אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "חוק אחד"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ביאור על "חוק אחד"

תיקון הנברא הוא בּכַּוונה

תיקון טבעו המקורי של האדם, תיקון רצונותיו האגואיסטיים, נועד אך ורק לשם השגת הדבקות בכוח העליון. וזאת על ידי ההידמות לבורא, היינו השתוות לו בתכונת ההשפעה. על האדם להשפיע לבורא תענוג כשם שהבורא מבקש להשפיע תענוג לנבראיו.

למטרה הזאת לא מגיעים מיד, אלא על ידי השתלשלות של סיבות ותוצאות, שמתעוררות באדם לאט לאט, על ידי לימוד ועבודה עצמית. לא מיד הוא יכול להחליט על הנחיצות להגיע למטרה הזאת, לרצות כולו להשפיע לכוח העליון, ללא שום פנייה לעצמו. שהשפעתו תהיה השפעה שלימה. אלא, כמו שכתוב: "מלא לשמה בא לשמה".[1]

מ"לא לשמה" זאת אומרת, דרך סדר המצבים שהאדם עובר בזמן ההכנה, במשך ההתפתחות בהסתר כפול ובהסתר רגיל.[2] המצבים האלה מתגלגלים על האדם בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, בלי שהאדם יודע בדיוק איך עליו לעבור ממצב למצב. אלא, עליו לתת תשומת לב כמה שהוא מסוגל ויכול, ולהשתתף בכל מה שמייעצים לו המקובלים, שכבר עברו את המצבים האלה. ולכן הם יכולים לייעץ לו איך לקצר את הדרך, ולהגיע בצורה הנכונה ביותר למטרה האחת.

ועד שהאדם עובר מהרצון האגואיסטי, עם הכוונות האגואיסטיות שלו למלא את עצמו בכל מיני צורות בהכרתו או בתת הכרתו, עד שהוא מברר את הכוונות האלה ומבין שחייב לתקן אותן, שרק זה חשוב ולא לסובב את כל העולם לטובתו, אלא לתקן את עצמו ולשנות את עצמו כדי להשפיע לכל העולם, השינויים האלה לא עוברים על האדם בבת אחת, ולא מיד הוא מגיע להחלטות האלה.

אלא האורות העליונים והשורשים, הרשימות בתוך האדם, מסודרות כך שאם הוא הולך לפי העצות, ועובד במה שאומרים לו, לאט לאט מתגלים בו הכוונות והרצונות הנכונים, והוא מגיע לתפילה שמבקש באמת, שיתעוררו וייבנו בו הכוחות דהשפעה.

הרצון ליהנות של האדם נברא על ידי הכוח העליון עצמו, והוא אינו הופכי לו. הופכית לכוח העליון רק הכוונה ליהנות למען עצמי. לכן היא זו שנקראת אגואיזם, ולא הרצון להתענג עצמו. הרצון ליהנות עצמו, או כמו שמכנים אותו המקובלים הרצון להתמלא, הוא בלתי משתנה, והוא הדבר היחיד שנברא. רק הוא קיים, פרט לבורא עצמו. שכן הבורא ברא רק את הרצון להתענג, היינו ליהנות ממנו, מאורו, מהרגשתו.

לפי סדר התפתחות הכלים מעולם אין סוף ואילך, מרגע שמתחילה בתוך הנברא הרגשת הבורא, בכוונה רק כלפי הבורא, רק כלפי בעל הבית, אז מתחילה בנברא הרגשת הבושה. אחר כך, באדם הראשון, עד שהמלכות לא מתערבת עם בינה ונעשות רצון במלכות וכוונה בבינה יחד - בגלגלתא ועיניים דפרצוף אדם הראשון, היכן שהרצון והכוונה יכולים להיות לכיוון ההשפעה, הנקרא "רשות הקדושה"[3] - המלכות לא יכולה להיות יחד עם הכוונה באח"פ דכלים, היכן שהרצון של האדם, כי הכוונה חלשה ולא יכולה לכוון נכון את הרצון לעל מנת להשפיע. ולכן באח"פ דכלים יש איסור להשתמש ברצונות ללא כוונה.

זאת אומרת, בעולמות עליונים, בכל מצב שיש דין, הדין הוא על הכוונה ולא על השימוש ברצון בלבד. אלא השימוש ברצון מותר או אסור, בהתאם לכוונה שמצטרפת ורוכבת על הרצון עצמו. וגם במצבנו, שנמצאים באזור הרצונות בלבד מתוך כלל המציאות, אזור שנקרא רצון דעולם הזה, שנועד מלכתחילה רק לתענוגים גופניים, כסף, כבוד, מושכלות, רצונות שמותר להשתמש בהם גם בלי כוונה, כי זה אזור החיוּת של האדם בזמן ההכנה. אז אם רוצים להגיע במצבנו הזה למגע עם הבורא, חייבים לגדל את הרצון אל הבורא מעל הרצונות הטבעיים. ובאותו רצון לבורא לפתח את הכוונה בעל מנת להשפיע.

הרצון כלפי הבורא, כלפי בעל הבית, הוא הנושא שבו כל הזמן צריך להיות, לחיות, לדאוג, להתפתח ולשפר. לגדל רצון שעליו תהיה כוונה נכונה, בעל מנת להשפיע לו. ובכל יתר הרצונות ששייכים לעולם הזה - רצונות גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, שמתעוררים באדם על ידי סביבתו - להשתמש בהם לפי הצורך, בהתאם להכרחיות. כי אדם שחי ומזדהה עם הרצון כלפי הבורא, רק בתוך הרצון הזה מרגיש את עצמו חי, וכל יתר הרצונות האחרים נבחנים אצלו כהכרחיים בלבד.

והרצון לבורא מתעורר רק על ידי התפתחות רצונות גופניים ואנושיים משך אלפי שנים. אחרי כל הרצונות לתענוגים גופניים ולתענוגים אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, מתעורר באדם רצון לבורא, למשהו מעבר לאדם, בשאלה: מהו הטעם בחיי, בשביל מה אני חי. רצון לדעת את המקור שלו, מהיכן הוא, מה הוא, ולשם מה הוא.

והרצון הזה נובע מנקודת הבינה, שנמצאת בנו בתור רשימו כתוצאה מהשבירה, ולא מיסודה של מלכות. אלא מלכות התערבה עם בינה, ומפני שהלכו יחד, נשברו יחד, וכך הרשימות האלה נמצאות בנו ומתעוררות, ולפיהן האדם מתחיל לחפש תשובה איך לממש את הרשימו, ומתעורר לקראת הבורא, תחילה בלי דעת ולאחר מכן מתוך הכרה.

הרצון כלפי הבורא גדל בהתאם לאיך שהאדם מפתח אותו: או שהייסורים הקודמים מעוררים אותו לפתח רצון כלפי הבורא, או שהבורא מעורר בו את השאלה מהו הטעם בחיי, והאדם ממשיך ומפתח את הרצון לתשובה על ידי הסביבה: חברה, ספרים, מורה, שזו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.

והרצון הזה הוא רצון קטן מאוד, הנקרא נקודה שבלב. ומעבר לאותה נקודה, האדם בעצמו חייב לפתח את הרצון לבורא, שמלכתחילה הוא כולו על מנת לקבל לעצמו. עליו להגיע לצורך לברר בתוכו את השאלה, מהו הטעם בחיי - מהיכן אני בא, מה המקור שלי, מהיכן כל המציאות, בשביל מה היא, בשביל מה אני, לאן חייבים להגיע - אותו בירור שעושה רק האור המחזיר למוטב, האור העליון שרק הוא מפתח את הרצון הזה. כי בתוך החיים שלנו אין לאדם לא שאלה כזאת ולא מענה עליה. אלא הכול בא מהעולם הרוחני, גם הרצון הזה וגם המילוי שלו.

לכן היגיעה על הרצון הזה היא מעבר להבנתו של האדם. ולפי עצות המקובלים, יש לעסוק במה שהם מייעצים כדי לפתח את הרצון העל טבעי הזה. היינו, לעסוק בלימוד שמדבר על מצבים על טבעיים ובחברה שיש לנהוג בה בצורה על טבעית. וכשהאדם מבצע את הפעולות העל טבעיות האלה, הוא מפתח את הנקודה שבלב, אותו רצון על טבעי שנמצא בו כניצוץ שנפל בו משבירת הכלים, והופך אותו לכלי הנקרא חוש השישי.

אותו הכלי, שבו האדם מרגיש את הרצון המלא ואת המילוי שלו, מהווה את אזור המחייה של האדם, המרחב שבו הוא חי. וכשהוא מזדהה עם הרצון לבורא ורוצה לחיות בתוכו, במקום ברצונות גופניים או אנושיים, נקרא שהוא נכנס לעולם העליון. כי האדם חי בתוך הרצון. רק תלוי לאן הוא משייך את הרצון שלו.

כלומר, מדובר גם ברצון וגם בכוונה. ומלכתחילה אין לא רצון ולא כוונה כלפי הבורא, כלפי בעל הבית. אלא מתחילים מרצונות בכוונה על מנת לקבל, שנקראים רצון של קו שמאל, רצון של קליפה. ועל הרצון הזה מתַקנים כוונה על מנת להשפיע כדי להפוך אותו לקדושה. אבל זו הכוונה בלבד. וקודם צריך שיהיה רצון, שעליו אפשר יהיה לתקן את הכוונה, מכוונה טבעית על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, שזה נקרא התיקון.

אבל הרצון עצמו כלפי בעל הבית, לא נמצא כשבעל הבית נסתר. אלא הוא מתעורר לראשונה כשהאדם מרגיש את השאלה מהו הטעם בחיינו, הוא שואל בעצם: "איפה הבורא?" בצורה בלתי מזוהה עדיין, תת הכרתית, שהאדם לא יודע מה בדיוק הוא שואל. אבל כבר מתחיל החיפוש אחר מקור החיים שלו, מהיכן הוא, לאן עליו להגיע, אל מי עליו להגיע, שזו שאלה על הבורא.

הרצון לבעל הבית, לבורא, שלא נמצא מלכתחילה, מתעורר אחרי כל יתר הרצונות שיש באדם - רצונות גופניים ורצונות אנושיים. לאחר שהאדם מממש את כל הרצונות האלה, ומכיר שבהם הוא לא יכול למלא את עצמו, הוא מגיע לבחינה ד' של הרצון הכללי שלו, שהיא הרצון לשורש, לבורא.

כמו בד' בחינות דאור ישר, הרצון במלכות מתעורר להרגשת הבורא בבחינה ד' שבד'. שם מלכות מרגישה את "הכתר דכתר", ומרגישה עד כמה היא הפכית ממנו, כלומר, בושה, שמביאה אותה לצמצום, ולהתקנת מסך, ולכל הפעולות. כך אצלנו גדל הרצון לכל התענוגים דעולם הזה. ולאחר שהרצון בכללותו גדל לכל התענוגים שיכולים לברר ללא קשר עם הבורא, לכל הבחינות הקודמות לבחינה ד', אז מתחילה להתפתח בחינה ד' של הרצון הכללי שלנו. ומתחילים לשאול איפה בעל הבית, איפה האבא, איפה המקור, כי הרצון מתעורר ולא מוצא מילוי לעצמו.

לכן לא מכירים את הרצון עצמו, בשביל מה הוא, לאן הוא. ושאלה שמתעוררת ללא הַכְוונה למי היא מיועדת, על מי היא, מתבררת בנו כשאלה: "מהו הטעם בחיינו", שבאה מתוך ריקנות. שיש חיסרון באדם, אבל הוא לא יודע מה צריך למלא בו ועל ידי מה. מה שמביא את כלל האנושות לייאוש וסמים. אם לא ממלאים את הרצון הזה, אם לא מממשים את בחינה ד' שמתפתחת, אלא את כל יתר הרצונות היותר קטנים מהרצון הזה, אז נמצאים במצב ללא תשובה, מה שגורם לאותו ייאוש כללי שרואים היום בכל העולם.

