שיחה 3, 15.11.05
"כיון שקראתי לפניכם הפרשה, - אפטיר לכם בנביא: "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל וכו' אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו, כי פנו אלי ערף וכו' ואיה אלקיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך" וכו'.
וכי יעלה על הדעת שאבותינו הק' שבזמן הבית והנבואה - כסילים היו, לומר לעץ ואבן אבא ואמא? רק טפשים ההולכים ומטפשים יוכלו להרהר כזאת על אבותינו ז"ל."
נהוג לחשוב שזמן הבית היה תקופה ברברית. וכפי שחיו והתקיימו ופעלו האנשים בעולם דאז, אותה התפתחות הייתה כביכול גם לעם ישראל. אלא ש"תקופת בית המקדש" משמע, שהעם היה בגובה של הכלי הקדוש. "בית" זה הכלי, מלכות, ו"מקדש", קודש, זהו תכונת הבינה. היינו, כל הכלי של האומה היה מקודש בעל מנת להשפיע. והיות שמבנה האומה הוא ככל מבנה פירמידאלי, דרגת הנבואה שהייתה בעם, מצביעה על גובה ראש הפירמידה שהתקיימה בישראל, שדרגה זו נקראת "זמן בית המקדש", "בית המקדש", "בית ישראל", "בית יעקב".
"אלא הענין הוא, כי עץ, זה "עץ החיים", אבן זה "עץ הדעת", פירוש, שהנגלה כלפי האדם בדוק ומנוסה שהוא "עצת" ה', להיות שעל ידי עץ ועצה הללו, הולך וממשיך אור החיים העליונים, נקרא "עץ החיים". והנסתר ממערכי אנוש ותחבולותיו והיותו עדיין מסופק אם עץ טוב או רע הוא בעיני אדוניו למצוא חן בעיניו ית', נקרא "עץ הדעת טוב ורע" או: "אבן, מלשון: "אבין", כלומר, אתבונן ואראה אם טובה היא, או עצה רעה היא."
האדם צריך לראות "עץ טוב ורע". וזה בהתבוננות, ומחקר, שמשווה בין הכלים שלו לבין מה שנדרש, ועורך מתוך ההשוואה חשבונות וסיכומים על הלימוד, על "עץ הדעת טוב ורע". שעץ הדעת טוב נקרא, שגם כלים דקבלה שבתוך הדעת שלו הופכים להיות כטוב מתוך הרע. רק בדרך הזו שנקראת עבודת האדם ב"עץ", האדם בונה כלים חדשים שלא היו לו קודם.
במכתב הרב"ש לכבוד ט"ו בשבט, הוא מסביר על אופן הטיפול בעצים, עד כמה אופני היגיעה שבזה הם רבים. ולא העבודה עצמה היא המטרה, אלא מתוך היגיעה הזאת האדם יכול לצוד הבחנות חדשות, מה שלא היו לו קודם. ואותן ההבחנות שאוסף ומחבר, הופכות לכלים שלו, ל"עץ הדעת טוב ורע", שהופך להיות ל"עץ", לכלי של האדם. על שמן נקרא "האדם עץ השדה" [דברים פרק כ, פס' יט].
"היושב ומצטער זמן רב, נקרא גם "מדוכה", כמו שרמזו ז"ל: "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" וכו'. והיא נקראת מדוכה. להיותה מוכנה לאוילים לכתוש ולדכות עצמותיהם שם. כמו שכתוב: "אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אולתו".
ויש להקשות: איך מונח האויל תחת העלי במכתש בדביקות נמרצת, ובשום אופן אינו פורש מאולתו? ועוד, אף שרואה בעיניו, אשר לאויל יהרוג כעש, ואל יעבור על זוהמתו?
אלא שהאויל מוצא לעצמו טעם גם בעת שבתו בתוך המדוכה, וכעין קורת רוח לו בזה.
ואין להתפלא על זה, כי על כיוצא בו אמרו: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". - ולפיכך נקרא אליל זה "אלהי אבן". או "אבן משכית". כי שום גמול אינו משיב לעובדיו, שעובדים אותו במסירות נפש כנ"ל. ואין מושיע אותם בעת צרתם." זו נקראת עבודה ב"אבן".
