אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / ביאור על "השגת ייחוד הבריאה"
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ביאור על "השגת ייחוד הבריאה"

מבוא

מחקרה העיקרי של חוכמת הקבלה עוסק בנושא התכללותם של כל פרטי הבריאה זה בתוך זה. באופן שכל פרטי המציאות העצומה של חמשת העולמות, המונהגים על ידי חוק הטבע היחיד, מתאחדים, משתלבים ומתחברים. עד שנעשים לשלם אחד, שבו הכול כלול זה בזה ומאוחד.

הבורא פועל מתוך "רצונו להטיב לנבראיו".[1] יש לו רצון אחד ומטרה אחת. ומתוך הרצון הזה נובע כל היתר. ומהו חומר הבריאה? מתוך שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, חומר הבריאה חייב להיות רצון ליהנות. והרצון הזה, אם הוא חייב לעבור התפתחות מסוימת כדי להגיע להרגשה שהוא נהנה, אז ההתפתחות הזאת על כל שלביה, גם היא נובעת רק מאותה מחשבה להטיב לנבראיו.

וכך יוצא, שחוץ ממחשבה אחת, אין עוד מה שפועל בבריאה. והבריאה מצייתת למחשבה הזאת, וכל פעם מגיעה למצב מתקדם יותר לקראת המטרה של להטיב לנבראיו, ורק על ידי החוק הזה.

אדם שחוקר את העולם העליון מגלה שכל העולמות, וכן אינספור הסדרים שבחוכמת הקבלה עצמה, מתייחדים תחת עשר מציאויות בלבד, הנקראות עשר ספירות. לאחר מכן, אותן עשר ספרות מסתדרות בארבעה חלקים, שמסתדרים ונכללים בקוצו של יוד, שהיא הנקודה המסמנת את עולם אין סוף.

האדם המשיג, החוקר, שצריך להגיע למטרת הבריאה, הוא חייב לעבור התפתחות הדרגתית. ממצב שלא מכיר ולא מבין ולא משיג דבר בבריאה עד למצב שמתפתח על ידי יגיעת עצמו בדרכי התפתחות ושלבי התפתחות, שעוברים עליו ובונים בו יסודות והכנות, כדי שבסוף ההתפתחות יגיע ליכולת להרגיש ולקבל את מטרת הבריאה במלואה.

ושלבי ההתפתחות האלה מתגלים לאדם בעשרה שלבים, כעשר ספירות, או כחמישה עולמות, שאותם עליו לעבור בצורה הדרגתית, בהכרתו ובהשתתפותו העצמית. עלינו לעבור אותם, כי הם בונים בנו כלים, שללא הכנתם, האדם לא יוכל להרגיש את עצמו נמצא במטרת הבריאה.

לכן כל רגע בחייו, האדם חייב להבין, שהוא נמצא בהתפתחות לקראת אותו מצב נקוב מראש, המצב השלם והנצחי שנקרא מטרת הבריאה. וכל המצבים הם שלבי התפתחות מחויבים שעליו לעבור. ההרגשה של האדם במציאות, והמהירות שבה הוא עובר את כל שלבי ההתפתחות תלויות באדם, בהשתתפות שלו וביכולת שלו להצדיק את המצבים האלה.

אם האדם משתתף בהם, אז שלבי ההתפתחות האלה, במקום להתגלות לו כשלבים של חושך, כנטולים "טוב ומטיב", הם מתגלים לו כשלבים מטרתיים שמאירים לו, כספירות, שדרכן מתגלה כל פעם האור העליון, שמתקן אותו וממלא אותו.

ואם האדם לא משתתף כראוי בשלבי ההתפתחות, אז בהתאם לחוסר היכולת שלו להשתתף בהתפתחות עצמו, האור הזה שצריך להתגלות בכל המדרגות כטוב ומטיב, מורגש בו כ"אחוריים"[2], היינו, ההפך, כמחייב אותו להשתנות. והאור הזה, שמרגיש אותו כמחייב, למרות שמושך את האדם לתיקונים, אבל מפני שלא רוצה ללכת באותה מטרה, באותה פעולה, יחד עם האור, הוא מרגיש את פעולת האור עליו כייסורים.

בכל מצב ומצב האדם נמצא בהתפתחות. אם מסכים לתהליך ההתפתחות, מבין אותו, רוצה בו, משתתף עימו, הוא מרגיש תענוג, באותה מידה שמתגלָה באותה מדרגה. ואם האדם לא מסכים עם התהליך, ולא יכול להצדיק אותו, ולהשתתף בהתפתחות, באותה מידה הוא מרגיש ייסורים. שהם אותם כוחות שמחייבים אותו בכל זאת להגיע להצדקה, ולהשתתפות, ולהרגשת הטוב, גם בשלבי ההתפתחות.

ובכל מדרגה ומדרגה, עד שהאדם לא עובר מהרגשה רעה, מאחוריים, מקו שמאל, לקו ימין, להרגשה טובה, להשתתפות בתהליך, הוא לא יכול לסיים את מדרגתו הנוכחית, ולעבור למדרגה הבאה, להיכנס לשלב הבא.

לכן כתוב: "מצווה גדולה להיות בשמחה".[3] אדם שנמצא בשמחה, סימן שהוא מסכים עם פעולות הבורא, שנותן כוחות והולך בצורה מהירה ומועילה. זאת אומרת, השמחה היא תוצאה, היא הסימן שהאדם הולך נכון.

אל מי פונה חוכמת הקבלה?

חוכמת הקבלה פונה לכל אדם. אנשים שקולטים את הפנייה של חוכמת הקבלה הם המדענים. הם מקבלים אותה בכלים שכליים מתוך ששרויים במבוכה בחקירת העולם. הם מבינים ללא שום רגש, שאי אפשר להבין את העולם, אי אפשר להסכים איתו, אי אפשר לחקור אותו, ושהוא הופך למקום מאיים. וכך הם מגיעים להתעניין בחוכמת הקבלה, ודרך התעניינות חיצונית הם מגיעים להבנה פנימית, שטמון בה תיקון מיוחד, ומטרה מיוחדת.

ובציבור הרחב, קולטים אותה אנשים שרע להם. כלומר, לא דרך "מוחא", אלא דרך "ליבא". מתוך שרע להם הם מבינים, שהשאלה למה רע לי בעולם, היא בעצם השאלה מהו הטעם בחיי, בשביל מה אני חי ולמה. כלומר, זוהי שאלה על מקור החיים, על הבורא. האם הוא מקור החיים, ולמה עשה לנו חיים כאלה. וכך האדם מגלה בחוכמת הקבלה את היכולת לענות על השאלות שלו.

גם דרך המוח וגם דרך הלב מגיעים ללימוד כפתרון לשאלות. וכך יוצא שהפתרון הוא אחד גם למדענים וגם לסובלים. כי רק התגלות הבורא לנברא יכולה לתת לנברא תשובה על שאלותיו, שאלות חכמות, ושאלות של רגש וצער. וללא התגלות, דבר לא יעזור.

מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, חייב להתחיל את הלימוד מקוצו של יוד, היינו בנקודה, וממנה - לעשר הספירות שנמצאות בעולם "אדם קדמון", שזה העולם הראשון מתחת לעולם אין סוף.

לאחר מכן מגלה הלומד איך כל אינספור הפרטים שקיימים בעולם אדם קדמון נמשכים ומשתלשלים, על פי סדר של סיבה ומסובב, לפי אותם החוקים שאנו מגלים באסטרונומיה, בפיזיקה, ובשאר מדעי העולם הגשמי. כלומר, חוקים קבועים המתחייבים זה מזה בהחלט, כי חוק ההתפתחות ההדרגתית זה מזה הוא בל יעבור. מהנקודה משתלשלים כל ריבוי הפרטים הנמצאים בעולם אדם קדמון. ומשם נחתמים זה מזה, על דרך חותם ונחתם, ומשתלשלים ארבעת העולמות, עד שאנו באים לכלל הריבויים שבעולם הזה.

לאחר מכן, בעזרת מחקר הקבלה אנו חוזרים לכלול זה בזה את כל פרטי הבריאה, עד אשר כולנו נשיג את עולם אדם קדמון, לאחר מכן את עשר הספירות, לאחר מכן את ארבע המדרגות העיקריות, ולאחר מכן, אף את נקודת המוצא, קוצו של יוד.

חוכמת הקבלה נלמדת גם בפרטות וגם בכללות. ומהו לימוד בפרטות? שכל פרט ופרט כחלק מן הכלל, חייב להצביע על השתתפותו בכלל, על הכרחיותו לכלל. בדומה לכל תא ותא בגוף, שאם פעולתו אינה תקינה, כל הגוף סובל. ולמרות שיש להם מידת חשיבות שונה, צריך ללמוד מהי התקשרותו של כל פרט עם המערכת כולה. והמערכת הזאת נלמדת, אומר כאן בעל הסולם, בדרך של אנליזה וסינתזה. זאת אומרת, פירוק המערכת לחלקיהּ ולימוד הקשר ביניהם, על ידי האנליזה. ולאחר מכן לימוד על ידי הסינתזה, איך העבודה ההדדית ביניהם מתקשרת לאותה מטרה.

ואז משיגים, שעניין העולמות הוא התגלות פרטית של האין סוף כלפי האדם המשיג. שאין עולמות, אלא יש מצב אחד, אור העליון שממלא את כל המציאות. ורק המציאות הזאת שהוא ממלא, הרצון לקבל, כדי להתפתח ולהגיע להתקשרות עם האור העליון שממלא אותו, להתחברות עימו, להשתוות הצורה אליו, רק הוא צריך לעבור שלבי התפתחות.

כלומר, כל שלבי ההתפתחות האלה, הם רק שיפור ההרגשה של הרצון לקבל כלפי מי שממלא אותו. המצב עצמו לא משתנה. אלא משתנה יכולת הקליטה, יכולת ההרגשה, יכולת הספיגה, יכולת ההכרה של הכלי בָאור, או של הנאצל בַּמאציל, האדם בבורא.

והלימוד הזה של עולמות, ספירות, פרצופים, ומה שקורה בהם, הוא רק על הנברא, איך הוא לומד להרגיש עם מי הוא נמצא בקשר. אבל מצד הבורא, הקשר קבוע ולא משתנה. בדומה לאמא שמחבקת אליה את התינוק שלה, בהתקשרות מלאה עימו, ללא שום הבדל ביניהם. אלא שהתינוק גדל לאט לאט, ומתחיל להכיר שנמצא ליד מישהו, שמטפל בו, שמרגיש אותו, שאוהב אותו. ובהתאם להכרתו, מתפתחת בו הרגשה ותגובה לאותו מישהו, לאמא שלו.

מדובר רק מצד הנברא, איך הוא משתפר ביכולת לגלות היכן הוא נמצא. ומצד הבורא אין שינוי, כדברי הכתוב: "אני הוי"ה, לא שיניתי"[4], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[5], "חוק נתן, ולא יעבור"[6], "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[7] כלומר, המצב הוא קבוע, יחס קבוע, הנקרא אין סוף, אין גבול לטוב ומטיב. מי שמשתנה הוא רק הנברא. הוא משתנה ביכולת להרגיש, ביכולת להגיב, ביכולת להכיר את הבורא.

והלימוד איך לקבל את התגלות האלוקות, איך לקבל מה שנמצא בכלים שלנו, רק בכלים מעורפלים שצריכים להיתקן כדי לקלוט מה שממלא אותם, הוא נקרא חוכמת הקבלה. החוכמה איך להרגיש, איך להרגיש נכון את המצב שבו אנו נמצאים. וההיפוך הזה בהרגשה מתואר בכתבים כ"עולם הפוך ראיתי"[8], או "אכלתם ישן נושן".[9] כלומר, רק לאחר שהאדם מגלה את המצב האמיתי, הוא רואה שהוא עצמו היה בערפול חושים, בחוסר הכרה.

והשלבים של החזרה מחוסר הכרה להכרה נקראים עולמות, העלמות. שכאשר האדם מדלג ועולה מעליהם, הם עוברים ונעלמים, ומתגלה לו המצב האמיתי. וכל איש ואיש, כל יילוּד אישה בעולמנו, חייב ביום מן הימים להגיע להתפתחות שירגיש במלואו, בכל החושים, את הכוח העליון, את הכוח הנקרא אלוקים, את הבורא.

ולכן גם בלימוד הקבלה יש שתי התייחסויות. מצד אחד, לימוד שכלי, שכלתני, איך בנויה המערכת. לימוד של ספירות, עולמות ופרצופים, כמערכת שקיימת ופועלת כביכול ללא יחס האדם. איך המערכת מתהווה מצד האין סוף, מצד הבורא. ומצד שני, לימוד רגשי, איך אדם במצבנו, בעולם הזה, מתחיל לגלות את המציאות. בסדר הראשון, שנקרא מלמעלה למטה, לומדים את התפתחות המערכת, מהתפתחות העולמות ועד בריאת האדם. ובסדר הלימוד השני, לאחר שהכול נברא ומוכן לאדם, הוא מתחיל לעבוד ולתקן ולגלות את המציאות, שבה הוא נמצא.

איך מציאות קבועה היא גם משתנה?

בחלק של המציאות הנקרא העולם הזה, החוקים הם מוחלטים. הם אותם חוקים כמו בכל המציאות, אבל הם אינם נמצאים תחת השפעת הכלים הרוחניים, אלא תחת השפעת החוקים הגשמיים. וגם המקובל הגדול ביותר, אם יש לו בעיה בכלים דומם, צומח, חי, מדבר, של העולם הזה, הוא חייב להיעזר בחוקי העולם הזה כדי לתקן את מצבו. היינו, לתקן את עצמו ללא מַסָכים, ללא פעולות רוחניות, אלא בפעולות שנמצאות ופועלות באותו מישור של קיום הגוף הגשמי.

עליו ללכת לרופא, שהוא לא בהכרח מקובל או יהודי. עליו ליטול תרופות ולשמור על עצמו לפי הנתונים של העולם הזה. בכך הגוף של המקובל הגדול ביותר, אפילו רבי שמעון, והגוף של "שמעון מן השוק"[10], של האיש הפשוט ביותר, הם שווים לחלוטין. ואפשר להשתיל ביניהם איברים, או להשתיל בגופם איבר מן החי ולרפאו.