מה ההבדל בין הרצונות?

רצונות בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', היינו, רצונות גופניים לאוכל, מין, משפחה, ורצונות אנושיים לכסף, כבוד ומושכלות, הם רצונות שמתפתחים בהתאם לעומק הרצון עצמו. ככל שהרצון יותר גדול, הוא גדול בכמות ובאיכות. רצונות ששייכים לגוף מתמלאים בכמות מסוימת של מילוי ולא יותר, ואחר כך הם שוב מתעוררים. כמה שהאדם לא אוכל, לאחר זמן הרצון שוב מתעורר. הבירור נעשה על ידי זה שהרצונות באים והולכים, באים והולכים, וצריך כל הזמן להחליף רצונות או מילויים.

מה שאין כן בסוג הרצונות הבא. ברצון לכסף האדם לא מרגיש שובע. הוא רץ למלא אותו, ומיד מתחיל להרגיש לא מלא, ושוב רץ למילוי. ברצון לכבוד ושליטה אין בכלל הרגשה של מילוי. וברצון למושכלות אין כלל שיעור לרצון, האדם רוצה לדעת הכול, לשלוט עם מוחו בכול. פיזית הוא לא מסוגל לתפוס את כל היקום, אבל הוא רוצה עוד יותר, הוא רוצה להבין אותו, "לבלוע" אותו בתוך עצמו, בתוך הרצון למושכלות. וכך הוא מקבל את הכול ללא גבול.

ככל שהרצונות יותר גדולים, הם עובדים באדם בצורה בלתי פוסקת, שתובעת ממנו את כל החיים. ברצונות לאוכל, למין, ולמשפחה הוא עוסק רק לעיתים. אבל הרצונות הגדולים ממש בולעים את האדם והוא נמצא בהם רובו ככולו. כך הרצון לרוחניות. אם באדם מתחיל להתעורר רצון לבורא, הוא עוזב את כל יתר הרצונות, שנראים לו כבר קטנים, ומגדל רק אותו.

כך שהרצון עצמו גדל כל הזמן. מתעוררות כל הזמן רשימות יותר ויותר חזקות, שתובעות מילוי. ולא יכול להיות שימוש ברצון שלא לפי הרצון. אלא הרשימות בשרשרת הופעתן מביאות את האדם לאין סוף. והרשימות הן של הרצון עצמו. ואת השימוש ברצון, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, האדם מברר בהתאם ליגיעתו, בעבודה שלו.

אבל הרצון עצמו הוא ניטרלי, אין בו לא טוב ולא רע. אלא מפני שאנו תוצאות מהשבירה, השימוש בו מלכתחילה מתעורר בעל מנת לקבל, עם מסך שבור, שצריך לתקן אותו בעל מנת להשפיע על ידי האור המחזיר למוטב.

מהי הכוונה על הרצון?

כוונה אינה מחשבה על הרצון. הכוונה על הרצון היא שיטת השימוש ברצון, לשם מי מכוון הרצון. והמחשבה אינה שייכת לשיטה זו. אלא יש מחשבה ויש רצון. המחשבה היא גורם זר לחלוטין, זו מערכת איך לממש את הרצון, לא איך לממש אותו בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, אלא רק איך להגיע למימוש שלו. המחשבה היא הדרכים איך לבצע את הרצון.

והכוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, היא בהתאם למקור, לבעל הבית. אם לא רואים את הבורא, אין בתוך הרשימו של האדם שום התעוררות של כוונה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. לא מתעוררת בו ההבחנה הזאת, אלא יש לו רק רצון ליהנות, שאפילו לא נקרא על מנת לקבל.

הרצונות שנמצאים באזור הנקרא העולם הזה, הרצונות הגופניים והאנושיים, אינם נקראים רצונות אגואיסטיים, אלא הם רצונות רגילים שקיימים בטבע, באדם ובבהמה. כי אם אין חיוב, אין שלילה. אם כנגד הרצונות הטבעיים האלה, אין שימוש על מנת להשפיע, אז אין גם על מנת לקבל. אלא פשוט הרצון נמצא בעולם הזה, ואפשר לכנותו רצון אגואיסטי, כי האדם משתמש בו כדי למלא את עצמו. אבל לא נמצאת בו צורה אחרת, אלא הוא משתמש בו כמו שכולם משתמשים.

ורק רצון שמכוון כלפי הבורא, שהבורא צריך למלא אותו, או האדם ממלא אותו בהרגשת הבורא, בהרגשת בעל הבית, ונקרא רצון מעולם העליון, מעולם העשיה, היצירה, הבריאה, האצילות, הוא רצון בהתאם לבעל הבית. כשהאדם מרגיש שמקבל מהבורא את יחס הבורא כלפיו, ובהתאם לזה מתייחס אליו בחזרה, מתעורר בו רצון לבורא יחד עם הרגשת על מנת לקבל, ואז יש מקום לתיקון.

והמערכת, המנגנון איך להביא את הרצון למימוש, הם המחשבות. באיזה דרכים: על ידי לימוד, על ידי חברה. בניית המערכות האלה נקראת מחשבה. המחשבה איננה כוונה. גם בעולמנו יש רצון, ויש מחשבה איך לבצע את הרצון ולממש אותו. ואם אין רצון, אין לידו מחשבה. ואם הרצון היה מתמלא מיד, האדם מעולם לא היה מפתח מערכת של מחשבה.

המערכת הזאת היא מנגנון הדומה למחשב, שמתפתח באדם מפני שיש לו רצון, והוא לא יכול למלא אותו מיד. אז הוא מחפש על ידי איזו צורה, באיזה תחכום, על ידי איזה סדר פעולות הוא יכול למלא את הרצון הזה. וכל התכנון הזה, כל הדרכים האלה, שהאדם ממציא לעצמו כדי להגיע למימוש הרצון, נקרא מערכת החשיבה. זו מערכת שעובדת כדי לממש את הרצון, לא חשוב אם בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אם הרצון היה מתמלא מיד, כמו באין סוף, אז לאדם כלל לא היתה מחשבה, לא היה לו שכל. השכל מתפתח רק מתוך חסרונות.

יוצא מכך, שהשינוי היחיד שיכול אדם להביא לבריאה, הוא בצורת השימוש בתכונתו הטבעית היחידה - ליהנות - למען עצמי או למען הבורא. הנאה בכוונה אגואיסטית, למען עצמי, יכולה להתממש רק בתוך גבולות העולם הזה. אך למעשה, גם היא בלתי אפשרית, היות שברגע שהתענוג ממלא את הרצון, המילוי מבטל את הרצון, והתענוג אינו מורגש עוד.

לעת עתה קיים באדם רצון זעיר, שמאפשר לו לקבל ניצוץ תענוג קטן, הנקרא "נהירו דקיק", וכשמו כן הוא, נר דקיק ותו לא. זאת, כדי שיוכל להתקיים עד שירכוש את הכוונה הנכונה, ויוכל למלא את עצמו בהנאה בלתי מוגבלת ונצחית, שהרי כל התענוגים האינסופיים והנצחיים, מורגשים רק בכוונה למען הבורא.

כדי שהאדם יתפתח, הרצון שלו חייב לעבור שינוי מתמיד, התפתחות. כל הבריאה היא רצון בלבד. וכדי לפתח רצון, צריך לבנות מנגנון שמפתח אותו. לכן לפני בריאת האדם בא מלמעלה אור עליון ובורא מערכת שלמה: בונה רצון ומחלק את הרצון לחלקים ומכניס בתוכו את הטבע שלו. כלומר, שובר אותו, מברר אותו, נכלל עם הרצון יחד, ויורד דרך מיני מצבים ומדרגות. עד שמגיע למצב הנמוך ביותר, שהרצון קיים בו במנות קטנות, שאפילו לא מרגיש את האור, שנמצא כנגדו.

והמערכת הזאת, שהאור בנה כלפי הרצון, היא נקראת מערכת העולמות. יש אור ויש רצון, וביניהם יש מערכת, שדרכה האור מגדל, מברר, את הרצונות. עד שהוא בונה בתוך הרצון מערכת מחשבה ומערכת הרגשה. לא של הרגשה בלבד, אלא שהרצון עצמו הוא המרגיש. אבל על ידי היחס המיוחד הזה דרך העולמות, האור בורא בתוך הרצון הרגשה, שנמצאת מחוץ לרצון. דבר שלא היה קודם, והוא לא טבעי לרצון.

הרצון ליהנות נהנה שנמצא, שמרגיש, שמתמלא במשהו. אבל על ידי עבודה עם הרצון, האור בונה ברצון הרגשה למשהו שנמצא מחוץ לרצון, שהיא בריאה חדשה לחלוטין. משהו שלא קיים בתוך הרצון מטבעו. וזה נקרא שהרצון מתערבב עם ט' ראשונות, עם תכונות האור. תחילה כדי ליהנות מהן, מכל תכונה ותכונה. לא סתם מהמילוי שלו, אלא מאופי המילויים - "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד". כשהרצון מתחיל להבחין, מאיזה מילויים בדיוק הוא נהנה בתוך עצמו, אז מתחילים בתוך הרצון יחסים מיוחדים עם כל סוגי המילויים.

והרצון מבחין, שיש לפניו משפיע, שבמשפיע הזה יש כל מיני הבחנות. הוא משפיע לו בצורה כזאת, אוהב אותו בצורה כזאת, חושב עליו בצורה כזאת, שמתייחס אליו בצורות שונות של נתינה, שמהן הרצון נהנה. בדומה לילד קטן ש"חולב" מאמא שלו כל תענוג אפשרי. הוא שולט בה ומחייב אותה למלא אותו בכל מיני צורות. דורש זה וזה וזה ואמא מסתובבת מחויבת ונותנת לו הכול. אבל מתוך זה הילד מתחיל להכיר את צורות ההשפעה של אמא כלפיו.

תחילה בעל מנת לקבל, שזו הצורה שמתחילים להרגיש את יחס הבורא, כשנמצאים בעולם הזה ומתחילים לגדול כלפי מעלה. ומתוכה עוברים אחר כך לחלק של עבודת האור המחזיר למוטב. מתוך שרוצים ליהנות בצורות שונות מהיחס של בעל הבית, בהתאם לזה מתעוררים רצונות להגיב אליו, שאותם מעורר האור העליון. וזה נקרא שמחזיר למוטב.

והיחס הזה כלפי הבורא נקרא התקנת הכוונה על הרצון. כי הרצון ליהנות נשאר אותו רצון, שרוצה ליהנות באופנים שונים, ממה שהרגיש מבעל הבית, מאותן ט' ראשונות, שנתנו הטבעה בתוך הרצון, באיזו צורה אפשר ליהנות. אבל מתוך ההטבעה שנעשתה בתוך הרצון, הרצון מפתח מול בעל הבית יחס הפוך, של "ט' ספירות דאור חוזר". מתוך הרצון נוצרת בהתאם כוונה להמשפיע, לבורא.

ליחס הזה מגיעים דרך לימוד איטי והדרגתי. האדם לומד, שמילוי ללא קשר לנתינה, לא ממלא אותו. שהמילוי האגואיסטי אינו מילוי, אלא הוא נעלם ולא משאיר דבר. חוץ מאותו רגע שנראה שנהנים, לא נהנים. ברגע הבא האדם ריק פי שניים משהיה קודם. והלימוד הזה הוא לימוד איטי, שלוקח שנים רבות, עד שהאדם מתייאש מצורת החיים הזאת של מילוי אגואיסטי. ומתחיל להבין שהחופש, שהרגשת החיים, זאת אומרת, הרגשה שלימה בתוך הרצון, יכולה להיות רק מנתינה, רק מחוץ לעצמו.

