אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור"

מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור"

שיחה מ-29.08.06

"ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל - "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים."

מהי התועלת שהולכים לפי מה שאומרים? למה מה שאומרים, הוא ללכת בימין? למה זה צריך לבוא לאדם בצורה כזאת, שיש מישהו אחר, יותר גדול (יכול להיות, וכן, ולא), שדווקא ממנו צריכה לבוא הידיעה הזאת איך ללכת, וצריך להישמע לו? למה מערכת הקשר בין הנשמות מסודרת סביב האדם כך, שבצורה כזאת מגיעה אליו הידיעה על התיקון, ועל תהליך התיקון כולו?

התיקון נעשה תחילה במערכת הנשמות הנקראת "אדם", "אדם הראשון", שבה התרחשה השבירה ונעשה נתק בין הנשמות. ולכן כל אחד ואחד, שנכון להיום נמצא בהרגשתו כמנותק מהאחרים, חייב לגלות את עומק הניתוק הזה, ולהביא את עצמו לקשר עם כל יתר הנשמות. כמו שהן צריכות להיות מחוברות "כאיש אחד בלב אחד", במערכת אחת אינטגרלית.

ומפני שהאדם נמצא בניתוק מכל יתר הנשמות, אז צריכים להעלות אותו ממצבו המנותק, ממצב נסתר מהמערכת, ממצב של חוסר כוחות והבנות, למצב שהוא נמצא שם בכוח, בהבנה, בהשגה, בהרגשה, של כל המערכת, ובה הוא משיג את הכוח העליון ומזדהה איתו.

אבל לעלות מדרגה לדרגה, צריך להיות איזה אמצעי. כי לא יכול להיות שהאדם, שנמצא במדרגה התחתונה, יבין את העליון, יהיה בכוח להשיג את העליון, לעשות כעליון ולהסכים עמו. אלא המצב שבו הוא נמצא, המצב הזה קובע את כל הרצונות והמחשבות והשכליות, מה שיש בו.

ולכן ישנו אותו עניין הנקרא "אמונה". שהוא איזו הסכמה בעלמא, לקבל על עצמו איזה פעולות במעשה ובכוונה ובמחשבה. כדי מיד לאחר שמימש את העצות, שאומר לו מי שנמצא בדרגה העליונה, שאליה האדם רוצה להגיע, אז הוא מגיע בעצמו לאותו מצב, ורואה שהעליון היה צודק. וכך הוא הופך להיות המצב שלו עצמו.

ואין אפשרות אחרת לעלות ממצב למצב. אלא העליון הזה שיורד בעצמו לתחתון, הוא האמצעי של התחתון להגיע לדרגה עליונה. בדומה להורים, שעושים כל מה שרק ניתן כדי לספק את כוח החיות לתחתון, לילד, וגם כדי ללמד אותו, בכך שמרכינים את עצמם אליו, ועושים את עצמם קטנים כמוהו. ובזה הם נעשים האמצעי בין מדרגות התחתון והעליון. כי צריך להבין שהעליון, שהוא נותן עצות לתחתון, הוא חייב להיות כמו התחתון.

העליון חייב להתלבש באותם דברים של התחתון, או להופיע כלפי התחתון בכל מיני צורות שהתחתון מבין או לא מבין, כדי לחנך במשהו את התחתון. ועל התחתון יש עבודה משלו. לקבל מה שהעליון אומר לו, באמונה, היינו, למעלה מהדעת. ובכך הוא עושה מאמצים להגיע לדרגה יותר עליונה, שנמצאת מעל הטבע שלו. ואז בצורה הדדית כזאת, שהם עוזרים זה לזה, אבל הכל למען התחתון, הם יכולים להגיע למצב הרצוי, שסוף כל סוף התחתון יבוא לדרגה יותר עליונה.

ומה העליון בדרך כלל מייעץ לתחתון? להיות כמה שיותר דבוק למה שקורה בעליון לעומתו. וההבדל בין דרגה תחתונה לדרגה עליונה הוא בהרבה אופנים. אבל הוא מתבהר כלפי התחתון כך, שהתחתון למרות שאיננו רוצה להיות במצב של העליון, כי מצב של העליון נקרא בשבילו לוותר על עצמו, לבטל את הרצון להנות שלו, לבטל את עצמיותו, הוא צריך להסכים עם מה שנמצא ממש כנגד הרצון לקבל שלו במדרגה התחתונה.

