אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 1 / אגרת 1 - שנת 1920 / שיחה 4, 09.08.05
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיחה 4, 09.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף כ"ז

"וז"ס "דור דור ושופטיו", אשר בגמר התיקון, ימלוך אותו האות שנקרא משיח, וישלים ויקשר כל הדורות לעטרת תפארת ביד ה',"

"אות" היא כוח שפועל על כללות המציאות. חוכמת הקבלה מלמדת, שיש עולם אין סוף, תחתיו עולם אדם קדמון, תחתיו עולם אצילות, ולמטה מאצילות נמצאים עולמות בריאה, יצירה, ועשיה. ולמטה מהם נמצא העולם הזה. עולמות אין סוף, אדם קדמון, ואצילות, נקראים עולמות ג"ר, ובהם יש שלמות ונצחיות. ומדוע הם נחלקים לשלוש רמות? שלושת העולמות הם רק כלפי התחתונים, שכך האור מתלבש ביותר ויותר לבושים ואופנים, כדי לנהל את הנשמות הנמצאות בעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, ולעזור להן לעלות למעלה עד עולם אין סוף.

עלינו בעולם הזה, פועל בעיקר עולם האצילות, באמצעות מערכות שפועלות על עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ועל העולם הזה. המערכת שבעולם האצילות מתחלקת בעיקרה לג"ר ולז"ת. ג"ר דאצילות מתחלק לעתיק, אריך אנפין, אבא ואמא. והוא כמו ג"ר העולמות העליונים יותר, ג' ראשונות, שאינן שייכות כלל לנשמות. וז"ת דאצילות מתחלק לישסו"ת (שנקרא ז"ת דבינה, ז"ת דאבא ואמא), זעיר אנפין, ומלכות. ישסו"ת כולל את אותיות א' - ט'. זעיר אנפין את אותיות י' - צ'. ומלכות את אותיות ק' ר' ש' ת'.

שרטוט 1

חלוקת האותיות הזו נובעת מכך שישסו"ת מעביר את מה שיש בתוך ט' הספירות הראשונות שלו, לזעיר אנפין. וזעיר אנפין, מעביר את מה שיש בתוך ט' הספירות הראשונות שלו, למלכות. ומלכות מתלבשת רק על ארבע הספירות של זעיר אנפין, כי יש לה ארבע אותיות בלבד, ולכן היא נקראת ד'. ובספרים הקדושים ד' מסמנת את הכוח העליון, הבורא, כי ממלכות האור מגיע כבר לנשמות.

שרטוט 2

נמצא שהאותיות, אותם הכוחות הפועלים על העולם שלנו, נמצאות בז"ת דאצילות, בישסו"ת, בזעיר אנפין ובמלכות. ולפי דברי בעל הסולם, כשכל הכוחות שבכל אות ואות מצטברים, ופועלים במלוא כוחם על העולם שלנו, אז הם נקראים "משיח". שפועלים על כל סכום הנשמות, כדי לגרום את עלייתן לתיקון שלהן. ו"אות המשיח" נקרא, כשההנהגה עוברת מז"ת דאצילות לג"ר דאצילות, שהנשמות מתחילות להתכלל מג"ר.

שרטוט 3

"ולפ"ז תבין איך אפשר לי להתערב בעסקי מדינה שלך, שכבר ... מלכים ושופטים, שכל אחד מחויב לגלות כל מה שהוטל עליו לגלות," המורה לא יכול להתערב בכל שלבי ההתקדמות של התלמיד. אלא על התלמיד לתת יגיעה, ולעבור את הנהגתן של כל האותיות. ורק לאחר שעובר את כולן, וכל אות ואות מטביעה בתוך נשמתו את חותמה הנכון, אז הוא מגיע לסכום כל כ"ב האותיות. ונקרא שקיבל את כל הכוחות, כל תבניות ההתנהגות, היינו, שקיבל מהבורא את כל מערכת ההנהגה וההשגחה, והוא יכול להיות לבעל הכלי המושלם, ואיתו לעלות לגמר התיקון.