ומהו "מחוץ לעצמו"? שחי בט' ראשונות ולא במלכות שהמילוי הוא מסך ואור חוזר שמלכות אין לה אף פעם מילוי חוץ ממסך ואור חוזר וכל המילויים הם מעל מלכות. כך לומדים בקבלה על כל פרצוף דקדושה. ואדם שמתחיל לחשוב על זה ולהבין את זה, נקרא שהוא מתחיל להכין את עצמו לקראת הכניסה לעולם הרוחני.

ולפני שמגיעים לכל השלבים האלה, חיים בתוך רצונות מתחלפים, שהאדם ממלא אותם והם מתרוקנים, ממלא והם מתרוקנים, שזאת צורת החיים שלנו. והיא נקראת צורת חיים לא נצחית. כי לא מורגש בה, לא שהמילוי נמצא בתוך הרצון ולא שהמילוי שייך לשורש העליון. גם ברוחניות יש עניין של הפסק המילוי, שהמילוי נעלם, אבל שם, למרות שהמילוי נעלם, מורגש הקשר עם השורש הנצחי. מה שאין כן ברצונות ובמילויים של העולם הזה. ברצונות גופניים ואנושיים שאין להם קשר עם הבורא, המילויים אינם מורגשים כנצחיים.

מהם מסך ואור חוזר?

במסך ואור חוזר משפיעים לבורא. הם בדיוק מה שמרגישים כהשפעה של הבורא, בהתאם לאיך שמשפיעים לבורא. ואז הרצון הוא רק כלי, שעל ידו האדם יכול להפוך את מה שהוא מרגיש כנתינה מצד הבורא, לנתינה לבורא מצד עצמו. והנתינה הזאת הופכת להיות המילוי שלו, למה שממלא אותו.

המילוי של האדם הוא בדיוק מהנתינה, מסך ואור חוזר. רק הנתינה היא החיות שלו והוא לא רוצה יותר. הוא חי בתוך הנתינה. לא במלכות, לא ברצון, אלא בט' ראשונות, באור חוזר, במה שהוא נותן. אבל הרגשת המילוי שלו, הרגשת החיות, היא ממה שמלכות מתמלאת עם מסך ואור חוזר. ההרגשה היא בתוך מלכות, היא לא יכולה להיות מחוץ למלכות. האדם, הנברא, לא יכול לצאת מעצמו. וכמה שירצה הוא לא מסוגל להרגיש מחוץ לו.

לכן הרגשת החיות היא בתוך מלכות. אבל ממה מלכות חיה? לא מכך שנמצאת בתוך עצמה, אלא שנמצאת מחוץ לה, בנתינה, בט' ראשונות, באור חוזר, בט' ספירות דאור חוזר. אבל בט' ספירות דאור חוזר אי אפשר להרגיש שום דבר. אלא בהן האדם מבטא את עצמו, הן הכוונה שלו, הכיוון שלו. ההרגשה היא בכל זאת בתוך מלכות. ומהחיסרון בט' ראשונות שהוא תוצאה משבירת הכלים, שאז נכנסו למלכות כל הרצונות, היא יכולה להרגיש מה יש לפניה, בעל מנת לקבל.

לכן בלימוד הקבלה אדם, שמשתדל למלא את עצמו בעל מנת לקבל, מרגיש שהוא נעשה יותר ויותר ריק, ולא מגיע לכלום. וזה בא לביטוי במיוחד בזמן שנמצאים בחברה, חברה שבצורה חיצונית משתוקקת לעל מנת להשפיע. אז מתעוררת באדם הבנה שבעל מנת להשפיע החיים נכונים ונצחיים. ולמרות שכל חברי הקבוצה לא נמצאים עדיין בהשפעה, אבל הם מדברים עליה, והדיבורים שלהם כלפי האדם הם אמיתיים. הוא קולט אותם כאילו חבריו כבר בהשפעה.

ומתוך שקולט מדבריהם, שיש חיים בעל מנת להשפיע, חיים נצחיים וטובים, שהם בדרגה אחרת לעומת דרגת הקיום שלו, שכל הזמן חושב על עצמו ונשאר ריק, ואין לו שום תועלת מזה. אז כל ההבחנות האלה שמתעוררות ולאט לאט נאספות בתוך האדם, הן מביאות אותו להחלטה, שהוא חייב להיפרד מצורת המילוי של השתוקקות תמידית לעל מנת לקבל, ולצאת ממנה לחירות.

ההרגשה שהוא נמצא בתוך שליטת הרצון לקבל, שמחייב אותו כל הזמן לרוץ אחר המילויים, גורמת לו לרצות לצאת ממנו בכוח. ואז האדם באמת מתחיל להשתוקק לחברה, ולהבין שרק החברה יכולה לעזור לו לצאת מהרצון לקבל שלו.

מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. מלכתחילה "סוף מעשה במחשבה תחילה".[4]מלכתחילה הבורא סידר את הבריאה, את הרצון לקבל, בצורה כזאת, שאפשר ליהנות בו רק בעל מנת להשפיע. ובעל מנת לקבל הרצון אף פעם לא מתמלא. אין מצב במציאות, שהרצון לקבל מתמלא באור ותו לא, שנשאר במצב שמרגיש כל הזמן תענוג. כי אור שנכנס לתוך הרצון לקבל, מכבה את הרצון, מכבה את החיסרון.

ורצון לקבל שלא מרגיש חיסרון, לא מרגיש את המילוי. ואז אי אפשר לומר, שאור נמצא או לא נמצא בו. כי אור הוא הרגשת התענוג, הרגשת המילוי. זאת אומרת, הרצון לקבל שנברא על ידי האור, לא בנוי כדי למלא את עצמו באור, ולא כדי בכלל ליהנות. הוא רק נקרא "רצון ליהנות", אבל הוא לא נהנה מן האור. כי מלכתחילה הוא בנוי בצורה כזאת שהוא יכול ליהנות רק אם הוא עובד בכוונה על מנת להשפיע.

ובעל מנת לקבל אין דוגמה לתענוג, שאפשר לקבל וליהנות. בעיקר לא התענוגים הממשיים, תענוגים רוחניים מהרגשת האור העליון. לא מדובר בתענוגים שאפשר ליהנות קצת כדי להחיות את עצמנו בזמן ההכנה, הנקרא העולם הזה. שמתוך כל הרצונות, העולם הזה הוא אותו האזור, אותה שכבה קטנה של רצונות, שאפילו לא חל עליה חוק הצמצום, וכעת מותר ליהנות ממשהו ביני לביני.

הרצון לקבל לא נברא כדי ליהנות בצורה ישירה, ולכן "סוף מעשה במחשבה תחילה". כשהבורא ברא את הרצון לקבל, הוא מיד התכוון לסוף התיקון שלו, שיוכל בעל מנת להשפיע למלא את עצמו וליהנות. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.

המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות, בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.

כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק, בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה למען הזולת.

מפני שהרצון לקבל לא מיועד ליהנות בצורה ישירה, היעוד שלנו הוא לפתח כוונה בעל מנת להשפיע. ורק בַכוונה אנו נעשים דומים או לא דומים לבורא. אין רצון ללא כוונה, כי מעולם "אין סוף" הרצון משתלשל יחד עם הכוונה. אבל בצורה האידיאלית של הרצון, אם הוא היה ללא כוונה, כמו באין סוף לפני הצמצום, אי אפשר היה לקבוע שהוא רע או טוב. כמו שכתוב, בפרקי דרבי אליעזר, שבאין סוף היה "הוא ושמו אחד"[5], אמנם שהיה ממולא כולו.[6]

וכך יוצא, שהרצון לקבל אינו הגורם, הנושא, שבו צריך לטפל. אלא צריך לחשוב ולהחזיק רק בכוונה, בבדיקה לשם מה היא, כדברי בעל הסולם: "למי אני מהנה".[7] רק הדאגה הזאת צריכה להיות לאדם. ולא גודל ואופן הרצון. מכאן נובע אותו חוק בקבלה, שאסור לשנות את הרצון עצמו, או להפסיק להשתמש בו, בגלל שהוא לא נראה לנו יפה. אלא כל השימוש הוא רק על ידי הכוונה. כל התיקון הוא רק כוונות.

ובהתאם לכוונות הנכונות שיש באדם, מתעוררים בו רצונות שונים בהתאם לגודל הכוונות. ואין זו הדאגה של האדם, אלא המערכת הפנימית של מבנה הנשמה היא שמחייבת את התעוררות הרצונות האלה או האחרים. והאדם צריך לדאוג רק על הכוונה. והכוונה היא פשוטה, לא חשוב על רצון כלשהו או על איזה מצבים, אלא היא מחויבת להיות כלפי הבורא, בקו האמצעי.

וכך כל עבודת האדם הופכת להיות לא במלכות עצמה, אלא, בהתאם למה שהוא מגלה בט' ראשונות דאור ישר, לעשות מהן ט' ספירות דאור חוזר. ועל מה שקורה במלכות, איזה רצונות מתעוררים בה ואיזה רשימות, אין לו בכלל מה לדאוג.

אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון, במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות את האדם. הקשר עם הבורא אפשרי רק דרך התבטלות כלפי החברה.

שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א. האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.

ב. קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

שני חוקים מקיפים את חיינו ואת התנהגותנו ומגדירים אותם בצורה ברורה: או "אחרי רבים להטות" בחבלי העולם הזה, או "אחרי יחיד להטות" בדרך הרוחנית.[8] "אחרי יחיד להטות" הכוונה לאדם שהולך בדרך ה', לקראת התאמה יותר ויותר לתכונות ההשפעה, לבורא. ו"אחרי רבים להטות", הכוונה בכל מה שקורה בחייו, בסדרי העולם הזה, האדם חייב להטות אחר מה שקובעת החברה.

והיכן האדם עצמו? "האני" של האדם כלל לא קיים, לא בזה ולא בזה. אלא בקבלה לומדים, שהוא שליש אמצעי דתפארת: או שיכול לשייך את עצמו לשליש עליון דתפארת, הנקרא "כלים דהשפעה", "גלגלתא ועיניים", "כולו קודש". או שאינו מסוגל, ואז משייך את עצמו לכלים דקבלה לא מתוקנים, הנקראים אח"פ, שנמצאים למטה, בשליש תחתון דתפארת. והאמצע לא קיים. האמצע הוא הבחירה של האדם, לְמה לשייך את עצמו.

וכך בחייו הפרטיים, בחיים הרוחניים שלו, האדם חייב לשייך את עצמו לבורא, שזה נקרא "אחרי יחיד להטות". בחיים הרוחניים, החברה חייבת להטות אחרי הגדול, הרוחני ביותר מבין כולם, אבל האדם חייב להטות אחרי הבורא, שהוא היחיד. ובחייו הגשמיים עליו להיות במסגרת החברתית הרגילה, ואז נחשב שמממש כראוי את בחירתו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:

א. היחסים שבין אדם לבורא

ב. היחסים שבין אדם לחברו

המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

הקבוצה, החברה הקרובה של האדם, והבורא לא מסודרים אצלנו בקו אחד, אלא כשני גורמים. אבל אין קושי לעבוד דרך החברה ודרך הספרים, בתנאי שרואים דרכם את הבורא כמטרה. בדומה לקליעה למטרה, כשרואים את המטרה דרך שתי הכוונות של כלי הירי, בטוחים שנמצאים בקו אחד עם המטרה. כך האדם צריך לראות בקו אחד את עצמו, את הקבוצה ואת הבורא.