כך התחתון צריך בסופו של דבר, עוד בזמן שנמצא בדרגה תחתונה, נגד השכל ונגד הרגש להצדיק את העליון, ובכל זאת להידבק אליו בכל מאודו ונפשו. עד כמה שניתן לו לעשות זאת. אבל הוא חייב להביע מאמצים כלפי זה. ואז נקרא שהעליון מראה לתחתון, שחייבים ללכת בימין. "ללכת בימין" נקרא ללכת באמונה, זאת אומרת, להשתדל לרכוש את כוח ההשפעה.

ועל התחתון להשתדל לרכוש את הכוח הזה. ואם לאו, אז לבקש ולבכות כדי להשיג אותו. אבל במה שיש, בכל זאת להיות צמוד לעליון ולהצדיק את העליון. ולהשתדל להבין שאותו מצב של השפעה, שבו הדרגה העליונה מאפיינת את עצמה כלפי הדרגה התחתונה, הוא המצב העדיף, הנעלה והרצוי ביותר.

"אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות. ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה, על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו"."

מה שמראים באמת לאדם בעולם שלנו, מראים לו את האמצעי איך להידבק לדרגה עליונה. מה שהאדם רואה בעולם שלנו, כהתנהגות לא טובה של הבורא עם הנבראים, כך בדיוק נראה בכלים האגואיסטיים שלו. ואם היה מתקן את הכלים שלו להיות בתכונת ההשפעה בדומה לבורא, אז היה מצדיק את הבורא, כי היה רואה את היחס שלו לכל הנבראים כיחס טוב. זאת אומרת, הפער בין מה שהאדם רואה בכלים שלו, לבין מה שהוא צריך להאמין ולהצדיק, הוא בדיוק הפער בין מצבו במדרגה שלו, לבין מדרגה יותר עליונה.

וכל העולם נראה לו כך. כי לפני האדם ניתנת תמונה ברורה של הפער בין המדרגות, כדי שהיתר יהיה עבודה שלו. כל המצב שלו בעולם הזה, הייאוש שלו מהחיים, חוסר האונים, מה שנראה לו כעולם לא טוב, כחוסר צדק, כעולם מלא ייסורים, במקום להראות לו כהתלבשות השכינה הקדושה בתוך הנבראים, זה הכל פער בין המדרגה שלו, שבה הוא נמצא בתוך הרצון לקבל, בדרישה שיהיה לו בתוך הרצון את כל המילויים, לעומת מה שהיה רואה, אם היה בכלים דהשפעה. זאת אומרת, מה שבאמת מורגש עכשיו באדם, זה הפער בין שמאל לימין. בין מה שהוא רואה בכלים דקבלה שלו, לבין מה שהוא עצמו צריך להיות בכלים דהשפעה, בקו ימין, אם יעשה מאמץ.

שתי הצורות כבר נמצאות לפניו בעולם. או עולם מלא ייסורים וחוסר צדק ש"איש הישר בעיניו יעשה", או עולם שכולו התלבשות השכינה הקדושה בצורה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים". שני הקווים האלה נמצאים עכשיו כביכול לפניו. בצורה טבעית הוא נמצא דבוק בשמאל, ואילו העליון מייעץ לו להידבק בימין, הסתכלות הנכונה בהשתוות הצורה בינו לבין הבורא. ולמה האדם רואה את העולם הזה כלא טוב? כדי שתהיה לו אפשרות ליגיעה. שיראה מה הפער בין הטבע שלו לטבע הבורא, ואז יוכל להכיר אותו, איך הוא ברא ואיך הוא עושה, כדי להכיר את מחשבת הבריאה.

"שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב."

"ברשותו של הקב"ה" נקרא להיות באותה התכונה. אם האדם מזדהה עם קו ימין ורוכש את תכונת ההשפעה, ומתוכה רואה את המציאות. אז נקרא שנדבק לבורא, מזדהה עימו, רואה כמו שהבורא רואה ועושה ופועל בכל המציאות.

