שיחה 1, 01.11.05
תקציר: אגרת זו מתמקדת בביאור ענין "ארבעה נכנסו לפרדס", היא עוסקת במשמעות הרוחנית של ארבעת מדרגות הגילוי: פשט, רמז, דרוש סוד וצירופיהן. "פרד"ס" הם מצבים רוחניים, שהשתלשלו ממעלה למטה, שהאדם עובר בדרכו הרוחנית. באגרת משל על מלך שהעמיד את בנו בפרדס מופלא, והתהליך הרוחני שעובר הבן שיצא למסע לכיוון מערב כי חושב ששם כל הפאר והשפע אמנם שבהמשך מתגלה להפך בצד מזרח. האגרת דנה בשורשן של נשמות בן עזאי, בן זומא, רבי עקיבא, רבי מאיר, רבי אלישע בן אבויה, רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי טרפון, ומרחיבה בקשרים השונים שבין נשמות אלו.
חוכמת הקבלה מדברת על הבריאה כגוף אחד. יש בורא ונברא, והנברא הכללי צריך לעבור את כל ההבחנות, מההבחנה שכנגד הבורא הרחוקה ביותר, ועד הקרובה ביותר לדבקות המלאה, השלימה. ובדרך הוא עובר את כל המצבים שיכולים להתקיים בהשתתפות שני הכוחות בורא ונברא יחד.
"ב"ה בפר"ת ירושלים
לכבוד ... נ"י
"ארבעה נכנסו לפרדס", וכו'," כי התכונות העיקריות בנברא הן ארבע, ולא שארבעה אנשים נכנסו לפרדס. אלא על ידי הסיפור הידוע מהגמרא, שארבעה נכנסו לפרדס, ורק אחד יצא, מבאר בעל הסולם, עם איזו תכונה אדם יכול להיכנס לפרדס, עם איזו תכונה הוא מסתדר שם, ובאיזה אופן, ומהו הפרדס.
"כי קודם שנברא העולם," קודם שנברא ההסתר וההעלם, ששמו "העולם", "היה הוא ושמו אחד," שהנברא, הנשמה, היתה דבוקה בבורא, מכוח הבורא, "כי הנשמות לא היו בבחינת נשמות," אלא נשמה היא כבר נבדלת מהבורא.
"כי כל ענין שם, הוא ענין," שאם יש כלי, שנמצא באיזו מידת דבקות בבורא, עקב עבודת התיקון שעשה על עצמו. אז לפי התיקון שלו, לפי מידת השתוות הצורה, לפי איך שמכיר ומגלה את הבורא, הוא קורא לבורא בשם התיקון שלו. "שם" כמו שמלמדת חוכמת הקבלה, הוא י' ה' ו' ה', הכלי עצמו, השלד של הכלי, והאור, המילוי, הממלא אותו, שנקרא "מסך ואור חוזר".
עד כמה שהנברא מסוגל להידמות לבורא בכל תר"ך הרצונות הנמצאים בו, לפי זה נקרא שם הכלי, ובשם הזה הוא קורא את שם הבורא. מדוע זה הבורא? כי הבורא איננו נמצא מחוץ לכלי. אלא בורא נקרא, "בּוא וראה", מה הכלי שתיקן את עצמו מגלה, כשמתמלא בתוך תכונות התיקון שלו.
"שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו, להשיב פניו אליו." לחזור בחזרה אל הדבקות והתיקון, שאז מתגלה השם. כמו שלומדים מהתפשטות האור בתוך הכלי והסתלקותו, רק לאחר שמתרוקן הפרצוף לגמרי, מתגלים הכלים הנכונים, שנקראים "אותיות". וכשחוזר האור בחזרה לפרצוף, ויש כבר הבדל בין הפרצוף לבין האור הממלא אותו, אז מתקיים המצב, שבו נקבע השם.
"וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ות"ת, אפילו מה שלא עוררו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל שכן שלא שייך לומר קריאת שם, שזה ענין התערותא דלתתא, באיזה צד." מצד הבורא הייתה שלמות, שהנברא היה דבוק בו בשלמות, בעולם אין סוף. אולם עדיין לא הייתה הסתלקות האור וחזרתו אל הכלי, ולכן לא היה הבדל בין הכלים לאורות. והנברא לא הרגיש שום חיסרון, שעל החיסרון הזה בא לאחר מכן המילוי. ולכן לא נגלו שמות.