זאת אומרת, במישור דעולם הזה אין שום הבדל בין הכלים דומם, צומח, חי, מדבר, גם בין אנשים שיש להם כלים רוחניים. לכלים רוחניים אין בכלל קשר לכלים גופניים. אלא העולם הזה והעולם הרוחני, הגוף והנשמה, הכול גילוי מציאות שמתגלה כשני חלקים נבדלים. חלק גשמי שמתגלה ללא מסך, וחלק רוחני שמתגלה רק על ידי המסך. ואיחוד ביניהם יש רק למי שמשיג את האיחוד. ומצד הבורא, יש תמיד איחוד, כי בשבילו כל המציאות היא אין סוף.

ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.

בדומה לחקירות של העולם הזה, גם בחקירות של העולם הרוחני, הולכים ומפרקים כל נושא לנושאים רבים, לפי הרמות שיכולים להשיג ולדבר על המערכת הרוחנית. ואחרי שלומדים את כל החלקים, מחברים אותם, ואז רואים איך הם משתתפים בפעילות הרוחנית.

מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה, הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.

כדי להרגיש את מטרת הבריאה, האדם חייב לעבור את כל שלבי ההתפתחות, את כל שלבי ההכרה, את כל שלבי הלימוד של המערכת. כמו שכתוב: "ממעשיך היכרנוך".[11]שאין לנו ברירה, אלא להכיר את הבורא, את יחסו אלינו, רק דרך הפעולות שלו כלפינו.

וכדי להרגיש את הפעולות שלו כלפינו, על האדם להשיג את עצמו, היינו, את הכלים שלו, איך הם משתנים ממצב הפוך מהבורא, להתאמה לבורא. איך האדם קולט בהם את המציאות, איזו מציאות הוא קולט, ממי הוא קולט את המציאות, מיהו שנותן בנו את הרגשת המציאות, מה היחס שלו אלינו. ואם האדם מחבר את הלימוד כולו, של כל התייחסויות הבורא אליו, אז הוא מכיר את הבורא. וזה נקרא "ממעשיך היכרנוך".

לכן המחשבה שלא צריך ללמוד, אלא רק להרגיש "טוב ומטיב", שהבורא אוהב בלי גבול וממלא בלי הגבלה, היא אינה מחשבה מדויקת. כי לנברא אין שום אפשרות להגיע להכרת ההרגשה הזאת, אלא רק דרך לימוד הכלים שלו עצמו, תיקון הכלים האלה, גילוי המילוי שיש בכלים, ודרך המילוי, גילוי מי הממלא, ולאיזו מטרה הוא ממלא. ולכן, לְעולם היגיעה לקראת גמר התיקון, למטרת הבריאה, היא רק דרך הלימוד.

ובלימוד מגלים את שני החלקים: חלק לימודי של הכרת הכלים, התיקונים והמילויים, היינו, פעולות הבורא כלפינו, ובתוך הפעולות האלה מגלים את היחס שלו כלפינו, והיחס שלנו כלפיו. זאת אומרת, ההתקדמות לקראת מטרת הבריאה היא בהכנת הכלים ובמילוי הכלים. קודם לימוד השלבים מצד הכלי, כל שלב ושלב, ואחר כך המילוי שנמצא בתוך הכלי.

לכן כאשר מסבירים למדענים, הם מתלבטים אם הקבלה היא חוכמה או פסיכולוגיה, רגש או שכל. הם לא מבינים מה פועל. אבל פועלת כל המציאות, כל האדם עם כל היוצרות שבו. ויש לכך תוצאות ביחסו של המקובל לעולם לעומת יחסם של מדענים או אנשים רגילים. המקובל מבין שרק לפי מידת התיקון שלו, הוא מסוגל לחקור ולהבין את המציאות. שהיחס למציאות מתוך המוסר שלו, פותח לו את המציאות ואת הבנתה. ואז הוא מבין, מגלה ורואה, שהשכל הוא רק תוצאה מתיקון הכלים.

והמדענים עדיין לא מבינים או רק מתחילים לגלות, שהתפתחות, שתפיסת כל המציאות, תלויה ברמה המוסרית של החוקר, במידת התיקון, בגובה התיקון של החוקר. ובמישור דעולם הזה, שמרגישים הכול ללא מסכים, לא מגלים שמדען חייב בהתפתחות אישית, מוסרית, רוחנית, כדי להיות חוקר יותר גדול ומעמיק. אבל מי שמתחיל ממושכלות להתקרב לרוחניות, מגלה שהרגש והשכל עובדים כאחד בתפיסת המציאות. שהשכל הוא משני ונבנה ליד הרגש, כדי לפתח את הרגש, ולעזור לו לקלוט נכון את המציאות.

את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.

אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה היא פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.

בעבר היה צורך להסתיר מהאנושות את חוכמת הקבלה, כי היא לא הועילה לה. אבל לאחר שהאנושות התפתחה, יש צורך לפתוח את חוכמת הקבלה כדי שכל מי שמגיע להתפתחות המתאימה יוכל להשתמש בה ולהגיע על ידה למטרת הבריאה.

האדם חייב להתפתח בחושיו, ביכולת שלו להרגיש את המציאות, היכן שהוא נמצא מלכתחילה, באותה המציאות. אבל לפני כן עליו לעבור אותה שלב אחר שלב בעולם הזה, באותו מישור שמרגישים אותו בחמישה חושים גופניים, ללא מסך, כפי שבני האדם הלכו והתפתחו משך אלפי שנים בעולם הזה. ומי שמגיע לגמר התפתחותו בעולמנו, ממשיך את התפתחותו לשלבים הרוחניים שמעל העולם הזה, ואז נעשה נצרך לחוכמת הקבלה. ולפני כן, לא.

לכן חוכמת הקבלה היתה נסתרת, כי האנושות עדיין היתה בהתפתחות במישור דעולם הזה. ברובד, בעובי, של העולם הזה, של רצונות גופניים ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד, למושכלות. אבל לאחר שמיצתה בכללותה את הרצון לקבל, והבינה באיזה עולם היא נמצאת, כלומר, הכירה את מגוון הרגשות, וספגה כל מה שצריך מעולמנו, היא נעשית מוכנה ומזומנה להתחיל את התפתחותה ברגשות הנקראים העולם העליון.

ולמה המאמר הזה מכליל ואומר שכל האנושות התפתחה, בעוד שרוב האנושות כלל לא הגיע לאותה רמת התפתחות? כי בקבלה מתייחסים לכללות האנושות, לא כבני אדם שכולם שווים, אלא כמבנה של ד' בחינות דאור ישר, שממשיך בכל מדרגה ומדרגה של י' ה' ו' ה', ונקרא מבנה הפירמידה. ולפי המבנה הזה, רק מיעוטם של האנשים מגיע לשיא ההתפתחות, וכל היתר נשארים בדרגות התפתחות נמוכות יותר.

וכך יוצא, שלפי המבנה הנכון, המיעוט מהווה את פסגת הפירמידה, ורוב אוכלוסיית העולם מהווה את בסיסה של הפירמידה, את השכבות התחתונות שלה. ואין מה לצפות שהאוכלוסייה העיקרית תתפתח עד לגובהם של האנשים שנמצאים בפסגה, כי אין לה צורך בהתפתחות הזאת. כך הוא המבנה הכללי של המציאות. אלא אחר כך, כאשר כולם יתכללו זה מזה ויעזרו זה לזה, מהתיקון הזה יעלם ביניהם השוני. כל אחד יקבל לפי הכלים שלו, איש לא ירגיש מקופח לעומת השני.

ובראייה נכונה של מצב העולם, קבוצה קטנה של אנשים שגמרו את התפתחותם במישור דעולם הזה וראויים להתפתחות רוחנית, בונה את הפירמידה הנכונה. והעולם בכללותו נעשה מוכן לשלב האחרון של ההתפתחות, כלומר, לכניסה להרגשה רוחנית ולהתפתחות רוחנית. כך באותה צורת פירמידה כמו בעולם הזה, עולים להשגת הדרגות הרוחניות.

וגם אותם אנשים, שעוד לא הגיעו בעולם הזה למלוא התפתחותם של רצונות גופניים או רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות, מתוך התכללותם עם מי שהגיע לאותה התפתחות, הם יקבלו בכלים שלהם כל מה שחסר, כדי לעבור לדרגות רוחניות. ויהוו גם בדרגות הרוחניות את רוב הנשמות, את בְּסיס הפירמידה. כי המבנה הזה נשמר לאורך כל המדרגות.

ורק בגמר התיקון, כשכולם יתחברו, וכל אחד יתכלל מכולם, וכולם יתמלאו באור אחד, אז יחדל להיות הבדל ביניהם. והם יעשו כגוף אחד, גוף בריא שמתפקד כאחד, ומתמלא כאחד באור החיים. ולמרות זאת כל כלי וכלי יגלה את המילוי לפי מידת גודלו, שלא תהיה מוגבלת במילוי ובהכרה. זאת אומרת, כל כלי בכל גודל, בגודל מיכל ענק או בגודל כוסית קטנה, ירגיש שהוא מלא. ובשניהם הרגשת האין סוף, האין גבול, המלאות, היא כלפי עצמם הרגשה אינסופית שווה.

תכלית הבריאה

אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.

לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.

על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.

בבריאה יש רק פרט אחד, רק סוג נברא אחד, שהוא נמצא במטרת הבריאה. עליו כוונת הבריאה, והוא הסיבה שבשבילה נבראו כל היתר - דומם, צומח וחי. הנברא הזה נקרא מדבר או בן אדם. "בן אדם" הכוונה, שהמבנה הכללי של הנברא נקרא "אדם", וחלקיו הפרטיים נקראים "בני אדם", תוצאות מ"אדם".

והאדם הזה, הנברא, הוא הנושא. הוא חייב לעבור תיקונים ולקבל את התגמול שהוכן עבורו. אבל אין ביכולתו לעבור את התיקונים האלה בכללות, אלא רק בעודו מחולק לחלקים. לכן עליו להכיר כל חלק וחלק, לעבוד עליו כחלק פרטי, להשיג בו את מידת התנתקותו מהבורא, ולהבין שהתנתקותו מהבורא נובעת מחוסר הקשר שלו עם יתר החלקים, כי נמצא ברצון לקבל לעצמו. ואז הוא מתחיל להתחבר עם כל יתר החלקים, כדי להגיע להכרת האלוקות, להתחברות עם המאציל.

וכך אותו נברא הופך מ"בן אדם" להיות חזרה "אדם". כמו שכתוב: "אתם קרויין אדם"[12], מי שמתחבר לאותה המערכת כגוף אחד, ללא שום הבדל בין החלקים שלה. ולא דרגות שורש, א', ב', ג', אלא רק דרגה ד' היא הראויה, היא המוכנה להיות האדם. לא הדרגה עצמה, אלא מי שנמצא בדרגה הזאת, מי שנמצא בהבנה, בהרגשת הדרגה הזאת כמרוחקת מהמאציל, כנמצאת בהסתרה. וכתוצאה מזה נמצא בבחירה חופשית, ביכולת השתתפות עצמית.

לכן רק האדם בעולם הזה, הוא הנושא העיקרי. וכל המציאות מחוץ לו בנויה רק להועיל לו, לעזור לו בדרך למטרת הבריאה. והעזרה מהמציאות, כלומר, מכוחותיו של האדם הפנימיים והחיצוניים, היא מורגשת בו כייסורים או כתענוגים.

אדם שלא מציית כראוי לחוקים שפועלים עליו מהמרחב הרוחני, עקב חוסר התאמתו לאותם חוקים, הוא לא משתווה לעולם שסביבו, ולכן מרגיש עצמו ברע. וההרגשה הרעה הזאת דוחפת את האדם לתקן את מצבו. ולכן ההבדל בין האדם לבין המדרגה שבה הוא נמצא, לעולם שבו הוא נמצא, מורגש בו כייסורים, כדי לעזור לרצון לקבל שלו להרגיש, שעליו לתקן את עצמו.

אבל אדם שנמצא בהתאמה למדרגתו, מרגיש תענוגים מכל מה שסובב אותו וממלא אותו. תענוגים שמורגשים בו לפי מידת התאמתו. הם אינם באים כדי להרגיע את האדם, אלא כדי לתת לו כוחות להתייחס נכון גם למדרגה הבאה, למצבו הבא. היינו, לממש בצורה מועילה את היכולות שלו, ולרכוש את המדרגה הבאה בכוחותיו עצמו, ללא הקדם ייסורים.

זאת אומרת, היחס של האדם חייב להיות מעל לרגשות, גם השליליים וגם החיוביים. הוא צריך להתייחס אליהם ככוחות שעוזרים לו ומועילים לו בדרך. וככל שהאדם יכול להתנתק מהרגש ולהתעלות מעליו, שנקרא ללכת למעלה מהדעת, ולהתחבר למטרתיות של המצב, הוא מזרז בכך את התקדמותו, ואף פעם לא מרגיש ייסורים. אלא מרגיש את התענוג הנקרא אור פנימי, שאינו הנאה מהמילוי, אלא אור ישר המלובש באור חוזר, כלומר, מילוי שמלובש בכוונה להתקדם.

התגלות המחשבה - בהשגת המטרה

ידוע, ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כלומר הפעולה והתוצאה ממנה, נמצאות כבר במחשבה הראשונית. בדומה למי שרוצה לבנות בית ומצייר אותו במחשבתו, ובכך הוא קובע את מטרתו. על סמך מטרה זו, הוא משרטט את תכנית הבנייה, כדי שהמטרה, ששם לו ליעד, תוכתר בהצלחה.

כך גם במבנה העולמות: לאחר בירור התכלית, מתבאר, שכל סדרי הבריאה, בכל הגילויים שלה, מוגדרים מראש אך ורק בהתאם למטרה, שעל פיה תתפתח האנושות, ותתעלה בתכונת ההשפעה עד שתהה מסוגלת להרגיש את הכוח המשגיח העליון, כמו את הזולת.