"אשר מעברות היחוד ... אינו רוצה לתקנם, אני אתקנם בתמיהא, אלא בסוד הגלגול יתברר הכל.

ומטעם זה אני משתוקק לשמוע כל מיני החלטותיך בפרטיות בחינותיהם, כי בכל פרט ופרט, טמון בו חכמה עמוקה ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך."

בתלמיד יש מצבים שבהם המורה יכול לייעץ, לעזור, ולדחוף אותו קדימה. לסייע לו לצאת מהמצב, או להעיר לו על מצבו. מכל מקום, אחרי כן תבוא יגיעה רבה מצד התלמיד בעבודה שלו על עצמו. אין ויתור על יגיעה שאדם צריך לתת, מפני שהוא חייב להוציא מתוך עצמו כוח שהוא נגד הרצון שלו, נגד הטבע שלו, נגד המחשבות שלו, ונגד כל עצמיותו, ורק זה הכוח שבונה את הכלי הרוחני, למעלה מהטבע האגואיסטי. לכן קיימות אמנם אפשרויות להתערבות מצד המורה, אבל התערבותו איננה פוטרת את האדם מיגיעה.

"ודע שקשה לי מאד לשמוע לשונך, מפני שאין לך קביעות בשמות וברמיזותיהם, וע"כ, אפתח לך פתח בערכי הכינויים, אשר ע"פ משפט הכינויים אשר יורוך תמדוד לי בהם משפט חכמתך, ובדרך זה אוכל לירד לסוף דבריך.

הנני לערוך הכינויים, כפי שקלטתי מכל מכתביך, שיהיו נקבעים בקביעות בינינו, לדעת כל מה שתכתוב בלי עיון כלל, כמו סימנים על קנקנים של יין.

ונתחיל משורשא דכל שורשין, עד סיפא דסיפא [ונתחיל משורש כל השורשים עד סופו של הסוף] ,"

הכלי, הנשמה, בנויה משני חלקים - גלגלתא ועיניים, ואח"פ. הגלגלתא עיניים אלה כלים שאפשר וחובה לתקן עד גמר התיקון, ולכן מתקנים כל צורכם. מה שאין כן האח"פ, שנקרא אוזן, חוטם, פה, אלה שמות הכלים, חלקי הנשמה, שאותם לא ניתן לתקן. "תיקון" נקרא, להעביר את השימוש בכל מה שברשותו של האדם, מהכוונה על מנת לקבל, לכוונה על מנת להשפיע. לכן אומר בעל הסולם, יש חלקים שיכולים להיתקן, ויש כאלו שאינם יכולים.

ואם מדובר בהתלבשות האורות "ומסומנים בכללותם חמש דרגות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שכל אלו מקובצים יחד בגוף המתקן," בתוך הכלים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות שבנשמה המתוקנת.

שרטוט 4

"והנה יחידה, חיה, נשמה, המה למעלה מהזמן, והגם שאפילו בלב נברא ימצאום, אבל בבחינת מקיפים מרחוק, ולא יבואו בגוף שנמצא בזמן תיקונו," אי אפשר לתקן את האח"פ כל צורכו, אלא רק כאח"פ דעליה. ולכן האורות המתלבשים בכלים העבים האלה, הם אורות מקיפים. "כי גם במקור הנעלם, מובחן שורש: ראש, תוך, סוף, שהראש" ראש הפרצוף "הוא שורש ליחידה, והוא א"ס, כי שם, אפילו במקומו לא נתגלה אורו ית', והכל בטל כאור בפני אבוקה." ובהתאם לכך, את מחשבות הבורא, את מחשבת הבריאה בצורתה האמיתית, אין משיגים עד לגמר התיקון.

