מאמר מ"ה: "ב' בחינות בתורה ובעבודה"
"יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה:
א. הוא בחינת יראה .
ב. הוא בחינת אהבה .
תורה נקרא מצב של שלימות, היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה."
"תורה" נקרא האור, שעל ידו הבורא ברא את הנברא יש מאין, את חומר הנברא. על ידי השפעת התורה על הנברא, השפעת האור האינסופי הזה, הבורא פיתח את הנברא, עד שהחומר הזה, החל להרגיש בושה. וכתוצאה מכך החל לעשות פעולות תגובה על מה שהוא מרגיש. פעולות המהוות תוצאה ישירה מפעולת האור על החומר. אבל במשך ההתפתחות מגיעים למצב, שבין החומר לבין האור, נוצר מרכיב מיוחד, ריק. יכולת לתת תגובה מתוך החושך, מתוך ההסתרה. ושם הנברא יכול לבטא את עצמו ולמצוא את עצמיותו.
כך יוצא, שיש באור הכללי הנקרא "תורה", שלוש פעולות עיקריות:
א - אור שבורא ובונה את הכלי.
ב - אור שמתקן את הכלי של הנשמה.
ג - אור שממלא את הכלי.
כל שלושת הפעולות הללו - בורא כלי, מתקן כלי, ממלא כלי - מייחסים למושג "תורה". אבל האור הזה איננו הכוח לברוא, לתקן ולמלא, אלא הוא אור חכמה. כמו שכתוב בתורה: "קוב"ה אסתכל (הבורא מסתכל) באורייתא וברא עלמא". אותה תכונה שישנה באור, היא התכונה שכל העולם נברא כהעתק ממנה.
ובהתאם לכך, העבודה בכלי, בחומר, שנברא על ידי התורה, קשורה גם היא לאותו האור, לאותה התורה. כי הנברא צריך להידמות לאותו הכוח שברא אותו. זאת אומרת, העבודה של האדם היא "ללמוד תורה", ללמוד מפעולות הבורא את פעולות האור, ולהידמות לו. הנברא מבצע פעולות "ממעשיך", שלומד אותן מהבורא, ומשיג "הכרנוך", את השכל, החכמה, שיש באור הזה, הנקרא "תורה". וכך "תורה" הוא שם שכולל בתוכו את כל מושג היחס של הבורא לנברא.
והנברא שמתפתח על ידי האור, מתחלק למבנה של חמש בחינות או עשר ספירות, לתרי"ג או לתר"ך רצונות פרטיים. והאור הכללי של התורה, מבאר בחומר הנברא תרי"ג חלקים. כי לא בבת אחת, בפעולה אחת, באופן אחד, מתקנים את הנברא שיהיה מותאם לאור. אלא בחלקים, בפעולות, שמתמשכות ובאות בסדר מסוים. ואותן פעולות פרטיות לתיקון כל חלק וחלק פרטי, כל רצון ורצון, מתרי"ג הרצונות של הנברא, נקרא "עשיית מצוה".
ויוצא שהנברא, שרוצה ללמוד תורה, להעתיק עליו את התורה, להידמות לתורה, הוא צריך לתקן את "הכלי" שלו, את הרצונות שלו. ואז הפעולות האלה של עשיית מצוות, נקראות "קיום מצוות", "קיום התורה". כי בכך שהאדם "מקיים את המצוות", מתקן את הרצונות שלו בעל מנת להשפיע, הוא "מקיים את התורה". זאת אומרת, האור מתברר בו וממלא אותו, והוא עצמו מתחיל להיות בכלים שלו מותאם לאור. ואז נקרא שהתורה ממלאה את האדם.
כל הפעולות האלה של תיקון הנשמה, של תיקון האדם, של מילוי שלו באור התורה, זה נקרא "כתיבת התורה". כי בתיקון הכלים יש כידוע טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות). אם הם עובדים על עצמם כדי לתקנם ולמלאותם באור, אז הדרגה האחרונה של הבירור היא האותיות. לכן תיקון כל הכלים נקרא "כתיבת התורה". כי בהתאם לתיקונם, הם הופכים להיות מותאמים לאור הכללי, הנקרא "תורה". לכן על כל אחד חלה המצווה "לכתוב ספר תורה".
