אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 1 - שנת 1920 / שיחה 2, 07.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 2, 07.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף כ"ו

"משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט." זו הבקשה של האדם מהבורא, שיעלה אותו, שירומם אותו לדרגה רוחנית. ולעת עתה הדחף שלו הוא טבעי, דחף מהנקודה שבלב, כי בעצם הבורא הוא זה שמזמין את האדם.

"אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין." רק מה שאדם מבקש נחשב על חשבונו. והרי לכאורה יכול כל אחד לבוא ולבקש. אלא לבקש נקרא, אם יש לו הכלים, ההבנה, היכולת להיות בדרגה שמשרת למלך בקומה הנכונה, והרצויה. ויתכן שחייבים להעניק לאדם את ההזדמנות לבוא לדרגה כזאת, אבל לא יתכן שישימו אותו מיד באותה המשרה.

"אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה." קודם צריך שיהיה כלי, שתהיה היכולת באדם להבין היכן הוא נמצא, וצריך שילמד את כל חוכמת המלוכה, איך לשרת למלך, ומהו רצון המלך.

המלך אוהב את העבד, הוא נשא חן בעיניו, ומשום כך מבקש אותו אדם "לגדלו ולנשאו על כל השרים". זאת אומרת, בהקדם האהבה לאדם מצד המלך, מתעוררת באדם הנקודה שבלב, שאז אדם רוצה להגיע לדרגת הדבקות עם המלך, ולהיות "על כל השרים". הווה אומר, לדעת את הבסיס של כללות מערכת המלוכה, היינו כל החוקים, כל העקרונות, וכל התכונות, ולקיים אותם, ולעמוד מעל כל המערכת, לשלוט בה, ולעשות בה שירות מלא למען המלך.

ואיך אדם יכול לעשות זאת אם הוא "סתם רוצה"? שהרי גם הרצון שלו מגיע מתוך אהבת המלך כלפיו, שמטעם אהבתו פועל כך, שמעורר באדם אהבה אליו בחזרה. זאת אומרת, מדובר באדם שלחלוטין איננו מוכן לעבודה הזאת, להיות "על כל השרים", היינו מעל כל החוקים, ובדרגתו של המלך ממש.

"מה עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים."

יש מערכת שעובדת לטובת המלך, ומקיימת את כל החוקים שלו במציאות, בכל המלכות. ועתה המערכת הזאת כביכול יוצאת לגמרי מתפקודה הנכון. ויותר מזה, יש שליטה זרה, שרוצה להפוך את התפקוד של המערכת נגד המלך. ורק באותו עבד שחפצים לרומם, תלוי האם יתרחש הדבר או לא. זאת אומרת, המלך, הבורא, מוסר לידי האדם את כל המציאות. ואומר: "אם תרצה, תוכל להנהיג אותה כמוני, ואם תרצה תוכל להנהיג אותה אפילו בהופכיות הגמורה להנהגתי. שזה הדבר נתון לבחירתך".

אז האדם נכנס למאבק, כי התעוררה בו כבר אהבה למלך, והוא רוצה לקיים בכל המערכת את אותם חוקים, אותה שליטה, אותו מנהג כמו שמשליט בה המלך, אותו השר של המלך. אבל יחד עם זאת, השר הזה התחפש לגזלן ורוצח, והוא מתפקד בהיפוך לכל המערכת. ולכן האדם מרגיש שקיימות בו שתי מערכות, שתי שליטות. שליטה טובה שמושכת אותו למלך, ושליטה רעה שמושכת אותו לכיוון ההפוך. אבל המערכת עצמה היא האדם, כל התכונות שלו, כל מה שמבין, וכל היחס שלו לעולם. נמצא, שישנה מערכת אחת, ואותה הוא יכול להנהיג לטוב או לרע, לפי שתי השליטות שמונחות לפניו. וישנו המלך שנמצא אי שם.

"השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך."