תכונת ההשפעה נרכשת על ידי האדם באופן הדרגתי, כמו מדרגות של סולם, שהאדם עולה בהן, בכך שמתגבר עליהן, בזו אחר זו, עד שמגיע להשגת מטרתו. ודע, שהכמות והאיכות של מדרגות אלה נקבעות על ידי שתי מציאויות:

א. מציאות החומר הגשמי - נקראת סדר התגלות האור העליון מלמעלה למטה. כלומר מן המקור הראשון, שממנו נחצבה כמות של אור היוצא ממהות הבורא. אותו האור עובר הֶסתרים, הסתר אחר הסתר, עד שנוצרת ממנו מציאות גשמית ובריות גשמיות.

ב. מציאות השכל העליון - לאחר ההשתלשלות מלמעלה למטה, מתחיל סדר העלייה מלמטה למעלה, שהוא מדרגות הסולם, שעליו מתפתחת האנושות, כאשר היא מטפסת ועולה, עד שמגיעה למטרת הבריאה.

שתי המציאויות, על כל מקריהן ופרטיהן, מבוארות בחוכמת הקבלה.

בכל מדרגה ומדרגה ישנה כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, היינו ההסתרה, וגם הגילויים, ההתגלות מלמטה למעלה. זאת אומרת, כל מדרגה כוללת את מה שקיים, ממנה ועד אין סוף, ואת מה שקיים, ממנה ולמטה עד הנקודה התחתונה ביותר.

בכל מדרגה יש את כל ההסתרות מאין סוף ועד אליה. כלומר, מורגשים בה בכוח כל "האחוריים" שיש ממנה ועד אין סוף. והם אותן הדרגות, אותם הרצונות, אותם התיקונים, שהאדם יצטרך לעשות. ומאותה מדרגה ומטה, נמצאות כל המדרגות שהאדם עבר בדרכו. והן גילוי השכל האלוקי, שהאדם קונה אותו לעצמו כשכל חדש.

המדרגות עצמן הן דומם. הן התנאים שנמצאים כנתונים פנימיים וחיצוניים סביב האדם, שפוסע על המדרגות. והנשמה צריכה להרגיש אותם כתנאים פנימיים וחיצוניים שלה, כתנאים של גילוי והסתר. תנאים של גילוי, הם אותם תנאים שהאדם עובר עד מדרגתו הנוכחית, ורוכש אותם כפנימיים. ותנאי ההסתר הם אותם תנאים חיצוניים, ממדרגתו הנוכחית ולמעלה עד אין סוף, שהאדם עדיין צריך לרכוש ולהעביר אותם לפנימיותו.

אבל האדם, שבנוי מחומר של רצון לקבל, איך הוא פוסע על המדרגות? איך הוא רוכש מדרגה אחר מדרגה? הוא קולט בתוכו את טבע המדרגה, ומעתיק אותו על הרצון לקבל שלו, שמקבל את צורת המדרגה. האדם, הרצון לקבל שלו, נמצא במדרגה מסוימת, מדרגה חיצונית כלפיו, ועל ידי עבודה כנגד הרצון לקבל, בשיפור הרצון לקבל, ביגיעה לרכוש את טבע המדרגה, הוא רוכש על עצמו את הצורה של המדרגה.

האדם לא רק הופך לגורם הפעיל בכל מדרגה ומדרגה, אלא רוכש מהתנאים וההתגלויות של אותה מדרגה, נרנח"י, שללא השגתם, המדרגה איננה אלא תנאים בלבד. ואם האדם נכנס לאותם התנאים, ועובד עם הרצון לקבל, ביגיעה נגד הרצון לקבל, לקלוט את תנאי המדרגה ולהפוך אותם לצורת הבורא באותה מדרגה, הוא מקבל אותה צורה פי תר"ך פעמים יותר מזו שהיתה במדרגה עצמה. כלומר, כפול האיברים, הרצונות, היגיעות, שנתן כדי לרכוש את המדרגה.

ולכן צריך להתייחס לכל העולמות כאל דרגות הכנה שנמצאות בטבע, שקיימות מחוץ לאדם, בתנאי בלבד, בכוח, ולא בפועל. בדומה לאדם בעולם הזה, שמחליט לסדר, לשפר, לתקן את תכונותיו הפנימיות, כלפי צורה שקבע לעצמו כצורה מתוקנת. והוא מתקדם כלפי הצורה הזאת בשלבים, מתוך שלוקח את כל הנסיבות, את כל התנאים והתכונות שלו, ומתקן אותם בצורה הדרגתית. הצורות שהוא עובר נמצאות בו בכוח. כי מובטח שחייב לעבור אותן, מתוך הטבע שלו, מתוך התנאים ההתחלתיים. אבל הן לא קיימות בו לפני שמימש אותן על עצמו.

וכך גם המדרגות העליונות, העולמות העליונים כולם, מחוץ לאדם הם קיימים רק בכוח, רק כתנאים בעלמא. ורק האדם שמתקן את עצמו רוכש את המצבים האלה, בונה אותם בפועל, בצורתם המוחשית. כל המדרגות וכל המצבים קיימים רק כלפי האדם המשיג, כלפי האדם המבצע, שבונה את המדרגה כלפי עצמו מרשימות, מתנאים. ואי אפשר לדבר על מדרגות שלא כלפי עצמו, כי הן קיימות רק כתנאים בעלמא.

אם כך, למה לכל הנשמות יש אותן המדרגות? מפני שכל הנשמות מקורן מנשמה אחת כוללת, הנקראת אדם הראשון, שנשברה בהדרגה, כלומר, איבדה את המסך על הרצון לקבל המתוקן עד שנעשה לרצון מקולקל. ובנפילתה, בירידה ההדרגתית של הרצון לקבל, נבראו כל דרגות השבירה. ולאחר שהמציאות הזאת הסתדרה, והחלה להיתקן בחיצוניותה, היינו, החלה יציאת העולמות, אז גם העולמות יצאו והסתדרו משבירת העולמות, במדרגות משלהם. וכלפי הנשמה, העולמות האלה קיימים רק בתנאי שהנשמה מקבלת את צורתם.

וכך יוצא, שכל המדרגות של העולמות, וכל המדרגות של הנשמה, שחייבת לרכוש את צורות העולמות, הן מדרגות זהות. שכל מדרגה כוללת את התנאים שהנברא רכש מלמטה עד אליה, ואת התנאים ממנה עד אין סוף, שעדיין נמצאים בהסתרה.

איך אדם יודע להשוות את עצמו עם המדרגה הבאה?

האדם פועל רק מתוך נתונים ברורים שמתגלים בתוכו. הוא עצמו לא מסוגל להשיג שום נתון שחסר לו. לומדים זאת מהסבריו של בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות" על דרגות עליונות. שבכל מדרגה ומדרגה יש רשימות של המצב הבא. ויש אח"פ דעליון שמסביר ונותן את כל התנאים של מדרגה יותר עליונה. ויש דוגמה הנקראת "נה"י דאמא", שאח"פ דעליון מעביר דמות העליון בתוך התחתון, ובצורה כזאת מלמד את המדרגה התחתונה איך להגיע למדרגה העליונה.

על התחתון רק להשיג את הרצון. או ליתר דיוק, על ידי פעולות מסוימות ללקט רצון להידמות לעליון. בדומה לילדים בעולמנו, שיש להם דחף טבעי להידמות לגדולים. שהרצון לקבל שלהם דוחף אותם בצורה טבעית להיות יותר גדולים, כי מרגיש שמובטח לו יותר תענוג, יותר מילוי. אלא שהתקדמות רוחנית אינה כהתקדמות הגשמית שנעשית מאליה. מפני שכדי לרכוש את הצורה הנגדית, את הרצון להשפיע, את צורת הבורא, לא עובדים עם הרצון לקבל, אלא כנגד הרצון לקבל.

לכן את הרצון למדרגה הבאה חייב האדם להשיג על ידי יגיעה. אבל מלבד הרצון עצמו להיות יותר גדול, להיות המשפיע, שהוא רצון על טבעי, כל יתר הנתונים נמצאים ברשות הנשמה, ואין היא צריכה לטרוח ולחפש אותם. אלא רק לחפש יותר רצון להידמות למאציל, כלומר, להשיג יתר הכרת גדלות הבורא כלפי הנברא, ואותה מקבלים רק על ידי הסביבה. כי לאדם עצמו אין את הנתונים האלה, הוא לא יכול למצוא אותם בתוכו.

באדם נמצאות הרשימות של המצב הבא, אבל לא הדחף לממש אותם, כלומר, לקבל את גדלותה וחשיבותה של המדרגה הבאה. רק מתנאים חיצוניים, רק מהסביבה, הוא יכול לקבל עזרה כזאת בהכרת חשיבות המטרה, שירצה לעזוב את מצבו, ולעבוד כנגד הרצון. בדומה למצבו של אדם בעולם הזה, שמקבל חשיבות להיות מישהו גדול. הוא אמנם חייב לטרוח, אבל ההבטחה שהוא רואה לעתיד היא שמשמשת לו כחומר דלק, שיכול לתת יגיעה כדי להגיע לאותו עתיד.

מה שאין כן ברוחניות. העתיד נסתר מהרצון לקבל כדי שלא יעבוד כקליפה. ולכן צריך להגביר את הכרת החשיבות של להיות משפיע, כנגד הרצון לקבל. שהאדם לא ירצה לרכוש את תכונות ההשפעה בתוך הרצון לקבל, וישפיע על מנת לקבל, אלא יעבוד למעלה מהדעת. הרצון לקבל לא מסוגל להשתתף בהחלטה להגיע למדרגה יותר עליונה, אלא רק בצורה אגואיסטית, כי בצורה אלטרואיסטית הוא עדיין לא מתוקן להשתתף בה. ואם היה מתוקן, היה כבר במדרגה העליונה.

לכן ישנה החלטה הנקראת למעלה מהדעת, שהאדם מתנתק מהרצון לקבל שלו ומחליט להידבק בעליון. כלומר, מנטרל את האח"פ שלו, ובגלגלתא ועיניים שלו נדבק למעלה מהדעת באח"פ דעליון. רק בצורה כזאת אפשר להתחיל לממש את התנאים של המדרגה העליונה, ולהידבק אליה בכלים דהשפעה ולאחר מכן להתחיל לעבוד עם הכלים דקבלה.

זאת אומרת, המעבר של האדם למדרגה יותר עליונה נעשה בשני חלקים: קודם כלים דהשפעה שאינם שייכים לאדם, אלא נמצאים בו מטעם השבירה. ואחר כך כלים דקבלה, כלים של האדם, האח"פ. על ידי שנִתנו לאדם כלים דהשפעה, "בחינת ישראל", כלים של בינה שנפלו לתוך מלכות, הוא יכול להדביק את עצמו לבינה, לעליון, להדביק גלגלתא ועיניים לאח"פ דעליון. ולאחר שנדבק לבינה, נותר לו להדביק את האח"פ, את הטבע שלו. ואז הוא לאט לאט מעלה את האח"פ שלו למעלה, במדרגות הנקראות "עיבור", "יניקה", "מוחין".

מהו הקשר בין המצב הבא של האדם לבין המצב הבא של החברה?

לאדם הפרטי יש מצבים נוכחיים, רשימות של המצב הבא, שעל ידם הוא יכול לתאר את המצב הבא. ואילו החברה היא אוסף של פרטים, שכל אחד מהם רוצה להגיע למצב הבא. לכן אין הבדל בין מה שמתגלה לאדם אחד כלפי המצב הבא, לבין מה שמתגלה לחברה.

ומי שבאמת משתוקק למצב הבא, הוא לא מדמיין רק יותר קירבה לבורא, אלא יחד עם זה ובאותו שיעור, הוא מדמיין את עצמו מקושר יותר לחברה, לכוחות דהשפעה, לכלי הכללי. וברור לו שהמצב הבא שלו והמצב הבא של החברה הם אותו מצב. אין לו שאלה אם יש הבדל בינו לבין החברה במחשבה על המצב הבא, אלא הם היינו הך.

לכן נאמר: "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא".[13] כי מצב רוחני הוא מצב אחד שלא ניתן לחלק לכמה מצבים. אם הפרט וכלל החברה לא משתווים במצבם הנוכחי, לא נקרא שיש להם כלי רוחני. האדם חייב להימצא עם החברה ביתר חיבור וביתר דיוק כלפי ההשתוקקות להשתוות למצב הבא. ושאלה זאת רק צריכה להביא אותו להבנה, שראייה רוחנית, כיוון רוחני, הם כאשר האדם רואה את מצבו הפרטי ואת מצב החברה כמצב אחד.

כי המצב הנוכחי של האדם, נקרא אותה מידה שבה האדם נכלל עם יתר הנשמות. והמצב הבא, היותר עליון, נקרא אותה מידה שנכלל עם יתר הנשמות בצורה יותר מגובשת. היינו, ביתר ויתור על עצמו, וביתר כוח התחברות איתן בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שהכלי הכללי, המשותף ביניהם, הוא ביתר עוצמה, ונקלט בו אור העליון במידה מרובה יותר. אלא שכעת כל אחד מפריד בין מצבו הפרטי למצבה של החברה. לא מרגישים עדיין שהתגלות האלוקות מקבלים בכלים של החברה ולא בכלים פרטיים.

ולמה "תלמוד עשר הספירות" לא מביע את כל המציאות בצורה של פרט וכלל? כי האדם לא מחלק בה את עצמו ואת החברה לשני חלקים נפרדים. אלא דבקותו בכלי הכללי של החברה, היא נקראת הכלי שלו. בקבלה לא מדברים על החלוקה הזאת, כי ברור מאליו שמקבלים את גילוי המדרגה רק בכלי של אדם הראשון. במדרגה התחתונה ביותר, האדם נמצא לבדו, בתוך הנקודה שלו, ורק משתוקק לבורא. אבל כשמתחילה בו השתוקקות אמיתית, הוא מתחיל לחבר את עצמו עם יתר הכלי של אדם הראשון ואז נכנס ל"עיבור".

