הרצון לקבל, אופיו, טבעו, מיוצב ובנוי בתוכו בצורה כזאת, שהוא מתנגד רק לקשר הזה. ולכן כל הדברים האחרים בעולם, שהאדם הולך לעשות, הם בהסכמת הרצון לקבל. ורק ההליכה לבורא, היא לא בהסכמתו. והבורא מגלה לאדם את מקום היגיעה שלו, הנקרא בחירה חופשית, ששם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "בזה תתחזק". אבל זהו הדבר הקשה ביותר. והוא היחיד שקשה.

לכל הפעולות של הרצון לקבל, האדם יכול למצוא תמיכה, גם בציבור וגם בתוך עצמו. כי יש לו רווח כלשהו, אבל לא כנגד התקשרות לבורא. כאילו יש סביב האדם מעגל ובכל שלוש מאות שישים מעלות הוא יכול להסתובב, ורק לכיוון אחד ישנה התנגדות. כך בכל יתר הכיוונים, מלבד להתקשר לבורא, האדם מוצא תומכים, רווח, הצדקה כלשהי בעולם. כך אנו בנויים.

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך", אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

כמו שהאדם חוקר את העולם הזה, היינו, את המציאות שנמצאת בהרגשתו, בהשגה הטבעית שלו, כך ישנה חוכמה מיוחדת, מדע, שאיתו האדם יכול להיכנס לחקירה של המציאות, שמתחילה להיות מורגשת בו רק על ידי השיטה הנקראת חוכמת הקבלה.

ואדם שמתחיל לקבל כלים נוספים להרגשת המציאות, שאינה מורגשת בנו בצורה טבעית, אותה מציאות נוספת הנקראת רוחנית או עליונה, מתחיל להרגיש תופעות שלא מרגישים במציאות הטבעית. ולכן נוצר ההכרח לרשום לעצמו, או להעביר את הידיעות והדעות מאחד לשני, כפי שנהוג בין מדענים בכל חוכמה, במילון מיוחד שהמקובלים פיתחו לעצמם.

וכך הם יצרו את שפת הענפים, שבה הם קוראים לשורשים עליונים בשמות של התוצאות שלהם בעולם הזה. או שבחרו בשמות אחרים, מתוך גימטריות, מתוך כלים ואורות, מתוך המעמד הרוחני שיש לאותה תופעה, שאותה רוצים לכנות בשם. אבל למעשה אין שום הבדל בין השמות שנלקחים מהמילון של המציאות הטבעית, לבין השמות שהמקובלים נותנים מהרגשת המציאות העל טבעית. אלא ההבדל הוא רק כלפי אדם שלא מרגיש את המציאות העליונה, את הרוחניות.

כך למשל אדם שקורא בתורה רק סיפורים במילים מוכרות. מצד אחד השפה הזאת מכשילה את האדם ומבלבלת אותו, כי הוא רגיל לתאר מאחורי המילים האלה מושגים מהעולם שלו, מהעולם הזה, ולא מבין אחרת. אבל מצד שני, אם הוא היה קורא מילים שלא מבין מה יש אחריהן, היה לו חוסר טעם וקושי להתייחס למידע שמקבל, כי לא היה מרגיש יחס לאותם מושגים טכניים יבשים, כמו רשימות, פרצופים, מסכים ועביות.

אבל הן בשפת הקבלה והן בשפת הענפים אפשר למצוא בכתבים מסוימים של בעל הסולם וגם בספרו "תלמוד עשר הספירות", מילים שכלל לא קיימות בעולמנו, שהוא קורא לתופעות רוחניות בשמות שאין לנו שום הבנה בהם, שהוא לא נתן להם הסבר ולא חיבר להם מילון, אלא השתמש בהם לעצמו, לכן הם כולם נקראים שמות מופשטים. אבל הם אינם מופשטים, הם שמות לאותן תופעות ולאותם כוחות שפועלים בעולמנו, אלא בנסתר מהאנשים שעדיין מרגישים הכול רק בחלק הטבעי של העולם.

והשמות האלה, התופעות שנקראות בשמות האלה, מתגלות רק למי שרוכש חושים נוספים, את החוש השישי, מסך ואור חוזר, שבשבילו הם אינם שמות מופשטים, אלא הוא חי בהרגשה, בהערכה, בהתקשרות, עם התופעות האלה, והם נעשים לו לשמות רגילים. מה שאין כן לאדם שעדיין לא נמצא בתוך החיים הרוחניים, לגביו הם עדיין מופשטים לחלוטין, היינו, ללא קשר למה שהשם מביע ומבאר.

והאדם צריך להבין, שהשמות האלה אכן מופשטים כלפיו. ולא לדמיין אותם, עד שלא משיג את האובייקט עצמו, שנמצא מאחורי השם הזה. להיות בהבנה ברורה שכל זמן שהוא לא משיג את התופעה, השם עצמו הוא מופשט עבורו. ולא לסבך את עצמו בשקר עצמי, שהשם או ידיעת המילים, מקנה לו השגה והבנה וקשר ואחיזה בתופעה הרוחנית עצמה.

ומדוע חשוב להבין עניין זה? כי אחרת האדם חושב, שכבר יש לו משהו ביד. אבל אם הוא מבין שהוא עדיין רק קורא שמות מופשטים, מתוך זה הוא מתחיל להשתוקק להבנת השמות, היינו, להשגת התופעות שנמצאות מאחורי השמות, שהן בעצם כוחות. כי רוחניות היא רק כוחות. כוחות שמתגלים בפעולות שונות ובהתקשרויות ביניהם.

האם השגת העולם הרוחני תלויה בלימוד השמות המופשטים?

בשום מקום לא כתוב כמה שמות צריך להכיר או כמה חלקים ופרקים ב"תלמוד עשר הספירות" או בספרים אחרים צריך ללמוד בעל פה או בכתב, וגם לא כמה מבחנים יש לעבור כדי להגיע להכרתו ולהרגשתו של העולם העליון. מפני שההשגה אינה שייכת לא לכמות ידע ולא למספר דפים, אלא תלויה רק ברצונו של האדם להיכנס להרגשת השמות האלה, להזדהות עימם, לקבל על עצמו את האופי שלהם.

ולצורך זה עליו להשתוקק לברר מה הן צורות ההשפעה, ביטויים דלהשפיע, לתת, לתרום, לצאת מעצמו, לדאוג על מה שמחוץ לו, לזולת. איך הם מתבטאים בכל שם ושם, כל אותן התופעות שהן מחוץ לגופו של האדם. וכאשר האדם משתוקק לגלות משהו בצורה כזאת, נקרא שהוא רוצה לגלות את השמות הקדושים. "קדושה" נקרא השפעה. וכך לפי ההשתוקקות להשפיע, הוא מושך על עצמו את האורות המקיפים, שהם מתקנים אותו, ולאט לאט נותנים לו את התכונות האלה, את הטבע שיש בשמות. ולפיו האדם מתחיל לגלות את התופעה הרוחנית.

ורכישת היכולת הזאת לא תלויה בכמות הידע. יש אנשים שלומדים הרבה ויודעים מצוין את החומר. ויש אחרים שמשתוקקים, ולא מסוגלים להיות שקועים בלימוד, כי לבם בוער אחר הדאגה "איפה אני כלפי ההשפעה, למה אין לי יכולת להשפיע, למה לא הגעתי אליה, היכן האגו שלי, למה אני עם האגו שלי עדיין לא יכול להיכנס לכיוון הנכון?". לכן יש שלומד ויש שעובד, והם שני דברים שונים. ומי שעובד על עצמו, על הרצון לקבל שלו, על המחשבות שלו, על ההשתוקקות שלו, נקרא עובד ה', שעובד על עצמו כדי להידמות לה'.

גם העבודה הזאת נעשית מתוך לימוד, אפילו בחלקים ששייכים לחוכמה הרוחנית. אבל רק לאחר שהאדם לומד בכוונה נכונה. רק אז הלימוד מביא לו תועלת, אורות מקיפים, כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [13] ואם הוא לא לומד עם כוונה נכונה, גם אז הוא מגלה לאט לאט את התופעה הרוחנית, אבל כבר בדרך ייסורים. כי בכל דבר, אם האדם לא מתכוון אליו בדיוק, כל סטייה קטנה ממנו נקראת דרך ייסורים.

אפילו בלימוד ובעבודה בקבוצת חברים, רוב ההתקדמות היא בדרך ייסורים. כי האדם כמעט ואי אפשר לו לכוון את עצמו ישר למטרה. ככל שמשתוקקים ללכת בקו ישר, ההשתוקקות להישאר בקו ישר היא היגיעה של האדם. ועבודתו היא כל פעם לסטות מהקו, ושוב לרצות להחזיר את עצמו אליו.

באיזו מידה צריך להשתוקק להבין את הטקסט לפי מושגי השפעה?

יש שיטות לימוד שקוראים את הכתוב ומתרגמים אותו לפעולות השפעה שנראות לאדם כך או אחרת. אבל אין לכך שום חשיבות. בלימוד הקבלה האדם יכול לקרוא ובקושי להבין את השפה. כי העיקר הוא ההשתוקקות.

לכן הלימוד בספרים נקרא סגולה, שאינה דורשת הבנה. כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, אע"פ שאינם מבינים מה שלומדים". [14] שאפילו שלא מבינים מה שלומדים, מתוך ההשתוקקות להבין מעוררים אורות המקיפים.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושיה שמתעוררת על השגת הרוחניות, שהרוחניות אינה ממשית כמו הגשמיות, נובעת רק מחוסר הבנה וחוסר הרגשה של הרוחניות. שהרוחניות היא כוחות שאי אפשר להתקשר איתם, להשיג אותם, כמו כל דבר שהאדם משיג ואוחז בו, רואה אותו, טועם אותו, נושם או מריח אותו. אנשים לא יכולים להעלות על דעתם שזו אותה השגה. ובעל הסולם דווקא אומר כאן במאמר, שהשגת רוחניות והשגת גשמיות זה היינו הך.