ואז לבטח הוא מכוּון אל הבורא, ולא לאיזו דמות שמצייר לעצמו. כי הבורא עצמו לא מתברר לנו, אלא אנו מציירים אותו במוחנו. ואם היחס לחברה ולחברים נובע מרצון להגיע על ידי הקשר איתם להשפעה, לפיתוח יכולת ההשפעה, לקבל חשיבות של תכונת ההשפעה, אז מציירים את הבורא נכון, כתכונת ההשפעה, ודרך החברה מתקדמים לבורא.

וללא החברה והעבודה כלפי קבוצה, שמבינה ומוכנה לעזור, ומחזיקה את האדם בקניית תכונות דהשפעה, אין לאדם שום אפשרות לכוון את עצמו לבורא. כי אין לו שום קנה מידה ודמות ונקודת הסתכלות דרך תכונות והבחנות, שבהן יוכל לצייר את תכונת ההשפעה, היינו, את הבורא שלפניו. לכן כל העבודה כלפי חברי הקבוצה, כלפי החברה, והעבודה עם החומר הנלמד, ששייכות להתפתחות הרוחנית, חייבות להתבצע בתוך החברה. ואז לבטח לא טועים בכיוון לבורא.

הבורא עצמו הוא נסתר, ומראה את עצמו רק דרך החברה, כדי לעזור לאדם להיפטר מהאגו שלו. ואם בני האדם עצמם היו נמשכים אליו, הם היו נמשכים אליו כקליפה כדי להרוויח ממנו, כדי לנצל אותו. אבל אם באים אל הבורא דרך החברה, אז נכנסים לצורת החברה, לצורת ההשפעה, ובאים אליו בצורה הנכונה, על מנת להשפיע, ומקבלים גם את דמותו, את דמות המשפיע.

כך, על ידי "שבירת אדם הראשון", הבורא נתן לנו הזדמנות דרך החיבור עם יתר החלקים, דרך היחס לאחרים, להגיע אליו בעל מנת להשפיע. ואין צורה אחרת להתקרב למקור כל הטוב בכוונה להשפיע לו, מתוך הרצון לקבל בכוונה לנצל אותו ולקבל ממנו, אלא מתוך שמסדרים את היחסים עם הזולת כדי להשפיע לו, שאין בהם שום רווח לעצמי.

ההזדמנות לרכוש תכונות השפעה, תכונות רוחניות, היא רק דרך החברה. אין דרך אחרת להגיע מקבלה להשפעה. אחרת דומה המצב לגנב שרץ לפני כולם וצועק: "תפסו את הגנב" - הרצון לקבל היה שש ושמח לרוץ אל הבורא, ליצור מגע עימו ולתת לו כל מה שצריך, רק כדי לקבל טוב ועונג. אבל להגיע אליו ללא שום תנאי, ללא שום פנייה עצמית, לצורך זה ישנה בין האדם לבורא החברה, שבעזרתה מקבלים צורה חיצונית בעל מנת להשפיע.

ואם לא החברה, לא היה ביכולתנו לעשות זאת. ולכן מצוות בין אדם לחברו יותר חשובות ממצוות בין אדם למקום, לבורא. כי אדם שיכול לקיים תחילה אותן, הוא שמגיע למצוות שבין אדם למקום.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

כל פעולות האדם חייבות להיות מכוונות למטרה. והבורא הוא המטרה. לא חשוב מה האדם עושה בחייו, בסופם של המעשה, המחשבה, הפעולה, הדיבור, הוא חייב להגיע לבורא. כל פעולה של האדם, כל תנועה שלו, רוחנית או גשמית, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אותם מושגים שכוללים כל מה שהאדם מבצע, חייבות להיות מכוונות דרך החברה לבורא.

מה שאין כן אם הפעולה לא יכולה לעבור דרך החברה לבורא, שהחברה לא נותנת חשיבות לדיבור, למעשה, או למחשבה, אז הם לא עוברים דרך החברה, ולכן הם לא יכולים לגעת בבורא. זאת אומרת, מחשבה, דיבור ומעשה פרטיים, של האדם לעצמו, שלא מתכבדים בחברה, לא יעברו לבורא.

ואם האדם מחפש דרך ישר לבורא, ולא דרך החברה, הוא עלול להטעות את עצמו וללכת בכיוון לגמרי אחר. אדם שלא רוצה לבנות סביבה ובתוכה להתפתח, כלומר, להתבטל כלפי הסביבה ולקבל ממנה כוחות, מתחיל לדמיין לבורא איזו דמות, ולדמיין את עצמו שיש לו קשר עם הבורא, והוא כבר מיוחד. ומקור הטעות, שלא מכוון את עצמו לבורא דרך החברה. החברה היא המסנן, המגבר, המְכַוון, היא שמלבישה צורה על כל מה שהאדם עושה.

זאת אומרת, כל הפעולות של האדם, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אם הוא רוצה לכוון אותן נכון לבורא, הוא חייב לעבור דרך הקבוצה הקטנה שסובבת אותו. הקבוצה היא שתעזור לו להוציא מתוך עצמו את כל מה שיכול כלפי הבורא, בצורה נכונה, שמכוונת לבורא. כלומר, אם הפעולות שלו עוברות דרך החברה, יש להן איזו דמות של השפעה, ובכך הן מכוּונות לבורא.

אם דעת החברה הקטנה, הקבוצה, מקבלת את צורת העבודה של האדם, את המחשבה שלו, את הדיבור והמעשים שלו ולא חשוב אם העבודה היא בקבוצה עצמה או מחוץ לה, אבל היא מקובלת על הקבוצה, סימן שהיא מקובלת גם על הבורא. ומכאן יוצא, שהקבוצה היא אותו היחיד, שאחריו האדם חייב להטות.

החברה נקראת "דמות החברה" עם אוסף חוקים, מנהגים, תקנון, צורת יחסים בין אנשים, שמְכוונים אותה בחיבורה הפנימי, כמה שיותר בהתאמה לבורא. ואדם שמותאם לתבנית כזאת של חברה בכל מה שהוא חושב, מדבר, עושה, אז באותה מידה שהוא מתחבר עימה, והחברה מסכימה עם מעשיו, עם דיבורו ומחשבתו, היא מגבירה את המאמצים שלו, ומאמציו באים דרכה לבורא. ולמה החברה מגבירה אותם? כי האדם רוצה את הסכמתה, הוא רוצה שמאמציו יעברו דרכה, כדי לחזק את החברה, ולקבל ממנה חיזוק.

כמו בכל מסגרת אחרת, אדם שרוצה להתקבל לעבודה, או לקבוצה כלשהי, או לחברה מסוימת, נדרש לעמוד בתנאים מסוימים. כדי להיות שחקן כדורסל עליו להיות שני מטר גובה, כדי לעבוד במחשבים נדרש ראש שחושב בצורה מסוימת ובתנאים מסוימים. בכל מסגרת שאליה האדם ירצה להשתייך, יהיה עליו להיכנס לתבנית מסוימת. בכל מקום, בכל צורה שנכללים בחברה חיצונית, תמיד צריך לקבל את דמותה, להידמות אליה, אחרת האדם נשאר זר ולא מקובל. החברה מכתיבה מראש את התנאים, גם כשמדובר בתזמורת או במועדון.

וגם לחברה רוחנית יש תנאים, תקנון, וצורת קיום משלה. שהעיקר בה הוא התקנון הפנימי. אדם שרוצה ללכת יחד עם החברה, שרוצה להידמות לבורא, שרוצה לדעת על הבורא מי הוא ומה הוא, החברה נותנת לו דמות, בדומה למפתח שפותח את המנעול, רק בתנאי שיש בו צורות משלימות למגרעות שבמנעול. כך גם האדם, כדי להיכנס בחברה הוא חייב להתאים לכל הצורות שהיא קובעת.

ואז דרכה, דרך "המנעול" הזה, שמקבל אותה צורה שהחברה דורשת ממנו, האדם נכנס לתכונות הבורא. אחרת הוא לא יכול לדמות לעצמו את הצורה הנכונה, ונשאר בעל מנת לקבל. כי היחס לחברה יוצר את התנאי הנכון לצורת ההשפעה. דרך היחס לחברה, האדם לאט לאט מקבל תנאים ואפשרויות לקבל רצון להשפיע, חשק להשפיע, חשיבות דלהשפיע, יכולת להשפיע, והבנה מה זה נקרא להשפיע, מהי צורת ההשפעה.

וכך בפעולות שלו, במחשבה, בכוונה, בדיבור, במעשה, האדם יכול לנסות להביע השפעה. והחברה מקבלת אותם ונותנת לו משוב היכן הוא בסדר והיכן לא, היכן טעה והיכן שיקר לחברה ולעצמו. וכך, בצורה הדדית, האדם לאט לאט בונה את עצמו, לפי המגרעות של "המנעול", של הדמות דלהשפיע, ומתדבק לתכונת ההשפעה. ובהתאם לכמה שהאדם משתמש בחברה, מקבל ממנה ומחזק אותה, החברה מגבירה את מאמציו, ואז הם מתקבלים בבורא. ואין דרך אחרת להתקרב אליו, אלא ככל שמתחככים עם החברה, מוצאים בה את הבורא.

הבורא לא נמצא רחוק מהחברה, אלא הוא אותו האור שממלא את הכלי הכללי של "אדם הראשון", שכל אדם צריך להתכלל עם כל יתר חלקי הכלים הפרטיים שלו. וכך יוצא, שהבורא שורה בתוך הכלי הכללי, ואם האדם מתחבר עם כל יתר הכלים בצורת דלהשפיע, אז הוא בדיוק בצורת ההשפעה. זאת אומרת, החיבור עם יתר הכלים הפרטיים על מנת להשפיע, הוא בעצמו ההשוואה לאור שממלא את הכלי. הם היינו הך.

אבל לא די בעבודה על החיבור עם הכלים הפרטיים האלה. אלא צריך לעבוד על החיבור הזה עם כוונה להידמות לאור, להרגיש אותו ולהיכנס עימו במגע. כי אם לא, לא מקבלים מהאור את כוח התיקון. וטועים בעבודה עם הכלים הפרטיים, עם החברים, בניסיון להתחבר בנשמת אדם הראשון. מפני שהאדם לא יכול להבדיל בין השפעה לקבלה. ואם הבורא נמצא כדמות בתוך החברה, הוא שומר שההתייחסות של האדם לחברה תהיה כדי לרכוש כלים דהשפעה.

האם יש בעולמנו אפשרות להתקשר ישירות לבורא, שלא דרך החברה?

כל אדם מקבל מדי פעם התפעלות, התרוממות והרגשת קשר עם הבורא. וגם אדם שהגיע להתאמה לבורא, מרגיש שהוא נמצא בקשר עם הבורא. אבל באותה מידה שבה הוא נמצא בקשר עם הבורא, הוא נמצא גם בקשר עם החברה. בשבילו החברה והבורא הם היינו הך. כי כל מושג "הבורא" שהוא משיג, מלובש בחברה. כי הבורא הוא אותו האור, אותה תכונה דלהשפיע, שנמצאת בתוך הכלים הקשורים, הדבוקים יחד. שאז גם בכלים האלה יש תכונה דלהשפיע, ואז תכונת הכלי ותכונת האור דומות זו לזו. ולכן אין הבדל בין הכלים לבין האור שנמצא בהם.

ולפני שמגיעים לגילוי, להרגשת הבורא בצורה ברורה, כדי להתכוון אליו ולעבוד כלפיו, חייבים לעבור דרך החברה. אחרת אין שום סיכוי להגיע למשהו. כמו שכותב בעל הסולם במכתביו: זו לנו התקווה היחידה. אבל בעבודה עם הבורא דרך החברה, מקבלים גם הרגשה פרטית שלו, שלא דרך החברה. ואם ההרגשה הזאת מושכת את האדם לעבודה בחברה, היא אכן באה מהבורא. ואם הרגשת הרוחניות לא מושכת את האדם לחברה, סימן שהיא עדיין לא מבוררת, ושהבורא עדיין לא נמצא בה, אלא משפיע לו מרחוק.

