אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'"

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

כל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. "ולמה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה?" שואל בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות"[1]. מפני שהאדם נולד כדי להשיג מעמד מיוחד, ואפשר להשיג את המעמד הזה רק מתוך מצב שנקרא העולם הזה, ורק על ידי אותו אמצעי הנקרא חוכמת הקבלה.

ומה המיוחד בחוכמת הקבלה לעומת יתר החוכמות, שדווקא על ידה האדם מגיע למטרת הבריאה, למטרה שבשבילה הוא נברא? איך בניגוד ללימוד הרגיל שלנו בחיים, בגן, בבית ספר, באוניברסיטה, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, האדם משתפר עד כדי כך, שהלימוד משנה אותו לדרגת הבורא, לאותו מצב שחובתנו להגיע אליו?

ולא רק שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, אלא שכל אדם מחויב לרכוש אותה. זאת אומרת, את חוכמת הקבלה צריך לרכוש, עד שהיא נכנסת לטבע האדם, והאדם שולט בה. ואם לא קורה כך, חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק. והוא חייב לשוב ולהתגלגל, ולהתחיל הכול מהתחלה. וכל הגלגולים והמצבים שהוא עובר, הם רק כדי להביא אותו ללימוד חוכמת הקבלה.

מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא? חוכמת הקבלה מתארת עולמות עליונים, שאנו לא מרגישים אותם, ולא יודעים מה הם בדיוק. כי אין לנו בעולמנו למה לדמות אותם, אין לנו דוגמה מה הם העולמות העליונים, אלא אנו מתארים אותם כמרחקים, מצבים, מימדים, שהם דמיון פרוע לחלוטין.

והמקובלים מסבירים, שהעולם נקרא הרגשת האדם. מה שהאדם מרגיש ברגע זה, נקרא העולם הנוכחי שלו. ובעוד רגע, הוא ירגיש משהו אחר, ומצב העולם שלו ישתנה ויהיה עולם אחר. וברגע הבא, עולם אחר נוסף. ואי אפשר לומר שקיים עולם מחוץ לאדם, אלא רק אם יש מישהו שמרגיש אותו. כי אנו כוללים תמיד שני מרכיבים: מי שמרגיש, הנקרא אדם, ומה שהוא מרגיש, הנקרא עולם.

ומה הם עולמות עליונים? אדם שמשנה את תכונותיו למצב מיוחד, שאין כדוגמתו בעולם הזה, בחמשת החושים שלו, נקרא שהוא נכנס להרגשת העולם האחר, העולם העליון, העולם הרוחני, העולם היותר גבוה.

ההבדל בין הרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני הוא, שהאדם לא מרגיש את העולם העליון, הרוחני, בחמשת חושיו הטבעיים. היינו, מה שמורגש בתוך חמשת החושים שאיתם נולד לא עוזר לאדם להרגיש את העולם העליון, אלא רק את השינויים בעולם הזה. שינויים שיכולים להיות דמיוניים, תופעות פסיכולוגיות משונות, שמורגשים באנשים כמרחקים והתרוממות לכל מיני מצבים, אבל בסופו של דבר הם פסיכולוגיים בלבד.

עולם עליון מורגש באדם, אם הוא רוכש חוש נוסף, חוש עליון שנקרא מסך ואור חוזר, המכונה החוש השישי. מה שהוא מרגיש בו, בנוסף למה שמרגיש בחמשת החושים, הוא נקרא העולם העליון, העולם הרוחני. ותמונת העולם הזה לא משתנה בו, אלא כדברי הכתוב: "עולם כמנהגו נוהג"[2]. בחמשת החושים מרגישים אותו דבר, ורק מה שמורגש בנוסף להם, היינו, בנוסף לתמונת העולם הזה, הוא נקרא העולם הרוחני.