בתוך מה הוא נמצא בעיבור? בתוך הכלי הכללי. ובשלב ה"יניקה" ואחריו בשלב מידת "מוחין", האדם נדבק לכלי הכללי של אדם הראשון באותה מידה קטנה. אפשר לדמות את הכלי הכללי הזה לכלי גדול מעל האדם, שבו שורה האור העליון. וככל שהאדם נדבק אליו מלמטה, ומנסה להיות חלק בלתי נפרד ממנו, באותה מידה הוא מרגיש מה שמגולה בתוך הכלי הזה.

הכלי הוא אינסופי וההתגלות בו היא אינסופית. והמדרגה של האדם נקבעת לפי המידה שיכול להידבק לכלי הכללי. "האני" של האדם, הקומה שלו, נמדדים לפי מידת ההידבקות שלו לכלי הכללי. לכן אין שאלה מה חושבת החברה ומה חושב האדם, אלא בכל מצב רוחני הם נמצאים כאחד.

איך החברה יכולה לצייר לאדם גדלות הבורא וגדלות המטרה?

מתחילים לסדר את עניין ההשפעה בחברה על פני דוגמה חיצונית. אחר כך עוברים לדברים יותר פנימיים, רוחניים, וגם אותם מנסים להשפיע כלפי החברה. למשל, מפרסמים בחברה שעישון הוא דבר רע. ומתחילים לתאר איך העישון פוגע באדם, איך הוא מונע ממנו להגיע להשגת המטרה, כמה חבר מעשן מזיק לכולם, וכמה החברים האחרים שונאים את ההתמכרות שלו להרגל הזה.

דרושים חוכמה רבה וידע בפסיכולוגיה כדי לתכנן פרסום כזה. אבל בצורה כזאת אפשר להפעיל שמועה בחברה, על חשיבות ההתנזרות מעישון. ואז נתחיל לראות איך כל אחד ואחד בחברה מקבל יתר רצון כנגד העישון, שנאה אליו, הכרת הרע שבו. ולא יצטרך לגייס כוחות לעבור מעשרים סיגריות ליום לשתי סיגריות. כי אדם שרואה שהחברים סביבו לא מסוגלים לסבול את העישון, מיד מרגיש שהוא לא מסוגל לעשן לידם. ולא מרגיש חיסרון בסיגריה, למרות שעישון הוא צורך גופני עמוק, שהגוף זקוק לו כמו לסם. אבל האדם מרגיש שהוא לא מסוגל יותר להדליק סיגריה ולעשן.

תמיד האדם שוקל תענוג מול ייסורים. ואם הוא מרגיש מההרגל שלו ייסורים, הוא מיד מתרחק ממנו בלי צורך להשקיע כוחות. לעומת גמילה מעישון בצורה הרגילה, שדורשת כוחות רבים, ומאבק על כל סיגריה, וסבל מרצון שבוער בפנים. אבל בהשפעת החברה, הרצון לעשן פשוט עוזב את האדם, הוא לא מסוגל יותר לעשן. פתאום הוא מרגיש את הדרגה האחרת, את החובה, במקום הרצון והייסורים, במקום הכלי שנעלם לו.

ואותו דבר אפשר להרגיש כלפי הרגל אחר, כללי יותר מעישון. אבל אין מצווה שכולם יתחילו לעשן. אין מצווה לרדת למצבים רעים ואחר כך להתנזר מהם. כמו שאין מצווה ללכת לשוק ו"להתלכלך" כדי לצאת משם יותר צדיק. דרך העלייה איננה קודם להיות רשע ואחר כך יותר צדיק. לכן, אם לא כולם מעשנים, אפשר לעשות את אותו תרגיל כמו עם הגמילה מעישון, עם הרגל אחר שיש לכולם. וללמוד ממנו איך הלאה לעשות.

התוצאה הרצויה היא, שהאדם יראה שהוא עוזב את ההרגל הקדום, שהגוף זקוק לו ולא מסוגל בלעדיו, שיראה איך לפתע ההרגל הזה נעלם. והגוף לא צריך יותר את כל הטקס הזה, לקחת סיגריה, לשחק איתה ולהדליק. כל ההרגל נעלם לחלוטין, ואין בו משהו שמושך את האדם ומחייב אותו, כי הרצון הוא הקובע את התנהגות האדם.

על הפסקת העישון גם קל לפרסם, כי יש לה תמיכה בדעת הקהל הכללית. ויש גם הסכמה פנימית של האדם, שיודע שהעישון הוא לרעתו, אבל מקבל כנגדו תענוג, כי העישון מרגיע אותו, ונעשה לו כהרגל, וההתנזרות ממנו עולה לו בייסורים ובמאמצים רבים. כלומר, בפעולת הגמילה מהרע פועלים כלפי האדם גם גורמים חיוביים וגם שליליים.

מה שאין כן, את גדלות הבורא האדם לא יכול לצייר לעצמו, שיצא לו משהו טוב מהקשר עם הבורא. לא שהוא גדול, לא שיהיה לו רווח ממנו, לא שדעת הקהל תסכים, לא שתהיה לו הסכמה פנימית, לא שהעדר הקשר הזה גורם לו ייסורים. אין לו שום יסודות, הכנות להימשך לקשר הזה. הוא לא מרגיש שיש לו ייסורים מחסרונו, בפרט אם מדמיין את הבורא כהמשפיע. הוא לא רואה בהשפעה חיסרון או דבר גדול. הוא לא מרגיש שהייסורים נובעים מחוסר השפעה, כי הייסורים שלו הם דווקא הפוכים, ממה שהוא לא מקבל.

כלומר, בגדלות הבורא לא מדובר בגמילה ממשהו, שהאדם יכול לצייר אותו כרע. אין לו עדיין הכרת הרע במעשיו, לכך הוא עוד צריך להגיע. אלא החברה והחברים חייבים במקום רוחניות, לצייר ולהעביר לאדם התפעלות כאילו הוא נמצא כבר בקשר תמידי עם הבורא, מה התענוג שיהיה לו מרכישת המטרה, ואיזה ייסורים יהיו לו אם לא יגיע אליה. בדומה לגמילה מעישון, האדם מסוגל לתאר לעצמו ולראות את העתיד הטוב שמצפה לו, את השיפור בבריאות ואת השינוי ביחס של החברה כלפיו במידה וייגמל מעישון.

מה שאין כן בגדלות הבורא, בה אין לאדם לא תמיכה מהעולם ולא תמיכה מפנימיותו. אלא עליו לבנות מערכת חיצונית מלאכותית, שגם בה אין את הרעיון הזה, את הכרת הטוב בהשפעה ואת הכרת הרע בקבלה. אבל המערכת המלאכותית הזאת תשפיע על האדם במקום ההסתרה שבאה מכל העולמות, ואז האדם כביכול נמצא ברוחניות, ונפטר לגמרי מהרצון לקבל, כאילו חותך אותו מתוך עצמו כמו בסכין. השפעת החברה צריכה להיות כזאת שנותנת לאדם כוחות לצאת מהטבע שהוא נמצא בו.

ולא חשוב מהי התמונה שהחברה מציירת לאדם, הוא צריך להגיע להשפעה שלה. כי אחרת אפשר להמשיך לחיות בייסורים עוד שנים ארוכות. האדם חייב לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה בכוחות עצמו. על ידי הייסורים שהבורא נותן לאדם, הוא רק מביא את האדם להחלטות. והאדם חייב להמשיך ולעשות את כל הדרך בעצמו.

דרך ייסורים היא דרך ממושכת מאוד. לכן רק בעת הנוכחית מתחילים לשמוע, שחובתו של האדם לסדר סביבו חברה. וגם השמועה הזאת עדיין לא נקלטת. עדיין לא קושרים את הייסורים להעדר חברה נכונה. אנשים עדיין לא סובלים מכך שלא מקבלים מהחברה הכרה ברוחניות, הכרה בתכונת ההשפעה כמצב הטוב ביותר. כי לא מקבלים מהחברה ציור, שנמצאים במצב הגרוע ביותר. ציור שיפעל על האדם בצורה מוחשית, שירגיש בחושים שלו כחולה אנוש.

ולכל אחד ואחד מהחברים בנפרד אין אמצעי להתקדם לקראת הציור הנכון, ולחיות בתוך אותו ציור מלאכותי, אלא אם כל החברה יחד תתחיל לסדר אותו בהדרגה כמו לֶגו, עוד קצת ועוד קצת, לבנות לעצמה מצב, דמות, הרגשה, שלעומת הדרגה הבאה, להישאר במצבנו, בדרגתנו הנוכחית, זה מוות.

המטרה הזאת חייבת להיות בכל פעולה, שניצבת בפני הקבוצה. אחרת במשך חודשים ושנים ממשיכים לשמוע עליה ללא שום תועלת. רק אם בפועל מדי יום, מתחילים וגומרים את היום בהכרת תוכנית הפעולה ובדיקתה, אם נעשה משהו והושג משהו לקראת המטרה, או לא. עם מה החברה גמרה את היום הזה בתור חברה, האם התקדמה בתוכנית ועשתה משהו, או שאותו יום נמחק ועבר סתם כך.

אחרי שהאדם שומע על האמצעי הזה שנקרא חברה, מרגע זה ואילך הוא יכול לסייע להתפתחותו בדרך תורה. ואם הוא לא מסייע לעצמו, הוא מתקדם בדרך ייסורים, שהיא דרך מתמשכת על פני כמה גלגולים. כי מרגע שהאדם שומע על היכולת להתפתח על ידי החברה, ועד שמגיע אליה בפועל, אם הוא לא משתדל ליצור ולבנות חברה נכונה, עלולים לעבור עליו עוד כמה גלגולים. והדרך הזאת של ייסורים היא דרך ארוכה ומתישה. לכן לא כדאי לחכות שהזמן יפעל, כי הוא פועל, אבל בצורה מאוד איטית.

והחברה, אם אינה אומרת על עצמה בכל יום, שהצליחה במשך היום לבנות את עצמה כחברה יותר מגובשת ויותר משפיעה על האדם לקראת המטרה, אז לא ניצלה נכון את היום הזה. ולא צריך לראות את כל יתר הפעולות שמושכות, ומובילות, ומלוות את החברה בדרך למטרה, חוץ מלבחון את הפעולה בתוך החברה, האם היא נעשתה יותר משפיעה על כל אחד ואחד לקראת המטרה.

וכל יתר הפעולות, שעושים כדי לארגן ולהפיץ את החוכמה, הן "גְרַמָא דגְרַמָא דגְרַמָא", זאת אומרת, פועלות בעקיפין. שאם לא בודקים לאחר ביצוען אם הן נתנו משהו לחברה, אם הביאו אותה להיות יותר מגובשת, יותר פועלת, יותר לוחצת על כל אחד לכיוון המטרה, אז כל הפעולות החיצוניות האלה לא מגיעות לתכליתן, ואפשר להפסיק אותן או להחליף אותן. בכל פעולה ופעולה האדם חייב לשאול את עצמו, באיזו צורה היא מגיעה אליו כדי לדחוף אותו למטרה.

הכוח המשגיח העליון

המדענים המקובלים משיגים את הכוח המשגיח העליון, הבורא, כ"טוב המוחלט". כלומר, לא ייתכן שהכוח העליון יסב רע למישהו. והמשיגים זאת, מגדירים אותו כחוק ראשוני של הבריאה.

בני אדם אינם יודעים מהו הטבע הרוחני, אלא לאחר שהוא מתגלה להם. כמו שמספר המדרש על אברהם אבינו, שבהיותו עדיין "אברם" החל לשאול את עצמו על המקור לכל הגדוּלה שראה בטבע וביקום, כולל האדם שבתוכם. הוא החל לשאול על החוק הכללי, אותו כוח עליון, שנמצא מעל הטבע ומפעיל אותו ומסדר בו הכול, על המטרה שלו בבריאה ובהשגחה עליה, שלקראתה הוא מוביל את הכול ברצונו ובשליטתו, וגם את האדם שנכלל באותה המטרה. ומתוך שאברהם התחיל לשאול ולחקור, התגלה אליו הכוח העליון, הבורא, והעלה אותו, הורה לו: "לך לך מארצך".[14] כלומר, לעבור מהרצון שלו לרצון אחר, איך אברהם צריך להשתפר כדי להגיע לרצון אחר, היינו, ל"ארץ" אחרת.

זאת אומרת, הידיעות על מצבים אחרים, על קיום אחר, על עולם אחר, על מימד אחר, מתגלים רק לאדם שחוקר את המציאות. ורוצה לחקור את המציאות לא בחמישה חושים, לא את הסביבה, שנשלטת ומתגלה על ידי חמשת החושים, אלא להתעלות מעליהם. זאת אומרת, הוא לא רוצה לחקור את הטבע שנתפס בחמשת חושים, אלא את מה שמעל הטבע, את מה שמוליד ומפעיל את הטבע. אותה חקירה נקראת חוכמת האמת, חוכמה עליונה, מדע עליון.

ואת הידיעות האלה מקבלים ממדענים שחוקרים את העולמות העליונים, ונקראים מקובלים. למקובלים יש נטייה לחקור ולגלות מה שנמצא מעל הטבע, כמו כל מדען רגיל שחוקר את הטבע כדי לגלות תהליכים שקורים בטבע של העולם שלנו.

השכל הישר מראה לנו, שהיסוד לכל המעשים הרעים הוא האגואיזם, הרצון של האדם לקבל תענוג למען עצמו, הרצון לקבל. כלומר הרדיפה התאוותנית של הרצון לקבל אחר תועלת עצמית, היא הסיבה לעשיית רע לזולת. משום שהרצון לקבל להוט למלא את עצמו.

אלמלא מצא הנברא סיפוק בתועלת העצמית, לא היתה שום בריה בעולם עושה רע לזולתה. ואם אנו רואים לפעמים בריה כלשהי, שמזיקה לאחרים לא בגלל הרצון לקבל, הרי היא עושה זאת רק מכוח ההרגל, שמלכתחילה נולד מהרצון לקבל. ואותו הרגל הוא כעת הסיבה היחידה למעשיה.