"ולכן הוא בחינת "אור פשוט", כי הכל בתכלית הפשיטות, והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה."
אבל רצון הבורא הוא שיגלו את השמות שלו, השמות הקדושים, ובכך יכירו את כל האופנים שלו, את כל ההשפעות שלו לנבראים. ולכן מצב השלמות "שטרם הבריאה", אמנם שאין בו שום חיסרון, אלא הוא חסר חסרונות, אבל עדיין אין זה מצב שלם. כי מצד הנברא אין דבקות בבורא, אין היכרות הבורא בנברא. לכן, למרות שהמצב הזה הוא כעין דוגמה למה שנקרא שלמות, על הנברא להגיע לדוגמה הזאת, רק לאחר שמברר את עצמו, ואת כל הכלים, ואת כל השמות.
"לכן נקראו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, וממנו לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל אחד פשוט ומפורסם." הפשט מגיע מלמעלה, ככולל את כל האורות, ואת כל הכלים, אבל ללא שום הבחנות עדיין.
"והגם שבעלמין תתאין [שבעולמות תחתונים] , רואים ברשימו של אור הפשוט הנ"ל שתי חלוקות, הוא משום, שחלק לבם של עצמם, בסוד "ואנכי איש חלק"." אמנם שנמצאים שם בורא ונברא, כלי ואור יחד, אי אפשר להבדיל ביניהם עדיין.
"מה שאין כן במקום הנ"ל, אין שום השתנות בכל ציור שתצייר. והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו פתאום, והעמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל במקום עומדו כלל, כי מרוב האור שבפרדס, נמשך ראיית עיניו למרחקים, הרחק ממנו, כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל ההיכלות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים, מטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערב, שהוא נוכח עיניו."
הוא לא נמצא בהבחן עצמו, אלא הבורא העמיד אותו מלמעלה כך, שנברא להכיר את המצב שבו הוא נמצא, אבל עדיין מתוך חוסר הבחנות. ובעניין הצעדים לצד מערב, מזרח, דרום, צפון, צריך עוד לברר מהם.
"כעבור מספר חדשים, שקטה רוחו ונתמלא תאותו, ושבע מההסתכלות בצד מערב, יישב א"ע וחשב, מה נמצא בכל הדרך שעברתי? הפך פניו לצד מזרח, הוא הצד שדרך שם נכנס, והוא נרעש!" הנברא נתן איזו יגיעה, והתחיל להבחין בכל המצבים שלו, שאין לו בהם עדיין שום הבחנות.
"כי כל החמדה וכל היופי, היה בסמוך אליו, ואינו מבין א"ע על אשר לא הרגיש כלל בכל זה עד עתה," הוא מפנה את עצמו מאופן אחד של בירור לאופן אחר, מקבלה להשפעה, ומגלה בכל אחד מהאופנים חידושים.
"והיה דבוק רק באור המאיר כלפי מערב.
מני אז והלאה היה דבוק באור המאיר פני מזרח, והיה הולך ומטייל לצד מזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.
עתה תמה על עצמך, ואמור לי החילוק, מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל מה שראה בחודשים האחרונים, ראה גם בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא [מלכתחילה] היה בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ולאחר ששבע כל צרכו, הפך פניו לצד מזרח, ושם עיניו ולבו באור המאיר כלפי מזרח" אפשר לתאר את המצבים הללו, כמו שלומדים את הכלים. בטרם האורות נכנסים לכלים מספר פעמים, בטעמים, נקודות, תגין, ואותיות, ובכמה פרצופים, ובטרם הכלי מתרוקן כולו, אי אפשר לומר שישנן הבחנות בין האורות לכלים, וכמו כן אין אותיות העבודה. כך גם כאן, כשיש עבודה בכיוון מסוים, הכרח שהכלי יגיע לגמר כל המילויים שלו, ויאבחן בכל הטנת"א, בכל דרגות העביות שלו, ויתרוקן כולו, ורק אז יהיו כל אותיות העבודה, ואפשר יהיה לעבור לעבוד בצד השני.
"ומה נשתנו אלו?
אלא בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' [לאופן השני] שנקרא בלשון חכמים "רמז" מלשון "ומה ירמזון עינך", דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו, ומפחידו ברמיזת עין. והבן."