ובעולם הרוחני החוק הוא "מה שלא נשיג לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". זאת אומרת, אסור לדבר אלא על מה שנתפס בחושים בצורה ברורה, ביקורתית, בצורה שניתנת להעברה לשני, למדידה ולחזרה בצורה מדעית, מוחשית וברורה, גם בחמישה חושים וגם בחוש השישי. היינו, אדם שעובד עם החוש השישי, שכבר רכש מסך ואור חוזר, יכול למדוד מהו המסך, ומהו אור חוזר, ומהי מידת הרצון לקבל, שרוכב עליה מסך ואור חוזר. וכל זה יחד נקרא הכלי הרוחני, החוש השישי, שבו האדם מרגיש תופעה מעל חמשת החושים. ואת הידיעה הזאת אפשר לרשום ולמסור לשני, שיהיה מסוגל לבצע אותה עם המסך שלו.

כלומר, הרגשת העולם העליון אינה הרגשה דמיונית, אלא הרגשה ברורה ומוחשית בתוך החושים של האדם. והחוכמה האחת והיחידה, שיכולה לעזור לאדם לרכוש את החוש השישי נקראת חוכמת הקבלה. שזו השיטה איך לקבל, להרגיש, לרכוש ידיעה, הרגשה, על המציאות הנוספת. ולכן נחוץ לאדם לעסוק בה.

ומי שלא עוסק בה, אומרים המקובלים, לא יכול לתקן את עצמו ולבוא להרגשת העולם העליון, להיכנס במלואו לחיי העולם העליון. כי האדם חייב להפעיל כל מה שמלכתחילה טמון ברצון שלו, ברשימות ובמסכים שלו, כולל כל המערכת לקליטת העולם העליון, ולחיות בשני העולמות, זאת אומרת, בששת החושים שלו. ולעזור לאדם לחיות בחוש השישי, יכולה רק חוכמת הקבלה.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים - לאור שמתקבל לתוך הכלי, ומורגש כך בתוך הכלי. מחוץ לכלי אין אור. מה שנמצא מחוץ לכלי הוגדר רק כ"עצמותו". ההרגשה הראשונה, התופעה הראשונה, שהכלי מרגיש מוגדרת בקבלה כאור. ואחר כך את האור הזה מכנים בשמות וכינויים לפי התוצאות מהופעתו בכלי. התופעה שמופיעה בכלי מוגדרת כאור עליון, אור מקיף, אור חוזר, אור פנימי. והתוצאות ממנה מתוארות בקבלה כהרגשה מצד הכלי, איך הכלי משתנה, איך הכלי מגיב לאור שפועל בו. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

בעל הסולם מגדיר את האור. האור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי, חוץ מהחומר של הכלי. גם האור הנקרא "אין סוף" נקרא כך, מפני שהכלי לא עושה סוף על קבלתו. זאת אומרת, הוא מתקבל ללא שום הגבלה מצד הכלי. כל המילים בקבלה, ואפילו המילה "אין סוף", מראות על אופן קבלת האור מצד הכלי, ולא על האור עצמו. עליו אין אנו יכולים לדבר, אלא רק על מה שמתקבל ממנו בתוך הכלי, לפי תכונות הכלי.

הכלי לא מרגיש את האור על ידי הגבלה בכמות או באיכות האור. הכלי מרגיש את האור מתוך זה, שהאור פועל בו, ומעורר בו הרגשת המילוי. והרגשת המילוי ללא התערבות הכלי בכמות ובאיכות המילוי, היא נקראת "אין סוף". היינו, הכלי לא מגביל את עצמו בקבלת השפע, אלא מקבל אותו לפי כל תכונות עצמו, מבלי לשים עליהן גבולות של כמות או איכות. "אין סוף" אומר, שהנברא מגלה את האור לפי התכונות שלו עצמו כמו שהן.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל, ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

במאמר "מבוא לספר הזהר" בעל הסולם מסביר על חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות. החומר הוא הכלי עצמו. צורה מלובשת בחומר היא הצורה שהכלי מקבל כתוצאה מהתקשרות עם האור שממלא אותו, מה שנקרא צורה שבחומר. אבל צורה מופשטת אינה נראית בטבע, אלא אפשר לתאר אותה רק בכוח הדמיון. לכן לא חוקרים אותה.