נניח שכולם היו מאבדים את חוש הראייה, והיה נולד דור חדש שלא יודע מהי ראייה, ואיש לא היה יודע לספר להם מהי, או היה זוכר ויכול לספר, אבל לא היה בכך שום תועלת, כי אין להם חוש ראייה, כמו שאדם רגיל כלפי מקובל, גם אז האנשים היו לומדים, ויודעים איך להסתדר. הם היו משתמשים ביתר החושים, וכותבים לעצמם חוכמות, ומוסרים אחד לשני התפעלות ממה שהם מרגישים, חוץ מחוש הראייה.

ולא היה קורה דבר. אלא היה להם עולם משלהם, שחסרה בו רק התפעלות מחוש אחד. אמנם חוש חשוב מאוד, שמקבלים ממנו את עיקר ההתפעלות מהעולם ומהמציאות, אבל הם היו מסתדרים. והיו חיים מגילוי תגובת החושים שלהם על מה שנמצא סביבם. ואם היינו צופים בהם היינו רואים, איך הם בודקים את העולם, איך הם חוקרים אותו, איך ללא חוש הראייה הם מסתדרים ומסמנים לעצמם כל מיני סימנים אחרים בצורה אחרת, ללא הכרה בחוסר החוש. ולנו, לאנשים שיש להם אותו חוש, הם יראו כחסרי ידיעה וחוכמה.

אלא שלא מדובר על גובה ההשגה, למרות שההבדל הזה קיים בין רוחניות לגשמיות, שהמקובלים הם בעלי חוש נוסף, שאין לנו. אבל עצם ההשגה בגשמיות הוא כמו ההשגה ברוחניות, עם חוש הראייה או בלעדיו כמו עם ההרגשה הרוחנית או בלעדיה. כי גם ללא חוש הראייה, האדם חוקר את העולם, את התופעות שקורות לו, בפגישה עם משהו. כפי שרואים איך העיוורים מתייחסים לסביבתם. בפגישתם עם מישהו הם נוגעים לו בפנים, וכך מכירים אותו. כלומר, מה הם חשים? הם חשים את התגובה שלהם. העיוור זוכר איך החומר הזה מגיב. הוא לא יודע מי הוא, אלא איך הוא מגיב לאותו חומר.

אותו דבר קורה עם כל החושים של האדם, וגם ברוחניות. לעולם לא משיגים את הדבר עצמו, אלא רק את ההתפעלות מהתופעה, לפי איך שאנו בנויים. בעולם עצמו אין דומם, צומח, חי, מדבר, אלא רק כוח. כוח אחד שמתפרס לכוחות רבים, שהם משפיעים עלינו. האדם פועל עם הכוחות שלו בהתנגדות לאותם כוחות, הוא מרגיש ובודק אותם, ויכול לחקור אותם, וללמוד אותם בצורה כזאת, שהוא לא יודע מה נמצא מולו, אלא איך הוא מגיב עליו.

ותגובות אלה האדם רושם, וכך אוסף את ההשגות שלו, הנותנות לו את תמונת העולם. כלומר, העולם לא קיים מחוץ לאדם, אלא הוא תמונה שהאדם בונה מתוך התגובות שלו לכוחות שפועלים עליו. ואם ישתנו חושיו, הרגשותיו, רגישותו, הוא ירגיש תמונה אחרת. גדולה יותר או גדולה פחות, אם רגישותו עולה כמותית. ואם היא עולה איכותית, הוא ירגיש מה בולט יותר ומה פחות, כלומר, את היחסים המשתנים בין התופעות, ובהתאם לכך איך העולם משתנה לצורות שונות. ואם הוא ירכוש חושים נוספים, תתווסף לו עוד תמונה על התמונה הקודמת.

זאת אומרת, ממשיותה של חוכמת הקבלה, ביחס לחוש הנוסף, היא אותה ממשיות כמו שבעולם הזה. על ידי רכישת החוש הנוסף, האדם בודק וחוקר תופעות נוספות, בדיוק כמו עיוור שמקבל חוש ראייה. גם עם חוש נוסף, האדם בודק וחי ורואה רק את תגובותיו על משהו שלא מושג.

ולכן המקובלים אומרים, שאפשר לחקור רק חומר וצורה מלובשת בחומר. וצורה מופשטת היא פרי דמיוננו בלבד, ואינה קיימת במציאות, אלא בכוח. כמו העולמות לפני השגת הנשמות, שאין להם צורה, אלא הם קיימים בכוח. והמהות, אותה מציאות שמחוץ ליחסינו אליה, היא כלל לא מושגת לנו, היא "עצמותו", שעימו אין לנו שום קשר. אבל מה שמשיגים, הוא בדיוק באותה דרגת מציאותיות וממשיות, כפי שמשיגים בעולם הזה עם החושים הרגילים.

לפיכך, אלה שרוכשים חוש נוסף ומתקדמים לתמונת עולם יותר רחבה, עולים בהשגות שלהם, ולא שהם נכנסים למרחב, שבו מתבלבלים או חשים תופעות לא ממשיות. זאת אומרת, המקובלים רוכשים ידיעות יותר ממשיות מהעולם הזה, שהן מתגלות בנוסף לעולם הזה. הם מרגישים את הכוחות שפועלים על העולם הזה. והעלייה הזאת במדרגה של הכרת המציאות, היא נקראת "להשיג את השורשים של העולם הזה". אבל גם את השורשים האלה, שהמקובלים משיגים אותם בצורה ממשית, הם משיגים רק ביחס לעצמם, לפי אותו חוק הנקרא "חוק השתוות הצורה".

זאת אומרת, החוש של האדם פועל כך, שלפי מידת השתוות הצורה של החוש עם תופעה חיצונית, החוש מרגיש את התופעה. אבל הוא לא מרגיש את התופעה החיצונית, אלא מרגיש את הצורה של עצמו. כמו למשל בחוש השמיעה. האדם שומע משהו, מפני שהחוש שלו מקבל צורה של משהו מבחוץ, אבל האדם מודד את הצורה שקולט החוש, ולא את ה"משהו" שנמצא מבחוץ. וכך בכל החושים. כל חושי האדם פועלים לפי השתוות הצורה.

ובחוש הרוחני העיקרון הזה בולט עוד יותר, מפני שבעולם הרוחני מדברים רק על צורות. בצורה טבעית, בעולם שלנו, בחושים שלנו, השפה היא מוטעית, היא שקרית, מתבטאים בה כאילו משיגים ומרגישים מה שנמצא מבחוץ. אבל אין דבר כזה, אלא ביטוי כזה בשפה נובע מהחיים שלנו. כך האדם נולד וכך הוא מרגיש. לכן לוקח זמן רב לשכנע אותו וללמד אותו, שהוא לא משיג שום דבר מחוץ לו, אלא הוא משיג לפי צורות שנמצאות בתוכו, לפי השתוות הצורה.

והאנושות עדיין לא מבינה עובדה זו. למרות שאחדים מהמדענים כבר מגלים אותה ומסכימים עימה, אבל היתר עדיין לא תופסים אותה. ואילו אצל המקובלים, התהליך הזה בולט ופשוט, מפני שעל כל השגה רוחנית, הם חייבים תחילה לשקוד על בניית הצורה המתאימה לאותה השגה. כלומר, הבורא מציג משהו ומורה לאדם להשיג אותו. הוא נותן לו התחלות, רשימות, דוגמאות של צורות, שאם האדם עושה בתוכו אותה צורה, הוא משיג, מרגיש, אותה תופעה חיצונית. בצורה כזאת, הבורא מלמד אותנו, מה שאנחנו עוד לא יודעים ועוד לא רואים.

מהי מדרגה עליונה לפני התלבשותה בתחתונה, או מדרגה תחתונה לפני שמגיעה לעליונה? שנותנים לאדם רמז, שאם הוא יעשה על הדמות הפנימית שלו, הכנות פנימיות מסוימות, הוא ירגיש מבחוץ תוצאה מסוימת, תופעה מסוימת, לפי השתוות הצורה. ואם לא היו נותנים לאדם דוגמאות איזה צורות עליו לבנות בתוכו, הוא לא היה מרגיש משהו שנמצא מבחוץ. כי האדם לא מרגיש משהו שנמצא מחוץ לו, לפני שהוא עושה בתוכו את הצורה המתאימה.

בלי דוגמה האדם לא יכול להתקדם בהכרת המציאות הרוחנית. לכן הדרגה העליונה מורידה את האח"פ שלה אלינו, כלומר, אימא עילאה מורידה את האח"פ שלה ונותנת דוגמה ל"זו"ן". והעליון נותן דוגמה לתחתון איך לעשות כדי לראות, להרגיש ולגדול. כמו שבעולם שלנו מלמדים את הקטן. אבל בעולם הזה יש לקטנים דחף להידמות לגדולים, בדומה לקוף אחרי בן אדם. הם עוקבים אחר הפעולות ומחקים את הגדולים. וברוחניות אפשר להידמות לעליון רק על ידי בחירה חופשית.

וגם אז לפי דוגמאות. כי העולם הרוחני נסתר. ואם לא מביאים לאדם צורות שעליו לעשות כדי להרגיש תופעות רוחניות, הוא לא יֵדע אותן. לכן הכניסה ללימוד הצורתי, של מימוש צורות על עצמי, נקראת עבודת האדם או העבודה בחוכמת הקבלה.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

כל אוצר המילים שלנו נולד מתוך התרגשויות, התפעלויות מתופעות שאנו מרגישים. האדם, כמו כל הבריאה, שבכל העולמות, הוא רק רצון לקבל. וליד הרצון לקבל שלו ישנו מוח, שתפקידו לעזור לרצון לקבל למצוא את המילוי, למצוא את הרצוי, את מה שהרצון רוצה. והמוח, מתוך שעובד לחפש את הרצוי, או כדי לברוח מהבלתי רצוי, נותן הגדרות רגשיות לכל תופעה ותופעה, כלפי הרצון לקבל שלו. ואת התופעות הרגשיות האלה מבטאים בצלילים.