הרמז בא דווקא מתוך היגיעה שהנברא נתן, ועבר על כל הפשט, בהתפשטות והזדככות האורות והכלים, המסכים והרשימות. וכשליקט כל אלה על כל דרגות העביות שהיו בו ושעבר, אז הגיע לרמז, ועימו הוא ממשיך.
"והגם שבן המלך לא מבין כלום, ולא רואה כלל הפחד הפנימי הטמון ברמז הזה, מכל מקום, מרוב דבקותו עם אביו, מיד נשמט משם לצד אחר." מתחיל להתגלות לו אופן אחר של הקשר עם אביו, עם האור העיקרי שמאיר לו, ומתחילה להתהוות בו הבנה יותר פנימית. עד כמה? עד כמה שמתגלה לו העביות. שיותר אין מדובר באור הפשוט והקשר הפשוט, אלא בהבחן בין ההתפשטות וההסתלקות, ולפי מידת החסרונות, היינו האותיות שמתגלות, כך מתגלית לו החוכמה, ותופס משהו ברמז.
"וז"ס שנקרא פנים הב' "רמז" ודו"ק היטב. כי ב' פנים הנ"ל, פשט ורמז נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמ"ש המדקדקים, שאין תיבה שלא יהיה לה שורש משתי אותיות," מילה נקראת "שתי אותיות". "הנקראים מקור התבה, כי מאות אחד אי אפשר להבין שום משמעות, ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעוה"ז, וכן פריה ורביה באה משורש הזה והבן."
אם יש לנברא הבחנות בין שתי דרגות ההשגה פשט ורמז, אזי הוא אוחז במצבו במשהו. אבל אם הנברא נמצא רק בפשט, הוא אינו מבין, ואינו אוחז במה שהוא נמצא. אין לו עדיין הכרות במציאות. מה שאין כן, אם עובר מפשט לרמז, ויש לו כבר שתי אותיות, כי אז בפער ביניהן הוא מבין, וקובע מקום עמידתו.
"אחר כך מתגלה והולך פנים השלישי הנקרא בלשון חכמים דרוש, וע"כ לא היה כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל. אבל בפנים הזה, גורעים ומוסיפים ודורשים ומוצאים, בסוד "יגעתי ומצאתי"," לאחר הפשט, והרמז, נכנסים לדרש, שמתגלים אז כלים ביתר עביות, ומהם מתחילה להיות הדרישה. זאת אומרת, מהעביות מתגלה החיסרון, ומתוך החיסרון באה התנועה מצד הנברא עצמו, כלפי המילוי. ולפי התנועה שהנברא עושה, יש לו יתר הבנה, שבאה כבר על חשבון עצמו. לא שהעליון משיב אותו במקום של הפשט, או שמרמז לו ברמיזה היכן הוא נמצא, ומה קורה. אלא בדרש, התחתון מתחיל לגלות כלים, תנועות, ולפיהם ההבנות הן מעצמו. וזו הפעם הראשונה שמתגלית גישה, והיכרות, והבנה, והשגה מצד הכלי.
"כנודע לך בעליל. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים. מפני שיש שם אתערותא דלתתא, לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהיה בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", כי כאן היתה קריאה חזקה, ואפילו יגיעה ותאוה, וז"ס "קברות התאוה". והבן." דרוש זו הדרגה השלישית, שבה מתגלה העביות של התחתון, ובהתאם לה התנועה שלו כלפי הבורא, כלפי השלמות, כלפי התיקון.
"אחר כך מתחיל, פנים הרביעי, הנקרא בלשון חכמים סוד, האמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא היה כל תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל." בדומה לבינה ומלכות, שהן אותן התכונות רק על חומר שונה.
"ומכ"ש שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן.
אבל כאן הוא בחינת קלא בלחש [קול בלחישה] , כמו אשה הרה המריחה... לוחשין לה באזנה שיוה"כ [יום הכיפורים] היום וכו' כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.
ואין להקשות שאם כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים? כי זה "סוד" כמ"ש: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורים, עד שלחש לו לשון מדברת כזאת: "טרף נתן ליראיו", ולא "טרפה", כמו שלגלג האי לגיון. והבן."