גם בהסתכלות מקו ימין וגם בהסתכלות מקו שמאל, אין בהן דבר מתוך האדם. אלא נותנים לו את שתי צורות ההסתכלות האלה, כדי שמתוכן, בין שתיהן, הוא ירכוש את התפיסה הנכונה ואת ההבנה ואת ההשגה. הפער בין התפיסות הללו, הוא מה שבונה את האדם. אבל גם צורת השמאל וגם צורת הימין, הבורא מציב אותן לאדם מן המוכן.

"אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת.

כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה. גם זה לא נכון. כי יכול להיות, שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי, איך שהוא רחוק מעבודת הקודש. ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת."

קביעת מצב יכולה להיות לפי ההרגשה, שהאדם מרגיש את עצמו יותר טוב או יותר רע. וקביעת המצב יכולה להיות לפי ההבנה, איך האדם מבין, יותר טוב או פחות טוב. אבל גם הליבא וגם המוחא האלה הן אגואיסטיות, כי האדם קובע רק מה יש לו בתוך ה"שק" שלו. וקביעת מצב נכונה, היא נקודת הסתכלות וצורת מדידה שבאה מתוך כך, שהאדם קודם כל קושר את עצמו עם המטרה ולא מסתכל על עצמו, אלא רק כאמצעי להשגת המטרה.

ואז הוא מסתכל על כל היוצרות שבו, על הכוחות שלו, על היכולות שיש בו בהרגשה ובהבנה, רק ככלים, כאמצעים, שעל ידם הוא מגיע למטרה. הוא רואה את עצמו מן הצד, ככלי שבאמצעותו צריך להגיע למשהו, ואף מדבר על עצמו בגוף שלישי. ובצורה כזאת הוא כבר מסוגל להתייחס למה שהוא מרגיש יותר בנעימות או פחות בנעימות, ולמה שהוא מבין יותר או פחות, כעל אמצעים להתקרבות למטרה.

ואם הוא מסוגל להתעלות מעל המוחא והליבא שלו, אז הוא מתחיל להתקשר לכוח שנקרא "כוח האמונה", ששופט את כל מה שנעשה עמו, רק בצורה מטרתית. כמו הנהגת הבורא, שהיא מטרתית בלבד, בלי להתחשב במצבים שהאדם עובר עד השגת התגמול.

"ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו, שהוא במצב התרוממות. ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.

ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות.

ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המות."

מדובר על דרגות יותר גבוהות ועל מצבים יותר מתקדמים. אבל אם באמת צריך לקדם את האדם, אז מראים לו קושיות רבות על רבו. כאלה שאפילו בספרים אמיתיים ונכונים, ואפילו שרבו עוסק בהם, הוא רואה לפי כל הסברות, לפי כל השכל שלו וההבנות שלו, שמה שכתוב שם נמצא בסתירה גמורה והפוכה לחלוטין, ממה שהוא רואה ברבו - בתורתו, בהתנהגותו ובעצות שלו. כי כמו שנותנים את ההבדל בין שמאל לימין, בין מה שהאדם מרגיש עכשיו בעולם, לבין איך שהוא צריך לתאר את העולם, בדרגה אם מתייחס בכלים דהשפעה ולא בכלים דקבלה, כך נותנים לו קושיות מימין ומשמאל להתייחס לרבו. וכל זה כדי לקדם אותו שיעלה לדרגת רבו. ואלה דברים די גבוהים, שכבר אינם בהסתכלות כלפי העולם, אלא בהסתכלות כלפי המורה.

"מדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להפך.

כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום"."

האפשרויות של האדם להיכשל בקביעת המצבים הנכונים, הן רבות. ולכן אפילו אם עושים השלמה למצב דרך כל מיני אמירות ש"אין עוד מלבדו", צריך להשתדל לראות את המצב האמיתי בכלים דהשפעה. לרכוש את כוחות האמונה, כוחות ההשפעה, ולהשתדל בפועל להיות בהם. לא לקבל את המצב בעיניים סגורות, אלא ממש לראות אותו, כמצב של התלבשות הכוח העליון, השכינה הקדושה, בעולם.