המקובלים הם החוקרים האמיתיים, כי הם מדברים רק מתוך התפעלות החומר מן האור. הם לא מדברים על צורות מופשטות, ולא כל שכן על מהות, שהיא אור ללא כלי. כי בצורה כזאת, ללא כלי, האור אף פעם לא יכול להיות מורגש. אלא הנברא יכול רק לקבוע שכנראה יש משהו מחוץ לכלי. אבל אין לדעת מה הוא.

ולמה בכל זאת חייבים להשתמש במושגים האלה? כדי ליצור זרימה של סיבה ומסובב. שיש משהו לפני שהכלי מרגיש, ובתוך הכלי שמרגיש, ואחרי שהכלי מרגיש ועובר למצב הבא. לכן מתבטאים כאילו קיים משהו מחוץ לכלי, שאחר כך הוא בתוך הכלי, ושאחר כך שוב הוא יוצא מן הכלי. כך הוא בהרגשה שלנו, בא ועובר. ולכן גם בשפה משתמשים באותה צורת ביטוי, שקיים משהו מחוץ לכלי. אבל רק כדי לתת הרגשה של תנועה ברגשות, שבלעדיה אי אפשר להביע כל מה שקורה בנו כסיבה ומסובב.

ועל מה שנמצא מחוץ לכלי, אף פעם לא מדברים. ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו. אנו לא מסוגלים להשיג שום דבר מחוץ לכלי.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

לכל המציאות יש מטרה, והיא לברוא את האדם, כדי להביאו לדרגת החיות הרוחנית המרבית, שידמה לבורא בכל פעולותיו, מתוך הכרתו ומתוך בחירתו החופשית. ועלינו להבין, להרגיש, לראות ולחקור את הבריאה, לחקור את כל פעולות הבורא, שאכן רק לצורך הזה הוא יצר ועשה כל פרט ופרט בבריאה.

למה זה נחוץ לאדם? כי בחקירה הזאת, בהבנה הזאת, אנו משיגים את האהבה אליו. זאת אומרת, מגיעים לאותו כוח השפעה כלפיו כמו שהוא משפיע לנו, לאותה תכונה שיש לו. היינו, בלי ללמוד את פעולות הבורא, בלי להידמות אליהן, אי אפשר להגיע להיות כמוהו. ולהגיע להיות כמוהו, זו מטרתה של כל נשמה ונשמה בעל כורחה. שרוצים או לא רוצים חייבים לממש אותה.

והחוכמה, המדע, השיטה, שיכולה לעזור לאדם להגיע למטרתו היא חוכמת הקבלה. לכן המקובלים אומרים, שכל אחד ואחד חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. בניגוד למה שרואים בעולמנו, שרבים אינם אוהבים או משתוקקים ללמוד ולקרוא על התפתחויות במדע ועל המצאות וחידושים. אבל ללמוד את חוכמת הקבלה חייבים כולם.

מדוע? כי האדם חייב לדעת ממה הוא מורכב וממה העולם מורכב. היינו, ממה ואיך הכלי בנוי בכללותו, בכל צורתו הפנימית והחיצונית: הפנימית, שמרגיש את עצמו, והחיצונית, שמרגיש את העולם, כאילו קיים בו. שכל ההבדל בהרגשת העולם בין פנימיות לחיצוניות, נובע מחלוקת הכלי לחלק פנימי ולחלק חיצוני על ידי "צמצום ב'", שאין אנו מסוגלים להשיג הכול בכלים הפנימיים. ובלי ללמוד את הכלי הזה, בלי להרגיש איך כולו בא מהבורא, ובלי להידמות לפעולות האלה אחת לאחת כלפי הבורא, אי אפשר להידמות לו.

וזה ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין יתר החוכמות. בלימודי הפיזיקה, הכימיה וכדומה, לומדים איך החומר מתנהג מחוץ לאדם. על החומר נעשים כל הניסיונות והפעולות, אלה ההשפעות שמהן מתקבלות התוצאות. אבל כל אלה נמצאים מחוץ לאדם. ולכן יש מי שעוסק באותן חוכמות, ויש מי שלא עוסק בהן, ובכלל לא איכפת לו שאינו עוסק בהן, כי הן לא שייכות לו. והאדם רוצה לעסוק ולשלוט רק במה שנוגע לו.