המלכות שמתגלה בסוד, לאחר הפשט, רמז, דרש, היא איננה אותה המלכות, אותו החומר, שבו מדובר בדרך כלל. אלא זו תכונת הבינה שמתגלה במלכות, מידת התיקון שאליו הגיע החומר הזה. כי בחומר עצמו אין מה לגלות. אלא רק איך מתגלה בו מידת התיקון, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, על פני העביות של מלכות. ומהניגודיות בין העביות של מלכות, לבין תכונת ההשפעה של בינה שמתגלה על החומר - מתגלה הסוד. שמצד אחד הכל מותר, כמו בדוגמת "אשה הרה", ומצד שני, ישנן כל ההגבלות של מלכות, שאסור לה לעבוד, ולהיות בתכונותיה הטבעיות, כמו למשל ההגבלה של "יום הכיפורים". ומתוך הניגודיות הזאת, בא גילוי הסוד.
"והתירוץ הזה השגת בעצמך, וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא [וזה אינו מנהג הארץ] . וד"ל.
פסוק זה כיון דאתא לידן [כיוון שבא לידינו] , אבאר לך אותו, כי זה גם קושי' המשורר "סוד ה' ליראיו", ואמאי [ומדוע] דיבר בלשון כזה? כקושי' חז"ל שמצאנו שהכתוב מעקם [מבזבז] (שמונה) י"ב אותיות, כדי לדבר בלשון נקיה כמ"ש: "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", ע"ש."
אומרים בהמה "לא טהורה", אבל לא אומרים בהמה "לא כשרה", "טמאה". כי אין משתמשים במילים שהן כביכול מצד הטומאה, מצד חוסר התיקון. אלא מעדיפים ללכת בלשון רחבה וארוכה יותר, שלכאורה אינה נוחה, אבל לא להזכיר את הצד שכנגד הקדושה.
"ועדיין לא מספיק למשורר תירוצך, כי היה יכול לתת לנשמות כל טוב, ובלשון נקיה, כמו שאמר לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור"."
אנחנו רואים לפי המציאות שהדרך היא ארוכה. תחילה הנברא צריך לגלות את החסרונות, ועד שמשייך אותם לעצמו, ומבין שעליו לתקן אותם, ושהתיקון הוא מתוך היכרות החסרונות, אבל רק בהצטרפות כוח הבורא. שבהקדם פנייתו לעליון, לבורא, בא הכוח העליון, ומתקן. ואז מתוך כך מגיעים לנברא כבר המצבים המתוקנים, והוא נדבק בבורא. הדרך הזאת כלולה מתכונות הפוכות, מימין ומשמאל, עד שהן מתחברות יחד בקו אמצעי. והשאלה היא, מדוע הדרך כה ארוכה?
כדוגמה מביא בעל הסולם אותו עניין, שאין מדברים באופן ישיר על צד הטמא, הלא מתוקן, אלא עוקפים אותו. ובעצם על כך השאלה, למה התיקון מגיע בדרך עקיפה וארוכה, שמתגלים המצבים המנוגדים, ומתגלים התיקונים בצורות ההפוכות, ולא בצורה ישירה וקצרה? "על זה עונה המשורר: "ובריתו להודיעם", שז"ס חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא. דהיינו, בפרטיות י"ג בריתות, כי אם לא היה הסוד בדרך הזה, אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא היה נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא היה הז"א מלביש לא"א," שההבדל בין זעיר אנפין לאריך אנפין הוא "ד' תיקונים". "כנודע לבאים בסוד ה', וז"ס "ובריתו להודיעם"," זעיר אנפין צריך להגיע בסופו של דבר לאריך אנפין, ושם מקומו. אחרת היה נשאר בגובהו, ב"תיקוני דיקנא" בלבד.
"וזה סוד "זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה"." לאחר שזעיר אנפין מתקן את עצמו במקומו, מתוך החיסרון שמתגלה הוא חייב להוסיף לעלות עד לאריך אנפין, ושם לקבוע את מצבו. ואז נקרא שמגיע לכל "י"ג תיקוני דיקנא", מידות הרחמים.
הדרך היא החסרונות שמתגלים בזה אחר זה. שבהתאם למידת התיקון של הנברא מתגלים עוד ועוד חיסרונות, וכך הנברא פוסע בדרגות הפרדס. הסוד היא הדרגה הגבוה ביותר, שאם מגיעים אליה, מתגלים כלים וחסרונות אמיתיים, וכנגדם האורות וההשגות.