עבר על האדם הסתר כפול והסתר רגיל, הוא נלחם בטבע הרע שלו, ובמהלך המלחמה גילה את כל מבנה הטבע שלו, ואיך צריך להילחם ולנצח. ומה הם חוקי המלך שעומדים כנגד החוקים ההפוכים, שרצה להשליט אותו השר הבדחן שהתלבש ברוצח. זאת אומרת, מתוך המלחמה האדם למד את כל המערכת, ואיך היא מתפקדת. אמנם שהיה לו קשה מאוד, כי היה בבלבול, ונדמה היה לו שלא המלך עושה לו את התחבולות, ולא הבין שהכל משחק, אלא המלחמה נראתה לו אמיתית.

"אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן)." מתברר שהמלך עצמו הוא שסידר לעבד את המצב. בדומה לגדולים שמאתגרים את הקטן על ידי משחקים ברמת קושי גבוהה, כדי שיצטרך לטפס, לעקוף, לחשוב איך לעשות, ולבצע בעצמו. ובאמת הקטן מזיע, ולא יודע איך לפתור את הקושיה, ואפילו מרגיש כעס וצער. אבל הגדולים יודעים שבלי המשחק, הקטן לא ילמד, ולא ידע איך להתמצא בחיים, והם פועלים מתוך אהבה.

ומכל מקום, כלפי הקטן המשחק נראה כבעיות קשות וממשיות, ומצד הטבע היה שמח לוותר עליהן. אלא שלפי טבעו הוא גם נדחף לעבוד עליהן, ולהצליח. מה שאין כן ברוחניות, שאז צריכים לטכס רצון חזק, כדי לעבור על כל ההסתר, ולהילחם כנגד כל אותן הקושיות שבאות נגד שליטת המלך, שלטענתן לא המלך הוא השולט, אלא כוח אחר, הכוח ההפוך שנקרא, "הבדחן".

"וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה."

האדם נלחם בדם ויזע במשך שנים, אז היכן הרחמנות והאהבה? אין רחמנות ואין אהבה נגלית כלפי העבד בזמן המלחמה הזאת, בזמן ההסתרה. כי אם ברצונו להיות מעל כל השרים, אז חייב לרכוש בחוכמתו את כללות המערכת, ולדעת את כל תפקודה מהשליטה השלילית, ועד לשליטה החיובית, ורק אז יהיה באמת מעל כל השרים.

לכן הבורא הוא שסידר לו את המלחמה, והוא שמתלבש בגזלן וברוצח במערכה הזו, ונלחם באדם, כמו שהגדול משחק עם ילד כדי ללמד אותו. כי אין אפשרות אחרת, אלא ללמד את האדם את כל חוקי מערכת ההשפעה לעומת חוקי מערכת הקבלה. ומובן שהם קוטביים מאוד, ועוברים על האדם בהרגשה מאוד קשה וממשית, ובצער רב, אבל כנגדה היא גם מזמינה לאחר מכן "שחוק ושמחה גדולה". וזה מה שנקרא, "הבורא משחק עם לוויתן". כי המשחק והצחוק, הם כל עבודת הבורא עם הבריאה. והמשחק הזה בדיוק, נועד ללמד את כל הנשמות, כיצד להיות מעל מערכת הטבע שנמצאת בתוכן.

"אבל עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד." לא די בכך שעבר את כל התחבולות, שסיבב לו אותו השר, אלא ממתין לו לימוד נוסף, ולכן "אין הוא מלומד". כי אמנם שכביכול מסר נפשו, ונלחם עם השר בכל כוחו, עדיין לא רכש חוכמה, ולא נעשה "מלומד", אלא התמודד עם השר בלבד.

"ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?

חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים."

המלחמה הראשונה לא הייתה נוראה, כי השר לא היה גזלן ורוצח, אלא מעין גנב, מורד במלוכה, שרצה לכבוש את המלכות. זאת אומרת, אין בה אכזריות מיוחדת, אלא במקום שליטה אחת, ישנה שליטה אחרת. ואילו המלחמה השנייה היא מלחמת חיים ומוות, שאז השר הוא גזלן ורוצח.