ואם במקום זה, האדם חושב שיעשה עבודה נכונה, אם יאמר על כל מה שרואה כהתנהלות העולם והתנהגות המורה: "לא חשוב, הכל בא מלמעלה. הבורא מסדר ומפעיל את הכל, גם את המורה, גם את החברים וגם את העולם, ורק צריך לקבל שכך בא ממנו" ומקבל כאילו הצדקה למצב, אז עליו לדעת שזו איננה הצדקה נכונה, כי היא לא מאפשרת לאדם להשיג מצבים של מדרגות יותר עליונות. אלא רק להסכים ולהשלים עם המצב על ידי שמקטין את כוח הביקורת וסוגר את עצמו מתיקונים.

ובכך הוא בורח מלרכוש את המדרגה העליונה על ידי תיקון הראיה, תיקון ההרגשה וההבנה, ליחס של השפעה, תיקון של הכלים דהשפעה. כי ברוב המקרים האדם סוגר עיניים ומקבל את המצב, מסכים איתו ומשתיק את עצמו. אבל זה לא נקרא "תיקון", אלא בריחה שנראית לו, כאילו עשה פעולה נכונה. אבל בפועל לא נעשתה שום פעולה. אלא רק הופעל אותו מנגנון הגנה, שמצד אחד מונע פגיעה בתוך ההרגשה. ומצד שני, שומר שהאדם לא יכנס ליגיעה גדולה כדי לרכוש את התיקונים.

"עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון."

למה להגיד "ברוך ה'" על המכות לא נקרא "להצדיק"?

להצדיק אפשר באופנים רבים. אפשר להצדיק את המצב הרע, אם מקבלים מילוי בהווה, כי בזכות הייסורים, בגללם ובעזרתם, מרגישים תענוג. אם בפני אדם רעב מוגשת ארוחה דשנה, אז הוא מודה לבורא שנתן לו תיאבון, כי תודות לזה הוא נהנה. הוא כבר מצדיק את הרעב שהרגיש בעבר, כי בזכותו הוא יכול להנות כעת ולהרגיש טוב. ואפשר להצדיק את הייסורים, לא כנגד תענוגים בהווה, אלא כנגד תענוגים עתידיים.

לשכנע את עצמנו, שכדאי עוד קצת להתאפק ולהרגיש רעבון יותר גדול, כי אז יבואו תענוגים יותר גדולים מהארוחה. או שכדאי להתאפק ולחכות עד שיעלה ערך המניות, כי הרווח הצפוי הוא יותר גדול. אמנם נמצאים בתסכול ומחפשים היכן התענוג, שאיננו נמצא בינתיים בידיים, אבל נהנים מהעתיד, תלוי עד כמה בטוחים בו. אבל כדי לא להרגיש ייסורים, אפשר גם להקטין את הכלים ולא רק להגדיל אותם. במקום להגדיל את חבילת המניות, להסתפק ב'חבילה' שיש. העיקר שיש משהו בטוח "בקופסה בבית", ולא להסתכן בהפסד של כל מה שיש.

האדם מקטין את הכלים, כי הוא לא רוצה להיכנס לייסורים. הוא מעדיף להסתפק במועט, ברווח קטן, אבל בפחות ייסורים. האופנים האלה, או להגדיל את הכלים ולהנות בעתיד, או להקטין את הכלים ולהנות בהווה, הם רבים. אבל הם כולם מדברים על משחקים בתוך הרצון לקבל, שאינם כלפי הרצון לקבל העכשווי, אלא כלפי הרצון לקבל כאמצעי. לא ככלי שצריך למלא אותו, אלא כאמצעי להגיע לדרגה יותר עליונה. שלא מדובר בו על הרצון לקבל, אלא על הנקודה שבו, שאותה רוצים להעלות למעלה. והרצון לקבל הוא כמו עגלה, שבתוכה הנקודה הזאת עולה למעלה. לכן צריך לעבוד עם הרצון לקבל.

אם רוכשים עליו מסך ומשתמשים בו כאמצעי בלבד להגיע למדרגה יותר עליונה, אז הנקודה הזאת, הנקראת "נקודה שבלב", היא הולכת וגדלה. לכן אין טעם להסתכל על הרצון לקבל, אלא על אותה נקודה שבלב. כי הרצון לקבל הוא רק אמצעי, "עגלה" שבה יושבים ואיתה זזים, האמצעי שעליו רוכבים. ואין צורך לדאוג לו. אבל זה תלוי אם האדם יכול לנתק את עצמו מהגוף. זאת אומרת, ממה שהוא מרגיש וממה שהוא מבין, ממה שנחשב "הוא" היום. ולדבוק בנקודה שבלב, באותו "חלק אלוה ממעל". ולראות את עצמו מן הצד.