והתנאי לקבלת אור התורה לתוך נשמת האדם, הוא היראה. כמו שלומדים במאמר "פקודין אורייתא" ("הקדמת ספר הזוהר"), שהמצווה הראשונה היא יראה, והמצווה השניה היא אהבה. כי היראה היא ההכנה לאהבה. וכך אומר בעל הסולם במאמר, שבחינת היראה היא בחינת עבודה, ובחינת האהבה היא שלימות.
"א' נקרא בסוד אהבה, היינו שיש להאדם רצון וחשק לדעת דרכי השם ית' ואת גנזי אוצרותיו. ובשביל זה הוא מוסר את כל כוחו וכל מרצו, בכדי להשיג את מבוקשו. ומכל דבר תורה שהוא מוציא ממה שהוא לומד, הוא מתפעל שזכה ליקר מציאת."
אם האדם מגיע להעריך את השיטה שהוא לומד, שהיא עוזרת לו, מכוונת אותו ופועלת בו, כדי להגיע לדבקות עם הבורא, והיא נעשית בשבילו העיקר, מעל לכל יתר הערכים שיכולים רק להתברר בו, "אז לפי ערך התפעלות מחשיבות התורה, כן הוא הולך ומתגדל לאט לאט, עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו את הרזי תורה."
"רזי תורה" נקרא, מה שמתלבש בתוך הכלי המתוקן לפי חוק השתוות הצורה. אז האדם מבין ומשיג את אותו האור שהיה גנוז בפניו. וכאשר האור הזה מתלבש בו, אז האדם מבדיל בו את הנרנח"י, ומכיר אותו מתוך תכונותיו המתוקנות, "כיתרון אור מתוך חושך". זאת אומרת, הכלים שהיו הפוכים מן האור, ועברו תיקונים הדרגתיים כדי להידמות לאור, מתוך אותו שוני שהאדם עבר בכלים בכל עביותם, הוא משיג את המאור שממלא אותו.
"בחינה הב', הוא בחינת יראה, היינו שרוצה להיות עובד ה'. והיות "מאן דלא ידע צויא דמאריה, איך יעבוד ליה"." זאת אומרת, אם האדם איננו יודע מה פקודת המלך, איך ידע לעבוד אותו ומה לעשות בשבילו. הרי הבורא ברא אותנו מרצון לקבל. ואותו חומר של רצון לקבל מותאם בדיוק לאותם התענוגים שהקדיש לו הבורא, כי הוא ברא אותו על ידי אותם התענוגים.
איך האדם מצד עצמו יכול לדעת מתוך עצמו את ההפך ממנו, מהו רצון הבורא, כדי להיות איתו בהשתוות הצורה, ולעשות לו חזרה באותה מידה ובאותו אופן, לא יותר ולא פחות. הרי חייבים אנו כדי לא לטעות, לדעת בדיוק מה הבורא רוצה לעשות לנברא, ובאיזה צורה. לדעת איזה תענוגים צריכים לבוא ממנו כנגד איזה חיסרון, לדעת מה זה נקרא בו "תענוגים" או "חסרונות", אבל במנותק מהאדם. כדי שהאדם יבדוק ויבנה מערכת יחסים ביניהם, לא כפי שהיא נראית לו עצמו, אלא כפי שהיא באה מצד הבורא. ולכן האדם שמתרומם מעל עצמו, ומחפש איך להיות בלתי תלוי בכלים שלו, בהבנות שלו, בהבחנות שלו, בערכים שלו, אלא לקבל כל אותם נתונים מהבורא, נקרא שעוסק בעבודת ה', ואז הוא מגיע לבחינת יראה.
"והוא בפחד ומורא, והוא לא יודע איך לעבוד לה'." הוא לא יודע מהיכן לקחת את הנתונים הללו ונמצא במבוכה. "וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שהוא מוציא איזה טעם בהתורה ויכול לשמש עם זה, ולפי ערך ההתפעלות וההתרגשות, מזה שזכה לדבר מה בהתורה, והוא מתמיד בדרך זה, אז מגלין לו לאט לאט את רזי תורה."