ובחוכמת הקבלה, כל הידיעות והפעולות שלומדים בה, הם מעשים שהאדם חייב לעשות על עצמו, כדי להגיע ליתר שלמות וליתר מילוי, ולכן היא נוגעת לכל אחד ואחד. גם לאדם מפותח פחות, שהוא ממש "שמעון מן השוק"[3], גם לו כדאי לדעת את חוכמת הקבלה. כי גם "שמעון מן השוק", שעוסק בעבודות הפשוטות ביותר, שלא דורשות לא שכל וידע, ולא את התערבות הכוחות הפנימיים והאישיים שלו, גם הוא רק רוצה למלא את עצמו.

וכך לפי מידתו המסוימת, גם הוא יגלה שאין ביכולתו למלא את עצמו ללא ידיעת חוכמת הקבלה. כי החוכמה הזאת אינה נותנת לאדם ידיעה חיצונית לגבי מה שקורה בטבע סביבו. הידיעה של חוכמת הקבלה מאפשרת לו למלא את עצמו, ואליה האגו שלו דווקא נמשך. לכן חוכמת הקבלה אינה חוכמה חיצונית, כמו יתר החוכמות שהן חיצוניות לאדם, אלא היא חוכמה פנימית, פנימיות החוכמה, פנימיות התורה. מדוע? כי היא מדברת על מה שהאדם באמת רוצה. היא נותנת לו שיטה איך לממש את עצמו ולמלא את עצמו. וכל אחד, מפני שהוא בעל רצון לקבל, ומרגיש שרוצה למלא את עצמו, בלי השיטה הזאת לא יוכל להגיע למילוי.

לכן חובה ללמוד את חוכמת הקבלה. כי היא החוכמה, השיטה, הנחוצה לאדם. מה שאין כן יתר החוכמות והשיטות, שמדברות על תופעות שקורות אי שם בעולם, ואינן נוגעות לאדם. אלא מתעניינים בהן רק במידה שאפשר להשתמש בהן. ואז יש אנשים שחוקרים את העולם, ומגלים בו חוקים, ואחר כך ממציאים חומרים או מכשירים נוספים שעל ידם אנו ממלאים את עצמנו. בעוד חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם למלא את עצמו בצורה ישירה.

האדם בן זמננו מרגיש, שהוא כבר לא יכול למלא את עצמו על ידי כל המדעים והדתות. ולאחר שבדק וראה, שלא הדתות ולא החוכמות והמדעים יכולים להביא אותו למילוי, היינו, לסיפוק, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה, שהיא חוכמה מיוחדת, שנמצאת כביכול בחיבור בין דת למדע, ואינה עוסקת בחיצוניות, לא בנשמה, כמו הדת, ולא בשכל, כמו המדע. אלא מאפשרת לאדם למלא את הכלים שלו ישירות.

לכן עבר זמנן של הדתות, ולאחר מכן הגיע זמנם של מדעים והשכלה. והיום, לאחר שהמדע נכשל ואינו ממלא את האדם, שוב חוזרים לבדוק את הדת, אבל הפעם בצורה הרבה יותר נוקבת, האם היא יכולה למלא את האדם. כי כל מה שהאנושות בודקת הוא היכן היא יכולה לקבל מילוי למה שהיא רוצה. ולאחר שנגיע למצב שלא יהיה לנו מענה לשאלות ולחסרונות של האדם, לא בדת ולא בחוכמות החיצוניות, אז ייווצר אותו חיבור מיוחד בין הדת למדע, אבל בדרגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, שנקראת חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה אינה עוסקת לא בדת ולא במדע בצורה חיצונית והיא לא מנסה לשנות את העולם על ידי מכשירים מדעיים, או ליצור לאדם סביבה של תרבות דתית על ידי מכשירים של איסורים ומצוות. אלא היא עוסקת אך ורק במילוי הפנימי, בחוכמת הקבלה. היא משתמשת במונחים הפנימיים ביותר שיש באדם, באגו שלו. "לוקחת" את האגו כחומר, ודנה איך למלא את החומר.