ומפני שלכל סוג של נשמות יש ביטוי משלו, לכן יש שפות רבות, לפי קבוצות של נשמות, לפי אופי התפעלותן מאותה תופעה. רואים שהאנשים מרגישים אותה תופעה, אבל אם הם באים משורש אחר, מלאום אחר, ספרדי, צרפתי, גרמני, ואפילו אם הם קרובים ביניהם, הם מתבטאים בצורות שונות. כלומר, הביטוי הפנימי שמופיע בהם משורש הנשמה, גם הוא אחר.

בעולם שלנו, אנו מבטאים התפעלות. אבל מי שלא עבר אותה התפעלות, הוא לא מבין את המילים של האחר. מתוך סך ההתפעלות הכללית שאדם לומד בחייו, הוא יכול להבין מהמתפעל את ההסבר הכללי, ולהכניס את עצמו להרגשה משותפת עמו. אבל אם התפעלות כזאת אף פעם לא היתה בו, הוא לא יכול לתאר אותה לעצמו. ואז הצליל, או הסימן, או האות, שהאחר מוסר לו על התפעלותו, נשאר בו ריק. היינו, הוא רואה את המילה, אבל אחרי אותה מילה הוא לא רואה שום התפעלות. הוא לא מרגיש מה צריך להיות מאחורי המילה. הוא לא יכול לתאר, לא תכונה ולא תחושה.

וכמו בעולם הזה, כך גם בקבלה. אלא שלנמצאים בעולם הזה, אפילו שלא עברו אותה התפעלות, יש אפשרות לדבר ובמידה מסוימת להבין אחד את השני. אבל להימצא בעולם העליון, היכן שהמקובלים נמצאים, פירושו להיות מוכן להרגיש אותו. לכן לא יתכן שמקובל, קודם נמצא במדרגה רוחנית מסוימת, ורק אז מתחיל להרגיש אותה ולחקור אותה. אלא הוא צריך להכין את הכלים שלו, להיות מוכן לאותה מדרגה ומסוגל לה, ואז הוא מרגיש את המדרגה ונמצא בה.

ובכל המדרגות, מפני שהן כוללות כלי, שתמיד כלול מעשר ספירות ונרנח"י, כל אחד יכול למסור לשני את התפעלותו, והשני יכול להבין אותו בצורה חלקית. כי ברוחניות כל מצב דומה למצב אחר שברוחניות, רק במידה שונה. אבל בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, אי אפשר למסור מה שנמצא בתוך הרצון לקבל, איך הרצון לקבל מתפעל, מפני שברוחניות הרצון לקבל מתפעל מתוך שהוא נותן, שהוא מוסר, שהוא מרגיש חסרונות חיצוניים, איך הם סובלים, ואיך הוא ממלא אותם, ועד כמה הוא שמח שממלא אותם, ונמצא בהתפעלות מהאפשרות הזאת. זהו המילוי הרוחני, שיחד עימו באה השגת הבורא, את מי שהוא ממלא, ואיך הבורא מתפעל ממנו.

אז איך אפשר בכלל למסור את טיב ההרגשה הזאת, ולא כל שכן את גודלה, לאלה שנמצאים בהתפעלות רק מאיך שהם מקבלים, מאיך שהם מרגישים רק את עצמם, ולגמרי מנותקים מהרגשת האחרים? יוצא מכאן שבלתי אפשרי שהאחד יבין את השני, כי הכוונות שלהם הפוכות.

ולא חשוב מה מרגישים וממה מתפעלים, אלא חשוב רק הנתק הזה, שמגיע על ידי כיוון הכוונה, כיוון ההתפעלות. כלומר, יכולים לאכול ולשתות יחד ולתת מתנות אחד לשני וכדומה, ולא חשוב על מה מדובר, על יחסים, על פעולות, או על מחשבות. אבל מפני שהם הפוכים, כלומר, שיטת החשיבה וקליטת התענוג בתוך אותו הכלי, אותו רצון ליהנות, היא הפוכה, לכן הם לא מבינים זה את זה. עד כדי כך שאומרים, שהעולם הזה והעולם הרוחני מנותקים זה מזה, ואינם מורגשים יחד.

לכן למי שנמצא בעולם הרוחני, יש קושי גדול לבטא את עצמו, כלפי אלה שנמצאים רק בהרגשת העולם הזה. היינו, מי שנמצא בפעולות דהשפעה, שהמחשבות שלו, והכוונות שלו, והחשבון שלו, והפעולה שלו, הם כדי להשפיע, לא יכול להיות מובן למי שנמצא בצורה הפוכה ממנו, כמונו, שכל המחשבות והרצונות והחשבונות והפעולות שלנו, הם איך למלא את עצמנו. אנו נמצאים בכיוון הפוך מאותו אדם ולא יכולים להבין אחד את השני. אלא ש"לא יכולים להבין" כולל גם אותנו, התחתונים, שגם לנו יש בעיה להיות מובנים בעולם הרוחני.

בעולם הרוחני נמצא בורא, שלא שומע אותנו עד שנרצה לחשוב, לרצות, לעשות כמוהו. אבל בעולם הרוחני נמצאים מקובלים, שרוצים לעזור לנו, ולמשוך אותנו לשם. אבל הם לא יכולים להגיע אלינו בהסבר שלהם, כי אנחנו לא מסוגלים לשמוע מה הם מדברים, אפילו שהם מביאים לנו כתבים וסיפורים למיניהם, ורוצים שעל ידי צורות התבטאות שונות נתקשר אליהם.

כלומר, כל בקשה או פנייה לעולם ההוא לא עוברת, אם היא לא באותו סגנון כמו המחשבה, הרצון והפעולה שפועלים שם. אותו דבר כלפינו, מלמעלה למטה. לפיכך שני העולמות נמצאים בנתק. מי ששם שם, ומי שכאן כאן. היינו, מי שרוכש את היכולת לעבוד בהשפעה, חש את שני העולמות. ומי שעדיין נמצא רק בקבלה, ברצון האגואיסטי, חש את העולם הזה.

אם כך, איך עוברים מעולם לעולם? מקבלים כוח מלמעלה, שמושך את האדם מלמטה למעלה, מהעולם הזה לעולם הרוחני, וכך נכנסים. אבל אלה שנמצאים בעולם הרוחני, יכולים לעזור לאלה שעדיין נמצאים בעולם הגשמי. וכדאי להם לעזור לנו. ראשית, מפני שהם נמצאים ברוחניות והרצון שלהם הוא רצון להשפיע. ושנית, מפני שכולנו כלולים בכלי אחד, באותה נשמה אחת. ולעבור לחַיוּת ולהתפעלות, להיות בעולם הרוחני, במדרגה העליונה ביותר, היינו, בדבקות בבורא, זו המטרה.

כל מי שנמצא בעולם הרוחני, שרואה את המטרה הזאת, ומשיג אותה במידה של המדרגה שבה הוא נמצא, רוצה לעזור לתחתונים. כי הטבע הוא, שמי שקונה דרגה עליונה, אותה דרגה, אותה רמה שהשיג, מחייבת אותו לדאוג לאחרים שעוד לא השיגו אותה. זאת אומרת, לעבוד בצורה של השפעה, להתחיל להיות כעליון כלפי התחתונים, ותחתון כלפי העליונים. לבקש אצל העליונים ממנו עבור התחתונים ממנו. כי זו צורת ההשפעה.

והמקובלים מצאו אפשרות לעזור לאותן הנשמות, שעוד לא נמצאות בעל מנת להשפיע, היינו, באותה שיטת החַיוּת שיש בעולם העליון. הם כותבים על הפעולות והתופעות של העולם הרוחני בארבע שיטות, שפות, סגנונות, ביטויים, הנקראים: שפת התנ"ך, שפת המדרש, שפת ההלכה ושפת הקבלה.

כשלומדים את הביטויים האלה, לא מבינים מה הם אומרים, על מה המקובלים כותבים. מפני שהם מתארים איך צריכים להיות בעל מנת להשפיע. שפירושו לתת הכול, לחשוב רק על השפעה, לחיות ברצון של השני, לאהוב את כולם. הם כותבים על כל אותם מצבים שאף אחד לא מסוגל ולא רוצה ובכלל לא יכול לתאר לעצמו. אלא מתוך שקוראים על הפעולות ועל התופעות שכך מתבטאות, מקבלים מהפעולות האלה הארה. אבל הארה שיורדת אל האדם באותה עוצמה כמו הרצון שלו להיות בהן.

ומי שלא רוצה להיות בפעולות האלה, אלא לקרוא מה שכתוב מתוך סקרנות, או כדי להתחכם, אין לו יותר מהארה קטנה מאוד. לא כל שכן מי שקורא כדי לרכוש על ידי זה כוחות ולשלוט על האחרים, הוא מקבל חושך במקום אור, נעשה כעטלף במקום תרנגול, כפי שמתאר בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [15]

אבל מי שקורא על פעולות דהשפעה, ונדחף על ידי ספרים קודמים שקרא, על ידי מורה וקבוצה, על ידי שכנוע עצמי, על ידי ייסורים שמרגיש בעולם הזה, לעבור לסגנון קליטה ולצורת חיים של השפעה, של מחשבה על נתינה. אז לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, באה לו מאותן הפעולות ומאותם המצבים, הארה מיוחדת הנקראת אור מקיף, שלאט לאט בונה באדם גם רצון וגם יכולת להיכנס לפעולות כאלה.

ברגע שהאדם "חותך" עצמו מהתוכנה הטבעית, שבה הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל, ועובר לתוכנה אחרת, לעבוד עם כל הרצונות והכוחות והמחשבות שלו בעל מנת להשפיע, נקרא שעבר את המחסום, שנכנס לעולם הרוחני. וכאשר הקליטה שלו, המחשבה שלו, החשבון שלו, הם לגמרי הפוכים מקודם, אז הוא רואה עולם הפוך, ומצטרף לאותם, שנמצאים בסגנון חיים של השפעה, של נתינה, של חשיבה על הזולת בלבד.