מקור הפחד והחרדה, היראה באדם, הוא קודם כל מהמבוכה מהיכן יידע מה לעשות כלפי הבורא. כי מרגיש את עצמו שקוע כל כולו ברצונות ובכוונות שלו, במחשבות שלו, ולא יכול להעריך ולהבין ולדמיין לעצמו משהו מחוץ לכלים שלו. רואה שאפילו באדם אחר, הוא לא מסוגל להתלבש כדי להבין איך האדם השני מסתכל על העולם, ואיך יוכל לעשות זאת כלפי הבורא. אבל אם האדם, מתוך שמבין את מצבו האנוש, בכל זאת עושה מאמצים להגיע לידיעה איך "לעבוד ליה", כלפי הבורא, זאת אומרת, איך לתת לבורא בחזרה אותו יחס, כמו שהבורא מתייחס אליו, אז נקרא שמחפש רזי תורה. ואז נמצא ביראה אמיתית.
ואם מהלימוד מגיעה אליו אותה ידיעה, אז הוא באמת שמח ומאושר. אבל לא משום שמצא מילוי של תענוג. אלא מפני שמצא הזדמנות, הבנה, איך לעשות משהו בהתאמה, כמו שהבורא מתייחס אליו. איך לעשות כלפיו מעשה השפעה.
"ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, מסיבת שההרגש הוא בהופכיות להשכל, לכן ההתפעלות ממעטת בהבנת השכל." כמו שלומדים תמיד בקבלה, בא התענוג ומכבה את הרצון, ואז לא מרגישים את התענוג עצמו. "מה שאין כן בחכמת התורה, ההתפעלות היא עצמות, כמו השכל.
והסיבה הוא, משום שהתורה בחינת חיים, כמ"ש "והחכמה תחיה בעליה", שהחכמה והחיים הוא אותו דבר."
מה זאת אומרת שהם "אותו דבר", הרי מילוי אנו מרגישים מצד הכלים, לא מצד המילוי עצמו. אלא לפי הערכה, הרגשה, התאמה, של הכלי למילוי. מילוי הוא אותה מידת התיקון שהכלי משיג. מילוי אמיתי הוא מידת ההשפעה, היכולת להשפיע, שמתבארת בכלי. והאור הוא אותו היחס של הכלי לבורא, באותו רגע שמרגיש באיזו מידת עביות, באיזה כוח רצון, באיזו התפעלות, הוא משפיע לבורא.
הכל רק הרגשה פנימית של הכלי. אבל מפני שהכלי רוכש גם מידת התאמה לאור, אז לפי אותה מידת התאמה, יש בכלי יחס ורגש שהוא כביכול ממלא מישהו, הנמצא מחוץ לו, את הבורא. אבל אין "מחוץ לכלי". אלא אותה הרגשה פנימית של השפעה, רצון להשפיע, יכולת להשפיע, היא שמביאה לכלי הרגשה של "מחוץ לו". ואם הכלי פועל מתוך ההרגשה הזאת, בתוך הכוונה הזאת, אז ישנה בו השגה הנקראת "השפעה לבורא". אבל כל המצבים האלה, הם תופעות פנימיות שקיימות רק בתוך הכלי.
רק על התופעות האלה מדובר, ולא על משהו מחוץ לכלי. אלא על ההרגשות האלה שמקובלות, מתראות, נולדות, בתוך האור חוזר שנמצא בכלי, לאחר שהכלי עושה על עצמו צמצום, ומתעלה מעל הרצון לקבל, עושה חשבון כנגד הרצון לקבל, מעליו. בתוך האור חוזר שמתחילים לחיות בו, לאחר שמתעלים מעל העביות והמסך, שם נקרא שעושים פעולות השפעה לבורא. כי שם נמצא אותו אור התורה שברא את הכלי. אבל רק בבחינה א', שהיא תוצאה מפעולתה של בחינת שורש.
