חלק שלישי: הקבלה עולה לבמה
ישראל דמידוב: בהצגה "פולסא דנורא", שהעלינו, איגור מירקובנוב ואני, בנושא הקבלה, שולבו קטעים מספרי קבלה, "הזוהר","ספר היצירה", "עץ החיים", וכן זיכרונות ילדות. האם דבר כזה יכול להשפיע על הצופים? האם זה בכלל מתאים לאנושות ולזמן?
רב: מה שמתאים לאנושות, זה מה שיש בו כדי להשיב על שאלות האדם הנכונות להיום. מובן שכעת אנשים שואלים מה יהיה,הרבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת. זאת משום שהאנושות עומדת בפני משבר רציני ביותר. מצד אחד, יש בעולם כביכולהכול, ויחסית אין בעיות קיצוניות של רעב, ביטחון וכן הלאה. הכול מסודר, ולאדם יש "צעצועים" רבים שבהם הוא יכול להעביראת זמנו. ספורט, אינטרנט וטלוויזיה לא עולים כסף רב, כך שכמעט כל אדם יכול לרכוש אותם, כל אחד יכול לברוח למקומותקלים יותר.מצד שני, אנו מתקרבים, ולמעשה כבר הגענו, למשברים רציניים ביותר: משבר אקולוגי, משבר בכלכלה, משבר בתרבות,משברים בתא המשפחתי, משבר בחינוך. אנחנו מודעים לזה, אבל מעלימים עין. אדם לפעמים רוצה לעצום עיניים נוכחהבעיות, ולומר "מה שיהיה יהיה, מה אפשר לעשות?".
ישראל דמידוב: ובאמת, מה אפשר לעשות?
רב: לפחות כהתחלה צריך לעזור לאנשים להבין שאין לאן לברוח ושיש מה לעשות, יש פיתרון. לכן לעניות דעתי תפקידו של התיאטרון הוא קודם כל להציג את הבעיות האמיתיות שבאדם, כלומר את השאלות - "בשביל מה אני חי?", "מה הטעם בחיי?","האם יש פיצוי לסבל שלי?", "אם הטבע הוא חכם, אז מדוע אני סובל?", "מה רוצה ממני הטבע, הבורא, הכוח העליון, בזהשהוא מייסר אותי?" השחקן צריך להביא לידי ביטוי את רחשיו הפנימיים של האדם, אלה שהוא בעצמו אינו מוצא את הכוח לבטא. שחקן יכול לעורר הזדהות כי הוא מסוגל להחצין את הרגש הפנימי, ומתוך הזדהות הצופים יבינו את מצבם, יקבלו כביכול ראי של המציאות. את כל זה ניתן להביע על הבמה בשלל צורות ודרכים, ובהחלט יתכן שתידרש כאן עבודה משותפת עם מקובלים, כדי להראות לאנושות את כל חיינו, בהיקפם הנרחב, מעל גלגולי החיים והמוות, מתחילת הבריאה ועד סופה. התיאטרון צריך לפתוח תמונה רחבה, ויחד עם זאת לעורר את השאלות האמיתיות האלו, להראות שקיימות תשובות, ושלא סתם הטבע מחייב את האדם להתקיים בצורה כה עלובה וריקנית. אני חושב שבהצגה הזאת התחלתם במאמץ יפה לפתוח באדם שאלות שזועקות בתוך כל אחד ואחד. ייתכן שהצופה נמצא עכשיו במצב שאינו מרגיש, או שאינו מעוניין לשאול, כי הוא חושב שאין לשאלותיו תשובה, ולכן הוא מדכא אותן מלכתחילה. אני חושב שניתן לפתוח את הדבר הזה לוויכוח לפני כל העולם, ובהחלט להביא תשובה מובנת.
ישראל דמידוב: גם כאן יש בעיה. הקהל לא אוהב שאומרים לו איך ומה יהיה. איך אפשר בכל זאת להגיע אליו?
רב: לתת תשובה אין הכוונה להגיש אותה בכפית. תשובה אדם מקבל מתוכו. כלומר עליו להגיע בעצמו להרגשה פנימית שאומרת: "הו! מצאתי". אם לא הוא מצא, אלא מישהו אחר מצא ומראה לו, הוא אינו יכול לקבל אותה, הוא ישכח אותה, כי לא הוא זה שבנה אותה. לכן יש כאן מקום ליצירתיות רבה, איך להביא את האדם לתשובות בעצמו. לאחר שהקהל יצפה בסצנות על הבמה, והדברים ייוולדו בתוך כל אחד ואחד, אז זה ייקרא תיאטרון אמיתי.
ישראל דמידוב: היתרון של התיאטרון כמדיום תקשורתי הוא שהקהל מרגיש באופן מיידי ובצורה חיה את מה שמתרחש על הבמה, ואילו בקולנוע מוגש על המסך מה שצולם קודם לכן.
רב: ההשפעה בתיאטרון חזקה בהרבה, כי האנרגיה עוברת מנפש חיה לנפש חיה, זה נכון. אך לעומת זאת חשיפה קולנועית מגיעה למיליונים, ואם המשחק הוא איכותי, הרגש והמחשבה ישפיעו אפילו שזה לא מיידי, אלא עובר כביכול דרך מסכי הטלוויזיה והאינטרנט. גם כשאדם צופה בסרט שצולם במרחק זמן ומקום ממנו, ורואה את השחקן דרך כבלים, ולא באופן בלתי אמצעי עומד מולו, עדיין משום שהשחקן משחק וחש את הדברים בזמן שצילמו אותו, הוא מעורר בצופה את האורות והכלים הללו, אבל ודאי שהצופה מתפעל מזה פחות. לכן התיאטרון עוד צריך לומר את המילה שלו בהפצת חכמת הקבלה.
ישראל דמידוב: רב, איך לשחק את המקובל? למשל, איך שאני עכשיו, אני מאוד רוצה לשחק את האר"י.
רב: האר"י היה כמוך. מה היה מיוחד בו מבחוץ? כלום. מקובלים הם לא אנשים שבולטים בחיצוניותם. גם בהתנהגותם של מקובלים אין דבר שמייחד אותם. זכיתי להכיר את גדולי המקובלים של המאה העשרים, והתנהגותם היתה תמיד רגילה ופשוטה ביותר. הם ממש השתדלו שלא להראות דבר מפנימיותם, ובאמת הם הפליאו לשחק את התפקיד הזה, ואפשר ללמוד מהם הרבה. השחקן תפקידו להביא לידי ביטוי חיצוני את כל מה שעובר על האדם מבפנים. במשחק שלך אתה צריך להביא את הפנימיות שלו, דרך מילים, דרך שפת הגוף, דרך הקונפליקטים, הבעיות שהיו לו, השאלות שהתעוררו בו, למה הוא משתוקק? אל מה הוא רוצה להגיע בניגוד לאדם רגיל? ואז ייראו מיהו מקובל. איני במאי ולכן לא אוכל לומר לך איך עושים זאת. אבל אני חושב שכאשר אני נותן שיעור, או כשאתה מעביר הרצאה בקבלה במקום מסוים, זה נקרא לשחק מקובל. אני מקווה שנגיע ליישום תיאטרלי אמיתי, וכמו שהבורא יורד בדרגתו, ומשחק איתנו, כמו אמא שמשחקת עם בנה, אנו נשחק במשחק ההפוך. נשחק כאילו אנחנו נמצאים כבר בדרגה גבוהה יותר, קרובה יותר לבורא, ומתוך כך ומתוך השתוקקות עזה שזה יקרה, נגיע כולנו לדרגתו.