ומה ההבדל? או שהבורא נותן רק הארה, התעוררות, או שהוא נמצא בתוך ההארה הזאת. כמו בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר. או רק ממלא את בחינה א', או גם מופיע בעצמו בתוך בחינה א', ומזה בחינה א' נעשית בחינה ב'. אם סתם מאיר לאדם, האדם נמצא בהתרוממות ורוצה רוחניות, בלי דעת למה. אלא משהו מושך אותו. טוב לו. אבל אם הבורא מופיע בתוך ההארה, האדם נמשך להשפעה. הוא פתאום אוהב את החברים ואת החברה, ורוצה להיות בה. הופעת הבורא בתוך ההארה, מיד דוחפת את האדם להשפעה. וזה מתבטא אצלו כדחף כלפי החברה, הוא רוצה להיות בה, ורואה לפתע שהיא הכלי הנכון, שבה הוא יכול להתבטא, שבה הוא יכול להשפיע, שיכול להתייחס לחברים בצורה אחרת.

לכן, מה שמקבלים מלמעלה, צריך להשתדל תמיד לבדוק ולקשור עם החברה. לקַשר עם החברה, לבדוק מה מקבלים, ובאיזו צורה מקבלים התעוררות. כי כל התעוררות על בסיס אגואיסטי, אין לה קשר לחברה. אלא זלזול, שהאדם חושב, שגם בכוחות עצמו הוא יכול להגיע. אבל בהתעוררות נכונה, שבתוכה נמצא הבורא, האדם נמשך לחברה. הוא רוצה לארגן אותה, להיות בה, להתכלל בה ולהתקדם בעזרתה. כך מתבטא בנו ההבדל הזה בין בחינה א' לבחינה ב' דד' בחינות דאור ישר, שנוכחות המשפיע בתוך השפע מעוררת בנברא דחף להידמות לבורא, כפי שבחינה א' רוצה להידמות לבחינת שורש.

מהו השורש הרוחני של "מחשבה, דיבור ומעשה"?

מחשבה, דיבור, מעשה הן דרגות העבודה עם כלים שעביותם שונה. חב"ד, חג"ת, נה"י, זה השורש הרוחני, שגם בכל אחד מהם יש מחשבה, דיבור, מעשה משלהם. אבל כאן בעל הסולם מתייחס למחשבה, לדיבור ולמעשה בכללות, ככל מה שאדם יכול לבצע כדי להגיע לרוחניות - "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה".[9]

לכן, על האדם לדמיין במחשבותיו, שהוא עושה את כל פעולותיו רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו, להידמות לו, להיות משפיע כמוהו, ללא רווח עצמי. ודימוי זה בצירוף מעשיו הטובים של האדם יקרבו אותו לבורא באופן שישווה את צורתו לרוחניות, לחומר החותם, כאשר האדם הוא כנחתם של הבורא. ואז יהיה מוכן לקבל את השפע העליון.

ולכן, המחשבה במצוות שבין אדם לחברו הינה יסוד עיקרי יותר מאשר במצוות שבין האדם והבורא.

האדם ניצב בפני דילמה, האם להיכנע לקבוצה או לא. אדם שיכול להיכנע לקבוצה כנגד הרצון שלו, לפני הכרת הרע, לפני שמכיר שאין ברירה אחרת, אז הוא מקצר את הדרך. ואם לא, יכולות לעבור עשר, חמש עשרה, עשרים שנה, עד שהאדם יכיר בכך שבלי קבוצה הוא לא משיג כלום, שאין לו ברירה, הוא חייב חברים.

אדם שרוצה לבדוק בעצמו ולהתוודע לכך שלבד הוא לא מצליח, הוא רואה, לפי מה שעובר עליו במשך השנים, שהוא לא יכול לנצל את היצרים והכוונות האגואיסטיות שלו, אלא רק לפרקים כשהוא נכלל בחברה, שאז הוא מרגיש שהחברה מעלה אותו, הוא מתרומם ויכול להתקשר לבורא, לחשוב עליו, להתכוון אליו. אז מתוך הניסיונות האלה, שהזמנים הרעים רבים יותר מהזמנים הטובים, האדם מתחיל להכיר את הרע. שאין לו ברירה אחרת, אלא להיכנע לחברה ולצפות שהחברה תעזור לו. והדרך הזאת, כשהולכים לחברה מאין ברירה, היא דרך ייסורים, דרך ארוכה מאוד.

הדרך האחרת היא להישמע לעצת המקובלים, שאומרים לאדם, שאין לו ברירה אלא להיכנע. שמלכתחילה יבנה לעצמו חברה ויכנס לתוכה, בלי שכל ובלי חשיבות עצמית, שיעשה מה שאומרים לו, כמו ילד ששומע לגדול, ומוכן לעקוב אחר מעשיו ולעשות כל מה שרואה בגדול. ואם יקטין את השכל וירכין את הראש, יצליח. ומי שמקבל את עצתם, נקרא שעובד בבחירה חופשית. כי כל הבחירה של האדם היא רק בכניעה לחברה, כדי לקבל ממנה את חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות, בעוד הגשמיות אצלו יותר חשובה מהרוחניות. וכך האדם נכלל בדמותה של החברה והולך בדרך ההשפעה. ואם לא, אז הולך בדרך ייסורים, או בין זה לזה, בין דרך ייסורים לדרך תורה, שבעל הסולם מכנה אותה במאמריו "דרך ארץ".[10]

כלומר, האדם לא רואה עד כמה הוא מתחבר לחברה ולא רואה במה הוא מתאים לה, כל עוד לא מורגשת בו "דמות החברה", פרצופה, צורתה. והאם הדמות שהחברה מקבלת לפי התקנון, לפי השינויים בתקנון, לפי אופי החברה, מסכימה עם התקנון שמכתיבה, או לא. בדומה לאדם עצמו, שהוא אוסף רצונות, דחפים, הרגלים, תכונות תורשתיות, שמהם אפשר לתאר דמות האדם בשלמותה.

וקשה לתאר דמות שלמה באדם, כי הוא מורכב מנתונים קיצוניים, שאינם מחוברים ביניהם. הוא לא מנהל ולא מנהיג אותם בצורה אחידה לקראת המטרה. בעולמנו אין ממש אדם. אלא היום כך ומחר אחרת. אין משהו יציב, כי הוא לא מחבר את עצמו עם היציב היחיד, עם הבורא. אבל הקבוצה מקבלת דמות לאט לאט, וכל אחד מוסיף משהו לדמות הזאת.

מחברים רק את הדברים החיוביים ולא את הדברים השליליים, שנושרים מהדמות הזאת כמו בעבודת הפַסל, שמוריד את החלק המיותר של האבן או השיש, ומפסל דמות יפה. כך מסתכלים על החברה, שתהיה לה צורה מתוקנת. ואז כבר רואים את הדמות היותר מתוקנת שלה. לא לגמרי מתוקנת, אבל יחסית לפרט היא תמיד יותר מתוקנת. ואם האדם מתאים את עצמו אליה, זו בדיוק דרגתו הבאה. איך הוא יכול לתאר את עצמו בדרגה הבאה שלו? להתאים את עצמו לחברה הנוכחית.

האם החברה חייבת להיות קבוצת מקובלים?

הקבוצה לא חייבת להיות קבוצת מקובלים. בסיפור על רבי יוסי בן קסמא הוא אומר, שאם הוא יעזוב ויאבד את הקבוצה שלו, את האנשים שאיתם חי, למרות שהם פחות ממנו בהשתוקקות ובהשגת הבורא, הוא יאבד את דרגתו הגדולה. לאיש גדול לא מפריע להיות בחברה קטנה ממנו.[11]

המתחילים ביותר, אם יש להם רק נטייה טבעית, בדומה לתינוק, היא מספיקה למקובל כדי להישאר ביניהם, ולהתייחס אליהם כדמות הבאה הנכונה שלו. אמנם הם בעצמם לא נמצאים בדרגה גבוהה ממנו, אבל הוא עצמו יכול להתייחס אליהם כמו לגדולים ממנו. הערכה שלו תלויה בו. איך הוא מעריך את הרצון ואת המגמה שלהם.

כמו בדוגמה שרב"ש נהג לספר על המיילדת בבית החולים, שמתפעלת ומספרת לאמא, איזה תינוק גיבור נולד לה, עד כמה הוא חכם ומיוחד. ואם מסתכלים על התינוק הזה שרק הרגע יצא מבטן אמו, עדיין לא רואים בו כלום, אבל מי שיודע להבחין, מתייחס אליו כמו לדבר בשל.

וכך כל חבר בקבוצה חייב לראות את הקבוצה ואת חברי הקבוצה, שהם כבר נמצאים בדרגה יותר גדולה. היחס כלפי כל חבר וחבר, חייב להיות כמו היחס כלפי החברה בכללותה. כי כלפי כל חבר וחבר אפשר לטעות בגלל כל מיני חשבונות. לכן יש לגשת לחבר היחיד כמו שניגשים לחברה הכללית, ואז בטוח לא טועים והיחס הוא נכון.

וכך באמת קורה כשכל חבר מפעיל יחס של אהבה ויחס של נחיצות להיות בצורה כזאת. בדומה לאבא שרואה בילד שלו אדם גדול. כי הילד יותר חשוב לאבא מאדם גדול באמת, למרות שהוא בסך הכול ילד. עדיין הדעה שלו יותר חשובה להורים, מפני שהאהבה מגדילה את הדרגה. ולכן רמת הקבוצה לא מפריעה לאף אחד מחבריה להתקדם עד אין סוף.

ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.

בעל הסולם מפרש במאמר הזה מה הם מחשבה, דיבור ומעשה. הוא התחיל ממעשה, עבר למחשבה, ועתה - הדיבור. אבל לא צריך לחלק אותם ולהתבלבל בהם. הם יוצאים מהאדם בצורה טבעית. גם המקובלים, ממה נבעה הידיעה שלהם? הם לא פתחו ספר שנפל מהשמים וקראו בו. גם הם לא ידעו מאומה. אלא הם נכנסו למרחב הרוחני, ושם התחילו להרגיש תופעות.

תופעות שחוזרות על עצמן, שנובעות ממשהו, שנמשכות אחר משהו, ומביאות לעוד תופעות, כל התופעות האלה מביאות את האדם להשכלה רוחנית. שמתוכה הוא מחלק את המרכיבים, כמו בחיים שלנו, שמתוך ניסיון חיים מחלקים אותם לקבוצות, לסיבות, לתוצאות, ליחס ביניהם ועוד. ואם לא זוכרים משהו, אין מקום לדאגה. אלא יבוא הזמן, והאדם יגלה אותם בחיים הרוחניים שלו, אז הוא ידע מהי "מחשבה" ומהו "דיבור", או "מעשה". ומה שייך למחשבה, דיבור ומעשה. הוא ידע את זה גם בלי הספרים. הספרים נחוצים כדי לעורר אור מקיף. וידע אמיתי מקבלים מהמעשה, כשנכנסים וחוקרים, ומרגישים את הרוחניות. כמו בחיים שלנו.

כמו שכתוב: "אין חכם כבעל הניסיון"[12], וכך צריך להתייחס ללימוד. שכל החוכמה נרכשת מניסיון ולא מלימוד תיאורטי. לכן, אין להתאמץ לזכור מהי "מחשבה", מהו "דיבור", או "מעשה", ולא מתי משתמשים בכל אחד מהם. אלא רק לשמור על מגמה אחת: דרך החברה להגיע לבורא, דרך חברה, כמה שיותר מתוקנת, עם תקנון שמתבצע כמה שיותר בתוך החברה. ואת כל החוכמות נבין בדרך בצורה טבעית, כמו ילד שגדל ובאופן טבעי רוכש ניסיון חיים ומתקדם.