"את עצמו" הכוונה, את הכלים שלו, את היכולות והרצונות וההבנות שלו, לראות כאמצעים שהבורא נתן לו. איזה אמצעים של הרגשה והבנה הוא יכול לסובב, כדי להגיע לדרגה יותר עליונה. באיזו צורה הבורא מסובב אותם, ובאיזו צורה האדם צריך לסובב אותם. כי מה שנמצא באדם גם ברגש וגם בשכל, הוא רק כדי שיתייחס לזה ממצב יותר גבוה. יראה את עצמו כמו שהבורא רואה אותו, כמו שהעליון מסתכל עליו ומתייחס אליו. הרי הוא רוצה להגיע לדרגה של העליון.

בעולם שלנו זה נעשה בצורה טבעית, כי רוכשים מדרגות של התקדמות בהיסח הדעת. הילד לא צריך לדעת על ידי מה הוא גדל. אלא גדל בלי להבין שהוא גדל, כמו שגדלות חיות ובהמות. אבל ברוחניות ההבדל בין המדרגות איננו בכך, שהרצון לקבל והשכל גדלים, אלא שרוכשים תכונה חדשה, שלא נמצאת בדרגה התחתונה. אלא היא משהו חדש, נוסף. לכן צריך להידבק באותו "נוסף" שיהיה כמטרה, ולראות בכל היוצרות שנמצאות בנו רק אמצעי.

איך יודעים שמקבלים החלטה נכונה ולא סתם בורחים מהרגשה רעה?

האדם יכול ללמוד הרבה חכמות, אבל "אין חכם כבעל ניסיון". הוא בכל זאת לא יכול לשמוע מה שאומרים לו, אלא רק לעשות מה שהוא מסוגל בדרגה שלו. והמילים לא יעזרו. אלא ההפך, הבעיה היא עד כמה אפשר להגיד לאדם, מבלי שהמילים יפעלו עליו כדיכוי, כהגבלה. כי אפשר להגיד מילים יפות, אבל שהן מגבילות את האדם, ומחייבות אותו לעשות משהו שעדיין לא נמצא אצלו בבירור. ואפשר לצעוק על האדם ולא להגביל אותו במאומה, כי המילים לא פועלות עליו כעין הגבלות על מצבו הרוחני. זאת אומרת, אין ביכולתנו לשקול מה רצוי להגיד לאדם כדי שיתקדם.

אלא העיקרון הוא "חנך נער על פי דרכו". והכוונה היא, שצריך להביא לאדם תנאים להתקדמות. וכל היתר כבר תלוי עד כמה הוא מסוגל לקנות אותם, לרכוש אותם, לאמץ אותם, וכך להתקדם. לכן בקבלה כל הזמן מדברים על האמצעים שיאפשרו לכל אחד ואחד, לפי שורש נשמתו, לפי הנקודה שמתעוררת בלבו, לפי מידת הרגישות שיש בו, לקלוט לאט לאט את התנאים האלה ולהשתנות. כי יש לשינויים שמתרחשים באדם סיבות רבות: כמה הוא מסוגל לפי רגש ושכל, כמה הוא משקיע בלימוד ובחברה, מה מהות הקבוצה שמתקדמת וקולטת אותו, ומה מצב העולם שזקוק לתיקונים, שדווקא האדם הזה צריך לעשות.

לכן שיטת הלימוד בקבלה, היא להשפיע על האדם בצורה עקיפה בלבד. כי בצורה ישירה זה תמיד יקרא "דיכוי". אפשר לצעוק על האדם על כל מיני קלקולים שהוא גורם, בתחומים שלא שייכים לרוחניות. אבל אי אפשר להטיף לאדם, ולו בצורה הרכה ביותר, על משהו ששייך לרוחניות. ואין עצות ברוחניות. אלא כמו שכתוב, רק להישמע לרבו. כדי לקבל את השפעתו, להשתדל לקבל את הנהגת הבורא בצורה נכונה כמו שהיא. אבל המורה עצמו, העליון, לא יכול לבוא אל האדם עם רשימת תנאים, שהוא חייב לקיים אחד לאחד, ואז יגיע לרוחניות. אלא האדם עצמו צריך לברר אותם תנאים, ואז הוא מגיע.