וכמו שהיה תחתון והפך לעליון, עתה הוא מבין עד כמה יש לו רצון לעזור לאחרים, ועד כמה קשה לו לבטא מה הוא משיג ומרגיש לאלה שרק לפני רגע היה שייך אליהם. ועתה הם נמצאים משני צידי המחסום ולא מבינים איש את רעהו, מפני שהם מתפעלים ומתרגשים מדברים אחרים לגמרי, מכיוונים שונים של מחשבה ורצון.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

מהו חוק ענף ושורש בעולמות? כל העולמות, כל המדרגות, כל המצבים, הם מאוד שונים זה מזה. אפילו בעולם הזה, העולם הקטן, הגרגיר הקטן ביותר שבכל המציאות, שהיחס בינו לבין העולם הרוחני הוא כמו היחס בין כדור הארץ לבין היקום כולו, שאין לו גבול, שלמרות גודלו הזעיר, בכל זאת הוא כולל התפעלויות, התרגשויות, מצבים, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר, שיש לאדם. ממצב של אושר ותענוגים מכל הסוגים, ועד מצב של צער וצרות גדולים. ההבדל בין המצבים הוא מקצה לקצה, במשך כל החיים שלנו.

ועד כמה שהם שונים, בכל זאת כל המצבים בעולם הזה וכל המצבים בעולם הרוחני, כל מצב ומצב שבו נמצא הנברא, התבנית שלו היא אותה תבנית של עשר ספירות, שנמצאות ביחס מיוחד לאור שבא אליהן. ולא יכול להיות אחרת. אלא היחס המיוחד בין הכלי לאור, הוא שקובע את מצב הכלי, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר.

ומצב הכלי נקרא העולם שלו, מהמילה העלמה. עד כמה שהכלי, לפי התכונות שלו, כלומר, לפי המסך שיש עליו, מסתיר או מקבל את האור, לפי השתוות הצורה. כלומר, "עולם" נקרא מידה של גילוי והסתר, לפי הרצון והמסך שבתוך הכלי.

הכלי עצמו הוא תמיד עשר ספירות, והאור שבא הוא תמיד אור מופשט. ורק המסך שיש בכלי, המתאים ומתאם את האור לכלי, הוא הקובע את מידת ההסתר ואת מידת הגילוי של האור כלפי הכלי. כמה אור נכנס לתוך הכלי, ובהתאם לו כמה אור נשאר כעודף מחוץ לכלי. כל המצב הזה של התפעלות הכלי מן האור, הוא מורגש בכלי כעולם שלו.

ואפשר לומר אחרת. האור המופיע לפני הכלי הוא הבורא, כי הוא בורא את הכלי ומקיים אותו ושולט בו. לכן "עולם" נקרא מידת הקשר בין כלי לאור או בין נשמה לבורא. המצב שנברא מלמעלה, נקרא עולם אין סוף, שבו אותו הכלי שנברא בעשרה חלקים, בעשר ספירות, הוא מקבל את כל האור ונמצא עימו בדבקות. עולם אין סוף הוא עולם אין גבול, מצב אין גבול, שאין הגבלה מצד הכלי, איך הוא מקבל את האור. באיזו דבקות, באיזה חיבוק הוא נמצא עימו. ובמצב הזה שבעולם אין סוף, הכלי עצמו נקרא נשמה והאור שבו נקרא בורא, "הוא ושמו אחד". [16]

ואחר כך הכלי רוצה לעשות סדר ביחסים האלה. להתקשר לבורא ולהיות עימו בקשר רק לפי השתוות הצורה. ואז מתחילים לצאת כל אותם המצבים שבין כלי לאור, שבין נשמה לבורא. וכל המצבים האלה הם חלק מאותו מצב שהיה באין סוף. גילוי חלקי של הבורא בתוך הנברא, של האור בתוך הכלי, לפי מידת המסך.

וכך נוצר סדר ירידת המדרגות ממצב אין סוף ועד העולם הזה. שככל שהכלי נמצא עם מסך מופחת יותר, הכלי יותר רחוק ממעמד האין סוף, ופחות מרגיש בתוכו את הבורא, את האור, נמצא בסולם המדרגות יותר רחוק מאין סוף. עד שהכלי יורד לדרגה האחרונה, לדרגת האפס שלפני העולם הזה, היכן שהכלי לא מרגיש את הבורא והופך לגמרי מנותק ממנו. עד כדי כך שלא מרגיש את השורש שלו, את המילוי, מאיפה הוא בא, מי מוריד אותו, איך הוא קיים. משום שאין שום מסך, שום התאמה ביניהם. כי כל הרצונות של הכלי הם כבר על מנת לקבל, כנגד כל הרצונות שלו מעֵבר לעולם הזה שהם תמיד בעל מנת להשפיע או בצמצום.

כלומר הכלי הוא אותו כלי כמו באין סוף. אבל באין סוף על כל הרצונות בכל עוצמתם יש מסך. ובפחות ממנו, יש ירידת המדרגות, שבכל מדרגה ומדרגה, עד כמה שאין מסך, יש צמצום על הרצונות, וכמה שיכולים עושים מסך. עד שיורדים לעולם הזה. במדרגה התחתונה לפני העולם הזה, על כל הרצונות יש צמצום ואין מסך. ולמטה ממנה אין כבר גם כוח הצמצום והכול על מנת לקבל.

בכל המדרגות ישנו אותו כלי של עשר ספירות, וההבדל הוא רק במסך ובאור שממלא את הכלי. ולכן בכל המדרגות שבכל העולמות כולל העולם הזה, יש חוק ענף ושורש, שהכלי בעולם הזה בנוי כמו בעולם הרוחני. אלא מפני שאין לו מסך, הוא מרגיש את המצבים שלו בצורה הנקראת גשמיות.

כלומר, אין עולם גשמי כפי שאנו מתארים אותו לעצמנו, שיש חפצים ויש "אנחנו", ויש משהו מסביבנו. הכול דמיון בתוך כלים דקבלה. כך הכלי מרגיש התפעלות בתוך עשר ספירות, בתוך עשרה רצונות. ואם הוא רוכש רצון עם מסך, אז עולה להרגשה אחרת, להתפעלות אחרת. אבל החוק הזה של ענף ושורש, שבכל מצב ומצב כלי כלול מעשרה חלקים עם אור שנמצא לפניו, התמונה הזאת, המצב הזה, קיים בכל מדרגה ומדרגה.

אלא אחרי שהכלי הרוחני יורד ממצב אין סוף, בהחלשת המסך, המעטת המסך, עד למצב שאין מסך ואין צמצום על הרצון לקבל, נשאר רצון לקבל קטן מאוד, אפילו פחות ממידת הכרחיות הקיום ברוחניות. וברצון הזה כלי יכול להתקיים בעל מנת לקבל. אם לוקחים ומחברים יחד את כל הרצונות, כל התשוקות, של העולם הזה, בכל הנשמות, בכל הזמנים, אלה שהתגלו ואלה שעוד יתגלו בדורות הבאים, כלפי הרוחניות הם רצון לקבל קטן מאוד.

וכאשר האדם רוכש מסך ומתחיל לעלות לרוחניות, אז בכל מדרגה ומדרגה הוא מקבל תוספת רצון ובהתאם לזה רוכש עליו מסך, ואז רואה תוספת של מציאות, קשר שלו עם הבורא, שהוא נקרא עולם חדש, מדרגה חדשה. בכל מדרגה יותר עליונה, יש יותר רצון, ועליו מסך והתגלות האור בתוכם.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

ההבדל בין העולמות ובין המדרגות הוא בחומר, ברצון לקבל שמשתמשים באותה מדרגה. ככל שהאדם יכול לקנות רצון לקבל יותר גדול, ועליו לקנות, לרכוש מסך, לעבוד עם הרצון לקבל בצורת ההשפעה, בדומה לבורא שנמצא מולו, כך הם מתאחדים, מתחבקים, נדבקים יחד. בהתאם למסך שהאדם רוכש על הרצון ולמידת הדבקות שלו בבורא, הוא משיג, כלומר, קובע את העולם הרוחני, את המצב הרוחני שלו.

וגם כעת כולנו נמצאים מול הבורא, אבל בניתוק ממנו, כי הרצונות, המחשבות והמעשים שלנו לא דומים לבורא, אלא הפוכים ממנו. לכן גם כעת כל אחד מאיתנו מרגיש את מציאותו לעומת הקשר שלו עם הבורא, רק הוא לא יודע שכך הוא מודד וכך הוא מרגיש. אלא אם מתקרבים אל הבורא, מרגישים יותר טוב ואם מתרחקים ממנו, מרגישים יותר רע. אבל הרגשת הבורא בתוך הכלי, היא נקראת הרגשת החיים, הרגשת העולם.

ובהרגשת העולם מבדילים בסוג החומר. חומר שהוא רצון ליהנות ללא מסך, נקרא גשמי. חומר שהוא רצון ליהנות עם מסך, נקרא רוחני. וככל שהחומר, רצון לקבל, יותר גדול ללא מסך, הוא נקרא יותר מגושם. וככל שהחומר, הרצון לקבל, הוא עם המסך, הוא נעשה יותר זך, יותר רוחני. ומידת הגשמיות או מידת הרוחניות קובעות את התמונה שמצטלמת, שמורגשת, בחומר הזה. ככל שנחשפת בחומר תמונת ה', תמונת הבורא, נקרא שהאדם נמצא עימו ביתר חיבוק, ביתר דבקות.

ובתוך החומר יש שרשרת רשימות, נתונים, שמחייבת את האדם במחויב, להגיע למצב הנקרא עולם אין סוף. שלא יהיה שום גבול בחומר, אלא יהיה על כולו מסך. ועד שהאדם לא מגיע למצב הזה בתוך החומר שלו, הרשימות האלה שדורשות כל פעם מילוי יותר גבוה, הן מביאות לאדם הרגשת חוסר מילוי שמורגשת בו כייסורים.