"אחר כך, שורש התוך, והוא שורש לחיה, וה"ס אור אין סוף, דהיינו גילוי אורו בשלימות, ובסוד הזמן מושג האור הזה, רק בבחינת החיות שבו, וד"ל. ולכן נקרא שורש לחיה.

ואחר כך שורש הסוף, והוא שורש לנשמות, והוא כמו בתחילה ממש, סוד אין סוף. וכאן נפרס פרוכתא עלאה, ומתחיל הזמן בסוד "שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב" [ששת אלפי שנים קיים עולם, ואלף אחד הוא חרב] ,"הגוף בנוי מראש, תוך, וסוף, ומונהג על ידי המערכת העליונה. האדם מונהג מתוך כל הגוף, רק על ידי סוף הפרצוף. בעוד הראש והתוך, אינם נגלים לו בינתיים כמקורות הנהגה.

שרטוט 5

"שנקרא: רוח ונפש, ושורשם דבוק בנשמה, אבל מתפשטים גם כן למטה, בסוד תורה, זה רוח חיים. ומצוה, זו הנפש, אשר הנפש זו הקביעות, בחינת נפישה, והוא כח המחבק ומחזק את הגוף במצב קבוע, בכח נוקבות שנטבע בנפש הזו.

והרוח זה הנופח רוחי חיים ואור תורה בדיוקנא דנוקבא. ועוד בשורשא מבואר הסוד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", דהיינו, הרוח עולה לנשמה, ומקבל ממנה חיים, באור פני מלך, ומביא חיים אלו לנפש, ובשעה זו נקראת, נפש חיה."

תקופה מסוימת האדם מופעל על ידי אור הנפש, אחר כך על ידי אור הרוח, ולבסוף על ידי אור הנשמה, שבהתאם לאותם האורות מתגלה לו ההנהגה. אבל רק כשמופעל על ידי אור הנשמה, אז מתחיל להיכנס במגע עם הכוח העליון, ולהכיר את הדיוקנא שלו, היינו את צורתו של הבורא.

"וכן הסדר בכל הזווגים בז' נוקבין דרישא [בשבע נוקבין של הראש] , ובב' דלתתא שבנפש [ובשניים שלמטה שבנפש] , וז"ס "אלקים מושיב יחידים ביתה", דהיינו, בהתגלות כח נוקבות, שע"י "כל כבודה בת מלך פנימה"." שהמלכות דאצילות פועלת כבר על הנשמות כך, שהן מצטרפות אליה, ושבות הביתה, לעולם האצילות.

"והנה עיקר התיקונים והעבודה הוא לגלות כחות דנשמה, שנקרא בזהר: "עלמא עילאה" [עולם עליון] , וגם זה שייך לבחינת מקור הנעלם, בסוד שורש הסוף כנ"ל. וכל זווג הוא התגלות אור אחד במציאות עלמא עילאה, שז"ס "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם","

אפילו ההנהגה הקטנה ביותר שיורדת מסוף הפרצוף העליון, כוללת בתוכה את כל חמש סוגי ההנהגות, נרנח"י באורות, וכח"ב זו"ן בכלים. ואין פעולה שלא מושרשות בה כל הפעולות יחד, כי כולן באות מהמערכת העליונה, היחידה והשלמה. אלא ההנהגות שבאות לתוך הנשמה, פועלות בה לפי מצבה, כך שכביכול פועל בה כוח אחד, או באופן מסוים אחד, שבו הנשמה מסוגלת לקלוט את ההנהגה, ועל ידה להתקדם.

"דהיינו, בסוד העיבור בעלמא עילאה, וע"י זווג ... לתתאין [לתחתונים] ... כך עלה במחשבה, שסיפא דרישא [שסוף ההתחלה] המקור הנעלם, ישלים על כל המאורות ... המשך מספר אוצר ידיעות. עצם השכל הוא נפש אדם, וכל האדם, כי בה נגדר כולו, והיוצא ממנה היא לבושיה ומשמשיה, מהם ענפים לה, מהם כזרים נחשבו לה.

