אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / חוק אחד
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

חוק אחד

תיקון הנברא הוא בכוונה / שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה / מחשבה, דיבור, מעשה / פעולת התיקון / שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא / חובת קיום תרי"ג המצוות / חוכמת האמת

"עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".[1]

תיקון הנברא הוא בּכַּוונה

תיקון טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.

הרצון ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון ליהנות, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.

יוצא מכך, שהשינוי היחיד שיכול אדם להביא לבריאה, הוא בצורת השימוש בתכונתו הטבעית היחידה - ליהנות - למען עצמי או למען הבורא. הנאה בכוונה אגואיסטית, למען עצמי, יכולה להתממש רק בתוך גבולות העולם הזה. אך למעשה, גם היא בלתי אפשרית, היות שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, המילוי מבטל את הרצון, והתענוג אינו מורגש עוד.

לעת עתה קיים באדם רצון זעיר, שמאפשר לו לקבל ניצוץ תענוג קטן, הנקרא "נהירו דקיק", וכשמו כן הוא, נר דקיק ותו לא. זאת, כדי שיוכל להתקיים עד שירכוש את הכוונה הנכונה, ויוכל למלא את עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, שהרי כל התענוגים האינסופיים והנצחיים, מורגשים רק בכוונה למען הבורא.

מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.

המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.

כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק, בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה למען הזולת.

אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון, במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות את האדם.

שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א. האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.

ב. קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".[2]

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

א. היחסים שבין אדם לבורא

ב. היחסים שבין אדם לחברו

המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

לכן, על האדם לדמיין במחשבותיו, שהוא עושה את כל פעולותיו רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו, להידמות לו, להיות משפיע כמוהו, ללא רווח עצמי. ודימוי זה בצירוף מעשיו הטובים של האדם יקרבו אותו לבורא באופן שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם, כאשר האדם הוא כנחתם של הבורא. ואז יהיה מוכן לקבל את השפע העליון.

ולכן, המחשבה במצוות שבין אדם לחברו הינה יסוד עיקרי יותר מאשר במצוות שבין האדם והבורא.

ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.

פעולת התיקון

הגם שהבירור כולו נעשה במחשבה, האדם חייב לממש את כל גילויי הבורא עד לדרגת עולם העשיה. על ידי שמעורר על כל ייחוד עם הבורא, דבר פעולה ומעשה, וזה נקרא, תיקון.[3]

שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא

מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא.

בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.

הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.

שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו.

חובת קיום תרי"ג המצוות

נשמתו של אדם מורכבת מתרי"ג (613) רצונות פרטיים. תיקון הכוונה על כל רצון ורצון מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא שמאפשר לאדם להרגיש, בכל רצון מתוקן, את הקשר עם הבורא ואת הדבקות עימו.

השגת כל גילוי פרטי של הבורא בתוך האדם, נקראת התגלות הבורא, או התגלות שם הבורא. במלים אחרות, שמות הבורא הם השגותיו הפרטיות של האדם, שהן בעצם מידות שפעו הכללי של הבורא. כל אדם חייב לעבור את כולן, ולהשיג את ההתגלות הכללית השלמה של שם הבורא.

חוכמת האמת

בתקופות קדומות, מסר כל מקובל את שיטת ההשגה על פי דרכו הפרטית. אולם בשיטת בעל הסולם ההסבר מוגש בשיטת הכלל.[4]כלומר, הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. יוצא, שהסבר זה הינו בלתי משתנה, ואינו תלוי מקום וזמן. מה שהופך אותו למועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. וחוכמה זו היא שנקראת חוכמת האמת.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו, כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.

[1] קידושין דף מ ע"ב.

[2] סנהדרין דף קה ע"ב.

[3] מובא על פי פרק "מעשה המצווה" מתוך מאמרו של בעל הסולם "ד' עולמות".

[4] בעל הסולם מתאר את שיטתו.

חזרה לראש הדף
Site location tree