אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם / אהבת הבורא ואהבת הבריות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אהבת הבורא ואהבת הבריות

כלל ופרט / מצווה אחת / הדבקות בבורא / למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

"ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה"[1]

כלל ופרט

האמרה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" היא אחת האמרות הידועות והמצוטטות ביותר. לעתים קרובות ניתן למצוא אותה מנוסחת גם בצורה של "הא דעלך סני, לחברך לא תעביד, זוהי התורה כולה".[2]כלומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זוהי התורה כולה. אך למרות שהאמרה הזו ידועה לכול, עלינו לחקור האם אנו מבינים את משמעותה באמת.

המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, כאשר כל פרט מהווה חלק מהכלל הזה, וחיבור כל הפרטים יוצר כלל. אם כן, האמרה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", פירושה, שבסיכום הפרטים, היינו כתוצאה מכל תרי"ב (216) התיקונים של התכונות האגואיסטיות של האדם, נוצרת התכונה "ואהבת לרעך כמוך".

קשה להבין, איך יכולה הוראה זו להיות כלל לכל אותם התיקונים שההשגחה העליונה מחייבת אותנו על ידי ייסורים, לעשותם. אולם יתכן שהתכונה "ואהבת לרעך כמוך" יכולה לשמש כהוראה כוללת לגבי האופן שבו אדם צריך להתייחס אל החברה הסובבת אותו. אבל איך יכולה תכונה זו לקבוע את יחסו של האדם אל הבורא?

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האדם ולהעלאתו עד לדרגת הבורא, ועל כן ברור, שמטרת המדע הזה היא להביא את האדם למצב, שבו יוכל לקיים את ההוראה "ואהבת לרעך כמוך".

וכאשר חוכמת הקבלה מורה על החוק "ואהבת לרעך כמוך", היא באה לומר, שהבריאה כולה נבראה על פי החוק הזה, ורק העולם שלנו פועל בניגוד גמור לו, באהבה עצמית גמורה - ואהבת לעצמך כמוך. ואדם בעולמנו שרוצה להתאים את עצמו לחוק הכללי של הבריאה, עליו לשנות את עצמו בהתאם לחוק הזה. שכן עצם היותנו מנוגדים לחוק הכללי הזה, היא הסיבה לכל הייסורים שבעולם.

לכן תחילה יש לברר מה משמעה של ההוראה "כמוך". הפירוש המילולי הוא, אהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך. אבל אז, יוצא שההוראה הזו היא בלתי ניתנת ליישום. אפילו היה כתוב "ואהבת לרעך, כמו שהוא אוהב אותך", גם אז, רק מעטים היו יכולים לקיים את ההוראה במלואה. אבל עדיין היה זה מתקבל על הדעת. אך לאהוב את הזולת כמוך, זה בלתי אפשרי.

גם אם לא היה בעולם אלא חבר אחד, גם אז היה זה בלתי אפשרי לקיים את החוק, ועל אחת כמה וכמה כשהעולם מלא בבני אדם. והרי אם האדם יתחיל לאהוב את כולם כפי שהוא אוהב את עצמו, לא יישאר לו זמן לעצמו.

האדם ממלא את צרכיו ללא הרף ובחשק רב, מתוך אהבתו לעצמו. אבל בנוגע לצרכי החברה, אין לו סיבה חשובה מספיק, שתעורר בו רצון לעבוד עבורה. ואפילו היה לו רצון, האם הוא היה מסוגל למלא את החוק בצורה הפשוטה שנדרשת ממנו, לאהוב את כולם כמוהו? איך, אם כן, מחייבת ההשגחה העליונה את האדם לקיים דבר לגמרי בלתי אפשרי?

ואין להעלות על הדעת שאמרה זו היא מוגזמת. לשם כך ניתנה לנו אזהרה, "בל תוסיף ובל תגרע", שעליה אנו שומרים, והמפרשים כולם מסכימים, שיש לפרש את האמרה כפשוטה. יתרה מזו, הם אומרים שהאדם חייב למלא את צרכי חברו, אפילו במקום שבו הוא עצמו בעל חיסרון. גם במקרה כזה עליו לדאוג למילוי צרכי חברו, ובעצמו להישאר במחסור.

כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי, שכל הקונה עבד עיברי, כקונה לעצמו אדון. ופירשו: אם יש לאדם כר אחד בלבד, והוא שוכב עליו, הרי שלא מקיים את הכתוב "כי טוב לו עמך".[3]ואם אינו שוכב עליו ואינו נותן אותו לעבד, הרי זו "מידת סדום". כלומר, על האדון למסור את הכר לעבדו, והוא עצמו צריך להניח את ראשו על הארץ.[4]

מצווה אחת

על פי האמור לעיל, איש מאיתנו לא מקיים את הנדרש על ידי חוכמת הקבלה. אנחנו עוסקים בפרטים ולא נוגעים בכלל. וכתוב, "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום [הבורא], אביונים באחרים ולא בכם".[5]אבל מאין יהיו עניים בזמן שהכלל כולו מקיים את רצון הבורא ואוהב זולתו כעצמו?