והנה הכח הזה, הגם שבנפשו הוא, מכל מקום לא יראה אותו, ונעלם מעין כל חי. ואל תתמה על זה, כי העין הוא בחינה שלטת, החשובה מכל החושים, ומכל מקום לא יראו את עצמם לעולם, אלא מרגישים מציאותם בהחלט, באופן שהראיה לא הייתה מוסיפה להם ידיעה כלל, ולכן לא נברא דבר לבטלה, כי הם להם ההרגש, ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש." זה נקרא, שחיים בינתיים באור הנפש.

"כמו"כ הכח הנפשי, שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים, כי די לו על כל פנים, להרגש מציאותו," רק על ידי שכלו, "ושום ב"א לא יסתפק במציאות עצמו, שיהיה צריך לעדות חושיו, (והטעם שאין הרגש בלי תנועה, ר"ל שלפעמים יפסק ההרגש, ובעצמותו לא שייך תנועה, א"כ דומה יותר לידיעה מוחלטת). וטעות גדולה לדמות צורת עצם השכל, לצורת השכלה הנאחזת במיעוטה לעיני הדמיון, כי זה שקר מוחלט, היות והשכלה זו, היא כמו אור יוצא ופועל, ובהמשך פעולתו נבחן ג"כ הרגש אורו, עד שמסיים פעולתו ונאבד אורו.

מזה תשכיל, שההשכלה הנרגשת בעת פעולתה, היא רק ענף קטן וחלוש ממנה, (הרגש עצמותי הוא בחינת ידיעה, כי כח ההרגש הוא ג"כ חוש, בבחינת יוצא פועל, והרגש עצמותי אינו צריך לו) ואין לו שום דמיון לעצמותה, לא בכמות ולא באיכות, כמו האבן המוכה ומגלה ניצוצי אור, שהתחדשו מהתפעלות כח המחבק הכללי שבאבן, והגם שבצורת כח המחבק שבו אין מין אור כלל. כמו"כ עצם השכל, הוא כח הכללי שבאדם, ונגלה ענפים משונים הימנו, כמו בגבורה וכח, בחום ובאורה, לפי חוקי המעשה הנפעל על ידו.

והגם שאנו מכנים אותה, בשם "נפש השכלית", או "עצם השכל", הוא מפני, שהשכל הוא ג"כ ענף ממנה, והוא החשוב שבעולם, כי "לפי שכלו יהלל איש", וכיוון שאין לך נותן מה שאין בו, על כן אנו מגדירין אותה, בשם שכל. כלומר, עכ"פ לא פחות משכל הנרגש, כי היא ענפה וחלק ממנה. והוא מולך על יתר ענפיה, ובולע אותם, כנר בפני אבוקה. והשכל לא מתחבר בשום פעולה, אבל כל מיני פעולות מתחברים ונקבעים בשכל, ומובחן שכל המציאות המה עבדיו, הן במשמעת והן להשביחו, כי כולם נאבדים והולכים, והשכל בכלל, הולך ומתפתח. ע"כ כל עסקינו, רק בדרכי השכל ובמשאפותיו, ותו לא מידי.

יהודה ליב"

אנחנו לומדים, שהבורא ברא רצון. והרצון הזה מתעורר באדם לפי הרשימות, שיוצאות לפי אותו הסדר שנקבע בירידת הכלי מעולם אין סוף ועד עולמנו. שתחילה דרך עולם אדם קדמון, נקודות דס"ג, שבירת הכלים, הסידור של עולם האצילות. ועולם האצילות שברא דרך עולמות בי"ע את נשמת אדם הראשון. והנשמה הזאת עלתה למצב של גמר התיקון, אלא שלא היה ביכולתה להחזיק בו, ואז נשברה, וחלקיה התחלקו, התפרקו, נפרדו זה מזה.