פעולת התיקון

הגם שהבירור כולו נעשה במחשבה, האדם חייב לממש את כל גילויי הבורא עד לדרגת עולם העשיה. על ידי שמעורר על כל ייחוד עם הבורא, דבר פעולה ומעשה, וזה נקרא, תיקון.

פעולת התיקון הכרחי שתהיה במעשה, בדיבור ובמחשבה כאחד. והכוונה בזה, שכמו שצריכים לייחד "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא"[13] כאחד, כדי להגיע לנקודת התיקון. כך גם בתוך האדם חייבים כל הכוחות שלו, כל המחשבות שלו, וכל המעשים שלו, להיות מרוכזים בנקודה שנקראת "ישראל".

כלומר, יש נקודה הנקראת "ישראל", יש מעשה הנקרא "אורייתא", ויש מטרה שאיתה מתייחדים, הנקראת "קודשא בריך הוא". והאדם שמייחד את עצמו, עם המעשה שלו ועם המטרה, נקרא שנמצא בנקודת התיקון, במצב המתוקן.

ולזה הוא מגיע, אם נמצא בפעולה ובמחשבה ובדיבור, כאחד. שאין במחשבה שלו משהו, ששונה מהרצון. ואין בפעולה שלו, שלא בהסכמה עם המחשבה והרצון. ואין בדיבור שלו, שלא בהסכמה עם הפעולה, ועם המחשבה, ועם הרצון. וכל זה כדי להדבק למטרה, לעליון, שנקרא קוב"ה. ופעולה כזאת שנעשית בתוך האדם, נקראת פעולת התיקון. שאז אין דבר שמבדיל בינו לבין הבורא.

והתיקונים הם: בין אדם לחברו, ובין אדם למקום. ואלה ש"בין אדם לחברו" הם האמצעים שמביאים ל"בין אדם למקום". אבל בכל הפעולות שהאדם עושה, הוא חייב לבדוק את עצמו, שנמצא בכל לב ונפש, בתוך הפעולה שמביאה לדבקות.

מהי הבדיקה?

הבדיקה היא לא רק במחשבה, דיבור, מעשה, פעולה, יחס לסביבה, לחברים, לכל החיים, אלא הבדיקה היא במה שנקרא "האדם ועולמו". איך האדם מקבל ומממש את עצמו ואת העולם. כל אלה בזמן פעולת התיקון צריכים להיות מרוכזים עם הפעולה ועם המטרה כאחד.

"ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". ש"אורייתא", זה גם הפעולה שמביאה את האור המחזיר למוטב, וגם האור עצמו שמחזיר למוטב. ואורייתא, היינו האמצעי לתיקון, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"[14], וקוב"ה כמטרה, חייבים להיות כאחד. ועד כמה שהאדם מסוגל לראות את עצמו, את הפעולה שלו, ואת המטרה יחד, זו הבדיקה.

שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא

מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא. המאמצים, החיפוש, הדרך שהאדם עובר בהכרת הרע, שמוצא מן פתרון קטן כל פעם לצעד הבא, כל התהליך עצמו הוא בניית הכלי. ואם לא עוברים אותו, אין במה להרגיש ולקבל את הגילוי. לכן כל התהליך, למרות שהוא נראה ממושך וחסר תועלת, הוא הכרחי.

התהליך עצמו הוא הבריאה, בריאת הכלי, שעוברת על האדם, ומאפשרת לו להגיע להרגשת המציאות שנמצאת מעל הטבע שלו. האדם עובר תהליך שמקבל הבחנות על טבעיות. נותנים לו רגישות ושכל מעל הטבע שלו לגמרי, שבהם הוא יכול לגלות את הבורא.

לכן אי אפשר להגיע בקפיצה אחת לתיקון כל התכונות. ללא הכרת הרע, וללא הערכה מהו הטוב, והכרת חולשת עצמו, והכרת גדלות הבורא, ופנייה לבורא שיעזור, וקבלת הכוח מלמעלה על המ"ן הזה, אי אפשר להתחיל לתקן. אי אפשר להגיע משלב לשלב מבלי לראות מה קורה ואיזה תהליכים עוברים בו. זאת אומרת, כל שלב כלול מתת - שלבים רבים, שאי אפשר לדלג על אף אחד מהם. אלא האדם חייב לעבור אותם על ידי שמקדים את ההכרה, ההבנה, וההשתוקקות שלו לעבור אותם ולהגיע למטרה.

לכן, כל צעד ושעל מצעדינו, לא יכול לעבור מאליו. אלא הוא חייב לעבור בהשתוקקות לבורא, בהתכוונות להגיע אליו, בכיוון מטרתי בדיוק למה שצריך להיות. ואז התהליכים הם תהליכים נכונים, שבונים באדם "תאים" של הכלי, שבו הוא מרגיש את התגלות האלוקות. ועל כן, אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע.

בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.

הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.

אפילו רגע אחד בחייו שבו האדם חושב על התקרבות לבורא, וכל רגע ורגע שהוא קושר את עצמו לבורא, נאסף ונשאר כתוצאה יחידה מכל חייו ומציאותו בעולם הזה. כי יתר הזמנים וצורות החיים אינם שייכים לנצחיות ולרוחניות, וחולפים עוברים ללא שום תועלת. כל הרגעים בחיים האלה לא נבראו, אלא כדי שמתוכם האדם יעלה לקראת הדבקות והשתוות הצורה לבורא.

לכן, אפילו אדם ש"נופל" ולא מגיע בחייו לתוצאה הסופית - למרות שכל אחד שמקבל התעוררות, הבנה, הרגשה, מחשבה, שיש מטרה והוא יכול להגיע אליה, שיש לו איזו השתוקקות, כבר ניתנת לו הזדמנות מהבורא להגיע באותם חיים למטרה - אבל אפילו כשהוא לא מגיע, כל הרגעים שמשתוקק ועובד ומתקרב למטרה, הם נאספים לאחר שמסיים את חייו בדרגת העולם הזה, והוא מקבל אותם שוב לרשותו כשחוזר לחיים האלה.

בעל הסולם מסביר עניין זה ב"מאמר החרות" ואומר, שכל דור ודור הוא הדור הקודם. שבדור הקודם, בתחילת חייו של האדם, היו לו תכונות מסוימות, שאחר כך משך חייו, על ידי מאורעות החיים, שהתאמץ והשכיל ועבד וסבל, הוא רכש מושכלות שנכנסות ונמצאות בו. ובזמן שהאדם נפטר מן העולם, המושכלות האלה הופכות לנטיות, כולל התכונות האנושיות שהיו לו בעולם הזה.[15]

מה שאין כן המאמצים שהאדם עושה בדרך למטרת הבריאה, שלומד ומשתתף במאמצים לתקן את עצמו, לקראת ההתאמה לבורא. המאמצים האלה הם נאספים בו כבר כהכנה לתיקון הרוחני. וכמו שמושכלות, אותן תכונות גשמיות, הופכות לנטיות, כך המאמצים להשגה רוחנית הופכות לנטיות רוחניות, להכנות רוחניות בתוך הנשמה. והאדם, כשנולד שוב, הוא מקבל בנוסף לשיפור הנטיות הגשמיות, גם נשמה משופרת שאיתה הוא ממשיך ומתקדם. ויש לו כבר אותה זכות הנקראת "זכות אבות".[16] כי הגלגול הקודם לעומת הגלגול הבא הוא כאב אל בן, שמקבל זכות להיות יותר קרוב, יותר רגיש, יותר מוכן להתעוררות מטרתית.

לכן אסור לאדם לומר, שאין לו יכולת להגיע למטרה בגלגול הזה, כי אם קיבל התעוררות, סימן שהוא יכול. ועליו לדעת שכל מאמץ ומאמץ, גם בגשמיות וגם ברוחניות, מצטרף לחשבון גדול, ולא חולף ועובר סתם כך, כי אין דבר שעובר סתם כך. אלא ההבדל בין הגוף לנשמה, שכל מה שנעשה עבור הנשמה נכלל בדרך הנצחית שממשיכה גם לגלגול הבא.

שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו. דווקא המתחיל דומה לתינוק קטן, שגורם יותר נחת רוח לאמא, מילד שגדל וקיבל שכל ורגש משלו. ככל שהם יותר קטנים, הם יותר חמודים. זאת אומרת, שיותר נהנים מהם מפני שאין להם עצמיות, עצמאות. וכל מה שהקטן מבטא, מורגש בצורה טבעית יותר וקרובה יותר להורה. כך גם האדם, לא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא, כלפי הבורא.

כל מאמץ של האדם, הוא מאמץ טבעי וגדול. לאדם אין אפשרות להעריך את הנטייה, את המאמץ, את הכוונה, את המעשה שהוא עושה, את הדיבור, הלימוד ועד כמה הם גורמים נחת רוח לבורא. דווקא המאמצים בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, אומר בעל הסולם, הם המאמצים הגורמים לבורא את נחת הרוח הגדולה ביותר. מפני שהאדם עושה מאמצים מתוך הסתרה, מתוך שלא מבין ולא מכיר ולא מרגיש, למי ולמה הוא עושה. ולכן דווקא המאמצים האלה הם שפועלים ומביאים אור גדול בעולמות עליונים.[17]

אמנם לאדם מגיעה עדיין רק הארה קטנה, שאפילו לא מורגשת בו. אבל התועלת, ההשפעה של מעשיו למעלה, היא גדולה מאוד. זאת אומרת, למן הרגע הראשון, שהאדם מתחיל לחשוב ולעשות תנועות כלפי המטרה, אפילו בלי להבין, כמו תינוק שנולד, המעשים שלו, המאמצים שעושה גם ללא הכרה, הם מועילים מאוד ומביאים אור רב בעולמות.

אם לוקחים בחשבון לא כמה מרגישים ומבינים, אלא כמה מעוררים נחת רוח לבורא, אז מהרגע הראשון יש הרבה מה לעשות. כי מההתחלה ההשפעה של האדם לבורא היא גדולה מאוד. ולא נכון לחשוב, שרק צדיקים גדולים שכבר הגיעו למדרגות גדולות יכולים להביא תענוג לבורא, שרק איתם הוא משתעשע. אלא במדרגות הגבוהות יש סוג עבודה אחר ויחסים אחרים. כלומר, זה לחוד וזה לחוד. כמו שרואים בחיים שלנו, שיש הנאה מתינוק, ויש הנאה מגדול מתוקן שהולך ומצליח בדרכו.

לגרום נחת רוח לבורא, או בכלל לדבר על הבורא, אפשר רק במונחים של בני אדם. אי אפשר לדבר בו, אלא רק "ממעשיך בי היכרנוך". רק מתוך הכלי, לפי מה שמופיע בו. אנחנו אומרים "רצונו להטיב לנבראיו"[18], זאת אומרת, לבורא יש רצון, לבורא יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה הוא ברא את הנברא. לכן הוא סובל שהנברא לא מקבל, כמו שאמא סובלת, כשהילד שלה חולה ולא אוכל את הדייסה - "צער השכינה".[19] ומכל מה שהבורא רוצה מהאדם, מה עושים? עושים לו נחת רוח.

לכן נאמר "תורה דיברה כלשון בני אדם".[20] ואין לנו ברירה, אלא להלביש על הבורא את המושגים וההַרְגשות שלנו. וכך קורה תמיד בכל מה שהאדם עוסק אפילו בעולם הזה, אפילו שעוסק בדומם כמו מחשב ומכונית, הוא מתייחס אליהם מתוכו. למה? כי כל דבר שהאדם עובד איתו, גם עם הבורא, רוצה או לא, אין לו ברירה, אלא להתייחס אליו דרך הכלים שלו.