מכיוון שהכוח המשגיח העליון הוא דבר שלם, שאינו זקוק לדבר לשם השלמתו, ברור שאין בו שום רצון לקבל, ולכן אין לו שום סיבה להרע למישהו. וזהו דבר פשוט ומובן. זאת ועוד, אם נביט בכל הבריאה הגדולה שברא וערך לפנינו, הרי היא הוכחה לכך שרצונו הוא רק להשפיע טוב אל זולתו.

כל מה שהנבראים מרגישים, ההרגשות הטובות וההרגשות הרעות, נשלח להם מהכוח המשגיח העליון, שתכונתו היחידה היא הרצון להשפיע, הרצון להיטיב לנבראיו. ומאחר שידוע, שאין בחוק הבורא להרע, הרי בהכרח הנבראים כולם מקבלים ממנו רק טוב. והוא יצר אותם רק כדי להיטיב להם. על כן, המקובלים מגדירים את הכוח שיצר אותנו ומשגיח עלינו בשם "הטוב המוחלט".

מי שחוקר את המציאות ומגלה אותה, על ידי יגיעה בהשתוות הצורה לאותה המציאות, הוא מגלה את יחסו של הכוח העליון הנמצא מעל הטבע, כלפי מי שנמצא בתוך הטבע. ואת היחס הזה האדם מגלה באותם כלים שכבר נמצאים בהשתוות הצורה. ולכן הוא מגלה את המשגיח, את המאציל, כטוב ומטיב, כטוב המוחלט.

מי שהולך לגלות את מה שנמצא מעל הטבע, את הכוח שברא את הטבע, שמסדר ומוביל אותו לאורך כל ההתפתחות, יכול לגלות אותו רק על ידי כלים מתוקנים. ובכלים המתוקנים מתגלה תמיד רק יחס טוב, כי מתגלה האור, מידת הדבקות בבורא שמתקבלת כתענוג. ולכן המקובלים, בניגוד לאחרים, מרגישים את יחס הבורא כטוב המוחלט, בכל המדרגות, בכל ההשגות ובכל התנאים. כי השגה יכולה להיות רק בהשתוות הצורה, בהתאמה לבורא, כשהכלי מוכן לקבל את המילוי כתענוג, להרגיש אותו כתענוג.

מה שאין כן מי שלא נמצא בהשתוות הצורה לכוח העליון, מי שלא מרגיש אותו, שלא קורא אותו נכון, לו נדמה שהכוח העליון הוא כולו רע. גם מה שנראה לנו לעת עתה כטוב בחיים, במוקדם או במאוחר יתגלה לנו כרע. ואילו גילוי הכוחות העליונים, גילוי הכוח הכללי של הבורא, כבורא ומשגיח, לא יכול להיות מורגש בנו כרע. כי כדי להרגיש אותו, חייבים לתקן את הכלים בהתאם אליו.

ולכן, לא חסר לנו אלא תיקון הכלים. שעל ידי תיקון הכלים נעבור מהרגשה רעה להרגשה טובה, עד שנזכה להשיג את מטרת הבריאה, ככוח המשפיע, שמורגש באדם כטוב המוחלט.

לאיזו הכרה צריך להגיע, להכרת הרע או להכרת הטוב?

הכרת הרע או הכרת הטוב שייכות לשני גורמים שונים. הכרת הרע שייכת לטבע הנוכחי של האדם. והכרת הטוב שייכת לכוח העליון, לכוח הבורא. והאדם חייב להגיע לשתיהן. תחילה להכרת הרע שנמצא בו, ולאחר מכן להכרת הטוב שבכוח העליון.

הם אינם סותרים זה את זה. אלא ההפך, ככל שהאדם מגלה את הכרת הרע, שהטבע שלו הוא רע, הוא יכול להגיע להכרת הטוב, שהטבע הרוחני הוא טוב. לכן שני הנושאים האלה, הכרת הרע על הטבע הגשמי והכרת הטוב על הטבע הרוחני תומכים זה בזה, ולא סותרים.

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.

הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.

ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.

ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.

מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.

ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.

הבריאה נראית לנו הפוכה מתַכליתה, כדי שבהתגברותנו על הצורה הזאת, נלך ונרכוש למעלה מהדעת את חשיבות ההתפתחות לדרגה יותר עליונה. כדי שנעבוד נגד השכל וההיגיון, ולא נקנא במצבו של עגל בן יומו, אלא נראה את הצורה העתידית כמטרה, ונבין שנגיע לצורות נעלות הרבה יותר מאותו עגל, שנשאר כל חייו בדרגה שבה נולד.

וההתגלות הקיצונית הזאת הולכת וגדלה ככל שעולים במדרגות. בכל מדרגה ומדרגה, ככל שהמדרגה יותר עליונה, העליות והירידות בה יותר קיצוניות וקוטביות. אדם שיורד ממדרגה תחתונה נופל למצבים מוכרים, למצבים שבהם הירידות קרובות לעליות. מה שאין כן באדם שרוכש תיקונים גדולים ונופל מגובהם. מצבי הירידות והעליות שלו קוטביים מאוד ומרוחקים אלה מאלה. והירידות יכולות להיות מורגשות באדם בקיצוניות כזאת, ששוכח קרוא וכתוב, או ששוכח את כל חוכמתו, ומתנתק לחלוטין מכל ההשגות הפנימיות והחיצוניות שהיו לו בזמן העלייה.

המצבים האלה של הרגשה קיצונית באים לאדם גם כדי לתת לו מקום לעבודה, לרכוש את המדרגות הבאות בלמעלה מהדעת, וגם כתוצאה מטבע המדרגות. כל מדרגה ומדרגה כוללת את שני המצבים הקיצוניים, הנקראים "מלכות" ו"כתר", ושניהם חייבים להתבטא במדרגה. ולכן האדם חייב לקלוט אותם, לאבחן בהם את כל ההבחנות זה כנגד זה, ולהרגיש את הקיצוניות שיש ביניהם. ומהפער והמתח שהאדם מגלה ביניהם, נוצר בו עומק הקיבולת של הכלים.

אם העולם נמצא בהשגחה מטרתית, כיצד יתכן שיגרם לו נזק מ"פרי לא בשל"?

"פרי לא בשל" נקרא אדם שמקבל מילוי לפני שגמר את התיקון. אבל לפי טבע המדרגות אי אפשר לקבל כך מילוי. בצורה טבעית העלייה נעשית מלמטה למעלה, דרך עיבור, יניקה, מוחין, שכוללים כל מה שצריך לגלות ולהשיג וללקט ולקבץ מכל המצבים האלה. לכן לא יתכן מצב שהאדם יעלה מלמטה למעלה, ויקבל התגלות האור, או הארה, לפני שהכין את הכלי. כי אין לו כלי לקבל את האור.

אלא הסכנה הזאת, שבקבלת כלי טרם בישולו, זאת אומרת, שיתגלה בנו האור בכלים שעדיין אין להם מסכים, קיימת רק בהשתלשלות הכלים מלמעלה למטה, באדם הראשון. אבל בקבלה משתמשים במושגים האלה גם כלפינו, כלפי מי שעולה מלמטה למעלה, רק כדי להדגיש, שלעולם ובשום מדרגה, האדם לא יכול לעשות טעויות או שגיאות, בהתקשרותו לאורות ולכוחות עליונים. לא ניתַן לו לטעות. כי כבר מלמעלה על ידי השבירה, הכוחות והמצבים משתלשלים בצורה כזאת, שתיקון תמיד קודם למילוי.

אמנם בהסברים על הקבלה אפשר כביכול להשפיע על בני אדם אחרים. לתת להם ידיעות לא בצורה הדרגתית נכונה, או בכמות ובעוצמה שאינן מדודות נכון, לפי כל מצב ומצב שלהם, אם לא מכירים את טבע האדם ולא מרגישים אותו בצורה פנימית. כפי שבדרגות של העולם הזה, לעיתים קרובות "שופכים" על האדם הסברים שהוא לא מסוגל לקלוט, והוא מוציא מהם הקשרים לא נכונים שמבלבלים אותו. אבל גם להשפעות כאלה יש תיקון, שנקרא "שכחה". לא כמושג פסיכולוגי, אלא המושג הרוחני.

ואת הפסיכולוגיה עצמה, למה קורה דבר כזה בין שני אנשים, אפשר להסביר מתוך שהשבירה נמשכת כביכול. כי שניהם לא מתוקנים ולכן פועלים מתוך השבירה וממשיכים אותה. אבל ברוחניות, נזק יכול להיות רק אם מקובל נותן לתלמיד ידיעת יתר, שנעשית לידיעה של התלמיד לפני שבנה לה כלי מעל הדעת.

וכשקונים ידיעה רוחנית ללא כלי של השפעה, הידיעה הזאת נקלטת באדם כעיכוב. למשל, המקובל נותן לתלמידו הרגשה, שחייבים להשפיע מאה קילו תענוג לבורא. והתלמיד לא מסוגל, ולא מבין, ולא יכול להסכים. וכך הידיעה שלפניו "כובשת" אותו, ועוצרת אותו מלעשות, כי כבר יודע שהוא לא מסוגל, ולא מוצא בתוכו כוחות להתקדם. ולכן אסור לעשות כך.

ואילו בתפילה צריך לבקש על תיקונים ולא על מילויים. ואז יתגלה האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת. חסר לאדם רק תיקון הכלים. ומילויים כלל לא נכנסים לחשבון. האדם יכול לצעוק כל חייו ולבקש מילויים, אבל הבורא כלל לא מתייחס לצעקות האלה. כי המילוי שממלא את הכלי הרוחני נקרא השפעה, תיקון, שמתקבל כאור.

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.

פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:

א. דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.

ב. דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.

מלכתחילה האדם משיג את עצמו, מרגיש את עצמו, כיצור רגשי, שמחפש ומשיג רק את המצב הטוב ביותר, לפי רגשותיו בחמישה חושים. כך שכל מה שמקבל דרך חמשת החושים, יהיה מורגש בו כתענוג. והשכל וכל מה שיש באדם, מכוון להפעיל את החושים במידה ובכיוון, שמה שמרגישים בהם, מורגש רק כתענוג מירבי בכל רגע ורגע של קיום האדם לפי הטבע.

אבל המטרה של הבורא בבריאה היא לפתח באדם כלים שונים לגמרי, מעל החושים שלו, הנקראים כלים רוחניים. והמיוחד בכלים הרוחניים, שהם נמצאים מעל החושים הגופניים, והם מהווים רכישת רצון הבורא להשפיע, כדי לשמש ככלי של האדם. והאדם לאחר שרוכש את הרצון להשפיע של הבורא כרצון שלו, שנקרא גלגלתא ועיניים, מתוכו הוא מתחיל להשתמש גם בכלים הטבעיים שלו, שנקראים אח"פ, ולהפעיל אותם לטובת יתר התפעלות של הרצון להשפיע, של גלגלתא ועיניים.

והתפתחותו של האדם היא לקחת את דמות הבורא, את הצורה שלו, הנקראת גלגלתא ועיניים, ולבצע את הצורה הזאת, לממש אותה, בכלים דאח"פ. והפעולה הזאת נקראת לקבל על מנת להשפיע, להשתמש בטבע האדם, אבל בצורה של השפעה, של צורת הבורא. לכן לעולם אי אפשר להתקדם למטרה על ידי מנגנון של תענוג וייסורים. כי המטרה עצמה היא להשיג על הרצון לקבל צורה של השפעה.

ואם נמצאים רק בהרגשת תענוג וייסורים, אז בדומה לחיות ובהמות בדרגת חי, בורחים למה שיותר נוח, למה שיותר טוב, למה שמורגש כיתר תענוג, לעומת פחות תענוג או ייסורים. וככל שההבדל, ההפרש, בין המצב הנוכחי למצב העתידי המשוער גדול יותר, הוא מזמין באדם כוחות גדולים יותר של תנועה והשגה, וביתר מהירות ורצון הוא עובר ממצב למצב. אבל בכך הוא נשאר בדרגת חי.

ואילו ההתפתחות היא התפתחות ברכישת כלים רוחניים. זאת אומרת, שלא מגיבים למתרחש, למה שמורגש כטוב או רע, אלא למה שמורגש כצורת השפעה יותר גדולה, לעומת צורת השפעה פחות גדולה. שהאדם בכל רגע ורגע מתנזר ומתרחק מקביעת מצבו כטוב או רע, ועולה מעל אותה קביעה ואותו אבחון, ומבקר וקובע את מצבו רק ביחס ליתר השפעה או לא, לעומת מצבו הקודם. ועד שהאדם לא עובר מחושיו הגופניים לחושים רוחניים, לא נקרא שצועד אפילו צעד אחד לקראת מטרת הבריאה.

לכן, אין דרך שנקראת דרך ייסורים. אלא האדם, אם הוא נמצא בייסורים או בתענוגים, הוא לא מתקדם, אלא נותר על עומדו, עד שסופג די והותר מכות, שמצטברות בו ומחייבות אותו לשאול: "מהו הטעם בחיי?", "למה אני סובל?". כשהאדם מתחיל לשאול למה הוא מקבל מכות, הוא מתחיל להבין שיש סיבה למכות, ושהסיבה הזאת היא מעל המכות. שהמכות הן רק אמצעי כדי שיתרומם מעליהן, שירכין מעט את ראשו, ויראה שעל ידי המכות מחייבים אותו להתפתחות מעל הרגש בכלל, מעל תענוג או ייסורים.

ולאחר שנותנים לאדם הזדמנות לחשוב על הסיבה, משאירים את היתר לבחירתו החופשית. מהשמים רק נותנים מספיק מכות. אבל מרגע שהאדם מתחיל לחשוב ולהבין, שיש במכות סיבתיות ומטרתיות, עליו להמשיך להתקדם לבד. כי ברכישת החוש השישי, צורת המשפיע, האדם חייב להביע רצון אישי, והרצון הזה לא יבוא במחויב מלמעלה. מלמעלה רק מביאים לו ייסורים. ואם האדם עומד במקומו וסובל ייסורים, לא נקרא שהוא מתקדם.