"לעומת אליל האבן, נמצאים העובדים "לעץ", פירוש, שמסתפקים בהארתם המועטה בכמה שיכולים להציל להם. וכמו שקצרה יד ה' להושיע להם בעת צרתם. ואינם זזים מעץ הנגלה להם, כי נדמה להם שאף בעל הבית אינו יכול להציל משם את כליו, מאחר שעץ הזה כבר בדוק ומנוסה להם לאבי החיים. ושוכחים, או עושים עצמם שוכחים, אשר מעלין בקודש ולא מורידין."
האדם בעבודה הולך כביכול על שתי רגליים, שפעם העבודה מתגלה לו כ"אבן", ופעם מתגלה לו כ"עץ". ובהתאם לכך עליו להבין שמשמאל באים לימין, ומימין באים לשמאל, מעץ באים לאבן, ומאבן באים לעץ. זאת אומרת, תמיד באים לבחינה שכנגד, מהבחינה שכנגדה. ולכן העבודה הזאת מורגשת בו, שכביכול אין הוא יכול לקיימה ולעשותה, ושאין בה שום טעם, כי תמיד אדם עובד על בחינה שלא נמצאת בו עדיין, אלא נמצאת במדרגה מלפניו.
בכל דבר שיש לנו בחיים, אנחנו טועמים באיזו צורה את הדבר בטרם מגיעים אליו. או מאנשים אחרים, או שנותנים לנו לטעום בפועל, או שאנחנו יכולים להעריך לפי הכלים שלנו מה יהיה. ואילו ברוחניות העבודה היא תמיד בזה, שאדם נמצא במצב מסוים, ולמצב הבא לחלוטין אין לו שום יוצרות בתוכו, ולכן הכרח שתהיה בהתגברות ובסבלנות, שבזה הוא הקושי. כי האדם שוכח ש"מעלים בקודש, ואין מורידים", ועד כמה שנראה לו המצב ירוד ו"אבן", עליו להתעורר ממנו לעבודה ב"עץ".
"ודבר זה סימן לקדוש וקדושה. כמ"ש: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת","
ההבדל בין המדרגות הוא גדול בהרבה מכפי שאדם חושב. למתחיל נראה שכל יום ויום מביא לו כל כך הרבה התפעלויות וחידושים. ויש כאלו שממלאים דפים בכל שיעור, ובכל יום הופכים עולמות, כי כך הם מרגישים, שאצלם הכל מתהפך מרגע לרגע. אבל לאחר מכן נעשה כביכול הרגל, והעבודה נראית סיזיפית, בהבחנות קטנות, עד שבכלל שבועות וחודשים לא זז כלום. אבל זה לא נכון.
אלא עד כמה שאדם מתקדם, זאת אומרת שומר על הכיוון, והולך עם הקבוצה, ושקוע במקורות הנכונים, כך הקצב גדל. רק שהקצב הגדל אינו מורגש כבתחילה, משום שהוא בהבחנות יותר גבוהות, ולאדם אין כבר את הרגישות להבחנות האלו. אלא השלבים הראשונים הם בדומה למטוס שממריא, וכלפי הקרקע אפשר למדוד איך הוא נע ומתקדם, עולה לאויר, ובמהירות נוסק לגובה. הכל מורגש מאוד בברור, מבחינת הגובה, והמהירות, והשינויים. אבל לאחר מכן, כשנמצא במרומים, מי יודע אם תלוי הוא באויר, או טס במהירות גדולה? אין כלפי מה למדוד.
כך האדם בדרך, הוא שנמצא בהתקדמות, אין לו יכולת להבחין בהבחנות הקטנות שהוא עובר. קודם היו לו הבחנות קטנות, אבל היות שהיה קרוב לקרקע, היתה לו היכולת להשוות עם משהו. וכעת כשנמצא רחוק מהעולם הנתפס בחושים שלו, הוא אינו יכול למדוד. אלא עד שמגיע לעוד איזו תפיסה חדשה, לאיבחון או הרגשה חדשים, לא נראים לו השינויים האלה גדולים. אבל הם באים על פני הבחנות גדולות מאוד, ובמהירות גדולה מאוד, אמנם שאינם מורגשים כך באדם.
