אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / הקדמה לספר "פי חכם"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הקדמה לספר "פי חכם"

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?[1]

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל[2], ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות[3]. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"[4]. וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[5], "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כ י כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם"[6].

נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

[1] זוהר חדש עם פירוש הסולם, שיר השירים, מאמר חכמתא דאצטריך ליה בר נש, אות תפו.

[2] תיקוני הזוהר, תיקון ע, דף קכא ע"א: "דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל".

[3] בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). ראה גם הערה מס' 3 בפרק "הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם".

[4] על מחשבת הבריאה ראה בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ההקדמה לכתבי הדור האחרון, ד"ה: עתה רבותי: "שמה' יתברך יוצאת השלימות בראשונה ואח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך הוא, בדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה""; וכן בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, דף יז אות י: "ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה".

[5] ישעיהו יא, ט.

[6] ירמיהו לא, לג.

חזרה לראש הדף
Site location tree