ועניין "העבד העברי" שבתלמוד הירושלמי דורש הסבר. משמעות הנאמר היא, כמו שאתה אוהב את עצמך, עליך לאהוב גם את מי שלא שייך לך. ואין כאן תירוצים להשתמטות, משום שחוק אחד לכולם. הרי כתוב: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגָר אתכם".[6]"הגר הגר אתכם" - פירושו, מי ש"גֵר" בך ולומד קבלה, וכל מה שהוא מנסה לעשות אלה רק המעשים הלא אגואיסטיים, עליו נאמר "הגר אתכם". וזה הפירוש של מצווה אחת, שעליה דיבר התנא, כשאמר: "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות".[7]

וקשה מאד להבין מהו העניין במילים "כל העולם"? וההסבר איננו בזה, שכאשר האדם "חציו חייב וחציו זכאי"[8], כלומר חציו מתוקן וחציו לא מתוקן, אזי גם כל העולם "חציו חייב וחציו זכאי". משום שאם נאמר כך, נתעלם מהעיקר.

הרי העולם מלא בעובדי עבודה זרה ורודנים. ואיך יכול האדם לראות, שהם "חצי חייב וחצי זכאי"? על עצמו הוא יכול לראות, שהוא "חצי חייב וחצי זכאי", אבל לא על כל העולם. והיה צריך לומר "כל ישראל כולו". למה, אם כן, צירף התנא גם את "כל העולם"? האם אנחנו ערֵבים לאומות העולם וחייבים לצרף אותם לחשבון המעשים הטובים שלנו?

צריך להבין, שהחכמים אינם מדברים על שום דבר זולת החלק המעשי בחוכמת הקבלה, שעוסק בפעולות שמובילות אל המטרה, שאותה רוצים להשיג בעזרת שיטת הקבלה וכל העולם.

לכן, כאשר אומרים "מצווה אחת", מתכוונים, ללא ספק, לתיקון מעשי אחד שהוא "ואהבת לרעך כמוך". כי רק בעזרת התיקון הזה יוכל האדם להשיג את המטרה האמיתית, הדבקות בבורא. יוצא, שבתיקון אחד זוכה האדם להשיג את מטרת הבריאה ולקיים את ייעודו.

וכך מתבררת הקושיה בנוגע לפעולות שבין האדם לבורא, משום שהפעולות המעשיות, ייעודם הוא "זיכוך" הגוף, אשר נקודת הזיכוך האחרונה היא לאהוב את חברך כמוך. והשלב המידי אחריה הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט. מן הפרט מגיעים אל הכלל, משום שהכלל מוביל אל המטרה הסופית. ואם כן, אין הבדל ממה נתחיל: מהפרט או מהכלל, משום שהעיקר הוא להתחיל וללכת, עד שנגיע למטרה שלנו, ולא להישאר באמצע הדרך.

הדבקות בבורא

אם מטרתה של שיטת הקבלה, ושל הבריאה כולה, היא להעלות את האנושות משפלותה, עד שתהיה ראויה לרוממות הנפלאה של הדבקות בבורא. הרי מלכתחילה יכול היה הבורא לברוא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח את הנבראים ביגיעת התיקונים על פי שיטת הקבלה.

אפשר להסביר את העניין, מתוך מה שאמרו המקובלים, שהניזון מעבודתם של אחרים, פוחד ומתבייש להסתכל על עצמו, כי מאבד צלם אנוש. עם זאת, מאחר שהבורא הוא מושלם, הרי לא יכול לצאת ממנו משהו פגום.

לכן, כדי שהאדם יוכל ליהנות ממאמציו, הכין לו הבורא את העבודה, וברא את הבריאה בצורתה השפלה. ובאמצעות העבודה הזו, האדם משיג רוממותו כקניין עצמאי, ואת כל התענוג שהוא מקבל מהבורא, הוא מרגיש זכאי לקבל, ולא כמקבל מתנת חינם.

יחד עם זאת, צריך להבין מה מקור הרגשת השפלות בזמן קבלת המתנה. ואפשר להבין זאת מתוך החוק, הידוע היטב לחוקרי הטבע, שלפיו טבעו של כל ענף דומה לשורשו. לכן, כל מה שקיים בשורש, יהיה רצוי ואהוב לענף שלו, ויביא לו תועלת. ולהיפך, מכל מה שאין בשורש, ירצה הענף להתרחק, ולא יוכל לסבול אותו, משום שזה גורם לו נזק. ומכיוון שהשורש שלנו הוא הבורא, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, הרי גם אנו מרגישים עצמנו שפלים, בכל פעם שאנו מקבלים מהזולת.