"על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות." גם העבד מונה הפעם לתפקיד אחר. לפני כן היה שומר פשוט, וכעת הוא שומר על דבר בעל חשיבות רבה פי כמה, אוצר המלכות, והרי לא כל אחד מגיע לשמור על גנזי המלך. שאז מונחים בידו כל אוצרותיו של המלך, כל הכלים, מלבד החוכמה כיצד לנהל את הדברים.

"ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך." המלחמה הפעם היא על הכלים דקבלה ועל המילוי שבהם.

"הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה." אפילו רגע אחד לפני הסוף, העבד הנלחם אינו יודע מתי "נתמלאה הסאה", מתי המלחמה תגמר, אלא צריך להמשיך, וכשיהיה הסוף, אז הוא יתגלה לו.

בפעם הראשונה נלחם העבד על כלים דהשפעה, ובפעם השנייה הוא נלחם על כלים דקבלה, שלומד אותם, ורוכש אותם. מפני שבפעם הראשונה הוא רכש את תכונת ההשפעה בלבד, כעת הוא נמצא כבר בשמירה על כלים דקבלה. ובמלחמה נגד הגזלן מתחיל להעביר את הכלים מהעל מנת לקבל שמגיע מהרוצח, לעל מנת להשפיע. שהמלחמה הזאת הוא נלחם בעזרת אותה תכונת ההשפעה שרכש קודם, במלחמתו הראשונה.

"אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם." זוהי מלחמה שונה לחלוטין בטיבה, בעוצמתה ובמהותה, כי העבד לא מנע את כניסתו של פושע זוטא, אלא של גזלן, שיכול היה לכבוש את כל אוצרות המלך.

"כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כוח התהפכות לבגדי רשע."

ודאי שהמלחמה השנייה קשה בהרבה מהראשונה, כי לאחר שאדם רוכש כלים דהשפעה, ונמצא כבר בדבקות עם הבורא, ומבין ש"אין עוד מלבדו", ושהשפעה היא הכוח השולט בכל, ואין שום כוח קבלה במציאות. עכשיו בתחיית המתים, שוב מתחילה להתגלות בו מציאות אחרת, שכלל לא חשב שקיימת. ונעשה הסתר מאוד מיוחד, שאז מתעוררות באדם קליפות הטומאה, שמבלבלות אותו בכל כלי הקבלה, וכשמתעוררות הקליפות, האדם "מאבד את הראש".

אם קודם לכן, כשהיה בכלים דהשפעה בלבד, נראה היה לו שהוא זך, ודבוק לעליון, אז פתאום הוא נופל מהדרגה הזו, ומסכים עם הרצון לקבל שהתעורר בו. וצריך להבחין שאותו רצון לקבל הוא הרוצח, הגזלן, האכזר שבא אליו, וגונב ממנו את האוצר. אלו מצבים לא פשוטים, אבל בהם אדם רוכש את מערכת הכלים דקבלה שהם אמת טבעו. ולכן במלחמתו השנייה, הוא רוכש את החוכמה, איך לעבוד עם כלים דקבלה, כלומר איך לקבל את אור החוכמה בעל מנת להשפיע.

"אבל ביני לביני [בין כך ובין כך] , יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה." האדם עובר את שלבי ההסתרה, ואחריהם בא ללהשפיע על מנת להשפיע, שזאת דרגת שכר ועונש, וכעת בא ללקבל על מנת להשפיע, שזו כבר דרגת האהבה. שאז רוכש ""חוכמה" - מידיעה שבסוף. ו"אהבה" - מידיעה שבתחילה"". זאת אומרת, מתוך הידיעה שאליה מגיע בסוף, הוא מגלה שמלכתחילה הכל נעשה מטעם אהבת הבורא אליו, ושהבורא בעבר, בהווה, ובעתיד, הוא טוב ומיטיב לו, ולכל הנשמות.

"ואז הוקם לנצחיות." שמתחילת הבריאה ועד סופה הכל אז מתחבר במצב אחד, שנקרא "מלכות דאין סוף". שמצבי א', ב' וג' מתחברים יחדיו במציאות אחת, ואין זמנים, ואין תנועה, יש רק תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, בין הבורא לנברא.

חזרה לראש הדף
Site location tree