ולכן עוטפים כל דבר בדמות שמכירים ויודעים. מתייחסים אל המחשב באופן אישי באין ברירה, שפועלים מתוך הכלי ורק בצורה כזאת יכולים להבין. העולם כולו הוא מראַה של עצמי. ולכן מתייחסים לבורא כאילו יש לו חסרונות ורצונות ותענוגים. ומה כן ומה לא באמת? אנחנו לא יודעים. יודעים רק מה שיש בתוך הכלים, שמתוכם שוקלים את כל הדברים. כל מה שהאדם אומר על הבורא, הוא אומר מתוך ההבנות וההרְגשות שלו.

האם "מדעת" ו"שלא מדעת" הם למעלה מהדעת?

"שלא מדעת" הכוונה, שהאדם עדיין לא יכול לתת דין וחשבון על מעשיו. הוא אפילו לא יודע אם הם מעשים נכונים או לא, אלא רק משתדל, ללא שום הכרה עצמית בהם. אבל "למעלה מהדעת" הוא מושג אחר לחלוטין. "שלא מדעת" או "מדעת" אינם למעלה מהדעת.

"מדעת" ו"שלא מדעת" הם למטה ממחסום. מדעתו של האדם פירושו, שהאדם מבין פחות או יותר איפה הוא נמצא, מה קורה לו, מה הפעולות שהוא עושה, ואז התהליך שהוא מבצע הוא תהליך עקבי. מה שאין כן "שלא מדעת", שבעל הסולם מגדיר: אפילו תלמיד קבלה מתחיל מבצע פעולה כלשהי, כלומר, שלא ידוע לו מהי הפעולה עצמה, מה התוכן שלה, לאן היא צריכה להביא אותו, אלא יש לו סברה בלבד, שהיא יכולה להביא אותו למטרה, וגם על המטרה עצמה הוא בקושי שמע.

ב"שלא מדעת" אין חשיבות אפילו לכוונה של האדם, מפני שהוא לא מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר. אבל אפילו שאין לו הבנה על מה שהוא מבצע, הוא עדיין עושה נחת רוח לבוראו. וב"מדעת" אדם יודע פחות או יותר מה סדר הפעולות שצריך לעשות.

אבל "מדעת" אינו שייך ללמעלה מהדעת, או ל"למטה מהדעת", או ל"בתוך הדעת", שמתייחסים למושג הכוונה. בלמעלה מהדעת הכוונה היא על מנת להשפיע. בתוך הדעת הכוונה היא על מנת לקבל. ובלמטה מהדעת לא מתחשבים בכוונה, לא על מנת להשפיע ולא על מנת לקבל, אלא עושים כ"מצוות אנשים מלומדה"[21], מתוך הרגל, מתוך חינוך, מתוך שכך לימדו אותם.

חובת קיום תרי"ג המצוות

נשמתו של אדם מורכבת מתרי"ג (613) רצונות פרטיים. תיקון הכוונה על כל רצון ורצון מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא שמאפשר לאדם להרגיש, בכל רצון מתוקן, את הקשר עם הבורא ואת הדבקות עימו.

השגת כל גילוי פרטי של הבורא בתוך האדם, נקראת התגלות הבורא, או התגלות שם הבורא. במלים אחרות, שמות הבורא הם השגותיו הפרטיות של האדם, שהן בעצם מידות שפעו הכללי של הבורא. כל אדם חייב לעבור את כולן, ולהשיג את ההתגלות הכללית השלמה של שם הבורא.

הבורא ברא רצון לקבל, והוא הכלי שבו האדם מקבל את העולם שלו. כל מה שמורגש בתוך תרי"ג הרצונות האלה, נקרא עולמו של האדם. ומחוץ לרצונות האלה לא מרגישים דבר.

ברצונות האלה אפשר להרגיש או תופעות שמופיעות בכוונה על מנת לקבל, הכוונה הטבעית שאיתה אנו נולדים, שאז מרגישים בתוך הרצונות האלה רק את התופעות הנקראות העולם הזה. או שאפשר להפעיל כוונה בעל מנת להשפיע, להשתמש ברצונות האלה בעל מנת להשפיע.

במידה שמסוגלים להשתמש ברצונות בעל מנת להשפיע, כלומר, במידה שנמצאים בהשפעה ברצונות האלה ומשפיעים על ידם, מתחילים להרגיש תופעה נוספת הנקראת העולם הרוחני, הבורא, או הופעת הבורא. ואיך אפשר להשפיע על ידי הרצונות? על ידי שנהנים בהם כדי ליהנות למי שמביא לנו את התענוג. וצורת העבודה הזאת ברצונות נקראת השתוות הצורה. ההרגשה שמקבלים ברצונות, נקראת התגלות האלוקות, התגלות הבורא, התגלות השכינה. והתקנת הכוונה על הרצונות נקראת עבודת התיקונים או תיקון הרצון.

באדם יש תמיד תרי"ג רצונות. אי אפשר לשנות אותם. אפשר לשנות רק את מידת השימוש בהם בכוונה על מנת להשפיע. השימוש ברצונות מתחלק לקכ"ה (125) מדרגות, והאדם יכול לרכוש כוח מלמעלה ולהפעיל את תרי"ג הרצונות שלו בעוצמת שימוש על מנת להשפיע בדרגה א', ב', ג', ד' ועד דרגת קכ"ה, הנקראת דרגת השתוות הצורה עם הבורא.

מהי דרגת השתוות הצורה עם הבורא? שכל הרצונות של האדם מתוקנים בכוונה על מנת להשפיע. בכך הוא משתווה לגמרי עם הבורא, עם אותו האור שברא את האדם בכוונה ליהנות לו. בשימוש ברצונות שלו עם הכוונה על מנת להשפיע, האדם מחזיר לאור את הפעולה הזאת ונמצא עימו בהשתוות הצורה.

הכלי כלול תמיד מעשר ספירות, מתרי"ג רצונות קבועים: רמ"ח (248) איברים ושס"ה (365) גידים, שהם רמ"ח רצונות של גלגלתא ועיניים, ושס"ה רצונות של אח"פ. אבל תיקון הכלי הוא תיקון הדרגתי דרך מאה עשרים וחמש מדרגות של העולמות הנקראות גם תר"ך (620) מדרגות, תרי"ג מדרגות, עד שמשתמשים בכל הרצונות האלה בעל מנת להשפיע.

איך ובאיזו צורה האדם מפעיל את הרצונות שלו, מה הוא מרגיש אז, ובאיזו צורה מתבצע בו כל התהליך, לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" הכולל שישה - עשר חלקים. החלקים הראשונים עד חלק ח' עוסקים במבנה הכללי של המערכת, איך המבנה נעשה מלמעלה. והחלקים הבאים, מחלק ח' ואילך, עוסקים בהפעלת המערכת על ידי האדם: איך האדם מבצע את תהליכי התיקון שלו איך הוא מפעיל את המערכת על ידי העלאת מ"ן, על ידי הרצון להיתקן, כך שהמערכת תעבוד עליו ותתקן אותו.

על ידי זה שהאדם לוקח חלק נוסף מהרצונות המקולקלים שלו, ומתקין עליהם מסך, כוונה על מנת להשפיע, ומשתמש ברצונות האלה בעל מנת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע, או לקבל על מנת להשפיע, הוא עולה ממדרגה למדרגה. ולהכניס רצונות נוספים לפעולות על מנת להשפיע, זה נקרא לעלות דרגה.

וכל פעם שמכניסים שכבה נוספת מתרי"ג הרצונות לעבודה בעל מנת להשפיע, מכניסים בכללות את כל הרצונות, רק בצורה מוגדרת מעוצמת עבודה מסוימת לעוצמה גדולה יותר. זאת אומרת, עולים דרגה.

האדם לא יודע איזה רצונות עומדים להשתנות בעבודתו ובאיזו צורה. בדומה לתינוק, שלא יודע איך גדלים בו האיברים ובאיזה יחס ביניהם. האם קודם הידיים ואחר כך הרגליים, או קודם הראש ואחר כך האוזניים. הוא לא שולט בתהליך הגדילה שלו, זה אינו מעניינו, אלא הוא דואג רק לגדול, ולא עד מדרגה מסוימת. המדרגה הבאה היא הבורא שלו, העליון שמתראה לו. והאדם שהולך לעשות השתוות צורה מירבית עם מה שמתגלה לו, נקרא שעובד לעלות למדרגה יותר עליונה.

בדומה למה שבכוחנו לתאר כרגע כמדרגה יותר עליונה, כבורא, בלי ההרגשה שיש מעבר למחסום, כשמתחילים להרגיש את העליון. כל מה שנצליח לדמיין הוא רק מדרגה אחת יותר עליונה וגם לא האמיתית ולא בעוצמה אמיתית. כי אין ביכולתנו להכיר ולדמיין את העליון. וכמה שהאדם חושב שהעליון, המדרגה העליונה שנמצאת מעליו, היא גדולה ואינסופית, היא רק המדרגה הבאה, לא יותר. כי תמיד עליון כלפי תחתון מורגש כאין סוף. התחתון לא יכול לעכל את העליון, להכניס אותו לתוך הכלים שלו, לכן מרגיש אותו כאין סוף.

ומה האמצעי לעבור ממדרגה למדרגה? לקבל מלמעלה כוח שיִבָּנֵה בנו מסך. שעוד חלק מהרצונות שלנו יכנס לפעולה על מנת להשפיע. וההתאמה הזאת לדרגה יותר עליונה, היא נקראת עלייה לדרגה יותר עליונה.

האם גם בעולם הזה האדם עובד עם תרי"ג הרצונות שלו?

האדם לא מרגיש בעולם הזה את תרי"ג הרצונות שלו. תרי"ג הרצונות הם תרי"ג איברים של הנשמה, תרי"ג הרצונות שנבראו על ידי האור, שאם הם מתעוררים באדם, והאדם משתמש בהם, הוא מרגיש בהם את הבורא. ואותם תרי"ג רצונות שהבורא לא מורגש בהם, אלא מרגישים בהם איזו רוח חיוּת, הם נקראים החיים שלנו.

חוכמת האמת

בתקופות קדומות, מסר כל מקובל את שיטת ההשגה על פי דרכו הפרטית. אולם בשיטת בעל הסולם ההסבר מוגש בשיטת הכלל.[22]כלומר, הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות. יוצא, שהסברו זה הינו בלתי משתנה, ואינו תלוי מקום וזמן. מה שהופך אותו למועיל במיוחד להתפתחות ההשגה. וחוכמה זו היא שנקראת חוכמת האמת.

בדורות שקדמו לאר"י, המקובלים השתמשו בשפת התנ"ך, בשפת התלמוד ובשפת האגדה. האר"י הוא זה שהתחיל להשתמש בשפת הקבלה. אותה שפה של פרצופים, ספירות, הבחנות, שב"זוהר" השתמשו בה רק מעט, בחלקים "ספרא דצניעותא", "אידרא רבא" ו"אידרא זוטא". לכן לא היה בשפה כדי להועיל לאנשים להתקרב לקבלה, ולהתקדם בה.

וגם מפני שבדורות הקודמים האנשים שהשתוקקו לחוכמת הקבלה, השתוקקו אליה מתוך זַכות, עדיין ללא העביות המספקת. השתוקקות טבעית, תמימה, שלא באה מתוך נחיצות מאין ברירה להיתקן. מה שאין כן בימינו. בימינו מגיעים למצב שהרצון לקבל גדל בעולם ומתוך האגואיזם הזה, לא אדם אחד אלא רבים, ובקרוב המונים, מתחילים להגיע להכרה שחייבים להחיות את הנשמה, למלא את עצמם במשהו.