ואילו שאר המדעים והדתות אינם מדברים על האגו בצורה ישירה, אלא רק בצורה עקיפה: איך ליצור סביב האדם כעין מעטפת, על ידי מכשירים ותנאים פיזיים הנקראים "מדע", או על ידי מכשירים ותנאים פסיכולוגיים, שנקראים "דת". כדי שהאדם ירגיש יותר בנוח בעולם שיצר בצורה טכנולוגית ופסיכולוגית, אבל בפנימיותו הוא לא מתמלא.

למה לא ברור לאנושות שצריך לחפש קשר עם הכוח העליון?

הצורך לחפש קשר עם העליון תלוי בהתפתחות האדם. האנושות הולכת ומתפתחת. ומה שמפתח את האדם, זה השכל, מידת השכל שיש ליד ההרגשה. תינוק שנולד מרגיש, הוא מתחיל לקבל מכות, ואז מתחיל לראות איך להינצל מהן. הוא מפתח מערכת שכלית ליד המערכת הרגשית, כדי שהשכל יעזור לרגש להרגיש דברים טובים.

ועד כמה אפשר לפתח את השכל? עד כמה שמרגישים מכות, מרגישים שכדאי להינצל מהן, ולא יותר. למה? כי החומר שלנו, האגו, הוא עצלן. הוא לעולם לא יגרום לאדם לחשוב על דברים שהוא לא צריך אותם. אם האגו לא צריך, לא יכולים לדמיין שכדאי ללכת ולחפש ולחקור ולהביא, אין בשביל מה. כי האדם פועל רק מתוך חיסרון, רק מתוך הרשימו. כי חיסרון בכללותו הוא רצון למלא את עצמו, אבל הכיוון שלו, ההכוונה, היא הרשימו.

הכלי הכללי של הנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, כולל בתוכו רשימות פרטיות רבות. הרשימות האלה חייבות להתממש, כדי שכל אחד ואחד בכל פרט ופרט שבו, ובכל קשריו עם יתר הפרטים, יגיע למילוי אינסופי בלתי מוגבל. לכן במשך אלפי שנות קיומה, מרגישה האנושות את הרצון לקבל שמתפתח בתוכה, ועקב כך מתקדמת בבניית מערכת שכלית ליד הרצון לקבל שגדל. שכל פעם סוג הרצון לקבל שפורץ בקרב בני האדם, הוא שמביא להתפתחות מסוימת, שכלית, תרבותית, טכנולוגית ודתית.

כל מה שהאדם המציא מאז האדם הקדמון שחי במערות ועד ימינו, הוא המציא מתוך חיסרון להרגיש טוב ולא משום מניע אחר. אלא שכל פעם המושג "להרגיש טוב", מפוענח על ידו בצורה אחרת. וכך הוא נדחף להתפתחויות שונות במערכת השכלית. כל ההתפתחות של האדם היא בשביל לתת מענה לשאלה למה הוא מרגיש לא טוב, ואיך להרגיש יותר טוב. ומהצורך הזה בלבד התפתחו כל הדתות, וכל עיסוקי האדם בעולם הזה, התרבות, הפוליטיקה, המדינה והחברה, שהביאו אותנו לתקופת ההשכלה ולעולם המודרני.

לכן האנשים לא מבינים מראש, שהם צריכים לעסוק בחוכמת הקבלה. כי עד שהאדם מגיע להבנה הזאת, הוא עובר שלבים רבים של שאלות לגבי עצמו ולגבי הבנת עצמו, מה הוא עושה בעולם הזה. ועדיין ההתפתחות שלנו היא בשלב, שרוב בני האדם יודעים שצריך ללכת לעבוד, כדי לקבל משכורת, כדי למלא את עצמם, כדי לגמור את היום, כדי לגמור את החיים. האדם לא מתרומם מעל האבוס שממנו הוא אוכל.

וזאת מפני שהרצון לקבל מורכב מאוד. כל רגע, כל שנייה, הוא חייב לעבור אין ספור מצבים בכל אדם ובכל הנשמות יחד, בהתקשרות עם כל הגלגולים הקודמים ועם כל הגלגולים הבאים. והכול בתוך מערכת משותפת שעובדת מעל הזמן והמקום, ומבררת את ההתקשרות בין הכלים שאיבדו את הקשר ביניהם.

