הגלות והגאולה
האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני / התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי
"ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".[1]
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".[2]
ההיסטוריה מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם, בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".[3]
כל עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה מכוונת וחד משמעית.
התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.
לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.
כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.
בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.
האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני
האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.
האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.
כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.
אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.
בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.
התיאום בין תכלית הבורא לבין התחשיב האנושי
על רקע הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על עצות המקובלים, מוטב לעם ישראל לערוך חשבון, שיתבסס על כל אותן תלאות, החוזרות ונשנות עליו פעם אחר פעם, גם לאחר ששב לארצו. ואולי בסופו של חשבון, ישאף לשוב ולחיות על פי אותם חוקים אלטרואיסטיים, שניתנו לו מלמעלה, הניתנים להשגה באמצעות לימוד חוכמת הקבלה.
אם לא יישמע עם ישראל לעצה זו, אזי כעם מפותח, שאינו יודע פשרות פנימיות בין יושביו, הוא יוסיף לזעזע עצמו ללא הרף, כי כל מה שיבנה האחד, מיד יהרוס האחר. והתקווה שבלב כל אחד, שאולי יריבו יקבל את דעתו, מתוך הפחד שמא ייהרס, היא אינה מציאותית כלל. כי שום צורת סכנה לא תגרום לאדם לוותר על מימוש כוונותיו.
לכן, יש פתרון אחד בלבד. על העם כולו לזנוח את מטרותיו ותוכניותיו הגשמיות, ולקבל על עצמו את אותה מטרה עליונה, השגת הבורא, כמטרה יחידה. רק אז תתהפך ההשגחה העליונה להשפעה חיובית על כל פרט ופרט ועל העם ככלל, ודרך עם ישראל יעבור השפע לעולם כולו.