"לכן כמו שהחכמה מתגלה בהשכל, כן החכמה מתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים (ונראה לי, שמשום זה צריכים לראות תמיד, שיהיה לו התפעלות בחכמת התורה, כיון שבהתפעלות יש היכר גדול בין חכמה חיצונית לחכמת התורה)."
בעל הסולם אומר מהי הבדיקה. הבדיקה היא כמו שכתוב: "כל עצמותי תאמרנה". השמחה שממלאה את האדם מהחיבור עם הבורא, מכך ששניהם משפיעים זה לזה, היא מורגשת בו בצורה של כלי ואור, שהולכים וגדלים ומתגברים כל פעם יותר ויותר. ואינם מכבים זה את זה כמו בכלים האגואיסטים כנגד האור, ששניהם מנוגדים. אלא שני הכוחות הללו, כוח ההשפעה של האור וכוח השפעה של הכלי, מתחברים ודווקא מכפילים זה את זה.
"וכמו כן בבחינת עבודה, שנבחן לקו שמאל, מטעם שהוא בחינת קבלה. כי ענין קבלה פירושו, שהוא רוצה לקבל, מטעם שהוא מרגיש חסרון. וחסרון נבחן לג' בחינות:
א. חסרון הפרט,
ב. חסרון הכלל,
ג. חסרון השכינה.
וכל חסרון נבחן שהוא רוצה למלאות את החסרון, לכן נבחן זה לקבלה, ולקו שמאל."
העבודה לפני יצירת הקשר, לפני המגע עם הבורא, היא עבודת הכנה. ובעבודה שהנברא מגיע לתיקון הכלים, ולפי מידת התיקון נכנס לקשר עם הבורא, למגע עימו, האורות נכנסים לתוך הכלים, ואז הולכים ומתרבים, וכתוצאה מהחיבור הזה האדם מגיע לשמחה, ל"שמחת תורה". אבל העבודה לאחר שמגולה הכל, היא מה האדם עושה עם אותו מצב שהשיג, איך הוא ממשיך ביגיעתו.
איך הוא ממשיך לעבוד מטעם החיסרון, במצב שהוא מלא כולו בתורה, והכלים שלו אינם נמצאים יותר בחיסרון, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". איזה חסרונות יכולים להתגלות בו, אם מטעם הכלים לא יכולים להיות יותר חסרונות, כי האור שבא לפי הטבע הישיר שלו, שולט ומכבה את החסרונות בכלי. וגם אם האדם מתנגד ועושה על עצמו צמצומים, ולא נותן לאור לשלוט בו בעל מנת לקבל, כמו בפרצוף למטה מטבור, בכל זאת הוא נמצא במצב של שלימות.
איך אפשר במצב של התאמה, של הצלחה בפעולה, שמתגלה שמחת התורה, למצוא מקום לשיפור ולפעולה נוספת. היכן יכולות להיות לו עוד יראה ותוספת עבודה. כי אם לא יהיו יראה ותוספת עבודה, אז המצב שהוא לא מתקדם, גם ברצון לקבל מורגש כלא קיים. כי הרצון לקבל בנוי בצורה כזאת, שהוא רק מרגיש שינויים. הוא לא ישות בפני עצמה. הוא לא יכול להרגיש את עצמו, ולא יכול להרגיש את האור. אלא כל הרגשה שלו בנויה על שתי ההבחנות, בין האור לחושך.
ולכן אם הכלי והאור מותאמים זה לזה ומתמלאים, אז למרות שבתוך הכלי נמצא הרצון לקבל שהוא ההפך מהכוונה, ובכלים שתוקנו, נשמרים הרצונות לקבל הקודמים עם הכוונות ההפוכות, אבל בכל זאת הפער הזה חייב כל פעם ופעם, להיות יותר ויותר מורגש בתוך הכלי, אחרת הכלי מאבד את הרגשתו, ההרגשה נעלמת בו. ולכן באדם שמתקדם ומגיע למצב של כלי כאור, "חשכה כאורה יאיר", קיימת השאלה מהיכן לקחת את ההבחנות להתקדמות. כי ללא ההבחנות הוא נעלם כביכול מהמגע עם הבורא, וחוזר להיות שוב בחוסר עצמאות.
