אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 52 - שנת 1928 / שיחה 1, 22.11.05

שיחה 1, 22.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קנ"א

תקציר : האדם מורכב מגוף ונשמה. לכן ישנן ב' השפעות בחייו: תענוגים ומקור התענוגים. בעניינים רוחניים, האדם צריך להיזהר ולפנות אל המקור רק בנוגע לצרכי הנשמה. כמו-כן מזכיר בעל הסולם את סדר התפילה הנכון.

"ב"ה ערב סוכות תפר"ח פ"ה לונדון

כבוד מהר'... נ"י

מכתבך והפתקאות השגתי לנכון: והנה ר'... נ"י פירש לי את הכתוב "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. לכאורה קשה אם השי"ת כבר במציאות אצלו, וכבר הוא קרוב, א"כ מה הצורך עוד לדרוש ולקרוא לו ית'? ותירץ, שהכתוב מדבר לאותם שכבר זכו לקרבת ה' תמיד, מזהיר אותם הנביא שאע"פ שכבר נדמה אצלם שאין עוד מה לבקש ולהשיג, ח"ו לחשוב כזה, דהוי [שנמצא] כמקצץ בנטיעות, אלא ידרוש עוד ויקרא אל ה' להשגות יותר גדולות וכו' וכו' והדברים כנים."

העניין הוא, שרוחניות היא שלמות, ומי שהשיג את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר מתוך החסרונות דעולם הזה שהרגיש משך כל חייו, הוא מפסיק להרגיש בהם כבר. וכן החיסרון וההשתוקקות לרוחניות עכשיו מתמלאים ונעלמים. כי מי שקיבל רוחניות, אין הדבר כמו הגשמיות, שמי שרוכש מאה רוצה מאתיים, ומי שקיבל מאתיים רוצה ארבע מאות, כי האור, התענוג שבא מכבה את הכלי. ועקב כך מתגלים הן התענוג והן החיסרון, ככלי כפול.

אלא הרוחניות היא שלמות. המילוי לא מכבה את הכלי, אלא נמצא בתוך הכלי. ואז אדם כביכול מרגיש סיפוק, שלמות, ונצחיות. ואין לו שום מניע שידחוף בו לתנועה הלאה. לכן אומרים, "דרשו בה' בהמצאו", דרשו אותו בזמן היותו קרוב. היינו דווקא בשעה שהאדם קרוב, עליו להמציא לעצמו חסרונות ואמצעים, לצאת ממצב הרוגע והסיפוק, ולהתקדם הלאה לקראת מטרת הבריאה, אמנם שעכשיו אינו מרגיש חיסרון אליה כלל.

ומשהו מאין זה מרגישים, עוד בטרם נכנסים למדרגות רוחניות. שהאדם נרגע, כי לכאורה הוא "מסודר", ונמצא בלימוד, ובקבוצה, ובהפצה. שאינו כמו כל העולם הזה, כי בכל זאת לו יש מטרה, שלקראתה הוא מתקדם. אבל האדם חייב לדאוג, שאם אין לו האש הפנימית, הבוערת בו תמידית, אז אינו נמצא הולך לקראת המטרה. כי ברוחניות, תמיד הכרח שתהיה תוספת בהתקדמות, היינו תאוצה. ולא מהירות קבועה, שגם על פי תאוריית אינשטיין, היא כאפס. אלא ההפרש במהירות (הדיפרנציאל) ברגע הבא, לעומת הרגע הקודם, תמיד חייב שיהיה בעלייה. ואלמלא כן, אז האדם לא נמצא ברוחניות, ורק משלה את עצמו. כי ברוחניות אין עמידה.

לכן יש כביכול ציווי: "בהמצאו", שהינך נמצא קרוב לבורא, ומרגיש כביכול מסופק מזה, אז "דרשו" - דרוש אותו, אמנם שהכלים שלך אינם דורשים.

"אבל אמלא אחריו לפרש זה ע"פ דרכנו, דפשוט הוא שכל מי שזכה למציאות חן בעיני קונו ית', נמצא שהשי"ת ממלא לו כל משאלותיו, כמנהג האוהבים והידידים שמשלימים חפצם זה לזה, כל אחד לפי יכלתו, וכיון שהאדם הזה זכה להעשות ידיד ה', בהכרח שמורכב מגוף ונפש א"כ אינו... להם מקום לגלותם לפני השי"ת, אבל "על כל פשעים תכסה אהבה", ומכ"ש לפני ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמ"ש: "כל טנופת לא תטנפך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' בשיר היחוד). ע"כ מכוח האהבה האמיתית בינו לבין השי"ת, לא ימלט שלא יגלה האדם גם רצונות גופניות לעיניו ית'.