בסבל וייסורים אין התקדמות. ההתקדמות מתחילה לא בתוך המישור אלא מִגְדילה כלפי מעלה, לגובה. מרגע שהאדם מבין, שעליו לקבל על עצמו צורה של השפעה, כל צעד שעושה לקראתה, כל תנועה, כל פעולה, נחשב שהוא מתרומם מהמישור כלפי מעלה. וההתקדמות הזאת יכולה להיות רק מתוך בחירה חופשית, בפעולה חופשית. ובכך האדם עובר מדרך ייסורים לדרך תורה.

דרך הייסורים היא תמיד באותו מישור. האדם סופג עוד ועוד מכות, עד שברגע מסוים הוא מתחיל להבין, שהמכות האלה הן מטרתיות, ונועדו להביא אותו להתרומם לגובה. ולפני כן הוא לא התרומם לגובה. לכן אי אפשר לקרוא לה "דרך", למרות שמכנים אותה דרך ייסורים. והאשליה הזאת שיש לאדם, שעליה מתבססות כל הדתות, שככל שסובלים יותר מתקדמים יותר, מקורה בקליפות, והיא ההפך הגמור מן האמת.

מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראים. והמטרה הזאת חייבת להתקיים בכל רגע. ובצורה האידיאלית, האדם לא היה צריך להרגיש בשום רגע בחייו "גרם אחד" של ייסורים. כי אין בכוונת הבורא ולא ברצונו, שהאדם יסבול, ולא חשוב באיזה צורה. ואם האדם היה עובר מסבל גופני לסבל רוחני, לסבל מחוסר השפעה, הוא היה תמיד בהתפתחות רוחנית, ולא היה מרגיש סבל גופני. הוא לא היה מתחשב בו. הסבל הגופני היה נעלם ממנו לעומת הסבל הרוחני מהשאלה: האם אני משפיע, האם אני גורם תענוג לבורא. והאדם היה מתפתח תמידית רק לגובה, ללא הפסק של תענוג ושלמות.

לכן צריך להתייחס לדרך ייסורים ולדרך תורה לפי המהות שלהן עצמן, ולא כשתי דרכים. יש רק דרך אחת להתפתחות והיא נקראת המאור המחזיר למוטב, דרך התורה. ומה שנקרא דרך ייסורים רק נועד בכל רגע ורגע של עצלות, להביא את האדם להחלטות נכונות על ידי ייסורים. הייסורים מחייבים את האדם לחשוב ולזוז. אבל לחשוב ולזוז במישור הרוחני.

ואם במקום הייסורים שבאים מבפנים, האדם היה נדחף להזיז את עצמו להחלטה ופעולה רוחנית, להשיג את צורת המשפיע, על ידי גורם אחר, על ידי כוח חיצוני, ולא על ידי כוח פנימי, חייו היו מוצלחים יותר. והמקור הזה להתקדמות בלי ייסורים, הוא רק הקבוצה, הסביבה. אין ברשותו של האדם מקור אחר, שהוא יכול להפעיל על עצמו, להתפעל ממנו, לשלוט בו שיכוון אותו לאן להתפתח, אלא רק כוח הקבוצה. ובצורה האידיאלית, אם האדם היה משתמש נכון בקבוצה, הוא היה מונע מעצמו ייסורים גופניים ונפשיים, וכל אותן צרות שיש לאדם, שלא רכש עדיין תכונות רוחניות. הוא היה מתפתח מהר ובצורה המועילה ביותר.

אבל גם על ידי הייסורים האדם בכל זאת יגיע להתפתח. השאלה היא עד כמה הוא בעצמו יבין, שהוא יכול לזרז את עצמו רק על ידי החברה, רק על ידי שימוש נכון בכוחות שהבורא מעמיד לרשותו, ובמידה שיכול להפעיל אותם. וגם מצד החברה, אלה שכבר מבינים זאת, חייבים לארגן סביבה נכונה עבור אלה שעדיין לא מבינים בשביל מה צריך חברה. שהחברה תפעל עליהם כך, שתמנע מהם ייסורים, ותיתן להם הבנה כמה שיותר מהר, ובדרך הקלה והמועילה ביותר, שהתקדמות היא רכישת צורות רוחניות, צורות של השפעה.

ואיך חברה מחייבת את האדם? גם ההתקדמות היא על ידי הרגשת חיסרון. אבל כך שהחברה משפיעה על האדם את חשיבות המטרה, עד שלאדם יהיה חיסרון וכאב כי הוא לא נמצא בהתאם למטרה. זאת אומרת, לאדם יהיו ייסורים רוחניים, מחוסר השגת צורת ההשפעה, מחוסר השגת הדבקות בבורא. וגם אז החיים אינם קלים, אינם חיים שלווים ורגועים, בשפע ובכל טוב. כי האדם חייב להרגיש כוחות שמחייבים אותו להתקדמות.

הכוחות האלה פועלים ומורגשים באדם כאי נוחות, כחיסרון, אבל חיסרון למטרה האמיתית. והחיסרון הזה של סבל מחוסר השגת ההשפעה, טוב אם יהיה כמה שיותר גדול. כי אמנם בינתיים הוא לא נעים, אבל אחר כך האדם מרגיש, שההשתוקקות הזו מביאה לו תענוג. בדומה לאוהב שנעים לו לאהוב, שלא רוצה להיפרד מתשוקתו לנאהב. אלה ייסורים שיש בהם מתיקות. מה שאין כן ייסורים של הרצון לקבל, שעליהם אין תשובה, אין כנגדם מילוי. ולכן הם ייסורים שאינם מקבלים מיתוק.

אפילו מהחיים שלנו, מענפים, אפשר לראות מה קורה בשורשים. בעולמנו אף אחד לא רוצה לסבול חרפת רעב, לסבול מקור, או להיות נטול דברים הכרחיים לגוף. אבל אף אחד לא מוכן לוותר על התשוקה לאהבה. הגוף אמנם מרגיש ייסורים, אבל ייסורים שאהובים עליו. והיחס הזה לייסורים מקורו מן השורש. כי ייסורים רוחניים הם ייסורים מיוחדים, שיש בהם מתיקות, יש בהם הרגשת המאציל - מי שמביא אותם ומי שממלא אותם.

לכן לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה, שייך לאדם שרוצה לזרז את התפתחותו. ואם לא, הוא יעבור את הדרך, אבל על ידי מכבש ההתפתחות, על ידי הייסורים. אבל אדם שרוצה לזרז את התפתחותו, הוא מוסיף במקום הייסורים הגופניים ייסורים רוחניים, שיכול לרכוש אותם רק מהחברה שסובבת אותו, חברה שמספקת לו את חשיבות הרוחניות, חשיבות המטרה. ואז האדם מתחיל לסבול מזה שאין לו מטרה, והסבל הזה מכבה לו את כל הייסורים אחרים.

איך צריך להתייחס לייסורים גופניים?

בשלבים ובדרגות שלפני שעוברים מחסום, אסור להתייחס למחלות גופניות כאמצעי להתקדמות רוחנית. למרות שהאדם הוא מערכת אחידה, וכל מה שקורה לו, כולל כל סוגי הייסורים, גם הגופניים וגם הנפשיים, בא ממקור אחד, מהבורא, ועם כל הייסורים האלה הוא חייב לעבוד בהתקדמותו הרוחנית.

ואסור לעשות חשבונות מיוחדים על מחלות. אלא ישנם חוקים איך צריך להשתמש במה שעומד לרשותנו, כדי להירפא ולהיות בריאים. אלה חוקי התורה, ששייכים להתנהגות האדם בעולם הזה, ובאים במקום חוסר השגת ההשגחה. והם עצת חכמים של המקובלים, הקובעת מהי ההתנהגות בעולם הזה שמועילה לאדם בהתקדמותו הרוחנית.

ומהעצות האלה, שהמקובלים נותנים לאדם, איך להתנהג בעולם הזה, הוא מקבל הכוונה נכונה, איך לא להתבלבל בזמן ההסתר, אלא לעבור בצורה המהירה והמועילה ביותר לשלבים של התקדמות, כדברי הכתוב: "נשמת אדם תלמדנו".[15] והאדם שרואה את הנהגתה של המערכת העליונה, מתוך שהוא מתכלל בה, מתנהג נכון בדרך טבעית.

לכן האדם חייב להתמודד עם המחלות הגופניות שלו באמצעים שעומדים לרשותו בעולם הזה, כפי שאומר הכתוב: "ניתנה רשות לרופא לרפאות".[16] הוא חייב ללכת לרופא. לא למקובל גדול או לרב גדול לקבל עצות וברכות, אלא לרופא, שהרופא ירפא. לקבל עצות מרופא מוסמך ואף להתייעץ עם כמה רופאים. אם הוא הולך למשל, לשלושה רופאים שיש ביניהם חילוקי דעות, לקבל את העצה שתומכים בה שניים מהם. אבל לנהוג בהתאם למה שמייעצים לו. ולא להסתפק בהליכה לרופא, בלי לבצע את הוראות הטיפול.

למרות שלעיתים רק הפנייה לרופא יכולה לפעול כי האדם הוא יצור מורכב, ולכן הפנייה עצמה יכולה לפעול בצורה פסיכולוגית ולהבריא את האדם. אבל רק במידה והבעיה היא במישור הפסיכולוגי, או שבצורה פסיכולוגית ניתן לשנות את מערכות הגוף, שדרך העצבים אפשר לשלוט בהן. אבל בסופו של דבר חובה עלינו לציית להוראות הרופאים, ולא לנסות לרפא את עצמנו דרך רוחניות, כי נדמה לנו שאנו שולטים בה.

והייסורים הגופניים, גם הם נכללים בכלל הייסורים של האדם. ועל האדם לרפא את עצמו. אבל אם לאחר כל ההשתדלויות שלו הוא נשאר בייסורים, עליו לראותם ככוחות המלווים את התפתחותו מתוך חשבון מיוחד, שגם הוא נכנס לחשבון הכללי. אבל בשום אופן אסור לרצות להיות חולה, מתוך מחשבה שעל ידי חולי מגיעים ליתר הצטיינות. כי הבעיה בזמן מחלה איננה הרווח מהמחלה, אלא לציית לדברי הכתוב, שהרופא מרפא.

כלומר, דרך הייסורים, על כל צעד ושעל שלה, איננה רצויה מצד הבורא. אלא רצונו שהאדם בכל רגע ורגע ירגיש גמר תיקון. אמנם במידה קטנה, שהולכת וגדלה בהתאם לגודל הכלי, אבל שבכל מצב ומצב הכלי יהיה מיד מתוקן וממולא. זאת אומרת, בכל רגע ורגע חובתו של האדם לעבור מדרך הייסורים לדרך התורה.

מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.

האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.

לאחר שכל המציאות, שהיא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו, השתלשלה מלמעלה למטה, מהשבירה עד העולם הזה, ובעולם הזה, במציאות האגואיסטית, ירדה עד הנקודה הנמוכה ביותר, שבה נעשתה התערבבות בין חלקי הכלים, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, ושניהם נמצאים כבר ברצון על מנת לקבל, אז החלה ההתפתחות.

ומהי ההתפתחות הזאת? שני חלקי הכלים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, שנמצאים יחד בכוונה על מנת לקבל, עוברים שינויים ומרגישים מה עובר עליהם. האור העליון כל הזמן פועל עליהם, על מנת שהכלי יקבע כל פעם מהו טוב ומהו רע, ויברח מן הרע וימשך אל הטוב. וכך הכלי הולך ומתפתח בהכרת הטוב ובהכרת הרע, מדרגת דומם, לדרגת צומח, לדרגת חי ולדרגת מדבר.

שלבי ההתפתחות האלה עוברים על הכלי ללא מודעות. בדומה לחיה קטנה, שמכלה את ימיה בבריחה מן הרע ובריצה אל הטוב. ומהי התועלת בכל אותה חיוּת פשוטה, שאין בה שום הכרה בנעשה? שהרצון לקבל, שמוטבע בכל הבריות, בכל הנבראים, גם בדרגות דומם, צומח וחי, משתלשל ועובר את כל המצבים האלה של קביעה בהרגשתו מהו טוב ומהו רע. ומצטבר לכלי אחד גדול שעבר את כל שלבי ההתפתחות, ההתפעלות, וההתרגשות, ואז נעשה מוכן להרגשת האור העליון.

בכל חלקי הבריאה, החלקים של דומם, צומח וחי אינם יודעים ואינם נשאלים מה הם מרגישים או לא מרגישים. אלא הם עוברים את כל שלבי ההתפתחות מתוך כוונה מלמעלה שירגישו את אותם שלבים כרעים או כטובים, ויגיבו עליהם בהתאם לטבעם, שיברחו מן הרע ויימשכו אל הטוב. ובכך הרצון לקבל שלהם מגיע למימושו.

ובחלק המדבר, שגם בו יש דרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבמְדַבר, בדרגות ההתפתחות של דומם צומח וחי, הוא מתפתח בלי להבין מה קורה איתו. כפי שרואים זאת על כל המציאות, במשך כל ההיסטוריה האנושית, איך האדם מכלה את ימיו עלי אדמות בסבל ובבריחה מן הרע, וברדיפה נואשת להשיג משהו טוב.

אבל כאשר ההתפתחות מגיעה לדרגת מדבר שבמדבר, ליד הרצון לקבל מתחילה להתעורר השאלה: "מהו הטעם בחיי?". כלומר, מה הסיבה לסבל שלי, מהי הסיבה שאני רוצה ליהנות, ממה בדיוק אני רוצה ליהנות ולמה. שאלות אלה אינן יכולות לצמוח מתוך הרצון לקבל עצמו, אלא הן חייבות להיות מחוץ לו, על פני הרצון לקבל. בדומה לכל חקירה של אובייקט או תופעה, שכדי לחקור אותם חייבים להיות מחוץ להם.

לכן אדם, שהוא כולו רצון לקבל, עד שלא מתהווה בו ומתממשת הנקודה שבלב, אותו חלק של המשפיע, "חלק אלוקי ממעל"[17], הוא לא יכול להגיע לשאלה מהו הטעם בחיי, אלא רק לשאלה איך ליהנות יותר ולסבול פחות. כי השאלה האמיתית, מתעוררת בנו כלפי השורש, מהיכן בא הסבל ולמה, מה מטרתו, וממנה האדם מתחיל להתפתח מתוך הכרה, הכרת הרע והכרת הטוב.