"מה שאין כן תורה, נקרא שהוא עובד לא מטעם שמרגיש חסרון, שצריכים לתקן, אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו (והוא על דרך תפילה, ושבח, והודאה. וכשעוסקים על דרך שמרגיש את עצמו שהוא בשלימות, ואינו רואה שום חסרון בעולם, זה נקרא בחינת תורה. מה שאין כן שאם הוא עוסק בזמן, שהוא מרגיש איזה חסרון, נקרא זה בחינת עבודה)."
האדם בכל זאת יכול להתקדם, ולהרגיש שהוא עושה משהו ומגדיל את עצמיותו, רק אם הוא לוקח חסרונות מחשיבות הבורא. ולא משלילה. כי הכלים כבר מתוקנים ומלאים באורות, ולא יתכן שיתגלה בו חיסרון, מאותם מצבים קודמים שעסק בתיקונים. אלא הוא הולך עם כלי מתוקן שנמצא בגמר התיקון, ומגלה יותר ויותר חשיבות בבורא. לרשותו עומדים הכלים שגמר לתקנם, שיש לתקנם כדי לחקור את הבורא בצורה אמיתית. ואז חשיבות התורה, חשיבות האור, מגיעה ללא חסרונות. והוא מתחיל לעבוד בשיטה אחרת - לחפש מקום לעבודה.
זאת אומרת, ישנה בו יראה, אבל מסוג שונה לחלוטין. יראה איך להשיג חשיבות נוספת, על פני כל הכלים המתוקנים. ושוב קיימת הבעיה, כלפי מה והיכן הוא ירגיש את ההבדל הזה. וכך הוא מרגיש כל פעם את ההבדל בין חשיבות דאתמול לחשיבות דהיום, וההבדל הזה משמש לו כתוספת כלים. זאת אומרת, הוא תיקן את הכלים, רק כדי ללכת ולחקור את חשיבות הבורא. וההבדל בין השגות החשיבות, הוא המשמש לו כחסרונות, אולי ימצא עוד חשיבות, אולי יוכל בכך להגדיל את ההשפעה שלו. אבל בלי קשר לכלים המתוקנים, אלא כבר מעליהם.
כך הבחינות מעל העבודה, כאשר מגיעים למצב שאין כבר עבודה של תיקון. אבל "ובזמן עבודה יש להבחין ב' בחינות:
א. מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', שמרגיש כאן המקום, שיכול להוציא את מידת האהבה, שיש לו ולאהוב את ה'.
ב. מטעם יראה, שיש לו יראת ה'."
מהו ההבדל בין חיסרון הכלל לחיסרון השכינה?
"חיסרון הפרט" נקרא חיסרון שהאדם מרגיש, כמה תיקון חסר לו בכלים הפרטיים שלו, כדי לתקנם ולהתחבר עם הכלל, כדי דרך זה להגיע להשפעה לבורא. "חיסרון הכלל" נקרא שיש לאדם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, והוא מתחיל לצרף "צרת רבים", חסרונות של הכלל. האדם עצמו נכלל בהם ומתקן אותם, במה שיכול להתכלל מהם. זאת אומרת, "מצטער בצער הציבור" ומתקן אותם, "זוכה לנחמת הציבור". זוכה לתקן את הכלים האלה, בעודם נכללים בו עצמו.
לאחר שמתקן אותם, אז מתגלה לו "חיסרון השכינה". עד כמה הבורא סובל שלא יכול להתגלות בתוך הכלים האלה. מדובר רק מצד הנברא. כלפי הרגשת הנבראים מורגש "שלא יכול להתגלות כלפי הנבראים". כי כל ההבחנות הן רק מתוך הנבראים. זאת אומרת, מתי האדם יכול לתקן את הכלים שלו, ולהגיע למצב שמרגיש את חיסרון השכינה? רק לאחר שמתקן את הכלים שלו ומסוגל להרגיש במשהו את הכאב הזה. כאב הזולת הוא חיסרון "הציבור", חיסרון בכלים אחרים. אבל לאחר "צער הציבור" נמצא אותו חיסרון של "צער השכינה", צער מצד המתלבש בתוך הכלים.