הרצון לקבל מרגיש רק מידת מילוי יחסית. ולפיה הוא קובע את מידת המילוי שלו, מרגיש אותה, כתענוג או ייסורים במצבו. מה שמחייב אותו להתקדם. מכך יוצא, שכל החומר, עד הגשמי ביותר, בסופו של דבר ירגיש את הדחף להזדכך, היינו, לרכוש מסך ולהיות יותר ויותר רוחני, עד שישווה את צורתו לבורא.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

חוק ענף ושורש אינו העתקה ממצב למצב, אלא קשר בין המדרגות, שכל מדרגה עליונה, מפני שרצונה להשפיע, מרגישה את עצמה מחויבת להעלות את הדרגה התחתונה עד הגובה שלה. כך לגבי כל המדרגות מלמעלה למטה. ויוצא שהתחתון ביותר מרגיש על עצמו את ההסתרה של כל המדרגות, את הלחץ שלהן, את הרצון שלהן, למשוך אותו עד עולם אין סוף.

כאשר בא אור מלמעלה ובעטיו מתעוררות הרשימות בתוך התחתון, אז מתחילה העבודה על התחתון. הוא לא מסוגל להישאר במצבו, מרגיש אותו כנורא, כעולם מלא ייסורים, ומתוך זה מתחיל לטכס עצה איך לברוח ממנו. לכן יש חוק ענף ושורש, קשר בין המדרגות, כדי מכל מדרגה עליונה להשפיע על המדרגה התחתונה, לעזור לה לעלות ולא להישאר במצבה הנוכחי.

כי החומר עצמו, הרצון לקבל, נהנה ממנוחה. ואם הרשימות לא היו מתעוררות על ידי אורות שבאים ממדרגה עליונה, החומר ודאי שלא היה זז ממקומו בעצמו. לכן הקשר בין המדרגות מסודר בדיוק כך, שכל המדרגות העליונות עוזרות למדרגות התחתונות להיתקן ולעלות.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[17]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

אם לכל ענף למטה יש שורש משלו למעלה, למה משיגים בסוף שורש אחד?

בסוף משיגים עשר ספירות, ולא שורש אחד. כל המדרגות העליונות מחולקות לעשר ספירות, שאפשר לחלק אותן לעוד ועוד עשר ספירות, אם יודעים להגיע להתחלקות כזאת ולחקור אותה לעומקן של עוד ועוד עשר ספירות. אבל במדרגה תחתונה, אין יותר פרטים ממדרגה עליונה, אלא ההפך, ככל שעולים יש יותר פרטים, מפני שבאים עם המדרגות התחתונות וכוללים אותן במדרגות העליונות.

נראה לנו שעולמנו מורכב מחפצים רבים, והעולם הרוחני מורכב מעשר ספירות בלבד, שהעולם הזה מסובך יותר מהעולם העליון. אבל העולם הזה נחשב כגרגר חול כלפי העולם העליון. וההבדל ביניהם הוא עניין של השגה.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

מהיכן נובע ריבוי השפות? על סוגים שונים של נשמות, שנמצאים לפי אופיים במקומות שונים על פני כדור הארץ, פועל שורש שונה. לכן הם מביעים את התפעלותם ממצבים מיוחדים, שנתקלים בהם בחיים, כלומר, מקשר מיוחד בין אור לכלי, בצורות שונות, בשפות שונות.

והמקובלים שעולים לעולם העליון, מתחילים להרגיש את התופעות ברצון להשפיע שלהם, בתוכנה אחרת, ביחס אחר לבורא. שהבורא שריר וקיים, ועימו קובעים סדר מסוים, מערכת יחסים מסוימת, הנקראת עולם של הכלי, שאותה הם רוצים להביע במילים של העולם הזה. והם אמנם מסבירים אותה.

אבל איך המקובלים יסבירו, שהבורא נמצא לפניהם, והם נמצאים עימו בקשר מיוחד? באיזו דרך הם יספרו על הקשר הזה? המקובלים אומרים, שגם במצבנו אנחנו נמצאים מול הבורא, בקשר מיוחד עימו, רק לא יודעים עם מי נמצאים בקשר, כי הוא מוסתר. ולמרות שאנו לא יודעים על ידי מה מתקשרים אליו, איך הוא משפיע עלינו בצורות שונות, על ידי חפצים, על ידי התפעלויות והתרשמויות מהאנשים הסובבים אותנו, או ממקרים שפועלים עלינו, אבל נמצא לפנינו רק בורא, שכך פועל.

המקובלים נמצאים עם הבורא בקשר גלוי, ואנחנו נמצאים עימו בקשר נסתר. אבל באותו קשר נסתר עם הבורא, הוא נסתר מאחורי חפצים, מחשבות, פעולות, שנראים לנו בזכות עצמם, והמקובלים רוצים להסביר לנו איך הבורא נסתר מאחוריהם. ולכן הם מבטאים את הקשר שלהם במילים, בשמות, של חפצים, פעולות ויחסים מתוך מערכת העולם הזה. היינו, הם רוצים להסביר לאדם מה נסתר מאחורי מה שהוא מרגיש.

שאם האדם היה מחליף את היחס שלו למה שנמצא בהרגשתו, ליחס של השפעה, אז הוא היה מרגיש, מתאר, מה שהמקובלים רוצים להעביר ולהסביר לו. כל שפת הענפים מתבססת על העיקרון הזה. כלומר, לא שלוקחים שֵם ממצבנו ב"על מנת לקבל" ומדביקים אותו לתופעה רוחנית הנמצאת כנגדו ב"על מנת להשפיע". אלא כל שֵם אומר, שאם האדם יתייחס, או יעשה, או יחשוב, מה שהשם הזה מבטא רק ביחס על מנת להשפיע, הוא יגיע למה שהמקובל מתכוון.

כלומר, שפת הענפים היא העתקה של המצבים בעולמנו לעל מנת להשפיע, למצב הרוחני. לכן לא חסר למשל בספר התורה, שנראה לנו כסיפור מחיי העולם הזה, חוץ מלקרוא אותו עם מסך בעל מנת להשפיע. ואז מבינים מה משה התכוון לספר לנו. היכן הוא נמצא בכל הסיפור הזה, באיזה דרגות. מה בדיוק הוא רוצה להסביר לנו. מהי רוחניות, לְמה צריך להגיע, מה צריך לקרות לאדם בדרך הרוחנית, ולא הגשמית שמסופרת שם בצורה היסטורית.

אבל אין מה לספר על מה שהיה. אלא כל הסיפור הוא ביטוי של השגת המצבים הרוחניים עד גמר התיקון. וצורת הביטוי הזאת נקראת שפת הענפים. שנותנת לאדם תמונה, שהוא מתאר אותה בחושים שלו ללא שום בעיה. ומתוך התמונה הזאת הוא יכול להגיע לאותו מצב, שבו נמצא מי שהביא לו את הסיפור בשפה הזאת, אבל רק בתנאי שהוא משנה את היחס שלו, שיהיה יחס של השפעה כמו שיש לאותו מקובל, שמתאר את התמונה.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

כל המדרגות, מעולם אין סוף ועד העולם הזה, דומות זו לזו כהעתקה מעליון לתחתון, מתחתון ליותר תחתון. לכן אפשר לומר, שדרך עשר הספירות המתפרסות עשר עשר מאין סוף עד העולם שלנו, דרך כל המדרגות, ניתן למתוח כעין חוטים. שבכל חוט וחוט אותו חפץ, אותה פעולה, אותו רצון, אותה מחשבה, שבכל המדרגות אותו דבר, רק ההבדל הוא בחומר, שהוא יותר זך למעלה ויותר עב למטה, אבל הוא אותו מושג, אותה מחשבה, אותו רצון, אותה פעולה.

המקובלים שנמצאים בפעולות בעל מנת להשפיע, מרגישים את הבורא שמתגלה. ולכן מתוך הגילוי הזה הם יכולים, כמו שבעולמנו מבדילים באור לעומת החושך, להבדיל את כל המרכיבים של מצבם. מה הם עושים, מה הם מקבלים, ממי הם מקבלים ולמה, כל הסיבות וכל התוצאות.

את כל המרכיבים האלה המקובלים רוצים לרשום ולמסור אחד לשני, מפני שעל ידי ההתקשרות הזאת ביניהם, כל אחד מהם מתעשר. כי הנשמות נמצאות הרי כמערכת אחת בנשמה הכללית של אדם הראשון. וככל שמתקשרים ועוזרים אחד לשני לרכוש את כל אופני המצבים של החוכמה, בכך מקרבים את המצב המתוקן הכללי. לכן יש בכך חשיבות גדולה.

ואיך הם עוזרים איש לרעהו? הם יכולים להסביר, לספר ולהעביר בצורות אחרות, אבל כידוע לנו מדור לדור הם כותבים, גם לעצמם וגם לאנשים רגילים. ולעצמם הם כותבים או בשפת הקבלה, בשפה טכנית של מידות, הבחנות, מסכים, רשימות, סוגי אורות וסוגי כלים. או בשפת הסימנים, כפי שהם כותבים בסידורים של מקובלים. צורות שונות של אותיות וצירופי אותיות, שבהם עצמם אין שום תועלת, כי אלה לא מילים, אלא כל אות היא מצב מיוחד, שהאדם צריך לקבל אותו. לבצע על ידי המסך, על ידי הרצון לקבל, וכך לעבור מאות לאות דרך כל מיני מצבים.

בדומה לאדם רגיל, שקורא מילים מתוך משפט, ובמהלכן עובר מצבים של התפעלויות והתרגשויות, כך המקובל שעובר מאות לאות, הוא מבטא אותן בתוכו, עם רצון לקבל ומסך, ונכנס להתפעלות, להתרגשות ולהבנה, ממה שהמקובל השני מוסר לו בשפת הקבלה, המובנת רק בין המקובלים.