מה שאין כן, כשמגיעים לתקופה שיכולים לעורר את האור העליון על כל האנושות. אז ההתפתחות שלה נעשית מהירה מאוד, ומביאה את האדם מדרגת התפתחות, מקצב התפתחות, של דומם, או צומח, או חי, לדרגת התפתחות של מדבר.

כפי שמלמדת ההשוואה בין ההתפתחות של דומם, או צומח, או חי, במשך חמשת אלפים השנים האחרונות, שהיתה מזערית ביותר, לבין התפתחותו של מדבר, האדם, שהתפתח בצורה כה מדהימה. עד שאי אפשר להשוות את האדם, אפילו בצורתו הגופנית, עם הגופים שהיו לו בגלגולים הקודמים לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, לא כל שכן עם הצורה השכלית והנפשית שהיתה לו אז.

ולפי ההבדל הזה, אפשר לתאר את השינוי שיכול להביא מי שמושך לעולם אורות מקיפים. הוא מעלה את כלל האנושות ממהירות התפתחות של הדומם, למהירות התפתחות של האדם. לכן רואים בעולמנו שינויים תכופים בכיוון ברור, ולא מדובר בשינויים שהאנושות נזרקת מצד לצד, ולא מבינה עדיין את אופיים, אלא בשינויים שהולכים לכיוון אחד ומצטברים.

וזו תוצאה מפעולה מבוקרת ומטרתית, שתכליתה להביא את האדם ואת העולם לכיוון מוגדר וברור. זאת אומרת, עושים פעולה של דרגת אדם, וכל האנושות מקבלת תאוצה בהתאם לאותה פעולה. ואמנם האנושות בכללותה תהיה חייבת לעבור את כל השינויים האלה מדרגת דומם לדרגת האדם, אבל השינויים האלה יתרחשו במהירות תוך מספר חודשים, במקום להיגרר על פני עשרות אלפי שנים.

והבעיה היום אינה רק המוכנות של האנושות, אלא גם המוכנות של מי שמושך את האורות, למצוא שפה משותפת עם האנושות, למצוא הגדרות שמובנות לה, כדי שהאנושות תהיה מורגלת במילים שמשתמשים בקבלה. למשל, במילה "רצון לקבל", אגואיזם, שהוא כל חומר הבריאה, משתמשים בקבלה בצורה טכנית, שלרצון לקבל יש יכולת וקיבולת. ואין מילה אחרת לתכונה הזאת, כי אפילו לצמחים ואבנים יש אגו משלהם. אבל לאנשים רגילים קשה לקבל את המובן הזה של האגואיזם. לכן גם הקבלה עצמה צריכה להיערך לקראת העולם.

מהו השימוש הנכון באור?

השימוש הנכון באור הוא כשמשתמשים במה שיש בכוח העליון לצורך תיקון הרצונות. ואם דורשים ממנו דברים אחרים, לא משתמשים בו בצורה נכונה. זאת אומרת, אדם שיושב וחושב כמה רע לו ומה יהיה לו, לוקח את השאלות שמתעוררות בו באופן טבעי, ורוצה להגיע מתוכן לשימוש הנכון בכוחות ובאמצעים שנמצאים לרשותו. הוא מחפש איך להיתקן במקום איך להתמלא.

זו ההשתתפות הנכונה של האדם בתהליך שבו הוא נמצא. ולכן לומדים את חוכמת הקבלה. כדי לדעת באיזו צורה מכוונת ונכונה להשתמש במה שנמצא לפנינו. ומהו השימוש הנכון? במקום שיישן וינוח, האדם אמור לשבת בשיעור קבלה כדי למצוא איך להטיב את מצבו האישי בצורה אמיתית, וזה נקרא להשתמש נכון באפשרויות שיש לו.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

מטרת חוכמת הקבלה היא להכין את הכלי שיקבל את האור. ומהי הפעולה? נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו. בהתאם להשפעה שמקבל מלמעלה.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

ההבדל בין רצון אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי אינו הבדל ברצון עצמו. הרצון לא משתנה, הוא נשאר רצון לקבל מילוי. אלא ההבדל הוא ממה הרצון מקבל מילוי. או שהוא ממלא את עצמו בתענוגים, או שהוא ממלא את עצמו בהרגשת דבקות עם הכוח העליון. ממלא את עצמו להנאת עצמו או שמהנה לבורא. הרצון נשאר אותו רצון. אבל ההבדל בין רצון לקבל אגואיסטי לאלטרואיסטי תלוי בכוונה שמשתמשים בה באותו רצון.