זאת אומרת, תמיד עובדים עם חסרונות. או חסרונות הלא מתוקנים בעל מנת להשפיע, של האדם עצמו. או המתוקנים בעל מנת להשפיע, שיכול לעבוד כבר עם החסרונות של הציבור. הוא מצרף לעצמו את החסרונות של הציבור, ומרגיש בכלים המתוקנים האלה שהפכו להיות שלו, את החיסרון של המלביש, של המתלבש בהם. מתוך הכלי שלו, מרגיש את הצד השני. אבל אף פעם האדם לא יכול להרגיש "בורא" או "צער השכינה" מחוץ לו. אלא מרגיש את התיקונים שלו, מגלה בהם את אותה הבחנה פנימית יותר הנקראת "שכינה".
בתיקונים שעושה בכלים שלו לפי "ממעשיך הכרנוך", הוא מתחיל להרגיש את החיסרון שיש באור, שרוצה למלא אותם. כי בעצמו מגיע לאותה מידת השפעה כמו באור. ואז מבין מיהו המשפיע, עד כמה הוא סובל שלא מסוגל להשפיע, עקב הכלי הלא מתוקן, שלא יכול להנות מהשפעה. כמו בדוגמא של בעל הסולם על בן מלך, שלא רואה ולא שומע ולא יכול לטעום טעמם של אותם דברים טובים, שאביו רוצה לתת לו. ומה צריך לעשות כדי שיהיה מסוגל לקבל את כל ההטבה והחכמה שיש לאביו.
מתי רוכשים יתר חיסרון מחשיבות הבורא?
רק במדרגות מתקדמות. כי יש חסרונות מטעם הכלים, ויש חסרונות מטעם האור. מטעם האור מקבלים אותם לאחר שמגיעים לגמר התיקון. לאחר תיקון הכלים, אין לנברא מהיכן ללכת ולהתקדם. אלא ההתקדמות היא תמיד מחשיבות המשפיע. בלי החשיבות הזאת החומר לא יכול להתעורר ולהתרומם. אבל חשיבות המשפיע משיגים, או בניגוד לאדם עצמו, בפער בין המשפיע לבין החומר, או לאחר שמתקנים את הכלי כולו, החשיבות מגיעה מהמשפיע עצמו. לא מהפער ביניהם, מהשלילה, אלא מהבחנות של חיוב.
האם ההבחנות האלה תלויות בכלים?
כלים מתוקנים הם כמו מכשיר מקולקל, שמתקנים אותו כדי לעשות מה שצריך, להשיג משהו, לעשות את העבודה האמיתית. אבל המצב המתוקן איננו נחשב עבודה. אלא "עבודה" נקרא לתקן את הכלי במצבנו הנוכחי. ולא איך נעבוד אחר כך עם הכלי המתוקן. בקבלה כל העבודה נמדדת עד גמר התיקון, גמר תיקון הכלי. השלב שהמכשיר חוזר להיות מתוקן. ולא מדובר על מה שקורה איתו הלאה. כי אין לנו מילים להביע ולא השגה להבין את המצבים הללו. אלא רק להקיש דבר מתוך דבר במידת מה. ולהבין מדוגמאות מזדמנות שיש עוד מדרגות, שאינן באות מצד החיסרון, ההתייחסות לכלי, כי הכלי כבר מתוקן, אלא שמתייחסות למאציל עצמו.
איך תיקון של תרי"ג איברים הופך להתכללות עם צער הציבור?
הכלי של הנברא הוא תמיד עשר ספירות, ולא תשע ולא אחת עשרה. אלא תרי"ג חלקים, רצונות פרטיים, שהם בינתיים כולם על מנת לקבל. ועל ידי הנקודה שבלב, אפשר להתחיל לתקן את כל הרצונות האלה, שיהיו בעל מנת להשפיע. כי אותו ניצוץ הנקרא "חלק אלוה ממעל", הוא נותן לאדם את הדחף להתחיל לתקן את הרצונות בשימוש כלפי הבורא. כי אין להם שימוש אחר. אבל אי אפשר לתקן את הרצונות ישירות כלפי הבורא.