ואילו את שפת התנ"ך, את שפת ההלכה ואת שפת האגדה, אפשר להבין דרך ביטויים שנמצאים בעולמנו, ומתוכם להתחיל לנסות לתאר את המצבים שנמצאים בעולם העליון. כלומר, לא לדמיין דמיונות על העולם העליון, אלא דרך המילים והמשפטים האלה להגיע לאחיזה בהשתוקקות לראות על מה קוראים, לראות את המצב הרוחני האמיתי.

ואם רוכשים מסך רואים דרך הסיפורים האלה את המצבים הרוחניים האמיתיים. לכן שפת הענפים נקראת אותם אמצעים, שעל ידם האנשים הרגילים יכולים להתקשר למקובלים. ובשביל המקובלים עצמם, שפת הענפים היא לקחת מהעולם הזה מילים כדי להתקשר ביניהם, או לקחת רק צורת אותיות, או שמות מופשטים, כמו בחינות, ספירות, פרצופים, כדי לעבוד בהם.

מהי שפת התנ"ך?

התורה מדברת בגובה עולם האצילות. ב"גובה עולם האצילות" הכוונה, שהתורה כוללת את כל קכ"ה (125) המדרגות. משה רבנו, גדול הנביאים, מתאר את ההליכה בכל המדרגות, אבל בשפה שנראית כמו סיפורים על החיים בעולם הזה. השפה עצמה, הלבוש על הרעיון, הצורה והסגנון שהלביש אותו, מזכירים סיפור אנושי.

אלא גם שפת התנ"ך היא שפת ענף ושורש. כל השפות שמדובר בהן על רוחניות, נכללות בשפה הזאת. ואין ביטוי אחר לרוחניות, אלא אותה שפה הנקראת שפת ענף ושורש. כי תמיד לוקחים מהעולם הזה סימנים, צורת אותיות, ואפילו מילים כמו "מסכים", "רשימות" ועוד, ולא כל שכן סיפורים כמו אלה שקוראים בתורה. לכן השפה הזאת נקראת שפת ענף ושורש.

ולולא שפת הענפים הזאת, אין בכלל מילים, אין ביטוי לעולם הרוחני. כי ביטוי אפשר למסור רק על ידי התרגשות משותפת, רק כשנמצאים בכלי אחד, כשיש מגע ישיר. אבל מכלי לכלי הביטוי הוא תמיד על ידי שפת הענפים.

כל הסיפורים, שהמקובל רוצה להסביר בהם על ההתפעלות שלו מרוחניות, מה הוא מרגיש, איך הוא מבטא את עצמו, איך הוא בונה את הכלי, ונכנס למגע עם הבורא, ופועל בו ומגלה את הפעולות, תמיד הוא מבטא במילים הנקראות שפת הענפים. כסימנים לרוחניות הוא לוקח ביטויים מהעולם הזה, כי אין לו עוד מהיכן לקחת.

אם כך, בשביל מה מקובל שנמצא בעולם האצילות, ומקובל שנמצא באותו עולם או בעולם הבריאה, במצב שונה, צריכים בינם לבין עצמם שפה מהעולם שלנו? למה אין להם אמצעי אחר להתקשרות ביניהם? ואיך הם יכולים להתקשר ביניהם, אם אומרים שלכל כלי יש מסך נפרד לעומת האור העליון? רק דרך המערכת הכללית.

מן הסתם אין קשר ישיר וקצר בין אחד לשני. אלא עד כמה שכל אחד מהם נכלל במערכת הכללית, מזדהה עימה ונכלל בה, במידת הקשר הזו יתפתח הקשר ביניהם. גם בעולם הזה לא יכול להיות, שאדם אחד יאהב אדם אחר, או ששניהם ישנאו זה את זה, אלא רק כלפי מערכת חיצונית, שהם אוהבים או שונאים אותה, ולפי היחס כלפיה הם מתקרבים עד שנעשים אוהבים זה לזה, או מתרחקים ונעשים שונאים.

החשבון הוא תמיד כלפי מערכת חיצונית ולא אחד כלפי השני. אלא כלפי דברים כלליים בין שניהם. אין לכלי אחד מגע עם כלי שני בגופו, כי כל כלי מוגדר כרצון לקבל מבודד. לכן מכלי אחד אי אפשר להתקשר לכלי שני, אלא דרך מערכת, שבסופו של דבר מתבטאת בשפת הענפים. כי ברוחניות יש רק התפעלות ללא ביטוי חיצוני.

לכן רק על ידי ביטויים חיצוניים, גשמיים, כמו בעולם הזה, אפשר להעביר רוחניות. כי הרוחניות עצמה היא פעולות. כלומר, בפעולות שמקובלים פועלים במרחב הרוחני, הם משפיעים אחד לשני. אבל אם הם רוצים לבטא מה שאינו משותף ביניהם בצורה הזאת, אז אין להם אפשרות אחרת, אלא רק דרך העולם הגשמי. כי העולם החיצוני הזה הוא ללא רוחניות, הוא עולם הסימנים.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

בקבלה לומדים, שההשגה היא מלמטה למעלה, שמתחתון נלמד העליון, אבל ללמוד את העליון אפשר רק במידה ונמצאים עימו בהשתוות הצורה. רק אם משתווים עימו, היינו, רוכשים אותן תכונות, מתחילים להבין אותו ולחקור אותו, ומאותה מדרגה עליונה יודעים איך העליון פועל על התחתונים, איך התחתונים מופעלים, מה קורה בהם, מה הם סדרי הקשר ביניהם.

כלומר, מהמדרגה התחתונה או מהמדרגה עצמה, לעולם אי אפשר ללמוד ולדעת מהי אותה מדרגה, כי לא יודעים את הסיבות לכל מה שנעשה בה. לא יודעים מה הסדרים שלה, איך כל הפרטים שלה מקושרים ביניהם, מה הטבע שלה, מפני שהם יורדים אליה מהעליון. ואם רוצים לדעת מה הטבע של מצב מסוים, של מדרגה מסוימת, או של מעמד מסוים, חייבים לחקור את המדרגה שמולידה אותם.

ולכן מי שרוצה לדעת את העולם הזה, חייב לעלות לעולם עליון יותר ולחקור את השורשים. לראות איך משתלשלות מהם למטה כל הפקודות והתכונות, ובאיזה סדר העליון מעורר את התחתון, כדי להכיר ולדעת את התחתון. זאת אומרת, אפילו את העולם הזה אי אפשר לדעת לפני שמשיגים רוחניות.

וכך יוצא, שאנשים בעולמנו אינם מבינים את העולם הזה, ולכן אין הם יכולים לדבר עליו, אלא רק מתוך ידע מוגבל שרוכשים מסדרים גשמיים של העולם הזה, שהם רק תופעה, תוצאה, מהשפעת הכוח העליון. והתופעות והתוצאות האלה, הן מה שחוקרים כל המדענים של העולם הזה.

וגם אם אדם אחד נמצא בעולם העליון, ואדם שני בעולם התחתון ממנו, זה שנמצא בעולם התחתון לא יכול להיעזר בזה שנמצא בעולם העליון, כי אין לו כלים להבין ולקלוט מה שהוא רוצה למסור לו. אלא הוא חייב תחילה לקנות כלים, ולקבל את התכונות, שבתוכם הוא יוכל להבין את כל הסדרים וההבחנות שיש בעליון.

וכך יכולה להיווצר בין העליון לתחתון אפשרות להתקשר ולשוחח בענייני החוכמה. וללא הכלים והתכונות האלה שרוכש התחתון, אין קשר גם לא בין תלמיד לרבו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

רב מקובל הוא מי שמסביר איך לעלות לעולם העליון. איך להשתפר, ולעלות לדרגה גבוהה יותר של המציאות, כדי לחקור את המציאות מדרגה יותר עליונה. רב נקרא גדול, אבל לא לפי הידע, אלא לפי גובה המדרגה שאליה הוא מושך את תלמידו, שנקרא לכן תלמיד חכם, מי שלומד איך להיות חכם, איך לעלות ולקבל חוכמה. חוכמה אי אפשר לקבל בלי לעלות, בלי לרכוש את הכלי.

תלמיד צריך לרצות להבין מה הרב אומר לו, שצריך לעלות לדרגה יותר עליונה. ויותר מהרעיון הזה הוא לא צריך להבין. כל האורות באים מלמעלה והם ממלאים את הכלים, לפי כמה שהכלים נמצאים בהשתוות הצורה עימהם. וכל ההדרכה של הרב היא רק איך להזדכך כדי לקבל את האורות העליונים. הרב לא צריך לתת יותר מההדרכה איך להתעלות, איך לרכוש כלי יותר גדול.

תלמיד נקרא שמבין את הרב אם מתוך כל ההתרשמויות שמקבל מהסביבה, הנקראת "רב, ספרים, קבוצה", הוא מקבל רצון לעלות, היינו, להיות יותר רוחני, להשיג את תכונת ההשפעה. ומתוך הרצון הזה הוא משקיע את עצמו בלימוד ומשמש את הרב והקבוצה. ומתוך היגיעה שמשקיע, ובזמן שלומד, באה לו תפילה, שיבוא הכוח העליון ויעזור לו להתעלות לדרגה עליונה יותר, כלומר, להיות יותר דומה לבורא, יותר קרוב לבורא, להיות יותר משפיע. כלומר, האדם צריך למצוא מישהו שממנו הוא יוכל להגיע להידמות לבורא. [18]

לפרש נכון מהו להיות גבוה יותר, גדול יותר, נקרא לשמוע מה אומרים לו. ותלמיד ששומע ומבין, שכך צריך לעשות ומבצע, הוא עולה. והיכולת לשמוע, היא נקראת אמונת רבו. אבל לא כל כך פשוט לשמוע. אפשר לרצות לשמוע, לשמוע באוזן, אבל עוד לא להיות מסוגל לשמוע. לשמוע נקרא לקלוט ולהתפעל ממה ששומעים, ושאותה ההתפעלות מפעילה אותנו.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" [19], שהשימוש יותר חשוב, כי הוא יותר עוזר להתפעל ולקלוט את המסר. "להבין" הכוונה לרצות להתעלות. רק בתורה קיים המצב הזה, של "גדולה שימושה יותר מלימודה" ולא בשום מקום אחר. מפני שדרכה צריך לרכוש תכונה חדשה, לעלות מדרגה, ולא למלא את הראש בידיעות למיניהן. הידע בא עם האור, שמתלבש לפי הכלי. לכן צריך להחליף את הכלים, לזכות את הכלים. וכלים לא מתחדשים על ידי הלימוד עצמו, ולא על ידי קבלת ידע. ולמרות שנאמר, שכל הזמן צריך ללמוד, ש"לימוד תורה כנגד כולה" [20], אבל השימוש יותר גדול מהלימוד, משום שמהשקעה בשימושה, האדם מקבל התרשמות.