ומובן מעצמו שיד השי"ת לא תקצר למלאות כל חפץ אוהבו, הן מה שהוא לפי הנימוס, והן מה שאינו לפי הנימוס," זאת אומרת, על כל הכלים המתגלים באדם יש כבר תיקון, שכולם נכנסים ליצירת הדבקות בינו לבין הבורא. ואין בהם לא רצונות מגונים, ולא רצונות נעלים, אלא כל התכונות, וכל הרצונות, וכל הנטיות של האדם, בין אם נראו לו יותר טובים או פחות, עכשיו הם כולם כאחד. ומגלה שהם משרתים לו לדבקות בבורא.

"כי יכולת ה' בחפצו קשורה: אבל לאחר שכבר מלא השי"ת את חפצו, נמצא האדם בעצמו כמו וכדמיון מתחרט על משאלותיו היתרים [המיותרים] , שהביא לפני השי"ת: ו"גמירי דמיהב יהבי (מהשמים) מישקל לא שקילי" [למדנו, משמים נותנים, לקחת אין לוקחים] כי כבר קדשו השם." זאת אומרת, שנמצא בשלמות.

"ע"כ נמצא, שהאדם מוכרח לחזור ולתקן המעוות הנזכר, בשנים א': מה שזלזל בכבוד השי"ת" מקודם, "להביא משאלות גופניות לפני המלך. ב': שלא נזהר לחבב מתנת מלך מה"מ הקב"ה אם קטן אם גדול."

בדומה למה שמסביר בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות", ישנם ארבעה שלבי התקרבות שבהם אדם פוסע לעבר הדבקות: הסתר כפול, והסתר רגיל, שבהם אדם מגלה את עוונותיו, הנקראים זדונות, ושגגות. ולאחר מכן בשכר ועונש הוא מתקן את הזדונות, ובאהבה, הוא מתקן את השגגות. כך ששני שלבים הם גילוי הרע, ושני שלבים הם על פני הרע שהתגלה, תיקון הרע, ולכן זכיה לטוב.

לפיכך, בדרגות מעל המחסום, העלייה היא על פני עוונותיו מזמן ההסתר, שאדם בכל פעם מגלה אותם, ומתקן אותם, ועל ידי זאת עולה. לכן כתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה", שאהבה נבנית על פני הפשעים דווקא. והפשעים מקורם מלכתחילה מכוח השבירה הנמצא באדם על כל רצון, ועל כל חלק שבו.

מה נקרא "מתחרט על משאלותיו היתרים"?

האדם שמגלה את היחס שלו מתוך הכלים הלא מתוקנים, עובר מצבים שהם כגילוי, כחרטה, וכתיקון, שקשורים זה לזה. אלה שלבי תיקון הכלי, ומילוי הכלי בהשפעה ואהבה.

"כי ב' ערכים יש בכל מתנה, ערך א', היא המתנה, אם גדולה היא, או קטנה היא, ערך הב', הוא הנותן, אם חשוב הוא, או פחות הוא: כמובן שאדם חשוב אפי' נותן דבר קטן, יש למתנה ערך חשוב מאד נעלה, לפי מעלתו של הנותן ע"ד שאמרו ז"ל: ... להמצא בהיכל המלך, ומוכרח לצאת החוצה להתתקן: וכיון שיוצא החוצה, נמצא אובד כל השגותיו שכבר זכה להשיגם, היות שמתנותיו של השי"ת מיוחדים "בעולם שנה נפש"."

אם אדם מקבל מתנה, ומזלזל בהנותן, אז נמצא מזלזל בעיקר. שהעיקר הוא להביא את מקבל המתנה להשגת ולהרגשת הנותן, לדבקות בו. ואילו המתנה כשלעצמה אין לה ערך לעומת נותן המתנה. וכך צריך אדם לסדר את יחסו, אחרת הוא שוב "יוצא החוצה", נופל מהמצב שהזדמן לו, וחייב להתחיל בעבודה מחדש.

כי המתנה שמגיעה לאדם היא מילוי הכלי שלו במלואו, מילוי אינסופי בכל החסרונות שהוא מרגיש, בכל מה שהוא רוצה למלאות. והרי האדם בנוי מתוך הטבע ככלי אינסופי, ולפניו יש כיבוד אינסופי, שלצד הכיבוד הזה, מתגלה נותן המתנה. אז איך יכול אדם להפנות את תשומת לבו, מהתענוג המוגש לשולחן לעומת חסרונותיו, לעבר נותן המתנה?