אם מתחילים לתקן אותם כלפי הבורא עצמו, ממשיכים לפעול כמו בעולם הזה, היינו, מתוך הרצון המקולקל בעל מנת לקבל. לכן כדי שתהיה לנו אפשרות לתקן את הרצון בעל מנת להשפיע, הבורא נסתר כמקור התענוג, ובמקומו ניתנה לנו העבודה עם הזולת. אותה בדיקה אמיתית של היכולת להשפיע - לצאת משנאה לאהבת הזולת, כלפי אותו משהו שנוא מדרך הטבע. לכן הכלי של אדם הראשון נשבר לחלקים. וכל חלק יש לפניו, להתייחס מתוך הנקודה שבלב, לכל יתר הכלים, לכל יתר הנשמות. בדרך הזאת כל אחד מהם, למרות ששונא את השני שנאת חינם, יכול למצוא לעצמו את התיקון.
ואיך כל אחד ואחד מתקן את תרי"ג הכלים שלו? על ידי כלים ששייכים לגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. ומה הם "כלים דהשפעה"? אותו חלק בכל הרצונות שהוא עביות שורש א' ב', רצון לקבל קטן וחלש במיוחד שיכול להיות בכוונות על מנת להשפיע. אבל תמיד מתחיל איזה בלבול בזמן הלימוד, האם שורש א' ב' דעביות הם רצונות נפרדים, או בכל רצון ורצון ישנה מלבד עביות ג' ד' גם עביות שורש א' ב', ורק היא חלקי רצונות של גלגלתא ועיניים? זאת אומרת, האם בכל תרי"ג הרצונות עביות שורש א' ב' היא כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ועביות ג' ד' היא כלים דקבלה, אח"פ, או תרי"ג הרצונות מתחלקים לרצונות ששייכים לגלגלתא ועיניים, שכוללים את כל דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד', ולרצונות ששייכים לאח"פ, הכוללים את כל דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד'? אבל אין שום הבדל בתיקון אם חושבים שהרצונות מתחלקים כך או מתחלקים כך.
אלא העיקר שמתקנים. כי כל ההבדל בין הכלים הוא רק באופן תיקון הרצונות. רצונות שיכולים להיות מתוקנים באדם ללא התערבבות עם האחרים, הם רצונות דהשפעה. הוא עוד לא נכלל מהאחרים, עוד לא מסוגל להתכלל מהם. הוא עוד לא מרגיש את הרצון לקבל שבהם, כי לא מרגיש את הרצון לקבל של עצמו. ביחס הזה לתיקון, הנקרא "קטנות", מתקנים את הרצונות בכוונות דעל מנת להשפיע. ואותה עבודה איננה נחשבת פעולה, אלא רק תיקון. קניית הכוונות דהשפעה על עביות שאיננה מורגשת כעביות. כמו אותו צדיק שחי ביער כחפץ חסד, בלי להצטרך לדבַר, עד שאפילו חולצה אין לו כדי להציל את בת המלך. אבל מתי הוא מתחיל להרגיש האם הוא צדיק, האם הוא באמת "חפץ חסד", האם הוא נמצא ביער ולא צריך מאומה - רק בשעה שבאים אליו ודורשים.
ואז עליו לקנות על גבי הרצונות האלה של חפץ חסד, של בינה בלבד, של כוונות השפעה, את הפעולה עצמה, לעשות פעולה של השפעה. ולכך לא מספיקים כל הרצונות שלו עם כל הכוונות הקודמות. אלא הוא חייב להתחיל כבר את השלב הבא בסדר התיקונים, הנקרא "להתכלל מצער הציבור", ולהמשיך על זה אהבת הציבור, ואחר כך "נחמת הציבור".