גם כשמדובר ב"שמוש לרבו" [21] הכוונה היא לא רק לרב, אלא למסר כולו, למטרה, לכל מה שנמצא מעל האדם, שאותו הוא רוצה להשיג. כלומר, חשיבות הבורא, חשיבות בעל הסולם, חשיבות אותו מושג רוחני שהאדם רוצה לקנות. ורק בדרך הזאת, אומר בעל הסולם, האדם יכול להגיע לקניית החוכמה [22].

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

המורה מזהה תלמיד שיש לו איתו שפה משותפת לפי גודל התלמיד. לפי כמה שהתלמיד עלה. הוא מאבחן זאת לפי סימנים. ועד שהאדם לא עולה לדרגה עליונה, הוא לא מבין את המצב שלו. אי אפשר להישאר תחתון ולדעת את העליון, וגם לא לדעת את עצמו. מפני ששורשיה של כל מדרגה, נמצאים בעליון. ולעלות לאותה מדרגה עליונה נקרא שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת הענפים, שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

אין במציאות חוץ מחוק ענף ושורש. מעולם אין סוף יורדות כל ההשלכות ממה שנמצא באין סוף. וכל מדרגה תחתונה היא העתקה מאין סוף בחומר יותר גס. כלומר, ההבדל בין מדרגה למדרגה אינו במספר המרכיבים או בסדר שלהם, אלא בחומר עצמו, שרק הוא הגורם להפרש בין המדרגות. התבנית היא אותה תבנית, והיא עושה את ההטבעה בחומר, בכל דרגות הירידה שלו, בעביות שלו.

והשפה שמסבירה את המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד המדרגה הגבוהה ביותר, נלקחת דווקא מהמדרגה הנמוכה ביותר, מפני שבה פיתחנו את השפה הזאת. וכך לאורך כל העליות, היינו, ככל שמזדככים ובאים למצבים יותר נעלים, שמרגישים אותם ונמצאים בהם כבר בצורה הרוחנית, במחשבות על מנת להשפיע, בפעולות שכולן להשפעה, בכל זאת מכנים את כל הפעולות והמעשים, ההחלטות והמחשבות, במילים של המדרגה התחתונה ביותר, כי ממנה בא אוצר המילים.

וכך לפי השפה החיצונית של האדם, אי אפשר לדעת היכן הוא נמצא. בדומה למה שקורה עם סיפורי התורה. התורה מדברת בגובה עולם האצילות. היא מספרת על הפעולות הרוחניות ביותר שהאדם יכול לבצע. אבל לנו נראה שהיא מדברת על מחשבות והחלטות ומעשים לא יפים או מגונים כביכול. על חייהם הפשוטים של אנשים שמסתבכים בעולמנו, בזמן שהם נמצאים בחיי חיותם.

ומדוע זה נראה לנו כך? מפני שהשפה היא אותה שפה הנהוגה במדרגה התחתונה. באותן מילים מפרשים מה שנעשה בכל מדרגה ומדרגה, מהתחתונה ביותר ועד העליונה ביותר. ולכן השפה הזאת נקראת "שפת הענפים". כי לוקחים את השפה מהענף התחתון ביותר, כדי לפרש את השורשים העליונים ממנו.

ומכאן נובע הכורח להשתמש במילים מדויקות, שמצביעות על חלקי גוף האדם ופעולותיו, ועל היחס בין הגופים, כפי שהם בעולם הזה, המותאמים לשורשים בעולם העליון. אבל ישנם בעולמנו מעשים וחפצים, שאין להם שורשים ישירים בעולם העליון, שהם מלאכותיים, שהם לא באים מצד הטבע, אלא האדם המציא אותם.

בעולם העליון, המושגים "מרכבה" או "עגלה" יכולים לכלול בעולמנו רכב, רכבת, ועוד, אבל אין שם מושג שיכלול מחשב. כלומר, ישנם מונחים שמשתלשלים מלמעלה למטה בצורה טבעית, ונוגעים בעולמנו וקיימים בו כהעתקה ישירה וטבעית, ומהווים את הקשר בין העולמות. וישנם מונחים שאינם משתלשלים אלינו מלמעלה בצורה ישירה, אלא מרכיבים אותם בעולם הזה, מתוך התפתחות ברצונות של כסף, כבוד, מושכלות.

והפירות של הרצונות האלה, שבאים בצורה בלתי ישירה, נחשבים למקלקלים את חיי האדם, למרות שממציאים אותם כדי לתקן את החיים. לכן אין להם שורשים ישירים בעולם העליון. אבל אוצר המילים בשפת הקבלה בא ממה שנמצא בטבע, ולא מאותן המצאות שבאות בצורה לא טבעית.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

חוק ענף ושורש הוא חוק מדויק וחמור, שאי אפשר להתבלבל בו. אי אפשר לבלבל ולהחליף את הקשרים בין ענף לשורש או בין שורש לענף. ומי שטועה ולא מבין את הקשר בין הענף לשורש, הוא טועה בכל התמונה כולה. כי ההתאמה הזאת היא אידיאלית, ולא יתכן בה משהו לא מותאם, אלא שלא תופסים את התמונה בכללותה.

התמונות הרוחניות דומות לתמונות הולוגרמה. בכל חלק מהן נמצאים כל הפרטים שישנם בתמונה הכללית. ולכן מי שלא קורא נכון את התמונה כולה, לא יכול להתמצא גם בחלקים ממנה. וההפך, לעבור מהחלק הקטן לתמונה הגדולה, אפשר רק על ידי זה שמעלים את המסך, וכבר נמצאים במדרגה יותר עליונה.

ואין צורך ללמוד את פרטיה. אלא על ידי זה שמעלים את המסך לדרגה יותר גבוהה, החומר של האדם מזדכך בערך גבוה יותר של זיכוך, ומיד מתבהרים לו כל הפרטים, שנמצאים תמיד גם בתמונה הקודמת. כי בדומה לעיקרון של תמונת הולוגרמה, שום פרט מהתמונה הכללית לא נחסר בתמונה החלקית. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא בעביות.

ומי שמזכך את העביות, כלומר על עביות גדולה רוכש מסך יותר גדול ונעשה יותר זך. אז בעביות הנוספת הזאת עם המסך הנוסף, מתרחבת לו התמונה עם אותם קשרים ומרכיבים. הוא נמצא ביתר עמקות של תמונת הבורא בתוך החומר. ולא צריך לדאוג לידיעת הפרטים והקשר ביניהם, איך קולטים ולא קולטים אותם. אלא הכול הוא פועל יוצא מזיכוך האדם.

לכן בעל הסולם כותב, שלא חשוב הידע, הידע בא בעצמו. אלא הזיכוך של חומר האדם, רק אליו צריך להשתוקק. במידה שהאדם מזכך את עצמו, במידה הזאת הוא מבין. לכן, "שימושה יותר חשוב מלימודה", כי השימוש מביא לזיכוך בצורה ישירה. והלימוד בא בצורה לא ישירה, עד שהאדם לומד ומבין ומחליט שכדאי [23].

"לשמש" נקרא בכללות לבצע עצות. האחד אומר מה לעשות, והשני מבצע. שימוש נקרא לנסות לבצע את העצות איך להגיע להידמות לבורא, שמלמד הרב. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" [24]. אז מיהו הרב? מי שמלמד את האדם להיות דומה לבורא. זה מה שעל האדם ללמוד. ובעל הסולם מסביר, שיותר טוב לשמש את הרב בקבוצה, מפני שבקבוצה אפשר לתמוך אחד בשני ולעורר אחד את השני לשמוע יותר מדברי הרב [25].

מהי הסביבה שמיישמת בקלות את עצות הרב? סביבה שרוצה לקבל את העצות של הרב ומחשיבה אותן. לא מספיק לקרוא, ללמוד ולדבר, צריך להתפעל ממה שהקבוצה אומרת. הקבוצה היא הסביבה. והסביבה הזאת חייבת להשפיע על האדם, שנמצא בה ועושה בה הכול: לומד, שומע וחי בה.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

בעל הסולם לא מדבר על מילים יפות או לא יפות. המקובלים מתעלים מעל לכל המילים שמצביעות על חלקי הגוף ופעולתם, בשבילם הכול טבעי. אלא הוא מדבר על אותו עניין חשוב, שבניגוד לשפה הרגילה, בשפת הענפים אסור להחליף מילה אחת באחרת. בספרות הרגילה, שלא נכתבת על ידי המקובלים, השפה לא מדויקת, כי מחפשים לבטא בצורה יפה יותר את מה שהאדם מדמיין לעצמו.

ואילו המקובלים קבעו אוצר מילים לפי חוק ענף ושורש. הם ראו מלמעלה, מִדרגה יותר עליונה, מהי המילה מהדרגה שלנו בעולם הזה, שמתאימה לאותו שורש, והורו להשתמש רק באותה מילה, כדי לכנות את אותו שורש. זאת אומרת, הם בנו אוצר מילים שממנו אסור לזוז. שלא כמו בשאר השימושים בשפה שלנו, שמחליפים למילים יותר יפות, שלא מצביעות ישירות על גוף האדם ופעולותיו. בשפת הקבלה אסור לשנות את המילון שחיברו המקובלים.