או שהנותן מתגלה לו כמשרת קטן, שקיים רק כדי להביא לו את הכיבוד, ואינו מרגיש כלפיו שום יחס מיוחד של כבוד והערכה. או שהאדם צריך דווקא למעלה מהדעת, למעלה מהטעמים שלו, והחסרונות שלו לכיבוד, לפתח לאט לאט יחס לנותן המתנה, שהנותן הוא אינסופי, והכיבוד בשביל האדם הוא כאין וכאפס. אלא זהו רק האמצעי, כדי להגדיל את הנותן בעיניו, ולהדבק בו בכלים אחרים. בכלים של אהדה, בכלים של כבוד, בכלים של הערכה, בכלים שלמעלה מהכרס שלו.

ויש בזה עבודה גדולה מאוד. כי מצד אחד, הכלים הטבעיים, עם התענוגים האינסופיים כנגדם, ומצד שני, נותן המתנה, הלא חשוב, הנסתר. ורק במידה שאדם מתחיל לרצות לגלות אותו כדי לכבד אותו, להעלות אותו מעל הכיבוד, אז הוא מתחיל לגלות אותו. ולא שהוא מתגלה או נסתר, אלא האדם בכוחותיו מגלה אותו, במידה שהוא בונה את דמות הנותן למעלה מהכלים שלו. שאותם הכלים שלו לכיבוד הוא מצמצם, ומעליהם הוא בונה יחס אל הנותן.

זאת אומרת, האדם בונה את דמות הבורא, על ידי הכלים הטבעיים שלו לכיבוד. עד כמה שמתעלה מעל הכלים האלה, אבל הופך אותם, היינו הופך אותם הזדונות והשגגות, ומעליהם עובד עליו, באותה המידה הוא בונה דמות הנותן, במקום הכלים הרגילים שלו. יוצא, שהאדם חייב לגלות לאט לאט את כל הרצונות שלו, עם כל התענוגים שעומדים אל מולם, בהתאם למידה שבה הוא מסוגל לבנות מעל כל רצון ותענוג, את דמות הבורא, ולהימשך אליו במקום לתענוגים הטבעיים.

"שצריך להיות "נפש" נבחר, וב"זמן" נבחר ו"במקום" נבחר, וכיון ששינה מקומו, נמצא נשתנים עליו גם "השנה נפש", כנ"ל: ואז נמצא האדם במבוכה גדולה." "מקום" נקרא, מה האדם מכבד, כלפי מה הוא משתוקק.

"וע"ז מזהיר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו", פי' לחזור [לחפש] ולהמשיך [ולמשוך] ולהשיג כל עניני הרוחניות שהשיג, כי בענינים הנפשיים מצוי השי"ת לכל, וע"ז כתוב: בהמצאו "קראהו בהיותו קרוב" הם ענינים הגופניים. שכבר השיג לסבת היותו "קרוב" כנ"ל. ומזהיר הנביא שכאן אסור לדרוש ח"ו מפני שזילותא דמלכא [זלזול במלך] הוא ח"ו לבוא לפניו במשאלות גופניים," לא יתכן מצב נוסף מלבד שניים - או שאדם מכבד את הבורא, או שמכבד את הכיבוד. היינו, או שהולך לפי הכלים הגופניים שלו, או שהולך לפי הכלים הרוחניים שלו, שלמעלה מהגוף.

"אלא מחויב "לקרוא" לו "בשם הזה" לבד, פי' בשעה שמציע תפילותיו לפני השי"ת, מחויב להזכיר רוב טובותיו שעשה עמו מלפנים בטוב ומטיב למלאות לו דברים גופניים, א"כ אצ"ל, שימלא לו עכשיו ענינים הנפשיים.

וז"ס דברי חז"ל, באומרת [אישה לבעלה] : "השמים ביני לבינך [כלומר שאינו מוליד, שזה גלוי רק לשמים] יעשו דרך בקשה [שייתן לה גט] ". והדברים עמוקים. ובדברים האלו מתפרשים לנכון כל המשך ההפטרה ש"בן הנכר" סובב על ענינים גופניים ו"הסריס" סובב על ענינים נפשיים, והמשכילים יבינו.

והנה הפי' הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו: וע"כ אפרש ע"ד ע' פנים לתורה, כי הנה כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו."

המצב הזה נובע מתוך שהאדם משייך לעצמו את הגעגועים וההשתוקקות, והרצון שהתעוררו בו. אילו היה משייך אותם לבורא, אז היה מבין שכעת תורו לעשות פעולה. אבל הוא חושב, "זה שלי, אני זה שמתגעגע, ואני פיתחתי את הרצון מתוך היגיעה שלי", ולכן "מגיע לי" שתבוא עכשיו איזו תגובה, תשובה, מצד הבורא. אלא שבאמת זה ההיפך. "אין עוד מלבדו", וכל מה שמתעורר באדם, מהבורא בא, רק האדם איננו מרגיש בכך. ולכן על הרצונות המתגלים בו עליו להגיב, ולערוך בהם דין וחשבון, ולעשות להם המשך. לא לחשוב על כל רצון ורצון שהוא גמור, ועכשיו זקוק לתשובה בלבד. אלא בהרגשת הרצון להבין, שעל פניו הוא צריך לעבוד.