לכן נדרשת סבלנות, מפני שההבחנות הרוחניות סמוכות מאוד זו לזו, ורק לאחר שאדם עובר מדרגה, אז הוא מתחיל להבין איזו מדרגה רכש, וכמה סיבות, ומרכיבים היו בתוך המדרגה הזאת, שהרכיבו לו את המצב, שממנו הוא מרגיש עכשיו עלייה, ומצב החדש.
"כי העובדים לאל אחר דאסתריס ולא עביד פירי [כי העובדים לאל אחר, שהסתרס ולא עושה פירות ]," שאינו מביא לתיקון הכלים בעל מנת להשפיע. "הולכים ומתמעטים כפרי החג. "וימותו ולא בחכמה" ח"ו. - ונמצאים כל ימיהם בהרגש, שהימים הראשונים היו טובים מאלה."
זה הייאוש שבא לאדם כסימן שבודק את עצמו, ואת התקדמותו בצורה שגויה. אלא אחת ולתמיד חייב אדם לשים לו כקנה מידה את ההשפעה, וכלפי סרגל ההשפעה למדוד את עצמו, ואז לא יטעה. או שיראה את עצמו יותר גרוע ממידת ההשפעה שמסוגל לצייר לעצמו, ואז ישמח בהתגלות הרשעים. או שיראה את עצמו מבין, ואם לא מתקדם בפועל במידת ההשפעה, אבל לכל הפחות מכיר בחשיבותה, ומזה ישמח. או שיראה שבאמת מתקדם מעט, ויש לו פתאום דחף פנימי להשתתף, ולהיות בתוך הנטייה הזאת, ומזה ישמח.
לכן אם אדם מודד את עצמו כלפי מידת ההשפעה, הוא תמיד יכול למצוא לעצמו יסוד נכון, ותומכים, ושמחה. מה שאין כן, אם בודק את עצמו כלפי "מה יש לי מזה?" ואז לא מוצא שום תועלת. כי מכל הלימוד יוצא שיודע כמה דפים נוספים, אבל מי מעריך את הדפים שהוא יודע? המטרה אינה להיות תלמיד חכם, ולמדן. ולכן חוכמת הקבלה לא נותנת סיפוק לאדם שמטרתו אינה תכונת ההשפעה. ובמקרה כזה נמצא הולך בחושך, במצב של "עטלף", ו"מתייבש" עד שעוזב. או שעובר משבר גדול, שמחייב אותו להחליף את קני המידה, שכלפיהם הוא מודד ומשווה את עצמו, ואז מתחיל להתקדם נכון. לכן לכל אחד ואחד קורה מידי פעם זעזוע, שכך הבורא מנענע את האדם, על מנת שיבדוק היטב איך הוא מודד את עצמו.
והשמחה שבלב האדם, אין היא סימן לקלות ראש, אלא היא סימן "בחי' מראה ממעשים טובים", כמו שכותב רב"ש [מאמר שמעתי נ"ח]. היא תוצאה ממעשים טובים, מפני שהאדם, איך שבודק את עצמו, תמיד רואה את עצמו הנמצא בעולמו של הבורא, ושמח מכך. כי לא יכולה להיות אז שום סיבה לעצבות.
איך מודדים את כוונת ההשפעה?
אי אפשר לנו למדוד את כוונת ההשפעה, אלא אפשר לאדם למדוד רק את עצמו כלפי ההשפעה או כלפי מה שבינתיים הוא חושב שזו השפעה: האם אני שם אותה בראש סדר העדיפויות? האם אותה התכונה רק היא בשבילי המטרה, ולא משהו אחר? האם כלפיה אני מכוון את עצמי? אם זה כך, אף פעם אין לאדם סיבה להצטער, או להיות בעצבות, ובחוסר כוח, וחוסר סיפוק.
"וזה שמתמרמר עליהם הנביא, כי אחר שארכו להם הימים בעבודות זרות הנ"ל, כבושת גנב כי ימצא וכו', "אומרים לעץ אבי אתה". כלומר, כמו שמצילים מפני הדליקה, כן הם שמחים בחלקם, להיות העץ הזה להם כמו אבי החיים כנ"ל. "ולאבן את ילידתיני" [ילידתנו] כנ"ל.