כי העולם הוא סביבת האדם. ובאותה סביבה, באותה בועה, של העולם הזה, האדם נולד, גדל וחי, כלומר, אוכל, שותה וישן, עד שמת. וכמו שבתוך אותה בועה הנקראת עולם, האדם מעביר את חייו. כך גם בשורש, יש סביבה של עולם, ובתוך אותו עולם יש נשמה, רצון של האדם. והרצון הזה גדל, כלומר, משתנה כל הזמן לעל מנת להשפיע. בתהליך דומה למה שעובר הגוף בסביבתו הנקראת העולם הזה.

לכן את מה שקורה עם הנשמה מתארים במילים של התהליך שקורה בגוף. ואליו לא שייך כל מה שהאדם המציא: טלוויזיה, מחשב, בתי זיקוק, מפעלים, אוניות ועוד. הם אינם נמצאים בצורה טבעית באדם ובעולמו, וגם לא בנשמה ובעולמה. וכך אוצר המילים נעשה פשוט ומצומצם, והוא כולל רק את גוף האדם וחלקיו, ואת כל הפעולות שהוא עושה, ואת כל הקשר הישיר והטבעי שלו, עם הסביבה. ואסור לשנות בו אף מילה.

האם יתכן שאוצר המילים בקבלה לא מספיק כדי לבטא את החוכמה?

המקובלים זהירים מאוד בשימוש במילים, מפני שאוצר המילים שלהם נובע מתוך הרגשתם הרוחנית במדרגות העליונות. האנושות אמנם פיתחה שפה עשירה, אבל מתוך מציאותה בעולם הזה, בלי להרגיש את העולם העליון. המקובלים לעומת זאת, משתמשים אמנם במילון מוגבל, אבל הוא נובע מתוך הרגשתם במציאות העולם העליון. הם לא מוצאים לנכון להשתמש ביתר המילים שרוכשים בעולמנו מתוך הטבע. הם לא רואים שהן מחוברות להרגשה הרוחנית, שאפשר לקשור אותן, או לרמוז בהן על איזו הרגשה רוחנית.

לכן אסור לנו להחליף את המילים האלה. אלא עלינו להשתמש באותו אוצר מילים מצומצם, ולציית לאותן מילים שבהן משתמשים המקובלים. לא כדאי לברוח מהן, אלא ההפך, להתעמק במילים האלה, ולראות למה המקובלים משתמשים דווקא במילים האלה ולא במילים אחרות. למרות שבכל התחומים האחרים של מחקר האדם, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ועוד, יש מילים רבות שנוצרו מתוך השכל האנושי. אבל לאורך הדרך הן לא עוזרות להביע את פנימיות האדם. כי אינן נמצאות בקשר של ענף ושורש.

מאות מילים בפילוסופיה, אין כנגדן שורשים רוחניים. כמו למשל המילה "מטמורפוזה" [26], שהיא מילה מלאכותית, שאינה באה מענף שקשור לשורש. אלא צריך לתרגם אותה למילה אחרת בענף שלה, שתצביע על ענף שקשור לשורש, כפי שעושים בשפת הענפים. לכן תלמיד מתחיל חייב ללמוד את שפת הענפים של חוכמת הקבלה. כי אפילו אדם שמכיר את העולם הזה, לא יכול מתוך ההכרות שלו עם העולם הזה, לבוא לחקירת העולם העליון. אלא עליו למצוא תבנית נכונה של התייחסות לעולם העליון, של כלים נכונים ומילון נכון, כדי שמצד אחד, הוא יבין מה כותבים המקובלים, ומצד שני, כדי שיבינו אותו יתר הלומדים על העולם הרוחני.

לכן בקבלה אין טעם ללמוד מילים נוספות, חוץ מהמילים שמשתמשים בהן המקובלים. אפילו אותם מדענים ואנשי רוח, שממציאים לעצמם שפה מיוחדת ועשירה, עד כדי כך שאדם רגיל לא מבין, גם הם יצטרכו ביום מן הימים, אם הם ירצו להיכנס לרוחניות, ללמוד את המילון האמיתי, שבו כל מילה דעולם הזה, קשורה לשורש רוחני ומצביעה עליו. ולא יהיה יותר בלבול בין מילים לשורשים, שמילים דעולם הזה יצביעו לא על שורש רוחני, אלא על תופעות כלליות שאפשר לקשור אותן או לא. אבל עניין זה צריך ללמוד.

למה יש בעולמנו שפות רבות?

בעולמנו יש שפות רבות, מפני שיש שבעים סוגי נשמות, שבעים אומות, וכל אומה ואומה מפרשת או מביעה את השורש במילה אחרת, לפי שורש נשמתה. ההתפצלות הזאת של השפות נובעת ממגדל בבל, שהוא תוצאה משבירת הכלים, כי רצו להגיע ל"גדלות", לבצע גדלות, ללא מסך. ולכן נשברו בצורה כזאת שהשפות התבלבלו. כלומר, הרצון לקבל התחלק עד דרגה כזאת, שלא מבינים אחד את השני.

זאת אומרת, הכלי האחד שהיה לשבעים אומות נפל ונשבר, עד שבדרגה התחתונה ביותר הוא התחלק לשבעים חלקים, שכל אחד הוא רצון לקבל בפני עצמו, ולכן לא מרגיש את השני. וזה נקרא שלכל אחד יש שפה משלו, צורת קבלה משלו.

למה שפת הקבלה שונה מהשפות האחרות של המקובלים?

שפת הקבלה אינה שייכת לא לשפת התנ"ך, לא לשפת המדרש, לא לשפת האגדה ולא לשפת ההלכה, כי היא אינה צורת ביטוי. שפת הקבלה שהמקובלים המציאו לעצמם, אינה שפה בין ענף לשורש, ועם זאת היא השפה המדויקת ביותר.

השפות השונות בענפים הן לפי צורות הביטוי של האדם. את אותה תופעה אפשר לבטא בארבעה אופנים שונים של אותה שפה. והצורות האלה, אומר בעל הסולם, נובעות מארבע דרגות העביות. וכל שפה מיועדת לדרגת עביות מסוימת [27].

לכן במשך ההיסטוריה האנושית, שפה החליפה שפה, גם בקרב אומות העולם. ולכל תקופה שפה משלה. את השפה הציורית של הנביאים החליפה שפת המדרש, ולאחריה באה שפת ההלכה. והיום מתאימה לנו רק שפת הקבלה, לפי מידת העביות, כי היא שפה חזקה שמנותקת מהמציאות, ויכולה להביא לאדם את ההארה הגדולה ביותר.

ומי שרוכש את שפת הקבלה, יכול לראות את השורשים גם בכל יתר השפות. לקרוא ולהבין את כל השפות, אפילו את שפת האגדה של רבי נחמן מברסלב, שנראית כאגדה רגילה, אבל מסובכת בתוכה בפרטים רבים, שמקשים על ההבנה. ומי שלא רוכש את שפת הקבלה, לא יכול להבין את כתבי רבי נחמן מברסלב, אלא רק אם יהיה בדרגה שלו, בדרגת שפת האגדה שלו. ורבי נחמן מברסלב היה גדול מאוד.

האם בלימוד הקבלה אפשר להגיע לבירור מהי מהות השפה?

אם בודקים מהי בדיוק השפה ומה היא מביעה, מגיעים לטנת"א, לאורות וכלים, לגימטריות, לצורת האותיות. אבל כרגע מדובר על צורת הביטוי, שאותה לוקחים משפת העולם הזה, ובה מבטאים את השורשים העליונים. לא מדובר במהות השפה, ממה היא נובעת, איך האדם מבטא כל צליל, בעזרת איזה איבר של הגוף: פה, ריאות, גרון ועוד, מה הן קבוצות האותיות וקבוצות צלילים, איך כל צליל וצליל קשור להפעלה שלו ולמוח של האדם. לא מדובר בכל המרכיבים האלה, אלא בחתך מאוד פשוט.

בקבלה לעולם לא מדברים על התופעה עצמה, אלא על הקשר בין התופעות, כ"יתרון האור מן החושך" [28], כי לא יכולים להבדיל את התופעה, אלא רק מול המקורות שלה.

[1] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" ראה המאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 198.

[2] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[3] להסבר ראה בעל הסולם, אחור וקדם צרתני.

[4] על עיקרון "ממעשך היכרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] ויקרא כו, י.

[7] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[8] על מצב האדם בעולם הזה ראה בעל הסולם, מתן תורה, אות יב: "מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי"; ראה גם בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אותיות ב, ד.

[9] ראה הערה מס' 10 לעיל.

[10] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[11] אבות א, יד.

[12] דברים ד, לה. על הבחירה החופשית ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל ראשי, וכן הייתי מוכרח לעשות".

[13] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[14] שם.

[15] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.

[16] זכריה יד, ט: "והיה ה' למלך, על כל הארץ; ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד". להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ב, הסתכלות פנימית, אות כו.

[17] השמטות הזוהר, דף רנא ע"א.

[18] ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".

[19] ברכות דף ז ע"ב. להסבר ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: "ומעלת השימוש גדולה על מעלת הלימוד".

[20] פאה פרק א: "ותלמוד תורה כנגד כולם".

[21] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. מה שאין כן לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השימוש גדלה על מעלת הלימוד".

[22] שם.

[23] שם.

[24] מועד קטן דף יז ע"א.

[25] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובזה תבין הכתוב.

[26] מטמורפוזה — תופעה של מעבר מצורה לצורה, שינוי שהצורה עוברת.

[27] על ארבע הלשונות ראה בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: ארבע לשונות משמשות.

[28] קהלת ב, יג.