כל חלק וחלק איבד את השלמות המקוה שבגמר התיקון, אבל היא נרשמה בו, ונרשמה גם בצורה השלילית שבו. ואז התפתח הרצון לקבל, שזה נקרא, שהכלי ירד עד העולם הזה. שהחלקים איבדו את הקשר ביניהם לחלוטין, ונעשו נשמות נפרדות זו מזו. ובתוך כל נשמה ונשמה נמצאות כל אותן הרשימות מכל המדרגות שדרכן ירדה, מאותו מצב שצריך להיות המצב המתוקן בג"ר דאצילות. שהנשמה תקבל מג"ר דאצילות את כל אותו אור שצריך להתקבל בה מהבורא, ככלי המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. אלא שכעת כל התהליך הזה מושרש בנשמה בצורה ההפוכה, שכביכול רוצה לקבל את כל אותו המילוי, בעל מנת לקבל. וכל הכוונות שלה נרשמות כאגואיסטיות, על מנת לקבל.

וזהו האדם בעולם הזה. שאז מתעוררות בו הרשימות שעל ידן הוא מתחיל את דרכו. לאחר אלפי שנים שבהן התפתח הרצון לקבל מבלי שיהיה אפשר לזהות בתוכו שום קשר בינו לבין מצבים רוחניים, הוא מתחיל להגיע לרשימות שקשורות לכוונות. זאת אומרת, ישנן רשימות מכלים זכים, שאינם מסוגלים להרגיש בקשר בינם לבין הנותן, המקור, הבורא. וישנן רשימות מכלים עבים, שבהם מתחיל להיות מורגש שהאור, המילוי בתוכם, או לחילופין חוסר המילוי בתוכם, מגיע ממישהו.

כמו שמתבאר מד' בחינות דאור ישר. זעיר אנפין, שהוא בחינה ג', אינו מרגיש שהוא מקבל ממישהו, אבל מלכות, שהיא בחינה ד' מרגישה שהיא מקבלת ממישהו, ולכן היא מרגישה בושה, ועושה צמצום א'. והסיבה היא, היות שד' דרגות העביות שיש במלכות, למעט דרגת שורש שניתנה לה מהמאציל, מתפתחות בה, בבחינה ד', עד שמתחילה להרגיש דווקא בזכות העביות שבה, שהאור, המילוי שבתוכה, מגיע ממישהו.

מלכות מרגישה שמישהו אוהב אותה, ורוצה לתת לה, וכל כולו מסור לה. ומתוך זה יש לה הרגשה מי היא כנגדו, עד כמה כל רצונה הוא ליהנות, ומלבד ההנאה שום דבר לא מעניין אותה. ואפילו הייתה רוצה, היא אינה מסוגלת לשנות את עצמה. ואז מגיעה הרגשת הבושה. שלאחר התפתחות הרצון לקבל בנשמות הן מתחילות להרגיש את שורשן, שנקרא "הנקודה שבלב", ואז מתחילות להתעורר.

הנשמות בעצם רוכשות רק שכל. אין יותר מהרצון לקבל, והשכל שלצידו. תחילה שכל טבעי, גופני, פשוט, כל עוד מדובר בהתפתחות הרצון לתענוגים גופניים, ולכסף, כבוד, ומושכלות. אבל לאחר מכן מתחילה כבר דרכו של השכל הרוחני, כשמתחילה ההשכלה בצורות השפעה, ובצורות קבלה. שרק על ידי השכל שהאדם רוכש בהבנת המערכת העליונה, הוא מתחיל להעתיק אותה על פני כל רצון ורצון בתוכו. ובכך הוא בונה מסך ואור חוזר, היינו את הכלי דנשמה שלו. לכן כל דרכנו היא גילוי ההשכלה, ההנהגה של הבורא, שיותר ממנה אין לנו מאומה. וחוכמת הקבלה היא חוכמת ההשכלה העליונה, שעוסקת בגילוי המערכת העליונה.

חזרה לראש הדף
Site location tree