כלומר, הכרת הרע והכרת הטוב אינם בריחה מהרע ומשיכה אל הטוב, כפי שקורה אצל חיות ובהמות, או אצל בני אדם כאלה שבורחים מהרע ונמשכים אל הטוב. אלא ההפך, אותו אדם בודק ומבקר את הרע ואת הטוב בצורה מטרתית. מה יוצא לו מהרע ומהטוב, לא כיותר או פחות תענוג או ייסורים, אלא איך הוא יכול להשתמש ברע ובטוב כדי להגיע למעלה מהם. כי הרגשת הרע או הטוב בחיים מתחילה ונגמרת בתוך החיים עצמם. ואילו השאלה "מהו הטעם בחיי?" היא שאלה על המקור, מהיכן מגיע הטוב והרע, והאם אפשר להתרומם מעליהם.

לכן בעל הסולם אומר, שמהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע. כלומר, מטרת חוכמת הקבלה אינה לדעת וללמוד איך לברוח מן הרע מהר יותר ובצורה מתוחכמת יותר. אלא איך על ידי הכרת הרע להתעלות מעל הרגשת טוב או רע, למימד אחר, שבו הכלי שמרגיש טוב או רע, ישמש לאדם רק כאמצעי להגיע לרמה שמעל הכלי הזה. כי בדרגת הבורא אין הרגשת טוב או רע, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא את מי שאליו הוא משפיע.

ולכן חוכמת הקבלה מפתחת באדם את חוש הכרת הרע, אבל בצורה מטרתית, כדי שיראה בדיוק מהו הרע. היינו, במצב רגיל, אדם שמרגיש רע, מבחין בצורה גופנית מה מקור הרע, איך אפשר להתרחק ממנו ולקבל מצב יותר טוב. הוא מגיב על הרע תגובה גשמית, טבעית, כמו שחיות ובהמות מגיבות כשמכים אותן. מה שאין כן על ידי חוכמת הקבלה, האדם רוכש חוכמה שבונה בתוכו מנגנון, שהרגשה רעה לא מביאה אותו לבריחה מהרע, אלא להכרת הרע. היינו, להכיר למה הרע בא, מה הסיבה לו, מה הוא גורם לאדם.

האדם מתחיל להכיר שהסיבה לכל הרע היא הניתוק מהמקור. שהמקור כולו טוב, ושאם מחוברים אליו מרגישים טוב, ואם מנותקים ממנו מרגישים רע. והוא מתחיל להשתמש בהרגשת טוב או רע כאמצעי, בלי לשים לב להרגשתו. אין לו צורך יותר לברוח מן הרע, אלא להכיר מהי המטרה שלו ומהיכן הוא בא, מהו השורש שלו. כלומר, האדם מפסיק לברוח מן הרע כהרגלו, אלא קובע מהו טוב או רע לפי מידות אחרות לגמרי. שטוב ורע אינם הרגשת טוב או רע בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל, בתוך הרצון ליהנות, אלא התעלות מעל הרגשה טובה או רעה, וקביעת רע וטוב כנתק או כקשר עם המקור, עם הבורא.

וכך מתפתח באדם מנגנון הכרתי כזה, שאם הוא מחובר עם הבורא, אפילו שהגוף שלו מרגיש רע, הוא מרגיש את המצב כטוב, ולא כרע. אבל מנגנון כזה יכול להיווצר בו רק בתנאי שחוץ מהלב, חוץ מהרצון ליהנות, יש בו גם נקודה שבלב, שהיא הקשר עם הבורא, נקודת הבינה, תכונת הבינה, שנפלה למלכות.

והאדם שמפתח את הנקודה שבלב, אז מתחיל להיות לו חשוב מה יש בתוך הכלי דבינה שבו. כלומר, ההשפעה, הקשר עם הבורא, נעשים לו יותר חשובים מהרגשתו בכלים דקבלה. קביעת הטוב או הרע שלו נעשית כלפי משהו אחר לגמרי. לא כלפי ההרגשה באיברים, אלא כלפי הקשר עם הבורא. והיחס הזה לטוב ולרע נקרא, שהאדם מתעלה מעל גופו, ומתחיל לחיות בתוך הנשמה.

הכרת הרע לא נקרא להכיר את הרע או את הטוב שיש בטבע. כל חיה ובהמה מכירות אותו. בכך אין שום דבר מיוחד ולא שום צורך. בתוך הטבע, האדם מוכן ומזומן להכיר מה טוב ומה רע בשבילו. כל תינוק יודע מי עושה לו טוב ומי עושה לו רע. אלא להכיר את הרע נקרא לפתח מנגנון הכרתי של טוב ורע מעל הטבע הגופני.

ולהגיע למנגנון הכרתי הזה אפשר רק על ידי השימוש בחוכמת הקבלה. כי כדי סתם להכיר מהיכן באים הרע והטוב בעולמנו, לכך פיתחנו חוכמות רבות ומגוונות, שמשך אלפי שנות קיומנו רק אותן האנושות מפתחת. כל חיי האדם מסודרים כך, ובכל ערוצי התקשורת אומרים לו ממה ליהנות, ממה בא הסבל, מה לחשוב ומה לקנות. אבל כדי להכיר את המערכת שמשפיעה עלינו ונמצאת מעל הטבע הגשמי, שהקשר איתה מביא את האדם לטוב המוחלט, הנצחי והשלם, צריך את חוכמת הקבלה.

יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.

אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.

גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם". ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.

כך בעל הסולם מתאר בצורה עממית את שלבי ההתפתחות של הכרת הרע. שכולנו חלקי כלי אחד הנקרא אדם הראשון, וכל מה שמבדיל בינינו לבין המצב הרוחני של הטוב המוחלט, המצב המתוקן, השלם והנצחי, הוא ההבדל בכלי הכללי.

נבראנו מחוברים בכלי אחד, כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד".[18] בחיבור כזה שכל אחד מספק לאחרים את כל המילויים. במצב שבכלי הזה עם התכונות האלה מתגלה האור עליון, הבורא, שממלא אותו ומביא אותו למצב הגבוה ביותר, לאותו מישור שלו עצמו.

ולאחר השבירה, היינו, לאחר שחלקי הכלי התנתקו אחד מהשני, כל חלק מרגיש רק את מציאותו ולא את האחרים, ומוכן להשתמש בהם רק לצרכי עצמו. החלק עצמו מרגיש רק מה שממלא אותו, ורק המילוי הזה מורגש בו כתענוג. וכלפי האחרים הוא מרגיש ההפך, "צרת רבים חצי נחמה". ההרגשה שיש להם פחות מילוי ממה שיש לו, מורגשת בו כתוספת תענוג.

כל התיקון שלנו הוא לעבור מהמצב המקולקל הזה, מחוסר יחס אחד כלפי השני, למצב המתוקן, ליחס כפי שהיה לפני השבירה. וזו כל ההתפתחות שעוברים בהכרת הרע. היינו, מתוך לימוד, מתוך הרגשה, מתוך הכרת המערכת העליונה, האדם מתחיל להבין עד כמה הוא תלוי באחרים, עד כמה הוא חשוב לאחרים.

ולכן תהליך הכרת הרע הוא תהליך הכרת האגו של האדם עצמו כלפי האחרים. באותה מידה שהאדם מכיר שהוא רע, שהוא בחוסר השפעה, או בהשפעה רעה לאחרים, במידה הזאת הוא יכול לתקן את עצמו, להתכלל בכלי הכללי כחלק בלתי נפרד, ולהוסיף להתחברות בין חלקי הכלי, היינו, להתחברות בין הנשמות. ובמידה הזאת לגרום לכלי הכללי לחזור למצב המתוקן, להתמלא באור העליון.

הכרת הרע, שבתחילה היא הרגשה באדם של "רע לי" כמו בכל חיה קטנה, מקבלת לאחר מכן צביון של "רע לי מהבורא", מפני שהוא נמצא בתכונות ההפוכות מהבורא. ותיקון התכונות האלה שמהן רע לאדם, מתבצע על ידי שינוי היחס שלו כלפי יתר חלקי הכלי, כלפי יתר הנשמות, יתר הנבראים, עד שכולם חוזרים למצב של "כאיש אחד בלב אחד". ואת כל שלבי ההכרה והמימוש האלה חוכמת הקבלה עוזרת להכיר ולממש.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.

א. כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.

ב. הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:

1. לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

2. אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

שני הכוחות שמפעילים את האדם בחייו הם כוח הרע וכוח הטוב. כוח הרע הוא כוח טבעי שפועל עלינו שלא מדעתנו, כי לא מפעילים אותו, אלא הוא פועל והאדם בורח מפניו. וכוח הטוב מושך את האדם על ידי התענוג, ואליו בורחים ונמשכים.

אלא שבהתפתחות מטרתית, שהיא מעל הטבע, מקבלים את הכוח הדוחה ואת הכוח המושך ברמה אחרת, ככוחות אחרים לגמרי. לא ככוחות טבעיים של "רע לי" ו"טוב לי", אלא האדם קובע בעצמו מה רע ומה טוב בשבילו. ש"רע" נקרא להתרחק מהמטרה, ו"טוב" נקרא כל דבר שמחבר אותו ומקרב אותו למטרה בלי להתחשב בהרגשה באיברים, בהרגשה של "טוב לי" או "רע לי" בגוף.

ובדרך כלל הפתרון, המעשה הנכון, להגיע להישג הרוחני, הוא הנכונות לעבור סבל גופני בגוף הנקרא רצון לקבל, על מנת להגיע למטרה. בדומה לחולה אנוש שמוכן לקבל על עצמו את כל שלבי הטיפול למרות הסבל, כולל ניתוח קשה, כדי להיפטר מהחולי ולהבריא. כך גם אדם שהגיע להכרת הרע ויודע שנמצא במצב רע, במצב חולני, הוא מוכן לסבול ולקבל על עצמו את דרכי ההתפתחות שיוציאו אותו מהמחלה. וזאת, בלי לשים לב אם בשלבי ההבראה מרגיש רע או טוב, אלא העיקר בשבילו להתקדם ולהבריא.

בטבע אין תרופה טעימה. רק בעולמנו מכניסים תרופות לקפסולות ומייצרים אותן מתוקות, אבל מצד הטבע, כל מה שמתקן, מורגש כרע, כמר. ולפיכך צריך לחלק את שני הכוחות האלה, שמרחיקים או מקרבים את האדם, לא למר ומתוק, לתענוג או ייסורים, אלא ל"מדעתנו" ו"שלא מדעתנו", או לאמת ושקר.

האמת היא מעל ההרגשה הרעה. כדי להיות קשור לאמת, האדם מוכן להתרומם מעל ההרגשה הרעה, שהחשיבות של האמת תכבה לו את ההרגשה הרעה. שבשבילו העיקר יהיה להיות מקושר לאמת, וכך הוא לא ירגיש את ההרגשה הרעה. זאת אומרת, האדם נכנס לאַמַת מדידה אחרת של המצבים שלו. לא לפי תענוג או ייסורים, שמרגיש בתוך כלים דקבלה, אלא לפי קירבה או ריחוק מהבורא, שמרגיש בכלים דהשפעה שרוכש.

וכל שלבי ההתפתחות במנגנון ההתקרבות לבורא, בהעדפת ההתקרבות הזאת על פני הרגשת הריקנות בכלים דקבלה, הם שלבי הסולם שבהם האדם עולה דרך כל העולמות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, כאשר מצד שמאל מוסיפים לו רצון לקבל, ומצד ימין נותנים לו הרגשה מה נקרא "להיות המשפיע".

וככל שהאדם מסוגל להעדיף אפילו את הריקנות בתוך הרצון לקבל, את הרגשת הייסורים, ובלבד שיהיה מקושר ומחובר לכוונה דלהשפיע, שנעשה חשוב לו להיות המשפיע, כך הוא קובע את הקו האמצעי, את השילוב בין שניהם שנקלט בו ונקבע בו, המגדיר את קומת האדם שלו, את המדרגה הרוחנית שלו. ואז הוא מרגיש טוב מהחיבור שלו לצורת ההשפעה, ולא מרגיש רע מהריקנות בכלים דקבלה. כי הוא מגיע להכרת הרע, שטוב נקרא להיות מחובר לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה שמתמלאים. כלומר, הוא מגיע להכרת הרע האמיתית, שרע אינו נקרא כלי ריק, אלא ריחוק מהמאציל.

כלומר, במשך התפתחותו האדם חייב לפתח בתוכו מערכת אחרת, מעל ההרגשה של טוב או רע בגוף, אותה מערכת יחסים עם הבורא, הנקראת עולמות רוחניים, עולמות עליונים. אין עולמות מחוץ לו, אלא כל העולמות נמצאים בתוך האדם. זאת אומרת, ככל שהאדם בונה בתוכו מנגנון של יחס כלפי הבורא, מעל הכלי הטבעי שלו, מעל הרצון לקבל, באותו יחס כלפי הבורא הוא מתחיל לגלות את הבורא ואת הקשר שלו עימו. ומידות הקשר האלה של האדם עם הבורא הן נקראות עולמות.

וכל דרגה בכל עולם מגלה עד כמה האדם עולה מעל הרצון לקבל, מה מידת הגילוי שלו ברוחניות, ועד כמה עוד לא תיקן את הרצון לקבל שבו, מה מידת ההסתר שיש בו. כלומר, מהעולם הזה ועד היכן שהאדם מגיע בעולמות, בעולם היצירה או בעולם הבריאה, זו מידת הגילוי, מידת הקשר עם הבורא, שחשובה לאדם יותר ממידת הריקנות שבו. ומאותו מקום ועד אין סוף, זו מידת ההסתר, אותו חלק שנסתר ממנו, שבו הוא עדיין לא מסוגל להעדיף ריקנות בכלים דקבלה, כדי להיות מקושר לבורא, להיות דומה לו, להיות בדבקות עימו.