ואחר שקבלו את שלהם, המשילם הנביא כאנשים המונחים בין העלי למכתש, ממשיך הנביא ושואל "ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך". פירוש, חשבו [תחשבו] כמה נתנו לכם אלהות האלו, וכמה הצילו אתכם מרעותיכם.
ומתמיה עליהם עוד, ואומר: "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה". פירוש, שבכל התעוררות והתעוררות, מעירין האלו היה בעקשנות ובבטחה, לעומת הצדדין הנ"ל. לעץ או לאבן כנ"ל. עד שכל מלכי מזרח ומערב, לא היה ביכולתם להפריע את העבודות מעמכם. וכל עיר ועיר נעשה לך אלהית, כמו דבר אלקים וד"ל וכו'." שאדם השתמש בכל הכוחות, וההפרעות, והאמצעים, מה שהיה יכול לגלות, או מה שהבורא סיבב לו, ועל ידי זאת הגיע לבניית הכלי.
"ואתם כתבו לי באר היטב, כמה שאתם מבינים במכתב הארוך הזה, וכמה שאינכם מבינים. וביחוד תאריכו לבאר לי, בפרטות ובאריכות כל עשרת הגבולים, שציירתי לכם. ותפרשו לי יותר ממה שכתבתי בה. כי אני כתבתי בקצרה.
בעיקר אל תתבישו לגלות לי, כל מה שאינכם מבינים, וכל הפירושים שלכם, ואז אענה לכם את הדגן את התירוש ואת היצהר. ודבר אחד מדבריכם אחור לא ישוב ריקם.
יהודה"
אם מקבלים את תכונת ההשפעה מלמעלה, אז מהי עבודת האדם?
תכונת ההשפעה אדם מקבל מלמעלה, כי היא תוצאה מהשפעת האור העליון על רצון האדם. האדם בדומה לילד מנסה, ומתייגע, ומשתדל במשהו, ו"יגעתי ומצאתי", שכתוצאה מכל מאמציו מתחיל לקבל הערכה חדשה כלפי תכונת ההשפעה, כלפי הכוונה על מנת להשפיע, ואיך לצאת מעצמו, ולא להיות תלוי בטבע שלו. הוא מתחיל לראות את הטבע שלו כמשהו זר שנמצא בו, שמוכרח הוא להתעלות מעליו.
אבל הוא אינו יכול להרוג את הטבע שלו, וגם לא להפטר ממנו בשום דרך, ואסור לו לצמצם אותו בצורה שכביכול מוחק את תכונת הקבלה שבו. אלא צריך להתייחס לדבר הזה כמו אל אמצעי, כלי עזר שנמצא בו דווקא כדי שירכוש את תכונת ההשפעה. שאלמלא הייתה לו תכונת הקבלה, הרצון לקבל, לא היה יכול לרכוש מתוך הרצון להנות הזה את ההשפעה, תכונת הבורא, ולהיות כאלוקים. שבסופו של דבר, חייבים אנו להגיע להיות "כאלוקים יודעי טוב ורע" [בראשית פרק ג, פס' ה].
לכן נותנים יגיעה, וכתוצאה ממנה מגיע מלמעלה האור העליון, האור המקיף, הכוח שעושה באדם תיקונים. ולא שהאדם בעצמו ביצע פעולות נכונות, אלא הוא אינו יודע אילו פעולות הוא עושה, ולא עליו לדעת. כי אדם שגודל, כמו קטן שגודל בעולם הזה, אין לו ידיעה מה הוא עושה, ובאמת גם לגדולים אין ידיעה. הם רק יודעים שהוא משקיע מאמצים, ומתוכם רוכש ניסיון, ונעשה יותר חכם ומבין.
לכאורה נדמה לנו זה כדבר פשוט והגיוני, שקורה דרך הטבע, אבל אין זה הגיוני בכלל. לגמרי לא מובן איך פתאום חלה התקדמות בדומם, בצומח, בחי או במדבר, ומתוך דרגה א' מגיעה דרגה ב'. כי הדרגה שמגיעה היא חדשה לחלוטין, וכמעט ואינה נמצאת בדרגה הקודמת.