צורך זה מתבטא בינתיים בייאוש כללי ובבריחה לסמים וכדומה. אבל בקרוב הוא יתבטא בחיפוש ללא לאות אחר המקור שיכול למלא אותם. וכך, מאין ברירה, בדרך ייסורים, אנשים יגיעו להכרחיות להשתמש בחוכמת הקבלה לצורך התיקון והמילוי שלהם. וישתמשו בשפת הקבלה, בשיטה ובאופן שנמסרו לנו מהאר"י דרך בעל הסולם.

ואז תהיה הבנה עד כמה הנשמה הזאת, שמתגלגלת במשך כל ההיסטוריה האנושית, מאדם הראשון דרך אברהם, משה, רבי שמעון, האר"י ובעל הסולם, פעלה בגלגולה האחרון כבעל הסולם בצורה, שרק אז נעריך אותה, כמה נעשה והוכן לקראת השלב האחרון שלנו. והשיטה שבעל הסולם השאיר אחריו היא כבר שיטה בלתי משתנה, שכתובה בשפה מבוררת ומנותקת מדמויות גשמיות. ולכן יש לה ערך נצחי ולא משתנה לדורות הבאים.

אמנם תמיד יהיה צורך להסביר למתחילים את השפה עצמה, ללמד אותם איך לקרוא אותה, אבל לא יהיה צורך לכתוב את "תלמוד עשר הספירות" ברמה אחרת. כי הוא מוסבר בצורה שאינה מצריכה בירור נוסף שיקרב אותה אלינו, יותר ממה שעשה בעל הסולם.

למה הסבר הפרטים הרוחניים, שלא דרך התלבשותם בעטיפות גשמיות הוא בלתי משתנה? בעל הסולם אומר כך על ספירות, פרצופים, עולמות, כוחות רוחניים, עיבור, יניקה, מוחין. הוא מסביר מה קורה עם הנשמה, לא דרך התלבשותה בגוף, לא בצורה גופנית, במילים גשמיות, אלא איך היא נמצאת בצורה נקייה ברוחניות, שמופשטת מן ההתלבשות בגשמיות. ולכן הצורות שהוא מתאר הן צורות נצחיות. כמו שהוא מסביר אותן ב"תלמוד עשר הספירות": "מעל הזמן, התנועה והמקום, בצורה רוחנית, מופשטת".[23]

ואדם שלומד בצורה כזאת, נדבק לצורה האמיתית כפי שהיא קיימת בכוחות הרוחניים. מה שאין כן, אם לומדים ב"זוהר" או בספרי קבלה אחרים, במיוחד אלה שנכתבו לפני הרמ"ק והאר"י, שאז שיטת הכתיבה ושיטת הביטוי הסבירו רוחניות דרך הגוף, דרך צורות גשמיות למיניהן, כמו ציפור, חמור, בני אדם ועוד, שבזמן הלימוד אינן פועלות על האדם, כמו הלימוד הרוחני המופשט לפי שיטת בעל הסולם. ולא שה"זוהר" רוחני פחות, אלא צורת הביטוי שלו מיועדת לבעלי השגה, ולא למתחילים שמתבלבלים מתיאורים של התלבשות גשמית. להם צורת הכתיבה של בעל הסולם מועילה יותר.

בשיטת בעל הסולם אין הזדמנות לדמיין מה שמתואר שם כגוף. למשל, בלימוד חלק ד' של "תלמוד עשר הספירות" על יציאת הרשימות, על מסכים שעולים ויורדים, על אורות שפועלים על הרשימות, מדרגה לדרגה, מפרצוף לפרצוף, לא חושבים שעניינים אלה קשורים אלינו. אלא ההפך, לוקח זמן רב להתחיל לחשוב, שהם מתרחשים ומתבצעים בנו באותו רגע שקוראים עליהם, אפילו אם סתם מזכירים אותם בלי לדעת מה קורה ואיפה. עד כדי כך בעל הסולם מרחיק אותם מהתלבשות גשמית.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו, כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור, או בדור עצמו, או בשניהם יחד.

לגבי הדורות הבאים, שעדיין לא התלבשו במציאות דעולם הזה, קשה לקבוע. בעל הסולם כותב כאן שאז הניסוח ישתנה. אבל לפי מה שנראה בינתיים, אין שום צורך בדורנו לשנות את מה שעשה בעל הסולם. הוא יצר כתבים עד כדי כך כלליים ונצחיים לנשמות שלנו, לנשמות של דור האחרון בכללותן, שהדורות הבאים יצטרכו רק ללמוד איך לקרוא את השפה הזאת. אבל הצלחת ניסוח החוכמה לא תשתנה.

הספרים, הגילויים, שיש היום בידינו, הם מוכנים להביא את האדם למטרה, עד לדרגה הסופית. לא מדובר בשִׁכְתוּב יותר נוח לקורא, אלא בשיטת הכתיבה של בעל הסולם שהיא מודרנית, ישירה, מדויקת ומכוונת לתיקון האדם. אמנם יבואו כתבים יותר קרובים להבנתו של התלמיד המתחיל, אבל הם יעסקו באותם המאמרים ובאותו "תלמוד עשר הספירות". אלא בטרם שהאדם ייגש אליהם, יהיו לו ספרי עזר אחדים להכיר את העמקות ולהבין את המחבר.

ההצלחה בניסוח החוכמה הזו תלך ותגדל בדורות הבאים, משום שבחלוף הדורות הם ייעשו מוכנים יותר לקבלת חוכמת האמת. אומנם ההצלחה בקליטת חוכמה זו - גם מצד המסביר וגם מצד התלמיד - כולה תלויה בגדלות המנהיג הרוחני של הדור - אבל גם מצד הקולטים יהיו רצון אחר, יכולת אחרת, הכנה אחרת - או בדור עצמו, או בשניהם יחד. יהיה שינוי, אבל השינוי הזה יהיה רק בניסוח.

מה שאין כן ההבדל בין קבלת הרמ"ק, ששלטה בדורות עד לתקופת האר"י, לבין קבלת האר"י, הקבלה הלוריאנית שהחלה מהאר"י ואילך, שביניהן יש שוני מהותי. לא רק בניסוח. אלא עד האר"י ההסבר היה מלובש בעטיפות גשמיות. והאר"י לא השתמש בעטיפות גשמיות, אלא בכוחות, בסיבות.

לפני האר"י ציירו את המצבים בעולמות הרוחניים בצורה חיצונית. בדומה לאיש מרוגז או מפוחד בעולמנו, שמציירים את מצבו בדמות אדם רועד ומזיע. והאר"י לא התייחס לתופעה לפי החיצוניות שלה, שהיא מקרית. אלא לפי הכוחות הפנימיים, לפי הסיבה. למה קורה המצב הזה, מה הסיבות לו, מה הרשימות והמסכים לפני ואחרי המצבים. וכך הוא הולך ומכניס את האדם יותר פנימה, להיכן שמתבשל המצב החיצון, ואז האדם עובר מחיצוניות לפנימיות.

לאר"י היתה יכולת לעשות זאת, כי נשמתו היתה שייכת לדור התיקון. ממנו והלאה התחילה תקופת התיקון. ולכן הוא יכול היה להסביר את הנסיבות שבהן תלוי התיקון, כדי להראות לאדם מה עליו לעשות. שלא די בלימוד הצורה החיצונית כמו שעשו בדורות הקודמים. למרות שגם בדורות הקודמים היו מקובלים גדולים. אבל שיטת העבודה והגישה שלהם, מידת התיקון שעשו, היתה יותר חיצונית. עביות שורש, א', ב' ואחר כך ג', שהתחילה בימי האר"י.

וכך יוצא שבעל הסולם פתח לנו את השורשים לכל הנעשה, הסביר לנו את המכניקה הפנימית, מה קורה עם הרצון, איך הוא מקבל תיקון, איך הוא עובר ממצב למצב. הוא לא מספר על כך במשלים כמו בספר "הזוהר", שרבי יוסי ורבי חייא הלכו יחד, ישבו, אכלו ודיברו.[24] אלא מסביר בצורה פנימית, במונחים רוחניים, על רשימות שיוצאות ומסכים שעולים, על כוחות. הוא לא משתמש בשפת הענפים, אלא מסביר על הפיזיקה של העולם הרוחני. ולכן, העיקרון של השיטה לא יכול להשתנות, אלא הניסוח וההסבר שלה נעשים יותר קלים.

וניכר שבדורנו נעשה קשה לקרוא בספרי בעל הסולם. למרות שהוא כותב בצורה מדעית, היא נראית לכל מיני "פילוסופים" כצורה תורנית. וגם אם היא כתובה עם פסוקים ונהגת בהברה כמו בספרות התורנית, גישתו היא גישה מדעית. לכן אפשר "לנקות" את הטקסט מההברות האלה שהאוזניים כבר לא רגילות להן בדורנו, אבל רק כדי לקרב את הקורא בצורה חיצונית, ולא שמשנים את השיטה.

השיטה מצביעה על השורש של המקרים והתופעות שבעל הסולם רוצה להסביר. לכן אפשר לשנות את כתבי בעל הסולם כדי ללמד את המתחיל בצורה הדרגתית. אבל תמיד נבנה עליהם את הכול. אי אפשר אחרת. לא חשוב כמה נכתוב בעצמנו, תמיד נחזור למקור ונראה אותו כמוחלט.

[1] סנהדרין דף קה ע"ב.

[2] להסתר כפול והסתר רגיל מד' בחינות ההשגחה: ב' בחינות הסתר וב' בחינות גילוי, ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות נב. ראה גם המאמר "ההסתר והגילוי של הבורא" בעמוד 401.

[3] ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה.

[4] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" ראה הערה מס' 5 בביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'".

[5] זכריה יד, ט: "והיה ה' למלך, על-כל-הארץ; ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד". להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ב, הסתכלות פנימית, דף סא אות כו.

[6] פרקי דרבי אליעזר, י: "ומלאת כל ארעא המלך העשירי חוזרת המלוכה לבעליה מי שהיה ראשון מלך הוא יהיה אחרון מלך שנאמ' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלה-ים וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו".

[7] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב.

[8] בעל הסולם, מאמר החרות.

[9] קהלת ט, י: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".

[10] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה.

[11] אבות ו, י: "אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר לי, רבי מאיזה מקום אתה, אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל, 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' [תהילים קיט, עב]".

[12] האמרה מיוחסת לרב יצחק בן עראמה, רב דרשן ופילוסוף (1420-1494). ראה יצחק עראמה, ספר העקדה, שער יד. להסבר על אמרה זו ראה בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ד"ה: הרי בולט לעיניך.

[13] זוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".

[14] קידושין דף ל ע"ב.

[15] ראה בעל הסולם, מאמר החרות.

[16] ל"זכות אבות" ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ה (תלמוד בבלי), ענין זכות אבות: מאמר יא תשמ"ה.

[17] על הסתר וגילוי ראה במאמרים "ההסתר והגילוי של הבורא" בעמ' 401 ו"אחור וקדם צרתני" בעמ' 423.

[18] על "רצונו להטיב לנבראיו" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[19] ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.

[20] ברכות דף לא ע"ב.

[21] ישעיה כט, יג: "ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה".

[22] בעל הסולם מתאר את שיטתו.

[23] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יג.

[24] למשל ראה: בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם בראשית אות רכב (לזוהר ח"א, דף מ"ט ע"ב): "רבי שמעון הלך לטבריה, והיה עמו ר' יוסי ור' יהודה ור' חייא, בינתים ראו את רבי פנחס בא אליהם. [...] כיון שנתחברו יחד, ירדו מחמוריהם, וישבו תחת אילן אחד מאילני ההר".

חזרה לראש הדף
Site location tree