ההבחנה הזאת מטעה מאוד, לכן צריך לחבר מילון הגדרות נכונות עם דוגמאות של כל השגיאות הנפוצות שנתקלים בהן בקבלת ההגדרות הנכונות, שמגדיר מהו רצון לקבל, מהו רצון להשפיע, מהו רצון ומהי כוונה. חשוב שיהיה מילון ערכים לתלמיד המתחיל ולתלמיד המתקדם, שסוטה מהתפיסה הנכונה, וחושב שיש שני רצונות, אגואיסטי ואלטרואיסטי, ולא מצליח להחזיק בהבנה, שהכול תלוי בכיוון המחשבה "לתוכי" או "מחוץ לי", ולא ברצון. שכיוון המחשבה, לשם מי אני עובד, הוא הקובע באיזה רצון נמצאים, באגואיסטי או באלטרואיסטי.

ועד שהאדם לא מגיע לכלי השפעה, החדות הזאת כל הזמן נעלמת ממנו. והוא צריך כל פעם להיזכר בכוח בהגדרות האמיתיות. כמו שבעל הסולם אומר ב"סדר הלימוד" בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכל הלימוד הוא בניית הגדרות נכונות בתוך האדם. ככל שהאדם מתאמץ ומתעמק בהגדרות האלה, ורוצה להגדיר נכון את המציאות, כך הן עוזרות לו להיכנס יותר ויותר לתוך המציאות הזאת.

אדם שמתחיל ללמוד, קורא את ההגדרות בצורה שטחית, ותופס את מה שכתוב בצורה ציורית, כצורות גיאומטריות או כגימטריות, כציורים ותנועות שקורים מחוץ לו, שמתרחשים מולו. איך כלי ואור באים ומסתדרים. והוא עצמו צופה בהם מן הצד. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שמשהו מתחיל לזוז ולהשתנות בתוכו פנימה, ובהתאם לזה הוא מתחיל לקשור את מה שהוא לומד עם מה שהוא מרגיש. וכך התמונה נעשית יותר ויותר פנימית ואישית.

ופתאום האדם מתחיל לגלות, שמה שהוא לומד לא מסביר לו משהו מחוץ לו, אלא מה שנמצא בתוכו. ומתעורר בו צורך להגדיר במדויק מה יש בתוכו, היכן זה נמצא בו, מה מתקשר עם מה. והחיפוש הזה אחר ההגדרות המדויקות מחייב אותו להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך עצמו. היינו, להתקרב לתמונה האמיתית שבה הוא נמצא.

וכל הלימוד של חוכמת הקבלה הוא אותה תמונה שהולכת ומתבהרת ביתר עמקות. היינו, כל פרט שבה מתפענח ומוגדר כל פעם בצורה יותר נכונה ויותר אמיתית. ולכן חשוב, שהאדם יחבר לעצמו מילון הגדרות, וכל פעם יתקן ויעדכן אותו, ויממש אותו ביתר עמקות, ויגביר את תדירות החזרה עליו. כי זה מה שיעזור לו להיכנס מתמונה חיצונית לתמונה פנימית. ולכן מדובר רק בשינוי הכוונה, בשינוי הכיוון, לשם מי אני עובד, למי אני מתכוון.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב שברצונו לעשות מילון ערכים של חוכמת הקבלה[4]. ולאחר שהתחיל לעשות אותו, הגיע רק עד סעיף א' וב' שבתוך אות א'. הוא אסף עשרות דפים של הגדרות ממקורות שונים, לא רק משלו, אבל הפסיק את העבודה באמצע. כשקוראים את הספר שלו, רואים עד כמה רצה לעשות מחוכמת הקבלה מדע מדויק. ובכל מה ששייך לחוכמת הקבלה כמו גם בכל דבר אחר, הוא לא יכול היה לטעות מפני שעשה זאת מתוך המדרגה שלו, מתוך הטבע הפנימי שלו, שמחייב אותו.