הסבר לזה מביא בעל הסולם ב"מאמר החרות", איך הזרע שנטמן באדמה מתרקב, וממנו צומח דבר חדש. לכן על האדם רק "לדלג" קצת למעלה ממצבו הנוכחי, עד כמה שמבין לאן זה למעלה, ומה נקרא "לקפוץ" "להתעלות". וכל היתר הוא כבר מעל היגיעה, שזה הכל בא מלמעלה, ומזה נבנה הכלי החדש של האדם.
וכמה שהאדם בודק את עצמו כלפי תכונת ההשפעה, אם נמצא בה יותר או פחות, אם נכנס לקבוצה יותר או פחות, אם פועל מעל האגו שלו או לא, עליו רק להשתדל, כי הוא לעולם אינו נמצא במצב האמיתי, ואינו רואה סימנים ברורים. אלא ההליכה היא מדרגה א' לדרגה ב', שהיא יותר גבוהה, ואינה נמצא עדיין בהכרות ובהרגשת האדם. ועד לדרגה האחרונה של גמר התיקון, לא יהיה לאדם מצב בדרך שידע באופן ברור בתוך הדעת, איך ללכת. אלא ההתקדמות היא תמיד למעלה מהדעת, היינו למעלה מהרגשה ומחשבון.
ומי שאינו דורש לעצמו סימנים ברורים, אלא "כשור לעול וחמור למסע" עושה מה שמזדמן לו, בלי להתחכם, הוא מרוויח. כי בזה שמתחכם, ומעמיד תנאים לבורא, הוא רק מעיד שרוצה להישאר בדרגתו. שהרי אם מדובר בדרגה יותר גבוהה, אילו תנאים הוא יכול להציב? מנין לו לדעת מהם התנאים בדרגה הבאה? אדם לעולם לא יודע. לכן העבודה היא כביכול עבודה בטיפשות, אבל זו בעצם חוכמה גדולה, ללכת מעל החוכמה הנוכחית שבכל פעם ישנה לאדם, ומה שברגע הבא יתפתח ויתגלה - יתגלה.
עד כמה שגישה זו נראית לא בריאה, לא הגיונית, חסרת מדידה וחשבון נכון לעתיד, שאינה כדרך העולם, ודאי שלא כדרך העולם היא, אבל זאת גישה מנצחת. כי בדרך הזאת אדם עושה הכל כדי לגדול, ואז כמו ילד הוא גדל. מה שאין כן, מי שמשתדל להגדיר לעצמו כל דבר בשכל, ודורש קודם לראות, ולדעת, ולערוך חשבונות, ואחר כך יעשה משהו לפי החשבונות שלו, הוא יישאר מקובע בדרגתו. כי אינו רוצה לצאת מעל החוכמה שלו, אז איך יתקדם?
אלא ההתקדמות היא כקוף כלפי אדם. אם אדם עושה עצמו כקוף בדרגה הנוכחית, הוא גודל לדרגה הבאה, ששם נקרא "האדם". וכך תמיד חוזר ועושה עצמו כקוף. כי יש "סביבה" ויש "אני" שמוגדרים מלפני האדם, זאת אומרת, מלמעלה מגדירים לו את כל התנאים - השכל, מצב הרוח, הבהירות, דרגת החולי או הבריאות, הסביבה, ונותר לו רק לתת יגיעה בכל התנאים הנוכחיים, היינו לעבוד על הסביבה שתשפיע עליו להתקדמות.
לכן מי שמרכין ראשו מצליח, ומי שהולך בגאווה, נשאר באותה דרגה, מבלי יכולת להתקדם. אולם נדרש גם שאדם ישמע את הדברים הללו, כי אם אינו שומע, מה אפשר לעשות? החברה בכל זאת צריכה להתפלל עליו, לעשות מאמצים כדי שישמע, לנענע אותו מידי פעם. על כל פנים צריכים ללכת למעלה מהשכל. כמו שהוא אומר, יש זמן של "עץ דעת טוב ורע", ויש זמנים של "אבן".