ולגבי הבלבול הזה, האם מתקנים קודם רמ"ח רצונות ואחר כך שס"ה רצונות, או בכל הרצונות יחד, החלק של קניית הכוונות נקרא רמ"ח, והחלק של עבודת הכוונות עם העביות נקרא שס"ה, אפשר לומר שגם כך וגם כך, תלוי איך נוח יותר לבטא את הדבר. ההסברים האלה נראים די "עגולים" כאלה, מפני שהתהליך עצמו מובן מתוך העבודה, אבל קשה לביטוי.
האם אפשר לקנות תיקון חפץ חסד ללא התכללות בצער הזולת?
תמיד נכללים מצער הזולת. כי תיקון חפץ חסד אי אפשר לקנות, אם לא מנותקים לגמרי מהכלים. אחרת כלפי מה מודדים אותו "חפץ חסד", על פני מה קונים אותו. אבל קונים אותו בזמן המגע עם החברים, בלי שימוש בעביות בצורה פעילה, בלי להשתמש בעביות שלי או שלהם. אלא לעלות על פני העביות שמתגלה בי ובהם.
זאת אומרת, האדם לא עובד עם האגו שלו, או עם האגו של החברים, אלא כולם נמצאים מעל האגו. בלי לגעת ברצונות האגואיסטיים, רוצים להתחבר ורק לפתח את הקשר ביניהם מעל הדעת, כדי להגיע לקניית ההשפעה. עוד לא על הבשר, אלא רק להתעלות מעליו. בזמן הקטנות כל השימוש בו הוא רק על פני כל המחשבות, וכל הרצונות, וכל החרדות, הפחדים, הבעיות, להתעלות ולהימצא בתכונת ההשפעה, בלי לעבוד עם העובי עצמו. וזו כל הקטנות. בקטנות האדם נמצא בהכרה מלאה הנקראת "שכר ועונש".
איך החברה תורמת למידת היראה של הפרט?
היראה שמדובר עליה בקבלה, אי אפשר להרגיש ולהבין אותה, אם האדם לא נמצא בתוך חברה. לצורך זה מספיק להתכלל עם האחרים אפילו דרך מסך הטלוויזיה או צג המחשב, כדי להרגיש אותם ולהתכלל בעביות שלהם. כי לא כל העולם יכול להתקבץ במקום אחד כדי לשבת וללמוד לפנות בוקר, וגם אין בכך כל צורך. אלא מספיקה התכללות.
ב"זוהר הקדוש" (חלק "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה") נאמר על היראה, שהיא הפקודה הראשונה, המצווה הראשונה. אלא יש יראה בעולם הזה, שהיא יראה גופנית, גשמית, מה יקרה למשפחה, לקרובים, לכל מה שיקר לאדם בעולם הזה. ויש אותה יראה רוחנית הבאה מהשתדלותו של האדם להגיע להשפעה. אבל כדי שהאדם ישתדל להיות בפעולות של השפעה, הוא צריך חברה שתתמוך בו ותביא לו חשיבות של מידות ההשפעה, כדי שיראה מהי בדיוק השפעה.
והאדם, לאחר שמנסה ומנסה לעשות, הוא מתחיל להבין שהוא לא מסוגל. ואז אם החברה משפיעה לו את חשיבות ההשפעה, שאין ברירה, כי הדבר היחידי שנצחי ושווה ושלם הוא להשפיע, ובלעדיו הוא יישאר בהמה לכל דבר, אז מתחילה לגדול באדם יראה שאיננה גשמית, אלא רוחנית. אותן המחשבות האם יוכל אי פעם להגיע להשפעה לבורא. "השפעה לבורא" נקרא השפעה מחוץ לו, השפעה לזולת, השפעה לקבוצה.
אם האדם מפחד שלא יגיע למידת ההשפעה הזאת, הוא כבר נמצא ביראה הנכונה. זאת אומרת, אי אפשר להגיע ליראה הנכונה ללא עבודה בקבוצה. כי ממנה האדם מקבל את חשיבות המטרה, את ההרגשה וההבנה מהי השפעה, את המיקום המדויק היכן הוא נמצא ביחס להשפעה הזאת. והפער הזה בין הרצוי למצוי, הוא שמביא את האדם ליראה.