זאת אומרת, השיטה עצמה חייבת להיקלט באדם ממש מאפס, מתוך הבנה בעלמא. שהאדם נמצא בעולם כמו ילד, ומתחיל מאפס לגלות מהו העולם. אחרת לא תהיה בו התקדמות והתפתחות בעשר הספירות המקוריות של הנשמה. לכן צריך רק להשתדל (וזה אפשרי רק במסגרת של קבוצה) להעלות את סף הרגישות של כל אחד ואחד, למה שמדברים בזמן הלימוד. והסף הזה תלוי בחשיבות שהחברה מעלה בכל אחד, ולא במורה. ואין יותר עצות לרב, מלבד העצה הזאת. כפי שרואים בכל המאמרים של בעל הסולם.

האם "דבקות לעליון" של יחיד שונה מזו של קבוצה?

דבקות בבורא של יחיד שונה מזו של קבוצה. כי היחיד כדי להידבק בבורא חייב להידבק לקבוצה, ויחד עם הקבוצה להידבק בבורא. והוא צריך מלכתחילה שנכנס לקבוצה ורוצה את טובתה, לכוון את כל המאמצים שמשקיע, לא למען אהבת הזולת, אלא למען אהבת הבורא. ואז מתוך אהבת הזולת, הוא מגיע לאהבת הבורא.

ואחרת, אומר בעל הסולם, החברה היא קומוניזם או קיבוץ, שרוצים לבנות חיים טובים בחברה, בלי לחשוב על מטרת הבריאה, שהיא "ולדבקה בו", בבורא. ולכן מעלים את האמצעי לדרגת חשיבות של המטרה. אבל בכך חוטאים חטא גדול שלא יסלח, מציין בעל הסולם (מאמר "השלום", מאמר "דור האחרון", מאמר "האומה"), ולא משום שהבורא נוטר, ולא סולח ששכחו אותו, ולכן מעניש. אלא כי הולכים נגד העיקרון שנמצא ביסודו של הטבע, של ההנהגה העליונה.

ההבדל הוא גדול בין דבקות האדם בבורא לבין דבקות הקבוצה בבורא. כי בדבקות של קבוצה בבורא, כל חבריה פועלים בה כדי להגיע לדבקות בבורא. ואז הקבוצה בעצמה נעשית ספוגה ברעיון הדבקות במטרה של כל אחד ואחד. והדבקות בבורא של כל אחד ואחד נעשית כפולה ומכופלת מכמות חברי הקבוצה. כי אין קבוצה בפני עצמה, אלא קבוצה היא סכום ההתכללויות של כל אחד ואחד באחרים, במאמצים ובכוונות.

ואם רוצים להתעמק בבירור מאמרי "שמעתי", אז כדי לקלוט אותם או לשמוע מה שהרב מעט משתדל לפתוח, חייבים להגדיל את המאמצים בקבוצה. כי לא יעזור שכל או לא לשמוע אותו שיעור אלף פעם. אלא יעזרו רק מאמצים של התחברות בין החברים להשגת מטרת הבריאה - דרך אהבת חברים לאהבת ה'. רק המאמצים האלה, הם שיקנו לכל אחד ואחד את היכולת לשמוע מה מדובר בהם. אחרת רק שומעים אותם באוזן חיצונית, בלי שהם מתקשרים עם התנועות והפעולות של הרצון.

הרב יכול לדבר רק באותו מצב שמתאפשר לו. אבל ככל שעושים מאמצים בהתחברות ובהפצה, מאפשרים לו יותר לדבר. רק הפעולות האלה, הן שפותחות את הלב של האדם לקליטת חומר נוסף ברמה אחרת. ולפי כמה שזה קורה, כך האדם מתקדם. אין אפשרות לעשות קפיצות. הקבלה נקראת "תורת הנסתר", מפני שהאדם חייב להכין את עצמו, כדי לקלוט מה שהיא מדברת, מה שהיא אומרת. והקליטה הזאת באה רק ממאמצים בחברה, בין החברים, לבנות מערכת המתאימה למערכת אדם הראשון, לערבות. והערבות עצמה, היא כבר שקולטים את החומר בדרגה האמיתית שלו.

חזרה לראש הדף
Site location tree