ומערכת העולמות, אותה מערכת יחסים עם הבורא, שהאדם בונה בתוכו מעל הרצון לקבל, נלמדת בחוכמת הקבלה כמבנה של עשר ספירות. ספירת המלכות היא הרצון לקבל של האדם, ומעל הרצון לקבל, בתשע ספירות הנקראות ט' ראשונות, האדם בונה את מערכת היחסים שלו עם הבורא, איך הבורא משפיע לו ואיך הוא משפיע לבורא. כלומר, ב"ט' ראשונות" מורגש באדם עולם העליון, ומעבר לאותן עשר הספירות, האדם לא מסוגל להרגיש שום דבר. שם נמצא "עצמותו", שם אין לנו שום אחיזה בו.

זאת אומרת, האדם מרגיש בתוכו גם עולמות עליונים, רוחניים, וגם עולם הזה. ומהעובדה הזאת, שהכול תלוי בכלי הפנימי של האדם, נובעת החשיבות שבהתחברות הכלים ביניהם, שכולנו נתחבר בינינו בכלים. כי רק במידת ההתחברות של כל החלקים, רק במידה שכל אחד יוכל לצרף לעצמו עוד ועוד כלים, יהיה לו כלי קיבול גדול יותר לגלות גם תענוג וגם ייסורים בצורה גופנית, ובבחינה הרוחנית לגלות קשר גדול יותר עם הבורא, יותר דבקות בו. לפיכך ההתקרבות לאלוקות תלויה במידת ההתחברות של האדם עצמו עם יתר הנשמות ותוצאה ישירה ממנה.

כי כולנו תוצאה משבירת הכלים. כל החטא שלנו וכל הרע שיש בנו הם מהניתוק בינינו. לכן במידה שכולנו נתחבר לכלי אחד, במידה הזאת יתגלה בנו, בתוך הכלי המשותף, אור הבורא, ובמידה הזאת כולנו נרגיש נצחיות ושלמות. כלומר, העבודה שלנו, מהות הפעולה שלנו, היא להתחבר לכלי אחד. להגיע להכרת הרע, להכרה בצורך בהתחברות, ולתוצאה שהיא מילוי, ששם משיגים את הדבקות בבורא.

בתחילת הדרך מרגישים טוב או רע בצורה גופנית. טוב בצורה גופנית הוא "טוב לי", בניתוק מהקשר עם האחרים. וממנה מגיעים להכרת הרע, שהרע הוא בכך, שאני לא מתחבר עם האחרים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. ובמידה והאדם מכיר את הרע הזה, הוא מתנתק ומתנזר מהשימוש בכלים שלו בצורה טבעית, ונעשה לו חשוב להתקשר עם האחרים ולבנות את הכלי הכללי.

הכרת הרע לא נקרא להגיע להכרה מה עושה לי רע בתוך הרצון לקבל, אלא הכרה מהו הרע במציאות. שהרע הוא לא מה שגורם לאדם עצמו רע, אלא מה שמנתק אותו מהטוב הנצחי והשלם. כלומר, האדם מתחיל למדוד מילוי או חוסר מילוי, תענוג או ייסורים, לא בכלים גופניים, אלא בכלים דהשפעה, בכלים רוחניים, שבהם המדידה היא אחרת.

איך הוא יכול למדוד אחרת? אדם שמפתח את הנקודה שבלב, עד שהיא מתנפחת והופכת לכלי רוחני, לכלי דהשפעה, נוצרים בו זה כנגד זה שני סוגי הכלים: כלי דהשפעה, החלק שנקרא בינה, וכלי דקבלה, החלק שנקרא מלכות. והאדם מתחיל לעבוד בהם זה לעומת זה.

בכלי דהשפעה הוא מתחיל להרגיש מהו קו ימין, ובכלי דקבלה הוא מתחיל להרגיש מהו קו שמאל. וככל שהוא יכול להשתמש בהם כדי להגיע למטרה, לדבקות עם הבורא, השימוש הזה נקרא קו אמצעי. לפיכך אדם שמגיע ללימוד, בשלב הראשון חייב לרכוש בהדרגה נחיצות לפתח כלי דהשפעה, קו ימין, מה שנקרא חשיבות הבורא, חשיבות הרוחניות, האלוקות.

למה ההתפתחות הרוחנית כרוכה בסבל?

למה צריך לסבול ומתוך הסבל להעדיף התפתחות רוחנית על פני התפתחות גשמית, כלומר, להעדיף קשר עם הבורא למרות שסובלים? למה אי אפשר ליהנות בעולם הזה מכל טוב ולעלות לתענוגים עוד יותר גדולים בחיבור עם הבורא? למה צריך לסבול בעולם הזה? אם מתוך הסבל של העולם הזה האדם בורח לבורא, כי שם טוב יותר, הרי זו צורה אגואיסטית. היה יותר טוב שייהנה בעולם הזה, ולמרות ההנאה יעדיף קשר עם הבורא, זה היה אומר שהוא באמת מעדיף את הבורא על פני תענוגים גדולים יותר.

אלא האדם חייב לקבוע את הבחירה החופשית שלו, בכך שהוא מעדיף זה לעומת זה. ובחירה חופשית יכולה להיות רק בתנאי שנמצאים בסבל ובריקנות, ובניתוק מהבורא מתמלאים בתענוגים, ולמרות זאת מעדיפים להיות קשורים עם הבורא. והבחירה הזאת נקראת להימצא בין שתי המערכות, בין קליפה לקדושה, ובאמצע ביניהם לבחור בקדושה: בשליש עליון דתפארת, בקליפת נוגה.

אם מעדיפים תענוג ישיר, נקרא שנכנסים לקליפה. ואם מעדיפים להיות בקשר עם הבורא, מפני שמשיגים את גדלותו ומההשגה הזאת נהנים, נקרא שנמצאים בקדושה. כלומר, העיקרון של הבחירה הוא לא לברוח מייסורים גופניים ולהעדיף התקשרות לבורא. לברוח מייסורים ולבוא לטוב דוחפים אותנו הכלים הטבעיים שלנו. אלא העבודה האמיתית היא תענוג כנגד תענוג. תענוג בכלים דקבלה כנגד תענוג של השפעה, שבה התענוג הוא לא לשם קבלת התענוג, אלא רק כסימן שהאדם משפיע.

בלתי אפשרי לדון על המערכת השנייה, של תענוג מהשפעה, בטרם רוכשים אותה, כי במצבנו הנוכחי אין לאדם הבחנות מה זה נקרא להשפיע. בספרו של בעל הסולם "בית שער הכוונות" אפשר בצורה מופשטת ללמוד על כל התהליך שעוברת הנשמה, שנמצאת בין "בי"ע דקדושה" ל"בי"ע דקליפה", ואיך היא בוחרת. אבל תענוג מהשפעה אינו נמצא במושגים שלנו, שלפיהם חושבים שחוכמת הקבלה עוזרת להגיע לטוב כדי לברוח מהרע. זהו תענוג שלא נמדד בכלים דקבלה של האדם, ולא לפי המושגים שיש לנו היום.

האם שאיפה לנתינה יכולה לצמוח מתוך אגואיזם?

שאיפה לתת מתוך אגואיזם, מתוך הרצון לקבל, היא נתינה אגואיסטית. להיות מוכן לתת בתנאי שהנותן מרוויח כפול, לא נקרא לתת. אפילו כשמדובר בפעולה עצמה, בתנועה חיצונית שנוטלים משהו ונותנים לזולת, כשנמצאים באגואיזם לא מסוגלים לעשות שום תנועה של נתינה, אם לא רואים ממנה רווח, כי הרווח הוא חומר הדלק שעוזר לאדם, שמאפשר לו לעשות את פעולת הנתינה.

לכן, עד שהאדם לא מתרומם מהכלי שלו שנקרא רצון לקבל, לכלי שהוא מפתח בתוכו, שנקרא רצון להשפיע, אין שום נתינה. האדם מפתח מהנקודה שבלב כלי שלם, כלי דהשפעה. ולפני שפיתח אותו, הוא נמצא כל - כולו באגו שלו. ועל אותם אנשים, שלא הגיעו עדיין לאותה התפתחות, אומר הכתוב: "כולם כבהמות נידמו"[19], שהתנהגותם היא עדיין לפי הטבע, כלומר, רק כדי להרוויח עוד ועוד מילוי בתוך הרצון לקבל.

אנו קרויים "אדם" רק לפי גודל הרצון להשפיע שהאדם מפתח בתוכו. לכן כתוב: "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", על אותם אנשים שמפתחים מהנקודה שבלב מערכת השפעה שדומה לבורא. רק הם נקראים "אדם", מהמילה "דומה", "אדמֶה לעליון".[20] אם יש בנו מנגנון דומה לבורא, במידה שהוא נמצא בנו, אנו קרויים "אדם", ולפני כן לא.

אבל שאיפה לבורא מתחילה מתוך האגואיזם. כאשר האדם מתחיל להכיר את הרע שבאגואיזם, שהוא אינו משתווה עם תכונות הבורא, אז הוא מתחיל לבנות בתוכו מנגנון דומה לבורא, כלים דהשפעה.

חוכמת הקבלה נועדה לתועלת העוסק בה

רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.

אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.

מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.

שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול", עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.

כשמתבוננים בעיסוקיו של האדם במשך ההיסטוריה כולה, רואים שמלבד את הדברים הנחוצים לקיומו הגופני, הוא פיתח את כל יתר החוכמות והמערכות, שהיו בסופו של דבר לרעתו. כפי שמתגלה לאדם במוקדם או במאוחר. מפני שחוץ מלספק לעצמו צרכים נחוצים וחיוניים, כל שאר עיסוקי האדם צריכים להיות אך ורק השגה רוחנית ודבקות בבורא.

המציאות של העולם הזה היא רק כדי לספק לגוף האדם את צרכיו. ובכל היתר עלינו לגדול מהמישור הזה ומעלה, דרך העולמות העליונים ועד אין סוף, בהתפתחות הכלי דהשפעה, בהידמות לבורא. וכך לחיות במצב האידיאלי, שהאדם קיים בגוף הביולוגי ומספק לגופו את צרכיו הנחוצים לקיומו, והנשמה שלו נמצאת בגודל ובמילוי מהעולם הזה ועד עולם אין סוף.

וככל שהאדם משקיע את כוחו ואת משאבי הטבע שלו בהתפתחות במישור הגשמי, במקום להתפתח לרוחניות, לכלי של הנשמה, כך מעשיו חוזרים אליו כרע. וזאת, כדי לחייב אותו להכיר בכך, שבעולם הזה אין לו צורך בכלום חוץ מהנחוץ לו, ואת כל היתר עליו להשיג ברוחניות.

זאת הגישה שתהיה מקובלת על כל הבריות, לאחר הכרת הרע בכל העיסוקים שהאדם פיתח בעולם הזה, חוץ ממה שנחוץ לקיומו. ומה שיהיה נחוץ לקיומנו הן כל אותן המערכות של שימוש בדברים הנחוצים אחד כלפי השני, שעל ידי שמשמשים זה לזה מתחברים. ומעליהן כבר משפיעים אחד לשני קשרים וכלים רוחניים.

וכך הצורך בחוכמות העולם יהיה רק כדי לספק דברים נחוצים, ויתר העיסוק של האדם יתמקד בחוכמת הקבלה. וגם העיסוק בקבלה תלוי איך האדם ישתמש בה. אפשר להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה מתוך סקרנות גרידא, לפני שהנקודה שבלב מתבשלת ודוחפת להתפתחות, כשאין עדיין שאלה מהו הטעם בחיי, למה אני סובל, ואין דחף למטרת הבריאה, אלא שיקולים של רווח ותועלת.

ואפשר לעסוק בחוכמת הקבלה, כפי שאומר כאן בעל הסולם, שהעיסוק הנכון בחוכמת הקבלה הוא רק למשתמש בה. שעל ידי הלימוד הוא מארגן סביבו אווירה, סביבה נכונה, שעוזרת לו למשוך אור מקיף. ועל ידי האור מקיף הוא רוכש בהדרגה את הכלי דהשפעה, הכלי הרוחני, ובעזרתו מגיע למטרה.

ולשם כך נתנו לנו מלמעלה את הידיעות האלה עלינו ועל חיינו ועל העולמות הרוחניים, כדי שנשתמש בהן להתפתחותנו הרוחנית, וכדי שאת היחס שלו לעצמו ולעולם, לעסקיו בעולם הזה, האדם יחלק למה שנחוץ לקיום ולמה שלא. ואת מה שמעבר לצרכי קיומו יקדיש להתפתחותו הרוחנית.

[1] בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[2] על המושג "אחוריים" ראה בביאור על "ההסתר והגילוי של הבורא" בעמ' 403.

[3] רבי נחמן מברסלב, אוצר היראה: ליקוטי עצות מוהר"ן, מהדורא בתרא, סימן כד.

[4] מלאכי ג, ו.

[5] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[6] תהילים קמח, ו.

[7] ראה הערה מס' 8 בביאור על "הקבלה — שורש כל המדעים".

[8] פסחים דף נ ע"א.

[9] ויקרא כו, י.

[10] כינוי המדרגה הנמוכה ביותר שאליה ירד המקובל רבי שמעון בר יוחאי. ראה גם הערה מס' 10 על "שמעון מן השוק" בביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'".

[11] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[12] יבמות דף סא ע"א: "שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".

[13] זוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".

[14] בראשית יב, א; מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה א: "שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם".

[15] ל"נשמת אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר פ"ח: כל העבודה הוא רק במקום שיש ב' דרכים: "בזמן שהאדם זוכה שהתורה שומרת את האדם, אז לא מרגישים שום כבידות בעבודת ה', משום שהתורה שומרת את האדם על דרך שכתוב 'נשמת אדם תלמדנו'". ראה גם הערה מס' 18 בביאור על "הקבלה — שורש כל המדעים".

[16] ברכות דף ס ע"א.

[17] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[18] רש"י על שמות יט, ב: "ויחן שם ישראל נגד ההר — כאיש אחד בלב אחד".

[19] תהלים מט, יג: "ואדם בִּיקָר בַּל ילין נמשל כבהמות נדמו".

[20] ישעיהו יד, יד.

חזרה לראש הדף
Site location tree