בהחלט אין זו התפיסה השגורה בחיינו, לכן אנחנו שוכחים מהכלל ש"אין עוד מלבדו". שנמצאים אנו ביד ה', ובכל פעם הרצונות שלנו מתגלים על ידי האור העליון, המאיר על הרשימות שנמצאות בנו, והן מעלות לנו את הרצון מחוסר הכרה להכרה. לכן עם הרצון החדש שבכל פעם מתגלה, צריך לעבוד, ולא לחכות, שעכשיו יש רצון, ומה עם המענה עליו מלמעלה?

"וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו."

הכוונה היא, שצריכים לחיסרון שאיננו חיסרון. האדם נזקק למשהו נוסף לחסרונות או לחוסר החיסרון שמרגיש. שגם אם גילה איזה מצב רוחני, ואז אין לו כבר חיסרון, על פני המצב הזה עליו להמציא לעצמו תוספת, חיסרון חדש. כלומר, בין שהוא במצב שיש בו חיסרון, ובין שאין לו חיסרון ונמצא ברוגע, הכדור תמיד בידי האדם, והוא חייב להתחיל בפעולה. נשאלת השאלה, מתי אדם מחכה לפעולה מצד הבורא? אף פעם. גם ממצב שהכלי מלא, וגם ממצב שהכלי ריק, תמיד אדם חייב לעשות תנועה מצדו. ואין מצב שכעת תורו של הבורא לענות לאדם.

זה נקרא "אור (עליון) אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת". שתמיד התנועות כולן הן מצד הכלי בלבד. פעם ממצב השלם, שהחסרונות אינם, ופעם מהמצב שישנם חסרונות. והשינויים האלה שהאדם ממציא לעצמו בתנועה לקראת התכונות רוחניות, אם על פני זה שאין לו רצונות, ואם על פני זה שיש לו רצונות, אבל צריך לפתח חיסרון נוסף לרוחניות, ההשתדלות הזו, שנותן יגיעה לפתח רצון נוסף, נקראת הכלי שבא מצד האדם. הכלי הוא תמיד במאמץ, לא מתוך הכרחיות, ולא מתוך הרצון.

"וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך."

לא חשוב איך האדם מרגיש את המצבים, מלאים או ריקניים, חיוביים או שליליים, בכל רגע ורגע הבורא מזמין בו מצבים שמתוכם הוא יכול להתעורר אליו. וכמו שחוכמת הקבלה מלמדת, כל מצב ומצב בא רק על ידי האור העליון, שמאיר על הרשימות. לכן מצד הבורא תמיד יוצא כרוז, הזמנה, והאדם צריך להבין, שאין לו רגע להירגע בו, או רגע שמתוכו אינו יכול להתקדם.

"וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו." בשעה שהמצבים נראים רגועים או שליליים, האדם חושב הן על עצמו והן על הבורא, שאינו זקוק, שאינו פונה, שאינו מחכה, אלא נמצא באיזו הפסקה, המתנה.

"אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים"," כל התפילות הן מעל הדעת, היינו מעל החסרונות המתגלים באדם, או מעל המילויים שנמצאים בו. "כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" [רוח מושך ובא רוח] וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת."

אם האדם מבין שהוא עובד מתוך הכלי שהבורא מייצב לו בכל רגע ורגע, ואין בכך להפריע לו או לעצור אותו מלהתקדם, ולדרוש מעל הכלי הזה. אז דווקא בתוך הכלי הזה מתחברים הם יחד. הבורא שמזמין חסרונות באדם, והאדם שמבין כי החסרונות באים מלמעלה, מהבורא, אבל מתוך אותם החסרונות שמקבל, הוא בונה את החיסרון שלו, מעל החיסרון שמתגלה לו. ואז מתבהר לו, שכל החיים שלו, כל הכלים שלו, כל המצבים שהוא עובר, הם מלאכותיים. היינו, מוזמנים מהבורא במיוחד, שעל פניהם יבנה את עצמו. ולא שיכנס לתוך תכונותיו המגונות, ומעשיו הרעים שעוברים עליו. אלא הבורא מגלה לו אותם, או מגלה לו הפוך, אהבה ושלמות, והוא חייב על פניהם לבנות את עצמו.

חזרה לראש הדף
Site location tree