וכעת מתברר לנו מה שנאמר "ולדבקה בו".[9]רוממותה של הדבקות היא בהשתוות הענף לשורשו. ובהתאם לכך, מצב השפלות, הוא ההתרחקות מהשורש. במלים אחרות, כל נברא שהולך בדרך של השפעה מרבית לזולת, נמצא מרומם, ומסוגל להידבק בבורא במידה הגדולה ביותר. וכל נברא, שדרכו היא קבלה עצמית ואהבה עצמית מרבית, הוא השפל ביותר והרחוק ביותר מהבורא.

את התרופה לכך מספקת שיטת הקבלה. בתחילה, כשהאדם עדיין "קטן", הוא עוסק בה "שלא לשמה", היינו למען עצמו, על מנת לקבל פרס. ובצורה כזאת מחנכים אותו. וכשהוא גדל, מלמדים אותו לעסוק בקבלה "לשמה", למען הבורא, ולא למען אהבה עצמית אגואיסטית.

ומהאמור אפשר להבין את שאלת החכמים: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות, אלא לצרף בהם את הבריות".[10]כלומר, מה אכפת לו, לבורא, איך האדם שוחט את הבהמה שהוא מקריב לעולה, אם מצד העורף או מצד הגרון? הרי המצוות, היינו, התיקונים, ניתנו רק כדי לצרף בהן את הבריות.

אלא שאנו לא יודעים עדיין מהו הצירוף הזה, ואת ההסבר אפשר למצוא בפסוק: "עַיִר פרא אדם יִוָלֵד".[11]כלומר, נולד כפרא אדם. היינו האדם שקוע בזוהמה ובשפלות של ריבוי הקבלה למען עצמו, ואהבה עצמית, בלי שום ניצוץ קטן של אהבה והשפעה לזולת. במצב כזה הוא נמצא מרוחק ביותר משורשו. ורק לאחר שהוא גדל, וקולט את עקרונות החינוך, המוגדרים בשיטת הקבלה ככוונה למען הבורא, ולא אהבה עצמית אגואיסטית, אזי הוא עובר למדרגה של השפעה לזולת. שאותה הוא משיג על ידי האמצעי הטבעי של לימוד הקבלה למען הבורא. כמו שאמרו חכמים: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

כך מתפתח הנברא, מתעלה ומתרומם, עד שמגיע לדרגה שבה הוא מאבד לחלוטין את האהבה העצמית, ואת הקבלה למען עצמו, ומאותו שלב, תכונותיו הן ההשפעה, או קבלה על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חכמים, "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ואז מגיע האדם לדרגת האיחוד עם השורש, הנקראת "דבקות", כמו שנאמר "ולדבקה בו".

למה שיטת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים

השאלה היא איך אפשר לקיים "ואהבת לרעך כמוך", אם במבט ראשון נראה הדבר בלתי ניתן ליישום?

ודע, שחוכמת הקבלה לא ניתנה לדורות הקודמים, אלא לצאצאים שלהם. לעם שלם, שמנה שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה. וזאת לאחר שנשאלו כל אחד מהם האם הוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה הזו, ואת הייעוד הנשגב הזה? ורק לאחר שאמר כל אחד מהם "נעשה ונשמע", הדבר נעשה לאפשרי.

וברור מעל לכל ספק, שאם לשש מאות אלף איש לא יהיה שום עיסוק אחר בחיים, מלבד לעמוד על משמר מילוי צרכי הזולת, כך שלא ידע מחסור. ואם יעשו זאת באהבה אמיתית מכל הלב, ויתמסרו לזה בכל מאודם, אזי ללא ספק, לא יהיה לשום יחיד מהעם צורך לדאוג לקיומו האישי. משום שיהיו לו שש מאות אלף אוהבים נאמנים, הדואגים לו, שלא יחסר לו מאום.

ולאור האמור, נפתרת השאלה, מדוע לא ניתנה שיטת הקבלה לדורות הקודמים. והתשובה לזה, כי מספר קטן של בני אדם שלומדים קבלה, כפי שהיה בדורות הקודמים, אינו יכול ליישם את השיטה הזו. כמו שהוסבר לעיל, אי אפשר להתחיל בתנאים האלה את העבודה "לשמה", ולכן לא ניתנה להם שיטת הקבלה.

[1] בראשית רבה פרשה כד, פסקה ז.

[2] שבת דף לא ע"א.

[3] קידושין דף טו ע"א.

[4] תוספות קידושין דף כ ע"א.

[5] רש"י על דברים טו, ד.

[6] במדבר טו, טז: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".

[7] קידושין דף מ ע"ב.

[8] קידושין דף מ ע"ב: "תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר (קוהלת פרק ט פסוק יח) וחוֹטא אחד יאבד טוֹבה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה".

[9] דברים יא, כב: "כי אם שמר תשמרון את כל הַמצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לַעשותה לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו".

[10] בראשית רבה פרשה מד, פסקה א.

[11] איוב יא, יב.

חזרה לראש הדף
Site location tree