ולמה בעל הסולם שאף להפוך את חוכמת הקבלה לחומר לימוד יבש כביכול? כי אדם שמתעמק במונחים האלה, ורוצה למצוא אותם בתוכו, מגיע למימוש הנכון של כוחות הנפש שלו. לכן כדאי להשתדל להקים מערך של איסוף הגדרות בנוסף להגדרת המילות והעניינים שחיבר בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות", להוציא מהם את הנחוץ למתחילים, ולצרף אותם לכל הסבר בקבלה.

אדם שיקבל הסבר על קבלה יסכים ללמוד קבלה?

אדם שיראה, שבלי לימוד הקבלה הוא סובל ומהלימוד הוא מרוויח, ירצה ללמוד קבלה. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה. כל אחד עייף ולכל אחד רצונות אחרים למלא איתם את היום, אם היה חופשי והיה לו כסף. אבל אין ברירה והולכים לעבוד כדי להרוויח כסף ולחיות. אותו דבר לגבי לימוד הקבלה.

לא צריך להביא את האדם לדרגת התפעלות, שבעצמו ירוץ לתת כוחות ולהכניס את עצמו לחיים קשים, וגם לא להעלות אותו על ידי מילוי כלשהו, שימשיך בשמחה. מה שאמנם רצוי, אבל רק עד כמה שאפשר. אלא חייבים לתת לו הסבר שכלי של הדרך, כך, שאם יגיע הרגע הקשה, שבו ישאל על תכליתו: "מהו הטעם בחיי?", אז תהיה לפניו שיטה מוכנה וברורה, שעונה לו על השאלה הזאת בכל עומקה ורוחבה, כפי שהיא מתעוררת אצל האנושות כולה.

בתענוגים אי אפשר לפתות את האדם לעסוק בחוכמת הקבלה, לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. באמצע חייב לעבוד עליו אור עליון ולהפוך בו את היוצרות, בעל כורחו לשנות בו את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזאת על ידי "יגעתי ומצאתי", שאינו יודע בעצמו מה הוא עושה. ישנם באמצע תהליכים שעל האדם לעבור בעצמו. אבל חייבים לפתוח בפני האדם דרך להבנה שכלית. שהאנושות כולה נמצאת כעת אחרי תקופת המדע, אחרי תקופת הטכנולוגיה ותקופת ההשכלה, וחוזרת ובאה לחיפוש פנימי רוחני, שחייבים להגיע אליו עם כלים מדעיים.

האנשים לא מתפעלים יותר ממילים של רגש, הן באות והולכות. אלא חייבים לתת לאדם אחיזה שכלית. וזו ההוכחה שחיים כבר ברמת התפתחות, שאנשים הגיעו מכסף וכבוד למושכלות. ומהגישה שיש להם במושכלות, הם הולכים הלאה לפתוח גם את העולם הרוחני, דרך ההשכלה שירכשו לגביו. וזאת גישתו של בעל הסולם, ללמוד על העולם הרוחני ועל ידי זה לעורר את האורות המקיפים, שהם משנים לנו את הטבע, את הרצונות, את הרגשות, את הנשמה. הנשמה משתנה על ידי זה שלומדים ורוצים לדעת, ואז מעוררים את האורות המקיפים.

[1] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[2] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[3] כינוי המדרגה הנמוכה ביותר שאליה ירד המקובל רבי שמעון בר יוחאי. ראה זוהר עם פירוש הסולם, פרשת בראשית, אות קנט (לזוהר ח"א, דף כ"ב ע"א): "שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, דהיינו לשמעון מן השוק, והכיר בזה שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאד נעלה".

[4] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנו, ד"ה: והנה כדי.

חזרה לראש הדף
Site location tree